בית משפט דחה תביעה על רשלנות רפואית בניתוח עמוד שדרה

ת"א 470-07 אבו גזאלה פהימה ואח' נ' מ"י-משרד הבריאות ואח' בפני כב' השופט רון סוקול
התובעים 1. אבו גזאלה פהימה
2. אבו גזאלה עומר נגד הנתבעים
1. מדינת ישראל – משרד הבריאות
2. המרכז הרפואי הלל יפה פסק דין 1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות ניתוח שעברה בעמוד השדרה בשנת 2007 בבית החולים הלל יפה בחדרה. המחלוקת בין הצדדים משתרעת הן על השאלה האם הצוות הרפואי שניתח את התובעת התרשל בעת ביצוע הניתוח, והן בשאלה האם ניתנה הסכמה מדעת של התובעת לביצוע הניתוח.
הרקע
2. התובעת ילידת 1957, החלה לסבול מכאבי גב כבר בשנת 1979. בתיקה הרפואי ניתן למצוא פניות רבות בתלונות על כאבי גב. במשך השנים ניתנו לתובעת משככי כאבים והומלץ לה לנסות שימוש בחגורה תומכת ולפנות לטיפולי פיזיותרפיה (ראה האמור בחוות דעתו של ד"ר הנדל, ת/1). התובעת אף סבלה מהקרנה לרגליים ובעיקר לרגל שמאל. כמו כן התלוננה על הפרעה במתן שתן.
3. ביום 30.11.06 פנתה התובעת לבית החולים הלל יפה בחדרה (להלן "בית החולים"). בבדיקה בחדר המיון התלוננה התובעת על כאב בגב תחתון המלווה בחולשה ברגל שמאל. בבדיקת C.T.נמצא בלט דיסק בחוליות L4-L5, L5-S1. כן אובחן סימן ע"ש לסג חיובי מצד שמאל.
כעבור כשבועיים הגיעה התובעת לרופא אורתופד בקופת החולים – ד"ר מדלג'. ד"ר מדלג' ציין בבדיקתו כי "ממשיכה לסבול מכאבים בגב תחתון והקרנה לצד שמאל". כן ציין כי "בבדיקה היום חולשה ברגל שמאל אליופסואס" (חולשה בשרירים מכופפי הירך). ד"ר מדלג' הפנה את התובעת שוב לבית החולים.
— סוף עמוד 1 —
4. בבית החולים נבדקה במיון ואושפזה. בבדיקה הקלינית בקבלה נרשם, כי נמצא "שיתוק קשה (1/5) במכופפי ירך" ושיתוק קל (4/5) במישרי ברך שמאל. ביום 15.12.06 בוצעה לתובעת בדיקת C.T. חוזרת ונמצאה היצרות קשה של התעלה הספינאלית בחוליות L1 – L3. בעקבות ממצאים אלו ובדיקה קלינית נוספת, הופנתה התובעת לבדיקת C.T. נוספת ונמצא בלט אחורי בחוליה D8 והיצרות במרווחי החוליות D10-11.
5. בעקבות ממצאים אלו הומלץ לתובעת לעבור ניתוח לשחרור ההיצרות. התובעת שוחררה לביתה ושבה לבית החולים ביום 10.1.07. ביום 11.1.07 נותחה התובעת על ידי ד"ר פולמן. בניתוח בוצעה פתיחה של התעלה (למינקטומיה אחורית ופסטקטומיה) באזור חוליות D9 עד L3. בניתוח לא נרשמו אירועים חריגים.
לאחר הניתוח נצפתה החמרה נוירולוגית והופיעו שיתוק ברגל ימין ושיתוק סוגרים. התובעת הועברה לשיקום ואט-אט התגלה שיפור במצבה והיא התאוששה חלקית; חזר כוח וחזרה תחושה חלקית, והיא אף הצליחה ללכת מעט עם הליכון. עם זאת, השיתוק בסוגרים נותר ללא כל שיפור. כיום התובעת מתניידת בכיסא גלגלים ונאלצת להשתמש בקטטר למתן שתן. לטענתה היא אף סובלת ממצוקה נפשית בשל מצבה הפיזי.
התביעה וההליכים
6. התובעת הגישה את תביעתה לפיצויים, בגין הנזקים שנגרמו לה, כבר ביום 7.5.07. לכתב התביעה לא צורפה כל חוות דעת רפואית, כנדרש על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. רק ביום 1.1.08 צורפה חוות דעת של ד"ר היילברון, מומחה לנוירוכירורגיה. בחוות דעתו מצא ד"ר היילבורן כי נפלו מספר פגמים בטיפול הרפואי שניתן לתובעת. ד"ר היילברון מצא, כי בטרם הניתוח לא בוצעה בדיקת M.R.I ועל כן קשה להעריך האם הייתה פגיעה בחוט השדרה לפני הניתוח. כן ציין כי לא בוצע לפני הניתוח צנתור עורקי ספינאלי, כדי למקם את העורק ע"ש אדמקייביץ' כנדרש בטרם ביצוע ניתוח כזה בעמוד השדרה ועל מנת להימנע מפגיעה בו. המומחה הוסיף, כי במהלך הניתוח היה על הצוות לבצע ניטור של מצב חוט השדרה ולברר אם קיימים סימני פגיעה, על מנת להפסיק את הניתוח אם הדבר נדרש.
המומחה מטעם התובעת סיכם את חוות דעתו וקבע, כי "הטיפול שקיבלה (התובעת – ר' ס') אינו מגיע, להערכתי, לרף הפרקטיקה המקובלת במרכזים של ניתוחי עמוד שדרה כיום בארץ ובחו"ל". המומחה העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 80%.
7. התובעים טענו בתביעתם, כי הרופאים התרשלו בביצוע הניתוח. כן נטען כי עובר לניתוח לא ניתן לתובעת ולבני משפחתה הסבר מקיף ומלא על סיכוני הניתוח, ועל כן הסכמתה של התובעת לניתוח לא הייתה "הסכמה מדעת".
— סוף עמוד 2 —
בגין הנזקים הקשים שנגרמו לה, טענה התובעת כי על הנתבעת לפצותה בסכום שהוערך
ב-12,391,000 ₪. כן טענה, כי יש לשפות את בעלה בגין הוצאותיו והפסדיו בסך נוסף של 4,604,400 ₪.
8. הנתבעים מצידם כפרו בטענת ההתרשלות וטענו כי לתובעת ובעלה הוסברו כל הסיכונים הסבירים. כן נטען כי מצבה של התובעת היה נדיר וכי אין קשר בין הטיפול הרפואי לסיכון שהתממש. הנתבעים הוסיפו גם, כי מצבה של התובעת גם אלמלא הניתוח היה מתדרדר והיה צפוי שאם לא תנותח תיוותר משותקת.
הנתבעת הגישה אף חוות דעת רפואית מטעמה של פרופ' י' פלומן. פרופ' פלומן מציין כי התובעת סבלה מהיצרות קיצונית של תעלת השדרה הגבית והמותנית. יתרה מזו, לדבריו, הוא אינו זוכר מקרה כה קיצוני של היצרות. פרופ' פלומן מצא שהצוות הרפואי טיפל בתובעת במומחיות ובמיומנות, ולא מצא כי נפל כל דופי בטיפול הרפואי. עוד ציין כי אלמלא נותחה, צפוי היה כי תיוותר משותקת בפלג הגוף התחתון.
9. בעקבות חוות דעתו של פרופ' פלומן צירפה התובעת חוות דעת משלימה של ד"ר היילברון, אשר חוזר ומדגיש את האמור בחוות דעתו הראשונה.
10. לאחר מספר קדמי משפט הושגה הסכמה בדבר מינוי מומחה מטעם בית המשפט, וביום 1.11.09 הוריתי על מינויו של ד"ר גיבשטיין כמומחה מטעם בית המשפט. הואיל והוגשה בקש ה לפסילתו, החלטתי ביום 16.11.09 על מינוי של ד"ר הנדל תחתיו.
11. ד"ר הנדל בדק את התובעת ועיין במסמכים ובחוות הדעת וביום 10.2.10 נתן את חוות דעתו (ת/1). בחוות דעתו מציין ד"ר הנדל כי המקרה של התובעת היה "[…] מקרה נדיר בצורה קיצונית שרוב מנתחי הגב בארץ ובעולם לא פגשו ולא יפגשו במשך קריירה מלאה". עוד קבע כי "האבחון והטיפול היו נכונים לפי סטנדרטים בינלאומיים כפי שמופיע בספרות". המומחה הוסיף, כי "התוצאה הלא טובה אינה נובעת מאבחון וטיפול חסרים אלא מעצם היות המקרה קשה, נדיר ומסובך שתוצאות טיפול בו אינן טובות בכל מקום בעולם".
המומחה התייחס גם לפגמים השונים שפורטו על ידי ד"ר היילברון. ד"ר הנדל מציין, כי היה צריך לבצע בדיקת M.R.I לפני הניתוח, או לחלופין C.T. מיאלוגרפיה. עם זאת הוסיף, כי גם אם אלו היו מבוצעות, לא היה בכך לשנות את צורת הניתוח שנבחרה או את תוצאת הניתוח. הבדיקות רק יכלו להוסיף מידע למנתחים אך לא לשנות את הטיפול.
ד"ר הנדל דחה מכל ומכל את הטענה, כי היה צריך לבצע צנתור סלקטיבי לכלי הדם לפני הניתוח. לדבריו, "טענה זו חסרה כל בסיס תיאורטי ומעשי, מדובר בניתוח אחורי ובו אין סיכוי לפגוע בכלי הדם הסגמנטליים". לגבי הטענה שהיה צריך לבצע צנתור במהלך הניתוח, לרבות בדיקת הערה – wake up test, הוא מבהיר כי "לא היה צורך בבדיקה מאחר ואף אם היה מתברר
— סוף עמוד 3 —
כי קיים נזק, לא היו מפסיקים את הניתוח אלא להיפך, ממשיכים לשחרר את החוט בצורה מלאה, כי זה הסיכוי היחיד להחלמה". המומחה מבהיר, כי במרבית המרכזים בארץ ובעולם היו נוהגים כך, כלומר לא היו מבצעים את בדיקת ההערה.
12. לאחר קבלת חוות דעתו של ד"ר הנדל, עמדו התובעים על חקירתו. בחקירתו מיום 7.10.10 חזר ד"ר הנדל על חוות דעתו ועל מסקנתו כי לא נפל כל פגם בטיפול הרפואי. ד"ר הנדל הבהיר כי אפילו אם הייתה מבוצעת בדיקת M.R.I. והייתה מתגלה בה מיאלומלציה (פריצת דיסק), הדבר לא היה משנה את הטיפול ואת הניתוח (עמ' 11-12). המומחה שלל את הטענה כי היה עיכוב בביצוע הניתוח (עמ' 12). המומחה גם שלל את האפשרות שנגרמה פגיעה לכלי הדם במהלך הניתוח (עמ' 16). המומחה הדגיש כי מטרת הניתוח הייתה לעצור את ההתדרדרות במצבה של התובעת, שכן אם לא הייתה מנותחת, היה מצבה צפוי להחמיר והיא הייתה צפויה להיות משותקת (עמ' 15-16).
13. ד"ר הנדל הבהיר כי לא ניתן להעריך מה בדיוק קרה ומדוע נגרמה התוצאה הקשה. עם זאת, אמר כי "עובדה שהתוצאה הזאת שהמצב מחמיר אחרי ניתוח קורית בכל העולם אצל מנתחים טובים בעולם, אם אתה קורה (צ"ל קורא) לזה רשלנות או לקרוא לזה החמרה שהיא צפויה באופן סטטיסטי".
המומחה חזר והדגיש כי מדובר במקרה קיצוני וכי הניתוח היה מיוחד והשתרע על פני 11 חוליות. בניתוח כזה הסיכון להחמרה הינו גדול (עמ' 22). במקרה זה הסיכון התממש ללא כל קשר לרשלנות הנטענת כלפי הצוות הרפואי.
14. בטרם דיון בטענות הצדדים לגופן אדגיש כי הצדדים ויתרו על חקירות המומחים מטעמם. העדויות שנשמעו התמקדו על כן רק בשאלת הסכמתה של התובעת לניתוח וטיב ההסברים שניתנו לה על ידי הצוות הרפואי.
דיון והכרעה
הטענות בעניין התרשלות הצוות הרפואי בטיפול
15. התובעת מבססת את טענת הרשלנות על אי ביצוע של בדיקות שונות; חלקן בדיקות מקדימות לפני הניתוח ובדיקה אחת נוספת במהלך הניתוח. לטענתה, אי ביצוע הבדיקות חורג מהתנהגות סבירה של הרופאים. עם זאת התובעת אינה טוענת להתרשלות כלשהי במהלך הניתוח, שכן אין כל ראיה כי במהלך הניתוח עצמו אירע אירוע חריג כתוצאה מהטיפול הרפואי. התובעת גם אינה מציגה חלופות אחרות לטיפול שניתן ואינה מצביעה על חלופות שהיו עשויות להיות אפשריות אם היו מבוצעות הבדיקות החסרות.
כאמור, המומחה מטעם בית המשפט קבע כי הצוות הרפואי פעל במיומנות ובסבירות. עם זאת גם המומחה ד"ר הנדל סבר כי רצוי היה לבצע בדיקה מקדימה נוספת, בין בדיקת M.R.I ובין בדיקת C.T, אם כי סבר כי גם אם היו מבוצעות הבדיקות התוצאה לא הייתה משתנה.
— סוף עמוד 4 —
16. כפי שפורט לעיל, הצדדים ויתרו על חקירות המומחים מטעמם והסתפקו בחקירתו של המומחה מטעם בית המשפט. כפי שיפורט להלן הנני סבור כי במקרה הנוכחי יש לאמץ את קביעותיו ומסקנותיו של ד"ר הנדל. כידוע, הלכה היא כי מסקנות מומחה שמונה על ידי בית המשפט אינן באות לפטור את בית המשפט מחובתו לשקול את הטענות ולגבש בעצמו את הממצאים והמסקנות. ההכרעה הסופית מצויה תמיד בידי בית המשפט (ראו ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993); ע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' ברעלי, פ"ד מט(1) 463 (1995); ע"א 1624/96 לוי נ' ד"ר מולכו, פ"ד נז(2) 349 (1997); ע"א 8950/07 עיריית נצרת נ' כרדוש (ניתן ביום 24/11/10)). עם זאת בדרך כלל, ובהעדר נימוקים מיוחדים, כגון טעות בולטת של המומחה, נוטים בתי המשפט לאמץ את מסקנותיהם של המומחים שמונו על ידם.
בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002) אומר בית המשפט:
משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".
(ראו גם ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 189 (1985); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"] ]>