פרקטיקה מקובלת- רשלנות רפואית

(מרכז) 5218-08-07 קים נבטוב נ' גרגורי קרבצ'יק (מחוזי; הילה גרסטל; 17.05.2010) – 15 עמ'

תביעת התובע 1 (להלן: 'התובע'), לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשל טיפול רפואי רשלני, בגין כאבי גב מהם סבל, שכלל הזרקה של חומר לאזור עמוד השדרה, שבוצע בו, לטענתו, ע'י הנתבע 1 (להלן: 'הנתבע'), ותביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: 'המל'ל') לשפותו בגין כל תשלום ששילם או ישלם בעתיד לתובע בגין נזקי אותו טיפול. (המל'ל הכיר לתובע בנכות צמיתה בשיעור 100%). הנתבע סבור שלא ייתכן שנזקי התובע נגרמו כתוצאה מההזרקה. התביעה הוגשה גם נגד נתבעות 2-3, והן הגישו, מצידן, הודעת צד ג' נגד הנתבע. חלק זה של התביעה סולק בהסכם פשרהשקיבל תוקף פס'ד. עוד יצויין כי משרד הבריאות מינה ועדת בדיקה לחקור את האירוע, וזו מצאה שהנתבע אשם ברשלנות חמורה. רישיון הרפואה של הנתבע הותלה למשך 5 שנים מיום 1.8.06.

ביהמ'ש המחוזי קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:

ראשית נקבע כי התובע רשאי להסתמך בתביעתו גם על דו'ח ועדת הבדיקה שהקים משרד הבריאות לאחר האירועים. אמנם מדובר בעדות מפי השמועה, אולם, על פי הפסיקה בעניין הלפרין, דו'ח כזה קביל, מן הטעם שמדובר בדו'ח שנערך על ידי ועדה שמונתה על ידי משרד הבריאות מכוח חוק זכויות החולה. בהיעדר כל רישום רפואי וכל גרסה סדורה מאת הנתבע, ביהמ'ש מוצא לייחס לדו'ח ועדת הבדיקה משקל משמעותי, במיוחד לנוכח העובדה שמסקנותיו של זה אומצו במלואן ע'י כב' השופט זיילר בהחלטתו בוועדת המשמעת, שנתקבלה לאחר דיון בנוכחות הצדדים ולאחר התרשמות מחוות הדעת מטעם הצדדים.

כפי שנפסק בעבר, בין היתר בעניין שרון כדר (ע'א בע'א 916/05): ' על מנת לבסס חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת הזהירות, הפרתה של חובה זו על ידי התרשלות (מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות) וגרם נזק. גרם הנזק כולל בחובו שני יסודות: קיומו של נזק וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ולאחריו, במצטבר, קשר סיבתי משפטי, בין הרשלנות לבין הנזק. משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק-אלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה: 'הסיבה בלעדיה אין'. קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות: האם יכול היה לצפות והאם צריך היה.'

במקרה דנן, ביהמ'ש הגיע למסקנה, כי הנתבע התרשל ועקב התרשלותו נגרם לתובע נזק. על הנתבע לשאת במלוא נזקי התובע, בניכוי התשלומים ששולמו לתובע על ידי המל'ל, ובניכוי הסכומים ששולמו לתובע ע'י הנתבעות 2-3 במסגרת הסכם הפשרה בתיק. עוד נקבע, שהנתבע ישפה את המל'ל בגין כל תשלום שזה העביר או יעביר לידי התובע.

הטיפול שניתן לתובע הוא טיפול לא מוכר, לא מוכח, לא מקובל ולפיכך אין מדובר בפרקטיקה מקובלת שהשימוש בה, עפ'י הפסיקה, יכול שיגן על הרופא מאחריות. יתרה מכך, לא זו בלבד שלא עומדת לנתבע הגנה מכח שימוש בפרקטיקה מקובלת הרי שהעובדה שבחר בטיפול שאינו מקובל בעולם הרפואה משמשת לרעתו. זאת ועוד. על פי התשתית העובדתית, אין גם כל סיבה לחשוב שהטיפול שניתן לתובע התאים לתלונותיו יותר מטיפולים אפשריים אחרים. הנתבע לא ערך אנמנזה יסודית טרם תחילת הטיפול בנתבע, או כל תרשומת המעידה על הסיבות בשלן נבחר טיפול זה ולא אחר. נוכח זאת, ומבלי שנסתרה, התקבלה עמדת המומחה הרפואי מטעם התובע, שלפיה הטיפול שניתן לתובע לא התאים לתלונותיו, ושהנתבע עשה שימוש בחומרים שאינם מתאימים למטרה המוצהרת של הטיפול ושעלולים לגרום לנזק. בכך, כמובן, הופרה חובת הזהירות שחב הנתבע לתובע.