ביה'ד הארצי הכיר בליקוי בשמיעתו של המערער כמחלת מקצוע. נפסק, בין היתר, כי המערער ענה על כל התנאים המקימים את חזקת המקצוע לפי הדין, ואף כי מדובר בחזקה הניתנת להפרכה, נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על המשיב ולא על המערער.
עבל (ארצי) 276/09 אדם קמינצקי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; י' פליטמן, ו' וירט, ס' אדלר; נציגי ציבור: ר' בוימל, מ' הילב; 07.04.2010) – 10 עמ'
ערעור על פסק דין של ביה'ד האזורי לעבודה בו נדחתה תביעת המערער להכיר בליקוי שמיעה ובטנטון מהם הוא סובל כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ'ה-1995 (להלן: החוק).
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט י' פליטמן ובהסכמת הנשיא ס' אדלר, השופטת ו' וירט-ליבנה ונציגי הציבור ר' בוימל, מ' הילב) קיבל את הערעור ופסק כי:
לשם בדיקת הקשר הסיבתי הנדרש בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי'ד-1954, בין החשיפה לרעש לירידה בשמיעה מונה מומחה רפואי. המומחה הראשון חיווה דעתו לפיה בליקוי בשמיעתו של המערער חברו יחדיו שני גורמים – חשיפה לרעש וגורם תחלואי. בחוות דעתו יש כדי לענות אחר תנאי הקשר הסיבתי המנוי בתקנות הנ'ל בדבר מחלות מקצוע, ודי היה בה כדי לקבוע כי הליקוי בשמיעתו של המערער מהווה מחלת מקצוע כמשמעה בתקנות.
חרף האמור, ומשביה'ד האזורי בחן רק את חלופת המיקרוטראומה לצורך ההכרה בליקוי בשמיעתו של המערער כפגיעה בעבודה, סבר ביה'ד קמא כי בחוות דעת המומחה הראשון אין די כדי לענות על שאלת היחס בין הגורם התחלואי לבין החשיפה לרעש, שאלה שכלל אינה מתעוררת באשר לחלופת מחלת המקצוע. לפיכך, מינה ביה'ד מומחה שני שקבע כי הקשר הסיבתי בין ירידת השמיעה של התובע לתנאי עבודתו הוא קלוש וכי לא ניתן לראות במחלת התובע מחלת מקצוע. ביה'ד האזורי העדיף את חוות דעת זו, ולפיכך דחה את התביעה.
על ביה'ד קמא היה לבחון לגבי תביעתו של המערער גם את החלופה של מחלת המקצוע. בצירוף עם חוות הדעת הראשונה ענה המערער על כל התנאים המקימים את חזקת המקצוע. אמנם, מדובר בחזקה הניתנת להפרכה, אולם נטל ההוכחה מוטל על המוסד ולא על המערער. לעניין מחלת מקצוע, שאלת הקשר הסיבתי המשמעותי או שאלת היחס המנויה בסעיף 83 סיפא לחוק, אינה מתעוררת כלל. מכאן, שלא היה מקום למנות מומחה רפואי נוסף, אלא די היה בחוות הדעת הראשונה לפיה שני הגורמים גם יחד גרמו לליקוי השמיעה, חרף העדר היכולת לכמת את היחס ביניהם. מעבר לזאת, קביעות המומחה הראשון משמען כי מדובר בשני גורמים שווי משקל, וכי השפעת החשיפה לרעש מזיק בעבודתו של המערער על התפתחות הליקוי בשמיעתו היא משמעותית, ואינה פחותה בהרבה מהשפעת הגורם התחלואי. לאור האמור, גם לפי תורת המיקרוטראומה היה מקום להכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה לפי חוות הדעת הראשונה.
משכבר מינה ביה'ד קמא מומחה רפואי נוסף, היה עליו לפעול לפי ההלכה הפסוקה, לפיה כאשר עומדות בפני ביה'ד חֲווֹת דעת של יותר ממומחה אחד מטעמו, נכון להעדיף את חוות הדעת שמיטיבה עם המבוטח. לאור כל האמור, הליקוי בשמיעתו של המערער מוכר כמחלת מקצוע.
