רקע
1. התובעת ילידת 1979.
2. ביום 11.5.06 ילדה התובעת בבית חולים הדסה הר הצופים, בלידה ראשונה רגילה את בנה.
3. במהלך חילוץ העובר נגרמו לתובעת קרעים באזור הפרינאום.
4. כעבור 6 שבועות, משסבלה מכאבים עזים, פנתה התובעת לרופאת נשים אשר אבחנה את מצבה של התובעת וקבעה כי פתח הנרתיק נסגר כמעט לחלוטין.
5. ביום 21.6.06 עברה התובעת ניתוח לפתיחת הנרתיק שלאחריו לטענתה נותרה עם כאבים חזקים והגבלה בתפקוד היומיומי והתפקוד המיני.
6.
7. — סוף עמוד 1 —
8. התובעת צרפה חוות דעת מטעמה, ערוכה בידי ד"ר ערן אהרון, מומחה בתחום רפואת נשים, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 25(1) ב לתקנות הביטוח הלאומי.
9. כמו כן צרפה התובעת חוות דעת ערוכה בידי ד"ר רמי אהרונסון, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בגובה 25% לפי סעיף 34 ג'-ד' לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
10. הנתבעים צרפו חוות דעת מטעמם ערוכה בידי פרופ' ציון חגי, מומחה בתחום רפואת הנשים ויולדות אשר קבע כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה.
11. כן צרפו הנתבעים חוות דעת מטעמם ערוכה בידי ד"ר יאיר בראל, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בגובה 5% לפי מחצית סעיף 34 ב' לתקנות הביטוח הלאומי.
12. לאחר קבלת חוות הדעת מטעם הנתבעים, צרפה התובעת חוות דעת משלימה הערוכה בידי ד"ר ערן אהרון.
13. לאור הפערים בין חוות הדעת בתחום הפסיכיאטריה מונתה מטעם בית המשפט, ד"ר רימונה דורסט, אשר קבעה לאור הטבה במצבה של התובעת וכניסתה להריון שני כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בגובה 7.5% לפי סעיף 34 (א-ב) לתקנות הביטוח הלאומי.
טענות הצדדים
14. התובעת טוענת בסעיף 13 לכתב התביעה כי הצוות הרפואי התרשל פעמיים:
"(א) הרשלנות בטיפול התובעת הייתה כאשר כלל לא בוצע חיץ – שזהו הליך שגרתי ומקובל בלידות בכלל ובמיוחד במקרה הנדון כאשר נתקלה המיילדת בקושי בחילוץ העובר.
בחוות דעתו מסביר המומחה הרפואי את החשיבות שבביצוע חיתוך החיץ ואת הסכנות שבאי חיתוך כזה. כתוצאה מאי ביצוע חיתוך חיץ נגרמו לתובעת קרעים בלתי מבוקרים בדרגה ראשונה.
(ב) התרשלותו הנוספת של הצוות הרפואי היא למעשה בהתרשלותו של הרופא התופר, הנתבע 1, אשר למרות שדובר בקרעים בדרגה 1 בלבד האמורים להיות שטחיים, תפירתם ארכה זמן רב והם נתפרו עד לסגירת פתח הנרתיק לחלוטין."
15. לטענת הנתבעים במהלך ועקב הלידה נגרמו לתובעת קרעים מדרגה 1 באזור הפרינאום, אשר נתפרו ע"י רופאה מנוסה. לאור המצב נדרשה תפירה ממושכת וזהירה. התובעת נבדקה ולא התלוננה על כאבים באזור הפרינאום וכאשר הגיעה לביקורת 6 שבועות
16. — סוף עמוד 2 —
17. לאחר הלידה נמצא איחוי של השפתיים הגדולות. לתובעת בוצעה פתיחה של השפתיים שעברה בקלות. לדידם, הצוות הרפואי לא התרשל כלל בכל מהלך האירועים המתוארים.
דיון
18. התובעת מייחסת לנתבעים התרשלות באי ביצוע חתך חיץ מבוקר, התרשלות בתפירה באי זיהוי נכון של רמת הקרעים ובאי קריאה לרופא וותיק והתרשלות בשחרור היולדת ללא בדיקה רצינית וללא הנחיות מתאימות.
19. חתך החיץ – הנתבעת טוענת ובצדק כי ב"כ התובעת הצהיר לפרוטוקול בעמ' 13 ש' 18-19 (הוספה המילה לא על פי תיקון הפרוטוקול בעמ' 32 ש' 5), כי השאלה שבמחלוקת אינה אם היה צורך לבצע חיתוך החיץ אם לאו. המסקנה היא כי התובעת וויתרה על טענה זו ורק מטעם זה יש לדחותה. יחד עם זאת, התובעת התייחסה לטענה זו בסיכומיה והנתבעות השיבו לה "מטעמי זהירות". לפיכך, מצאתי מקום להתייחס לטענות הצדדים בנושא זה.
20. ד"ר אהרון ערן, מטעם התובעת, העיד לעניין החיץ בעמ' 12 לפרוטוקול:
"ש. אתה לא יודע להסביר לנו איזה ממצאים היו לפני הלידה, שבעצם למדו על פי הספרות שיש סיכון לקרעים ולכן עדיף לעשות חתך חיץ.
ת. זו שאלה שולית. חוות דעתי בעיקר הייתה נושא של התפירה. התפירה היא שגרמה לסגירת הנושא."
מכאן, שגם לדעת מומחה התובעת, שאלת ביצוע חיתוך החיץ אינה כלל השאלה המרכזית בעניין תביעה זו. דבר התואם את הצהרת ב"כ התובעת כאמור לעיל.
21. ובהמשך עדותו בעמ' 13 לפרוטוקול:
"ת. אני מפנה לוויליאמס, הוא קובע ומה שמקובל במילדות הקובע מס' מדדים לביצוע חיתוך חיץ, גם זו לא רשימה סגורה. כשישנם מצבים אחרים שמתבררים במהלך הלידה שהסיכון לקרעים נרחבים בפרינאום , יגרמו כתוצאה מאי ביצוע חיתוך החיץ, יש לבצע חיתוך. לצורך כך צריך לבצע בדיקה לראות את האלסטיות של הפרינאום, ולהעריך האם הסיכוי ללידה ללא קרעים, טובה. בודקים את הכניסה לנרתיק, עושים זאת בשלב שהראש מתחיל לצאת החוצה.
ש. המיילדת צריכה לעשות הערכה לפי הנסיון שלה.
ת. נכון."
— סוף עמוד 3 —
נוסיף ונדגיש כי על פי ספרו של וויליאמס שהוצג בבית המשפט וכן מאמר נוסף של סיגנורלו שהוצג, ברור לחלוטין כי לא היה מקום לשקול במקרה שלפני ביצוע חיתוך חיץ, הצוות הרפואי פעל על פי ההנחיות המקובלות באותה עת, שיקול דעתו היה נכון.
וויליאמס מפרט בספרו את המקרים בהם יש לשקול ביצוע חיתוך חיץ. מדובר רק במקרים חריגים של בעיה צפויה עם העובר, או ביצוע לידה בעזרת מכשירים, או כאשר ברור שללא חיתוך החיץ הפרינאום יקרע.
אינני מקבל את אמירתו הסתמית של מומחה התובעת כי אין זו רשימה סגורה. היה עליו לפרט מקרים נוספים בהם לדעתו ראוי היה לבצע חיתוך חיץ או לשקול ביצוע החיתוך.
יצוין כי העמדה שהייתה נהוגה שנים לפני הלידה הנדונה, כי בלידה ראשונה יש לבצע חיתוך חיץ, לא הייתה תקפה יותר בעת ביצוע הלידה. כפי שעלה מהספרות הרפואית הוכח כי לעמדה זו אין מקום יותר. וויליאמס עצמו התייחס לכך בספרו וכתב כי התברר שהיה מדובר בפרקטיקה מוטעית.
לא הובאה ראיה כלשהי כי בעת הלידה היה קיים אחד מהסיכונים עליהם כתב וויליאמס בספרו. דבר זה מתיישב עם המסקנה כי לא היה מקום לבצע חיתוך חיץ, ולא היה מקום לשקול ביצוע חיתוך חיץ. מכאן שלא היה טעם להעלות אפשרות שכזו בפני התובעת משברור כי אין מקום לנקוט בהליך זה, זאת על פי ההנחיות הרפואיות המקובלות באותה עת.
22. על פי עדותו של המומחה מטעם התובעת היה על המיילדת, בשלב בו ראש העובר עומד לצאת החוצה, יש לבדוק את האלסטיות של הפרינאום ולקבוע האם יש צורך בביצוע חתך חיץ אם לאו.
23. במהלך הלידה נכחו בחדר הלידה שתי מיילדות. האחת הגב' אלישבע לוין שבאותה עת היתה מיילדת חדשה שקיבלה את תעודה ההסמכה שלה במרץ 2006 וכן הגב' מרים סגל, מיילדת וותיקה , היא הרשומה גם על סיכום הלידה.
24. בתצהיר שהגישה המיילדת, גב' אלישבע לוין לא היתה התייחסות ספציפית ללידה נשוא התביעה. בעמ' 44 לפרוטוקול הסבירה מי נכח בלידה כדלקמן:
"ש. היתה מיילדת ותיקה בזמן הלידה.
ת. כן.
ש. מי זו.
ת. מיילדת בשם מרים, היא רשומה בסיכום הלידה.
— סוף עמוד 4 —
ש. יש לך מושג למה היא לא הגישה תצהיר.
ת. לא ביקשו ממנה.
ש. אם היא נכחה שם, מי בדק את אזור הפרינאום של היולדת כשהראש התחיל
לצאת.
ת. גם היא וגם אני.
ש. איך את יכולה להגיד שאת לא זוכרת.
ת. מכיוון שהייתי מיילדת חדשה, נכחה איתי לכל אותו שלב מיילדת ותיקה. נכון
שאני לא זוכרת את הלידה. אבל נרשם שהיא היתה. ברור מציינים מי היתה נוכחת
בלידה."
25. יש לציין כי התובעת אשר היתה מודעת לעובדה כי המיילדת, אלישבע לוין היתה מיילדת מתחילה וחסרת ניסיון לא טענה בתצהירה ובחקירתה כי לא היתה מיילדת נוספת במהלך הלידה.
26. על פי עדותה של הגב' אלישבע לוין כאשר ראש העובר החל לצאת היא וגם המיילדת הוותיקה בצעו את הבדיקה הנדרשת בפרינאום והגיעו למסקנה כי אין לבצע חתך חיץ. (ראה בעמ' 44 לפרוטוקול)
27. הגב' לוין תארה את מהלך הבדיקה ואת המדיניות הקיימת בעניין ביצוע חתך חיץ בסעיפים 5,6 לתצהיר העדות הראשית. הדברים תואמים את האמור בספרות הרפואית ומתיישבים עמם.
28. במקרה דנן, בעוד התובעת יולדת היו לצידה שתי מיילדות האחת מנוסה והשנייה מתלמדת, המיילדות הפעילו שיקול דעת במהלך הלידה וסברו כי אין לבצע חתך חיץ שכן לא העריכו כי עומד להתפתח מצב של קרע מדרגה 2, שאז היו מבצעות חתך חיץ.
29. בפועל מתברר כי שיקול דעתן של המיילדות היה נכון וסביר שכן על פי התיעוד הרפואי לתובעת נוצרו קרעים בדרגה 1.
30. נכון הדבר כי בדיעבד הסתבר כי נוצרו קרעים נרחבים שהצריכו תפירה ממושכת אולם גם אם נעשתה בדיעבד טעות בבחירת האופציה, דבר אשר לא הוכח, אין הדבר מעיד על התרשלות.
31. בדנ"א 1833/91 פחרי קוהרי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר משפטי) נקבע:
"המבחן אינו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה של רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות."
32.
33. — סוף עמוד 5 —
34. איני מקבל את טענת התובעת בסיכומיה כי ההחלטה האם לבצע אפיזיוטומיה או לא הושארה לשיקול דעתה הבלעדי של מיילדת בתחילת דרכה.
35. כפי שצוין לעיל, בעדותו של המומחה מטעם התובעת, שיקול הדעת האם לבצע חתך חיץ אם לאו הוא של המיילדת בזמן שראש העובר עומד לצאת. במקרה דנן נכחה בלידה מיילדת וותיקה, הגב' מרים סגל, אשר סייעה למיילדת החדשה במהלך הלידה ומכאן שלא ניתן לקבל את הטענה כי שיקול הדעת המוחלט בעניין זה הוטל על המיילדת החדשה. בכל מקרה, הוכח כי שיקול הדעת היה נכון, תאם את ההנחיות הרפואיות המקובלות באותה עת.
36. עוד טוענת התובעת בסיכומיה כי לא הביאו לפני היולדת עצמה את האפשרות לבצע אפיזיוטומיה כאשר הלידה החלה ופגעו באוטונומיה של המטופלת בכך שלא שיתפו אותה בהחלטה.
37. יש לדחות טענה זו של התובעת. על פי עדותו של המומחה מטעמה, ההחלטה לגבי ביצוע חתך חיץ אמורה להתקבל ע"י המיילדת לאחר בדיקת האלסטיות של הפרינאום בשלב בו ראש העובר עומד לצאת ולא בתחילת הלידה (אלא בנסיבות מיוחדות של מצב העובר וכו' שעה שאין זה המקרה דנן), כאשר לא ניתן לבחון את הסיכונים והסיכויים לקרעים. כפי שקבעתי לעיל, הוכח כי במקרה שלפני לא היה מקום לשקול ביצוע חיתוך חיץ מהבחינה הרפואית ומכאן שלא היה מקום להעלות בפני התובעת אפשרות לביצוע טיפול בלתי נחוץ ושלא לצורך.
38. כמו כן, לא הוכיחה התובעת כי הייתה חובה או נוהל כלשהו המורה להתייעץ עם היולדת לעניין ביצוע חתך חיץ.
39. למעלה מן הצורך, אציין כי התובעת העידה כי לקראת הלידה בצעה עיסוי של אזור הפרינאום כפי שתודרכה בקורס הכנה ללידה (ראה עמ' 20 לפרוטוקול). עיסוי זה מטרתו להגמיש את אזור הפרינאום במטרה להקטין ואף למנוע היווצרותם של קרעים ולכן, לאור נתון זה, סביר כי לו היתה נשאלת התובעת בתחילת הלידה לגבי רצונה בביצוע חתך חיץ לא היתה מבקשת לבצע חתך חיץ. בכל מקרה, והיתה משאירה את העניין לשיקול דעתה של המיילדת כפי שאכן קרה בפועל וכפי שתואר הליך קבלת ההחלטה בעדותו של המומחה מטעם התובעת.
40. התפירה
בסיום הלידה, נקראה ד"ר אנג'ליקה בורד (להלן:"הרופאה") לתפור את הקרעים שאירעו לתובעת. יש לקבוע כי מדובר על קרעים בדרגה 1. כל טענה אחרת דינה להידחות . אופי הקרעים ותיאורם פורט בהרחבה על ידי עדות הנתבעת וכן בחומר
— סוף עמוד 6 —
הרפואי. גם מומחה התובעת הסכים כי לא הייתה פגיעה בשריר או ב"פסיה". על פי ספרו של וויליאמס, רק פגיעות אלה הופכות את הקרעים לקרעים מדרגה 2.
41. במועד האירוע הייתה הרופאה מתמחה בבית החולים הדסה כשנתיים וחודשיים, כלומר בשנת התמחותה השלישית. (ראה עמ' 37 לפרוטוקול). אין מחלוקת כי מתמחה בשנה שלישית מוסמכת לטפל בקרעים מדרגה 1 וכן מדרגה 2. מכאן, שגם אם מדובר בקרעים נרחבים מדרגה 1 הייתה ד"ר בורד מוסמכת לטפל בהם ולתפור קרעים אלה.
42. לעניין התפרים העיד, ד"ר ערן אהרון בעמ' 14 לפרוטוקול:
"ש. באיזה שלב של ההתמחות מבצעים תפירה של קרעים.
ת. בכל שלב. כשמדובר בקרעים נרחבים, מתמחה בראשית דרכו מחויב לקרוא לעזרה למישהו בכיר ממנו, שיעזור לו בתפירה, ושיוודא שהתפירה נעשית באופן תקין. מתמחה מתחיל זה שנה ראשונה או שנתיים."
43. הרופאה העידה כי המקרה דנן היה מקרה חריג ולכן היא זוכרת אותו וכך קיבלו הדברים ביטוי בעמ' 38 לפרוטוקול:
"ש. בדרך כלל כשיש קרעים, האם אזור הפרינאום הוא פריך בצקתי או מדמם.
ת. בדרך כלל, לא.
ש. במקרה הזה היה שונה.
ת. זה היה מקרה חריג, ולכן אני זוכרת אותו.
ש. היו הרבה קרעים.
ת. מאוד.
ש. היה דימום רב.
ת. כן.
ש. לכן היה צורך במס' רב של תפרים.
ת. נכון . אני רוצה לציין , היו כלי דם שטחיים של השריר שהיה מתחת לרירית שדיממו. כל השטח של השריר דימם למרות שהיה שלם, ולכן הגדרתי זאת כדרגה אחת ולא שניים. היו קרעים שטחיים שדיממו.
ש. כמה זמן לקחה התפירה.
ת. זה לקח משהו כמו 40 דקות, 50 דקות. זה לקח יותר מחצי שעה באופן וודאי, אולי שעה.
ובעמ' 39-40:
"ת…המקרה היה חריג. לקח לי הרבה זמן לתפור, הפרינאום היה מאוד בצקתי. אין הרבה מקרים כאלו.
…
ש. את אומת שהמקרה הזה היה חריג , והתפירה היתה ארוכה והקרעים היו נרחבים, לא שקלת לקרוא לרופא שיראה את זה.
ת. לא, סה"כ אני סיימתי את התפירה ואני לא חשבתי שיש בעיה."
44.
45. — סוף עמוד 7 —
46. על פי חוות הדעת של המומחה מטעם התובעת, ד"ר ערן אהרון, הטענה העיקרית לרשלנות היא בנוגע לתפירה (ראה עמ' 12 לפרוטוקול).
47. בחקירתו בעמ' 5 לפרוטוקול העיד המומחה מטעם התובעת:
"ש. מתי הפסקת לעבוד בילוד, בבית חולים או במקום בית חולים לילדות.
ת. בבית חולים בעפולה עשיתי את ההתמחות. עזבתי ב-91 או 92. ואז הייתי מס' שנים כסניור בבית חולים מאיר בתורנויות, רק בתורנויות. מזה מס' שנים רק בהזמנה בבית חולים מעייני הישועה, פעם אחרונה לפני 3 שנים.
ש. אז מתי בפעם האחרונה השתתפת בלידה.
ת. לפני 3 שנים."
48. ד"ר אהרון ערן הינו בעל מרפאה פרטית ומכון לאולטראסאונד (ראה עמ' 18 לפרוטוקול) ומכאן שלמרות ניסיונו הרב ברפואה הוא אינו יכול להעיד לגבי הנהלים בבית החולים.
49. המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' ציון חגי, מנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי קפלן, העיד בעמ' 33 לפרוטוקול מי מבצע את התפירה בחדר הלידה כדלקמן:
"ת. כל הקרעים בדרגה אחת או שניים מבוצעים ע"י מתמחים. במידה ויש קרעים דרגה יותר גבוהה, בדרך כלל מעורב רופא בכיר, ולעיתים כירורג פרוקטולוג, אם יש קרעים של הספינקטר."
50. עוד העיד פרופ' ציון חגי בעמ' 34 לפרוטוקול:
"ת. לא אצלי במחלקה, 13 שנה המתמחים יודעים להשתלט על דימום כזה, מצופה מהם להשתלט על דימום כזה ללא בעיה כי זה תפירה הכי פשוטה שיש להם, והם מקבלים את הניסיון מהר מאוד, וכל הזמן מבצעים את הפעולות האלה.
…
ש. אם אצלך היתה מבוצעת התפירה, רופא בכיר הי הרואה את זה.
ת. בשום פנים ואופן לא. כי אם הוא יראה את זה, הוא לא יראה את המקרה המסובך.
…"
51. לאחר שקראתי את חוות הדעת ושמעתי את העדויות, אני סבור כי לא היתה כל התרשלות בכך שהרופאה ביצעה את פעולת התפירה. שוכנעתי כי הרופאה היתה מוסמכת לבצע את פעולת התפירה. היא היתה בשנה השלישית להתמחותה ועל כן הייתה כשירה לבצע פעולה זו. אין לשכוח כי ככל שהמשימה היתה מורכבת בשל הדימום ומצבו של האזור המטופל עדיין מדובר בקרעים מדרגה 1 ובפעולת תפירה המבוצעת ע"י מתמחים בחדרי לידה כאשר כנוהג אין רופא בכיר בתורנות, כאשר הימצאותו של רופא בכיר במשך 24 שעות כפי שתיאר פרופ' ציון חגי הינו דבר חריג, ולכן הטענה כי הנתבעים התרשלו בכך שלא ערבו רופא בכיר אינה יכולה להתקבל.
52.
53. — סוף עמוד 8 —
54. לאור העדויות וגם על פי האמור בחומר הרפואי עולה כי הרופאה עמלה על מלאכת התפירה בשקידה ראויה, הפעולה לא בוצעה בחופזה. היתה התחשבות במכאוביה של היולדת. אלא מאי, נותרה לתובעת צלקת מכאיבה ובבדיקה לאחר כ-6 שבועות אצל רופאת נשים נצפה איחוי של השפתיים הגדולות באורך של כ-2.5 ס"מ שהצריך התערבות כירורגית וביום 21.6.06 עברה התובעת ניתוח לפתיחת פתח הנרתיק.
55. תלונותיה של התובעת הן בגין כאבים עזים באזור הפרינאום שהחלו בסמוך ללידה ונמשכו תקופה ארוכה, צלקת מכאיבה בנרתיק ואובדן הנאה בקיום יחסי אישות בשל כאבים עזים.
56. במסמך שצורף וסומן נ/4 מיום 20.6.06 קבעה ד"ר ס. גריסרו-גרנובסקי, רופאת נשים כי לתובעת "צלקת של תיקון אפזיוטומיה כנראה" כך שאין כל ספק כי הצלקת הנמצאת באזור הנרתיק התחתון בדופן האחורי היתה קיימת לפני ביצוע הניתוח להפרדת השפתיים.
57. המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' ציון חגי כותב בחוות דעתו בבדיקה: "איזור הפות במראה תקין. קיימת רגישות בקיר האחורי של הנרתיק עם סימני התקשות והצטלקות מיניאלית" בפרק הסיכום לא התייחס המומחה לעניין הצלקת הרגישה.
58. המומחה מטעם התובעת ד"ר אהרון ערן מתייחס לצלקת באזור הנרתיק התחתון בדופן האחורית הכואבת במגע וקובע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 25 (1) ב – ישנם הפרעות ניכרות, המצב הכללי משביע רצון .
59. לפי תיאוריה של התובעת כפי שהם עולים מתצהירה, היא התלוננה על כאבים עוד בבית החולים, נאמר לה כי כאבים הם דבר רגיל במקרה כמו שלה והטיפול הוא שטיפות רבות להמסת התפרים.
60. על פי עדויות המומחים במקרה זה, אכן כאבים לאחר תפירה הם דבר רגיל והטיפול בתפרים הוא שטיפות רבות כפי שנאמר לתובעת. כאביה של התובעת נבעו ממספר גורמים. האחד כאבים רגילים לאחר לידה עם תפרים, השני כאבים כתוצאה מהצלקת הרגישה באזור הנרתיק התחתון בדופן האחורי והשלישי איחוי השפתיים הגדולות.
61. נשאלת אם כן השאלה האם עצם קיומה של הצלקת מקורה בפעולה רשלנית או איחוי טבעי של הגוף שבמקרה ספציפי זה גרם להצטלקות כואבת ורגישה וכן האם איחוי השפתיים נבע מפעולה רשלנית.
62. הצלקת – לטענת המומחה מטעם התובעת, עצם קיומה של הצלקת המכאיבה הוא תוצאה של תפירה רשלנית.
63.
64. — סוף עמוד 9 —
65. כך העיד ד"ר אהרון ערן בעמ' 18 לפרוטוקול:
"ש. כאן בעצם הפרעות אם יש לה הפרעות, הן כתוצאה בעצם להערכתך על אותה צלקת שבדופן הפנימי של הנרתיק.
ת. אותה צלקת שסימנתי בבדיקה שלי.
ש. אותה צלקת שמציינת הרופאה בשערי צדק.
ת. פחות או יותר.
ש. אני מראה לך בספרו של וליאמס במהדורה 18, ופה מדבר על בעיות של יחסי מין, אותן הבעיות אפילו לפחות שנה בבעיות במערכת יחסי מין.
ת. יכולים להשאר, כאשר לא נעשית תפירה כמו שצריך."
66. המומחה מטעם הנתבעים לא התייחס בעדותו לעניין הגורם לצלקת אולם לא שוכנעתי כי פעולת התפירה של הרופאה היתה רשלנית. שוכנעתי כי היא הגורם שהיה אמור לתפור את התפרים, גם אם הם היו מדרגה גבוהה יותר זה היה תפקידה. פעולת התפירה ארכה זמן ממושך, דבר שאינו קורה בשכיחות גבוה אך אינו חריג כשלעצמו ולכן לא ניתן לייחס לרופאה התנהלות מהירה חפוזה ורשלנית. התוצאה המצערת ככל שתהיה אינה עקב התרשלותה של הרופאה או הצוות הרפואי.
67. איחוי השפתיים – המומחה מטעם התובעת טוען כי איחוי השפתיים נבע מתפירה ביתר ואילו המומחה מטעם הנתבעים טוען כי איחוי השפתיים נבע מדלקת, זאת על פי ניסיונו בתחום (ראה בעמ' 35 לפרוטוקול) .
68. המומחים העלו שתי הנחות שונות לגבי הגורם לאיחוי השפתיים. אין ספק כי ד"ר ס. גריסרו-גרנובסקי, רופאת הנשים אשר בדקה את התובעת , אבחנה את איחוי השפתיים והחליטה על ביצוע הניתוח המתקן היתה יכולה לשפוך אור על הסיבה לאיחוי שכן מהמומחים לא ראו את המצב בפועל והם מבססים את קביעתם על השערה. כמו כן ד"ר גרסריו היא היחידה שיכולה להסביר מדוע בחרה באופן ההפרדה כפי שנבחרה.
69. כלל ידוע הוא כי אי הזמנת עד רלוונטי, ללא הצדקה, יוצרת הנחה כי אי הבאתו נובעת מן העובדה כי עדותו תתמוך בגרסת היריב.
70. כך הובאו הדברים בע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ,פ"ד מד(4), 595 , 602-603 (1990):
"יש לזכור כי ההלכה היא כי:
"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהשג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו."
(ע"א 548/78 פד"י ל"ה (736 (1. שם בעמ' 760 מול ה'). "
71.
72. — סוף עמוד 10 —
73. לכן משלא הוכח כי איחוי השפתיים נובע מתפירת יתר איני מוצא כי איחוי זה נבע עקב התרשלות הצוות הרפואי. לא למותר לציין, שעל פי חוות הדעת של המומחה מטעם התובעת התלונה העיקרית של התובעת ומכאוביה העיקריים נובעים מהצלקת שכן איחוי השפתיים תוקן 6 שבועות אחרי הלידה ובסמוך למועד בו החלו בני הזוג לקיים יחסי אישות ובפעולה פשוטה יחסית.
74. עיון בחומר הרפואי שערכה ד"ר גרסריו, מלמד כי לא נרשם שאיחוי השפתיים נגרם כתוצאה מתפירתם. הראיות עלה כי אילו נתפרו השפתיים, מדובר באירוע חריג מאד. מכאן שיש להניח כי אילו היה מדובר בתפירת השפתיים כגורם לאיחוי, הדבר היה נרשם על ידי ד"ר גרסריו כמקרה חריג. העובדה כי אין בנמצא רישום שכזה תומכת בגרסת הנתבעת כי השפתיים כלל לא נתפרו, אלא מדובר בגורם אחר שהביא לחיבור השפתיים, כפי המוסבר על ידי מומחה הנתבעת.
75. לפיכך, כאשר אני שוקל את גרסאות המומחים בניסיון להסביר את איחוי השפתיים, יש להעדיף את הסבריו של ד"ר חדי כי האיחוי נגרם עקב תהליך דלקתי או הפרשות מסוימות הנובעות מהלידה, תהליכים מוכרים, לעומת סברתו של מומחה התובעת כי בוצעה תפירה של השפתיים. יש לזכור כי השפתיים מרוחקות 2.5 ס"מ מהאזור בו ביצעה ד"ר בורד את התפרים. לא הייתה לה סיבה כלשהי לסטות לכיוון השפתיים ולתפור את השפתיים.
76. טוענת התובעת בסיכומיה כי לאחר ששוחררה לביתה לא קיבלה הוראות לטיפול במקרה החריג שלה.
77. אינני מקבל את הגדרתה כמקרה חריג. ד"ר בורד הסבירה כי האזור היה מאוד בצקתי, פריך ומדמם ולכן הצריך תפרים רבים. לאחר התפירה ומשלא היו תופעות מיוחדות לתובעת במהלך אשפוזה אין לראות במקרה כחריג המחייב התייחסות מיוחדת. אדגיש כי לתובעת היו קרעים מדרגה 1 שנתפרו ומצב זה שכיח בעיקר בלידות ראשונות.
78. ד"ר בורד העידה בעמ' 42 לפרוטוקול כי היא עצמה נתנה הסבר ליולדת והנחיות לאחר התפירה.
79. גם התובעת עצמה חזרה ואמרה במספר הזדמנויות כי נאמר לה לשטוף את האזור פעמים רבות להמסת התפרים ולא הוכח כי היתה צריכה לעשות פעולות אחרות מאלו שהוסברו לה או שלא ניתנו לה כל ההוראות וההנחיות.
80. בעמ' 40 לפרוטוקול העידה ד"ר בורד כי בדקה את התובעת בסיום התפירה לראות שהתפירה בוצעה כראוי:
— סוף עמוד 11 —
"ת. בכל תפירה בסוף אני בודקת את האזור. אין מצב שאם יש איזשהי בעיה, אני אומרת או קי בסדר, נעזוב את זה כך. אני בודקת את האזור להיות שקטה שלא מדמם, שהכל נראה טוב ואז אני רגועה והכל בסדר."
81. בנוסף, נבדקה התובעת פעמיים, בשתי הזדמנויות שונות, ע"י שני רופאים שונים. בשתי הפעמים נמצא אזור החיץ תקין.
82. בתצהיר תשובות לשאלון ענתה התובעת על שתי שאלות נפרדות שאלה 96 ו-97, האם נבדקה ע"י רופא בבית החולים, וענתה בחיוב.
83. מכאן שעל פי התיעוד הרפואי ועל פי תשובותיה לשאלון ותצהירה, התובעת נבדקה ע"י הרופאים. הרופאים הללו אינם עובדים עוד בבית החולים ואינם נמצאים בארץ. אינני סבור כי עדותם הייתה מוסיפה דבר מאחר וממילא היו סומכים על החומר הרפואי, מה עוד שהתובעת אישרה כי נבדקה על ידי שני הרופאים באזור הפירינאום.
84. בעמ' 21-22 לפרוטוקול כאשר לראשונה העלתה התובעת את הטענה כי לא נבדקה ע"י רופא, הסותרת את הצהרותיה הקודמות, היא מעידה כי:
"ש. ביום השחרור, האם בדק אותך רופא.
ת. בדק אותי רופא."
85. ובהמשך עדותה בעמ' 22 :
"ש. את בטוחה לחלוטין שהרופא שבדק אותך ביום השחרור, לא בדק את אזור הפרינאום.
ת. כן.
ש. אני מפנה אותך לתשובה 96 לשאלון…
ת. אני עומדת על שלי. אף רופא לא בדק אותי."
86. הטענה כי התובעת לא נבדקה כלל ע"י רופא עלתה בחקירתה הנגדית. עדות כבושה זו לא הוסברה ואינה מתיישבת עם המסמכים הרפואיים ועם תשובותיה לשאלון ועל כן אני דוחה אותה. כמו כן לא מתקבל על הדעת שהתובעת שלא קיבלה התייחסות בבית החולים, לא ראתה רופא וסבלה מכאבים קשים לטענתה, לא פנתה לראות רופא במועד מוקדם משישה שבועות לאחר הלידה, המועד שנקוב לביקורת במסמך השחרור על מנת לקבל טיפול ומזור למכאוביה.
87. לפיכך, יש לקבוע פוזיטיבית כי התובעת נבדקה באזור התפרים על ידי ד"ר בורד ושני רופאים נוספים. מומחה התובעת הסכים כי אילו נבדקה התובעת על ידי רופאים אלה היו רואים כי השפתיים נתפרו (עמ' 16 ש' 13-15). המסקנה היא כי גם סמוך לאחר הלידה לא היו תפרים בשפתיים, אחרת היה הדבר מאובחן ומטופל. חשיבה אחרת
88. — סוף עמוד 12 —
89. מובילה לפתרון כי היה מעשה מכוון מצד רופאי הנתבעת להסתיר את התפירה של השפתיים. דבר זה לא הוכח והוא חסר היגיון כלשהו.
90. לאור טענה זו של התובעת כי לא נבדקה כלל ע"י רופא לאחר התפרים תמוהה עדותו של בעלה של התובעת המפורטת בתצהירו כי יעץ לה יחד עם יתר בני המשפחה לחכות למועד הביקורת במשך 6 שבועות. האם יעלה על הדעת לאור תיאוריה של התובעת כי סבלה מכאבים עזים וכי לא נבדקה כלל אחרי הלידה ע"י רופא כי בני משפחתה שעל פי עדותה חוו לידות (ראה עמ' 21 לפרוטוקול) ייעצו לה לחכות 6 שבועות של סבל ולא לפנות לבדיקה רפואית?!
91. העולה מהאמור לעיל הוא כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה כי הצלקת או איחוי השפתיים נגרמו עקב התרשלות הנתבעת.
נזק ראייתי
92. התובעת טוענת כי עקב מחדלי רישום או הצגת חומר רפואי נגרם לה "נזק ראייתי" במטה את הכף כך שהנטל הראייתי עובר ונופל על כתפי הנתבעת.
93. באשר לחוסר ברישום הרפואי, טוענת התובעת כי לא הוצג מסמך המתאר את התפירה עצמה, לא הוצג מסמך של הנחיות בית החולים מתי יש לבצע חיתוך חיץ, וכן לא גולה הד"ח של ד"ר בורד שכתבה על המקרה.
94. באשר לחומר הרפואי – הוא הוצג באופן מלא. בחומר קיימת התייחסות למבצע התפירה, לדרגת הקרעים, והתפירה עצמה. כמו כן קיימים רישומים של המעקבים והבדיקות שערכו הרופאים.
95. לגבי הנחיות לביצוע חיתוך החיץ, לא הוכח שלנתבעת היה מסמך שכזה. הוכח לפני כי מדובר בפרקטיקה רפואית ידועה ומקובלת. עצם ההנחיות הוכחו על פי ספרות רפואית.
96. מומחה התובעת לא העלה בחוות דעתו טענות כי חסר רישום רפואי שמקובל לערכו כמו לעניין התפירה או כי קיים נוהל או נוהג המחייב קיומו של מסמך הנחיות באשר לביצוע חיתוך החיץ.
97. באשר למסמך שערכה ד"ר בורד, כפי שעלה מעדותה, מדובר במסמך שערכה לאחר הגשת התביעה. כך הוצהר על ידי בא כוחה בעת שנחקרה. מילים אחרות, אין מדובר במסמך מ"זמן אמת", שהיה בו כדי לסייע לצד זה או אחר.
98. לאור כל האמור, אינני סבור כי נגרם לתובעת "נזק ראייתי" כלשהו. על כן אני דוחה טענה זו.
— סוף עמוד 13 —
סוף דבר
99. התובעת הגיעה לבית החולים ללדת את בנה בכורה. הצוות הרפואי עשה מלאכתו נאמנה וסייע לתובעת בלידתה. אין ספק כי לאור חוות הדעת הרפואיות ועדותה של התובע ובעלה, היא עברה מכאובים רבים. יש להצטער על הסבל שנגרם לה. יחד עם זאת, לא מצאתי כי הנתבעים התרשלו בטיפולם בתובעת. לפיכך התביעה נדחית. לאור הנסיבות שפורטו בספק הדין וסבלה של התובעת – לא ראיתי מקום להטיל על התובעת הוצאות משפט. כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, כ"ג ניסן תש"ע, 07 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.
5129371
54678313
