רשלנות רפואית בניתוח רשלנות רפואית בניתוחים
ניתוח ראש/בראש- ניתוחי מוח/מח- ניתוחים במח/במוח– רשלנות רפואית?
קרניוטומיה הינה פתיחה כירורגית של עצם הגולגולת.
בדרך זו משתמשים בטיפול כירורגי לבעיות שונות במוח כגון: הוצאת גידולים, סגירת אנאוריזמה, ניקוז דמם וכל בעיה הדורשת פתיחת גולגולת.
הניתוח מתבצע בהרדמה כללית. כחלק מהכנה לניתוח יתקין לך המרדים עירוי למתן נוזלים ותרופות. לחץ דם, נוזלים ותרופות ינוטרו באמצעות מוניטור.
במהלך ההרדמה יוחדר צינור לחיך (טובוס) דרכו תתבצע פעולת ההנשמה. צינור נוסף הנקרא זונדה יוחדר לניקוז פעולת הקיבה. מתן השתן יבוצע דרך קטטר שיוכנס במהלך ההכנה לניתוח.
במהלך הניתוח עשה חתך בעור ופתיחת עצם הגולגולת. החל משלב זה, התקדמות הניתוח מלווה במיקרוסקופ אלקטרוני, המאפשר למנתח להגיע לאזור המטרה, במינימום פגיעה ברקמות הבריאות.
באזור המטרה תבוצע הפעולה הנדרשת בהתאם לאבחנה הרפואית:
הוצאת הגידול – זיהוי הגידול והפרדתו מהרקמות הבריאות השכנות.
אנאוריזמה – הינה פגם בכלי הדם הבא לידי ביטוי בחסר של רקמה בדופן כלי הדם וכתוצאה מכך בלחץ גבוה נוצר המום. איתור מיקום האנאוריזמה וסגירתה.
ניקוז דמם – במקרים בהם נוצר דמם תוך מוחי – פתיחת הגולגולת באזור הדימום וניקוזו.
להלן פסק דין בנושא תביעת רשלנות רפואית בניתוח מח:
א 1088/01 עיזבון המנוח – בשטקר נפתלי ז"ל נ’ בית חולים סורוקה באר-שבע ואח’
1
בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בבאר-שבע
א 001088/01
בפני:
כבוד השופטת רחל ברקאי
תאריך:
03/09/200603/09/2006
בעניין:
עיזבון המנוח – בשטקר נפתלי ז"ל
נגד
1 . בית חולים סורוקה באר-שבע
2 . ד"ר אישור גאורגטה
3 . ד"ר גור רות
הנתבעים
פסק דין
1. זוהי תביעה שהגיש עיזבון המנוח, בשטקר נפתלי ז"ל, (להלן: "התובע") כנגד הנתבעים, בתביעה לדמי נזק אשר נגרמו לו עקב מותו של המנוח בשטקר נפתלי, וזאת לטענתם לנוכח הטיפול הרפואי הרשלני שהעניקו לו הנתבעים.
המנוח יליד 2.5.37, קיבל טיפול רפואי בבית חולים סורוקה בחודש דצמבר 1998, והלך לעולמו ביום 26.11.03.
העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:
2. הנתבע 1 (להלן: "בית חולים סורוקה"), הינו תאגיד משפטי הרשום כדין בישראל והעוסק במתן טיפולים רפואיים ואשפוז חולים. בכל העת הרלבנטית לתובענה זו, היה הנתבע 1 המעביד ו/או האחראי על הנתבעים 2 ו-3, שהינם רופאים אשר טיפלו במנוח, עובר לאשפוזו בבית חולים סורוקה כמפורט להלן.
3. ביום 26.12.98 אושפז המנוח בחדר מיון בבית חולים סורוקה בבאר-שבע, בשל כאב ראש עז ואובחן כמי שסובל מלחץ דם גבוה. המנוח שוחרר לביתו, באותו יום, עם המלצה לטיפול תרופתי שמרני נגד לחץ דם גבוה.
כעבור יומיים, מיום שחרורו, נתקף המנוח שוב בכאב ראש עז ופנה לקבלת טיפול בבית חולים סורוקה. ביום 29.12.98 אושפז המנוח בבית החולים כשהוא סובל משיתוק במחצית השמאלית של הפנים וירידה בשמיעה באוזן השמאלית וזאת מעבר לכאבי ראש חזקים מהם סבל. בו ביום אושפז המנוח במחלקת אף אוזן גרון עד ליום 31.12.98, כשהוא מטופל בטיפול תרופתי ושמרני. במהלך האשפוז הופיעו סימנים קליניים נוירולוגיים שביטויים: בלבול, הפרעות קשות בהתמצאות, נמנום וישנוניות, שיתוף פעולה חלקי וחולשה בפלג הגוף הימני. לאור זאת, ביום 31.12.9, הוזמן מיידית ייעוץ נוירולוגי ונוירוכירורגי והמנוח הועבר למחלקה נוירוכירורגית. בו ביום, ביצע הצוות הרפואי למנוח שתי בדיקות. האחת בדיקתC.T. מוח, שהדגימה דימום תת עכבישי והשנייה C.T.A (C.T אנגיוגרפיה), שלא הדגימה מפרצת עורקית (אנויריזמה) או מום וסקולרי. לנוכח תוצאת בדיקת ה- C.T.A, ביקש הצוות הרפואי לאושש תוצאה זו על ידי ביצוע בדיקת אנגיוגרפיה קונבנציונאלית, של כלי הדם של המוח.
ביום 4.1.99 נבדק המנוח על ידי רופא פסיכיאטר, אשר קבע שהמנוח אינו מתמצא בזמן ובמקום ואינו מסוגל להחליט ולהסכים על ביצוע בדיקת האנגיוגרפיה הקונבנציונאלית ולפיכך הוצע למנות למנוח אפוטרופוס לגוף. אישור משפטי לכך ניתן רק ביום 11.1.99.
במהלך ימי אשפוזו, במחלקה הנוירוכירורגית, טופל המנוח בטיפול תרופתי שמרני. ביום 7.1.99 חלה הרעה פתאומית במצבו, הוא פיתח התקף אפילפטי ונכנס למצב של קומה. בדיקת C.T. הדגימה המטומה תוך מוחית גדולה. המנוח נותח בדחיפות וההמטומה נוקזה חלקית. לאחר הניתוח נשאר המנוח מחוסר הכרה אך נגמל מהנשמה מלאכותית. חודש לאחר מכן חלה הרעה נוספת במצבו של המנוח ובימים 4.2.99 ו-7.2.99 סבל הוא משני דימומים מוחיים נוספים.
בדיקת C.T., שבוצעה למנוח, הדגימה דימום חוזר עם פריצה למערכת חדרי המוח. בעקבות כך, הופיעה בצקת של המוח. המנוח נותח פעם נוספת וההמטומה נוקזה. לאחר הניתוח המנוח נשאר בחוסר הכרה עמוק במצב וגטטיבי.
ביום 9.3.99 הועבר המנוח לטיפול במוסד סיעודי (נווה שבא) בבאר-שבע, שם שהה במשך כ-5 שנים עד ליום פטירתו ביום 26.11.03.
4. טען התובע בתביעתו כי, התרשל בית החולים כאשר לא ביצע למנוח בדיקת אנגיוגרפיה קונבנציונאלית, אשר יכולה הייתה לאמת את האבחנה באשר למקור הדימום, מיד עם קבלתו לאשפוז בפעם השנייה. טוען התובע כי אילו הבירור הרפואי היה מתבצע באופן מושלם ומהיר, אזי הייתה קיימת סבירות גבוהה ביותר, בהנחה סבירה שמקום הדמם היה נמצא ובהנחה קרובה לוודאי, על פי התיעוד הקליני, כי מדובר היה בהתפרצות של מפרצת מוחית, כי טיפול מיידי במנוח, עוד בטרם איבד את הכרתו, היה מאפשר למנוח להמשיך ולנהל חיים נורמאליים, וזאת בהסתמך על טענת ההסתברות לפיה, למעלה מ-60% מהחולים המנותחים לסגירת מפרצת מדממת יוצאים באותו מצב אליו נכנסו לניתוח. טען ב"כ התובע כי הנתבעים לא גילו את הנחישות הנדרשת בטיפול במנוח, במצבו הקריטי. לא אבחנו נכונה את הסכנה החמורה והמיידית בפניה עמד המנוח ולא הפעילו שיקול דעת נכון בהחלטותיהם.
כמו כן טען ב"כ התובע כי בנסיבות העניין חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו, על פי הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולפיו על הנתבעים להוכיח כי לא הייתה לגבי האירוע התרשלות שיחובו עליה והכול מאחר ואין לתובע את הידיעה או את היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לאירוע הנזק וכי האירוע נגרם על ידי פעולות שלנתבעים הייתה שליטה מלאה עליהם וכי נסיבות האירוע מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות כאמור.
התובעים הוסיפו ופרטו בתביעתם את דמי הנזק להם טענו.
5. מנגד, טענו הנתבעים כי, הטיפול הרפואי שהוענק למנוח היה הולם, ראוי ונכון למצבו הרפואי ולתלונותיו והכול על פי הסטנדרטים של התנהגות רפואית מקצועית ומיומנת. לטענתם פעל הצוות הרפואי באופן סביר וזהי]
]>
