שיתוק מלא בכף רגל ובאצבעות כף הרגל- רשלנות רפואית בניתוח גב?

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2732/10
לפני:
כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערערת:
מסרי מופידה נ ג ד המשיבות:
1. הסתדרות מדיצינית הדסה
2. שירותי בריאות כללית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.01.2010 בתיק ת.א 8232/06 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופט י' שפירא תאריך הישיבה:
ט"ו בחשון התשע"ג
(31.10.2012)
פסק-דין

השופטת ד' ברק-ארז:
1. אישה הסובלת מכאבי גב פונה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים, כשהיא מתקשה לעמוד על רגליה בשל כאבים עזים בברכיים. בבדיקות הדמיה שנעשות לה מתגלים בגבה בלט דיסק קדמי, פריצת דיסק גדולה וכן אצירת שתן משמעותית. המערערת מובהלת לחדר ניתוח. תחילה, משתפר מצבה הרפואי, אך זמן קצר לאחר מכן חלה החמרה נוספת במצב. בבדיקות הדמיה נוספות שנערכות בשלב זה מתגלים רסיסי דיסק בגבה, ועל כן מתקבלת החלטה לנתחה בשנית על מנת להוציא את הרסיסים. הניתוח השני מותיר אותה במצב של נכות קבועה, בשל נזק נוירולוגי שגרמו רסיסי הדיסק. זהו בתמצית סיפורו של הערעור שבפנינו. השאלה המרכזית שהונחה לפתחנו היא האם הנכות שנגרמה בשל רסיסי הדיסק היתה בשל החמרה טבעית במצבה הרפואי של החולה, היא המערערת שבפנינו, או כתוצאה של הטיפול הרפואי שקיבלה, ובאופן ספציפי, תולדה של הניתוח הראשון שההחלטה עליו ודרך ביצועו היו, לפי הטענה, רשלניים.
עובדות המקרה 2. הערעור שבפנינו מגולל את קורות הטיפול הרפואי בגב' מסרי מופידה (להלן: המערערת) הטוענת לרשלנותם של ההסתדרות המדיצינית הדסה (להלן: בית החולים או המשיב 1) ושל שירותי בריאות כללית (להלן: קופת חולים או המשיבה 2) בטיפול בה.
3. המערערת, ילידת שנת 1953, היא בעלת עבר רפואי של סוכרת לא מאוזנת וכאבי גב קשים עם חולשה, הקרנה לרגליים וקשיי שליטה בסוגרים. טיפולה הרפואי
— סוף עמוד 3 —
השוטף נעשה במסגרת קופת חולים. במהלך התקופה הסמוכה לאירועים שעליהם נסב הערעור, ולצד הטיפול השוטף בה, פנתה המערערת פעמיים לחדר מיון בבית החולים בראשית שנת 2000, אך בתום בדיקתה הורו הרופאים על שחרורה הביתה. ביום 8.4.2000 הגיעה המערערת לבית החולים הדסה בפעם השלישית, כשהיא מתלוננת על כאבים בלתי נסבלים בברכיים ועל אי-יכולתה לעמוד בשל כך.
4. עם הגעתה לבית החולים אושפזה המערערת לבירור במחלקה האורטופדית, שם עברה בדיקת סי.טי. בעמוד השדרה. בדיקה זו הדגימה בלט דיסק מרכזי ימני ופריצת דיסק גדולה. בבדיקת ההדמיה נמצא גם ששלפוחית השתן שלה היתה מוגדלת, באופן שחייב לרוקנה באמצעות קטטר. לנוכח ממצאים קשים אלה אובחנה המערערת כמי שסובלת מדיסק פרוץ עם לחץ עצבי, שבין יתר השפעותיו, גורם לאצירת השתן. בשל כך, התקבלה החלטה על-ידי צוות בית החולים כי יש לנתח את המערערת, על מנת לטפל בלחץ העצבי שמונע ממנה לתפקד.
5. ביום 9.4.2000 קיבלה המערערת הסברים אודות הסיכויים והסיכונים שבניתוח. הסברים אלה תורגמו לערבית על ידי אחות המערערת. לאחר מכן, חתמה המערערת על טופס ההסכמה לניתוח. 6. בסופו של דבר עברה המערערת שני ניתוחים בגבה. ביום 9.4.2000 היא נותחה על-ידי הרופא המתמחה ד"ר קאופמן, בהשגחת הרופא המומחה ד"ר רנד. בתום הניתוח הראשון נדמה היה כי מצבה של המערערת השתפר, מאחר שהיא הצליחה להניע את שתי רגליה באופן מלא ותקין. ברם, מספר שעות לאחר הניתוח הראשון, שבה המערערת להתלונן על כאבים והיא הובהלה לבדיקות סי.טי. ו-אם.אר.איי. בדיקות אלה גילו נוכחות נוספת של חלקי דיסק באזור החוליות L3-4, עובדה שחייבה לערוך ניתוח דחוף נוסף להוצאתם. ביום 11.4.2000 נותחה המערערת בשנית על-ידי הרופאה המתמחה ד"ר איילון, גם כן בהשגחתו של הרופא המומחה ד"ר רנד. למרות שחלקי הדיסק הוצאו מגבה של המערערת, וחרף הטיפול השיקומי שעברה, היא נותרה סובלת משיתוק מלא בכף רגל ימין ובאצבעות כף הרגל. בשל מצבה הרפואי האמור הוגדרה המערערת כבעלת נכות צמיתה של 44%.
ההליכים המשפטיים
— סוף עמוד 4 —
7. ביום 31.5.2006 הגישה המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י שפירא, ת"א 8232/06) [פורסם בנבו]. תחילה הוגשה התביעה כנגד בית החולים בלבד. התביעה התמקדה בטענות שעניינן רשלנות בעריכתו של הניתוח הראשון. ראשית, נטען שההחלטה על הניתוח היתה שגויה, בהתחשב בסיכונים הכרוכים בו (ואשר לפי הטענה אף התממשו – התפשטותם של רסיסי דיסק). לפי טענה זו, לא היתה כל אינדיקציה שתצדיק את ביצועו הדחוף של הניתוח, שיש מקום לעורכו רק כאשר מאובחן לחץ עצבי מסוג המכונה תסמונת "זנב סוס". תסמונת זו הופיעה, על-פי הנטען בכתב התביעה, רק לאחר הניתוח הראשון ועובר לניתוח השני, ועל כן הולדתו של הניתוח הראשון היתה בחטא. עוד נטען בהקשר זה כי ד"ר רנד כלל לא היה מוסמך לקבל את ההחלטה על ביצוע הניתוח. שנית, נטען שהניתוח נעשה ברמה מקצועית בלתי נאותה, ומלכתחילה לא היה נכון לעורכו באמצעות רופא מתמחה. התביעה נתמכה בחוות דעתו של המומחה פרופ' גרושקביץ, שלפיה ניסיון הוצאתו של הדיסק המסויד בגבה של המערערת הוא-הוא שגרם להתפזרותם של חלקיקי הדיסק, וללחץ מן הסוג של תסמונת "זנב סוס". שלישית, נטען שהניתוח בוצע בגופה של המערערת ללא הסכמתה, מאחר שהיתה זו אחותה – ולא היא – שחתמה על טופס ההסכמה לניתוח, ומה גם שטופס ההסכמה התייחס לניתוח בדיסק באזור L3-4, ולא צוין בו כי הניתוח יבוצע גם בדיסק L4-5, כפי שאכן נעשה. בנוסף, נטען בתביעה כי חסרים בעניינה מסמכים רפואיים מהותיים, ביניהם תוצאות בדיקת ה-סי.טי הראשונה וכן הרשומה הרפואית בה היו אמורות להיכתב האינדיקציות לעריכת הניתוח הראשון. חסרים ראייתים אלו, ואחרים נוספים, יצרו לשיטת המערערת נזק ראייתי המעביר את נטל ההוכחה בעניינה לכתפי בית החולים.
8. בהמשך, ביום 2.7.2007, הוגש כתב תביעה מתוקן שבו הוספה כנתבעת גם קופת החולים. בעניין זה טענה המערערת שהרופאים שטיפלו בה לא עקבו באופן סביר אחר תלונותיה על כאבי גב החל משנת 1998, ואף נמנעו ] ]>