פסק דין לעניין טיפול פנים

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
27 אוקטובר 2012
רע"א 5520-07-12 א.מ.י. טכנולוגיות רפואיות בע"מ נ' הראל ואח'

בפני
כב' סגן הנשיא אברהם אברהם
מבקשים
א.מ.י. טכנולוגיות רפואיות בע"מ
נגד
משיבים
1.שושנה הראל
2.ד"ר יצחק רמון
3.אלישע בע"מ
4.מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט הבכיר ש' סרחאן) מיום 25.5.2012

פסק דין

1. המשיבה 3 (להלן התובעת) תבעה את המשיבים 1-2 (להלן המשיבים) כי יפצוה על נזק שנגרם לה בשל רשלנותם בטיפול פנים שהעניקו לה. המשיבים נתנו הודעת צד שלישי למבקשת, יצרנית החומר שלפי הנטען גרם לנזק לו טוענת התובעת.

2. בהודעתם לצד שלישי נסמכו המשיבים, בין השאר, על עילה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם-1980 (להלן חוק האחריות למוצרים פגומים). המבקשת ביקשה למחוק עילה זו מן ההודעה. בית המשפט קמא דחה את הבקשה. מכאן בקשת הרשות לערער.

3. לטענת המבקשת, חוק האחריות למוצרים פגומים מעניק זכות פיצוי למי שהמוצר גרם לו עצמו נזק. כיוון שלמשיבים לא נגרם כל נזק גוף, אין הם זכאים להשתתפות מן המבקשת על פי עילה שלפי חוק זה.

4. המשיבים טוענים, בתורם, כי יש לראותם, יחד עם המבקשת, כמעוולים במשותף, וכיוון שכך הם זכאים להשתתפותה של המבקשת בפיצויה של התובעת, גם אם העוולה שעיוולה המבקשת מקורה בחוק האחריות למוצרים פגומים, וגם אם התובעת לא מצאה לצרפה כנתבעת.

— סוף עמוד 1 —

5. במחלוקת זו שנפלה בין בעלי הדין דעתי היא כדעתו של השופט קמא. תביעתם של המשיבים כלפי המבקשת (שלבשה כאן צורה של הודעה לצד שלישי) אינה נסמכת על נזק שנגרם להם עצמם, כי אם על זכותם כי המבקשת תשתתף עמם בפיצוי בו יחויבו, ככל שיחויבו, כלפי הנפגעת, התובעת. זכות זו נגזרת מדיני עשיית העושר, שככל הנוגע לאחריות נזיקית עוגנה בס"ק 84(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. השופט קמא סבר, כי סעיף זה חל גם על תביעה שעילתה בחוק המוצרים הפגומים (כשהוא נסמך על סעיף 8 לחוק האחריות למוצרים פגומים), והמבקשת מנסה לשכנע, כי אין לסעיף 84 הנ"ל תחולה לעילה לפי חוק זה. לדידי אין כל צורך להכריע בשאלה, כיוון שחובת ההשתתפות יונקת כוחה מדיני עשיית העושר ולא במשפט, בין אם לפי הצורה שלבשו בסעיף 84 לפקודת הנזיקין ובין על פי דיני עשיית העושר הכלליים. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 3765/95 חוסין נ' טורם פ"ד נ(5) 573, 580 (1996) לאמור:

"זכות ההשתתפות בין מעוולים מעוגנת בסעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אך גם אלמלא היתה זכות זו מופיעה בפקודה, היה מקום להכיר בה. הטעם לכך הוא, שמן הבחינה המהותית יונקת זכות ההשתתפות מעקרונות כלליים שבדין. היא שייכת, מבחינת מהותה, לדיני עשיית עושר ולא במשפט."

6. וראו דבריו של פרופ' א' ברק שהובאו שם (דיני נזיקין – תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, התשל"ז), ע' 493):

"בישראל, זכות ההשתתפות המוענקת למזיק (בין לאחד ממזיקים במשותף ובין לאחד ממזיקים שגרמו לנזק אחד) היא זכות הנקבעת בפקודת הנזיקין. במהותה הינה זכות המבוססת על עקרונות דיני היושר, הגורסים ש'היושר מחייב שוויון' ('equity is equality'). אם שניים חבו כלפי צד שלישי אותה תביעה כספית, והיא סולקה אחר כך על ידי אחד מהם (כך שגם השני שוחרר מהמעמסה הזאת בשלמותה או בחלקה), יהיה הראשון זכאי לחזור ולגבות ממנו דמי השתתפות… טעמו של הנדון הוא, כי במקרה הנ"ל לא יהיה זה מן הצדק, שהחייב ששוחרר מהמעמסה הכספית יתעשר על חשבונו של החייב שנשא בה. מכאן שגם בלי הקביעה בפקודת הנזיקין, המעניקה למזיק זכות השתתפות, היינו מכירים בזכות זו מכוח דיני הכעין-חוזה."

7. ומוסיף פרופ' ד' פרידמן, בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט (התשמ"ב) ע' 211 (אף הוא הובא בעניין חוסיין הנ"ל):

"…המזיק אשר שילם זכאי להשתתפות מן המזיקים האחרים. זכות ההשתתפות קיימת מכוח עקרונות כלליים, אך, למעשה, נקבעה בס' 84 לפקודת הנזיקין הוראה מפורשת בענין השתתפות בין מעוולים האחראים לאותו נזק. נראה, כי הסיבה לקביעת הוראה זו נעוצה בצורך שהיה קיים, להסיר מחסום בפני תביעת השתתפות זו, ואשר מקורו בכלל בעניין עילה בת עוולה. כאמור, עקרונית יש מקום להכיר בזכות ההשתתפות גם ללא הוראה זו."

8. לסיכום, לפי הטענה – המבקשת והמשיבים הינם מעוולים במשותף, חלקם מכוחה של עווולת הרשלנות (הרפואית), חלקם מכוחו של חוק האחריות למוצרים פגומים. את הנזק עם גרמו

— סוף עמוד 2 —

במשותף, האחד עיוול (לפי הטענה) לפי פקודת הנזיקין (רשלנות רפואית) והאחר לפי חוק האחריות למוצרים פגומים. על כן חייבים שניהם כלפי התובעת-הנפגעת (יחד ולחוד, ככל שתוכח אחריותו של כל אחד מהם), ומכאן גם זכותם לשיפוי הדדי, ואין זה מעלה או מוריד אם התובעת בחרה לתבוע מקצת המזיקים (המשיבים), ולהותיר את האחרים (המבקשת) מחוץ לתביעתה (לדיעה שונה ראו נא ת"א (ב"ש) 240/91 כדמיאן נ' חנוכוב, תקדין (1995)).

9. מן הטעמים הללו הנני דוחה את הבקשה. המבקשת תשלם למשיבים 1-2 שכר טרחת עורכי דין בסך של 7,500 ₪.

ניתן היום, י"א חשון תשע"ג, 27 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.

אברהם אברהם