כריתת חצוצרה/חצוצרות/שחלה/שחלות– רשלנות רפואית?
שכיחות עיקור חצוצרתי כשיטה למניעת הריון הולכת ועולה בעולם. בשנת 1980 היו ברחבי העולם 100 מיליון נשים מעוקרות בשיטה זו, וההערכה היא כי 180 מיליון זוגות נוספים יתוספו אליהם בעשור הנוכחי. בארה"ב קרוב ל-30% מהנשים עברו עיקור חצוצרתי. בשנת 1982 בלבד עברו 669,000 נשים בארה"ב עיקור כזה, כך שכיום יש בארה"ב קרוב ל-20 מיליון נשים מעוקרות. גם באנגליה בסוף שנת 1981, 34% מהזוגות שהשתמשו באמצעי מניעה כלשהו, השתמשו בעיקור כשיטה למניעת הריון. הסיבה לעליה המדהימה הזאת בשימוש בעיקור היא יעילותה הרבה של השיטה, נוחיותה הרבה לזוגות שאינם מעוניינים עוד בהריון, ונדירות הסכנות ותופעות הלואי הקשורים אליה.
למרות החיפושים למציאת דרך עיקור אידיאלית, עויין לא נמצאה דרך כזאת, ואם נקח בחשבון את כל הנשים הרוצות לעבור ניתוח לשיחזור החצוצרות, כולל אלו שנפסלות ואין מגיעות כלל לניתוח, נראה כי טרם נמצאה שיטה שתתן אפשרות לניתוח שיחזור מוצלח אפילו אצל רוב הנשים, אפילו המרכזים הטובים ביותר, המגיעים להצלחה של למעלה מ-80% הריונות שנסתיימו בלידה, מציינים כי תהליך העיקור אינו יכול עדיין להיחשב תהליך רברסיבילי.
שיטת העיקור השתנתה עם השנים מקשירת חצוצרות דרך לפרוטומיה (פתיחת הבטן בניתוח) לאלקטרוקואגולציה דרך לפרוסקופ, ולאחרונה לשימוש בטבעות ואטבים דרך לפרוסקופ. שינוי אחרון זה חל לא רק בגלל תופעות לואי ונזק לאברים אחרים בזמן האלקטרוקואגולציה, אלא גם כתוצאה מחיפוש דרכים לפגוע בחצוצרות פחות ככל האפשר, כדי לאפשר את תיקונן אם תבוא דרישה כזאת מצד האשה.
להלן פס"ד הקשור בנושא רשלנות רפואית:
בשא 6029/05 מרכז הרפואי סורוקה ,שירותי בריאות כללית נ’ גרימברג סלינה
8
בתי המשפט
בית משפט מחוזי חיפה
בשא006029/05
בתיק עיקרי: א 000372/05
בפני:
כב’ השופטת חני הורוביץ
תאריך:
15/02/2006
בעניין:
1. מרכז הרפואי סורוקה
2. שירותי בריאות כללית
– נ ג ד –
גרימברג סלינה ת.ז. 15735400
פסק דין
1. הנתבעים טוענים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
2. התובענה הוגשה ביום 16.3.05.
בכתב התביעה טוענת התובעת כי הנתבעים/המבקשים התרשלו בטיפול בה במהלך אישפוזה בשנת 1992 עקב כאבים שנגרמו מהריון מחוץ לרחם, כשביצעו כריתה של החצוצרה הימנית ובשנת 1995, כשביצעו כריתה של החצוצרה השמאלית עקב הריון מחוץ לרחם, במקום לטפל בה טיפול שמרני ללא כריתת החצוצרות.
3. הנתבעים טענו כי ממועד ביצוע העוולות הנטענות, בשנים 1992 ובשנים 1995 ועד מועד הגשת התביעה, חלפו למעלה מ-7 שנים, תקופת ההתיישנות עפ"י סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").
4. ב"כ התובעת טוען כי אין מקום לנקוט בסעד הדרסטי של דחיית התביעה על הסף וכי יש מקום ליתן לתובעת יומה בביהמ"ש.
עוד לטענתו, התובעת לא ידעה את העובדות הצריכות לענין, ולפיכך חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו תחל תקופת ההתיישנות "ביום שבו נודע לתובע עובדות אלה".
עוד לטענתו, על המקרה חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הקובע תקופת התיישנות בת עשר שנים, וזאת טרם חלפה בעת הגשת התביעה.
5. מטעם התובעת הוגש תצהיר לפיו טענה כך:
"במועד אירוע התביעה, קרי, 8.9.95 , לא ידתי ( צ"ל ידעתי ה.ש. ח.ה.) כי הטיפול הרפואי שניתן לי על ידי הנתבעות…היה רשלני… אלא סברתי כי ניתוח כריתת החצוצרה השמאלית היה בלתי נמנע ונעשה מכורח מצבה הרפואי וכחלק מהטיפול הרפואי.
רק במהלך שנת 2001 עת נפגשתי עם פרופ’ שנקר נודע לה כי במועד אירוע התביעה התרשלו הנתבעות בכך שלא אבחנו את ההיריון החוץ רחמי מבעוד מועד ויכלו להביא לסיום ההיריון החוץ רחמי על ידי מתן טיפול אנטיביוטי ו/או על ידי התערבות כירורגית שמרנית".
(כך במקור ה.ש.ח.ה.).
עוד טענה בתצהירה כי:
"המדובר בעובדות שנעלמו מסיבות שלא תלויות בי ושלא הייתה באפשרותי למנען, שכן אינני מומחית ברפואה וסמכתי על הרופאים מטעם הנתבעת מס’ 1, אשר הנם אנשי מקצוע ובעלי הידע, כי הם עושים את תפקידם כראוי ולא עלה על דעתי כי הם התרשלו כמפורט לעיל".
התובעת נחקרה בביהמ"ש ואישרה כי בשנת 1999 נולדה לה בת, לאחר שעברה טיפולי הפרייה בין השנים 1995 עד 1999. היא העידה: "במהלך אותן שנים טופלתי ע"י מספר פרופסורים אשר ידעו שעברתי כריתת שתי החצוצרות".
דיון
6. אכן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.
כלל הוא כי כאשר מוכח כי התביעה התיישנה, שומה על בית המשפט לדחותה על הסף- ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ’ הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח (3) 455, 458.
בענייננו העובדות ברורות ודין התביעה להידחות, על פי הגירסה העובדתית שעולה מדברי התובעת.
7. סעיף 89(2) לפקודה, מאריך את תקופת ההתיישנות רק במקרים בהם הנזק התגלה במועד מאוחר יותר ממועד אירוע הנזק.
ראו: ע"א 4600/91 דבורה מוסקוביץ נ’ הבנק הבינלאומי הראשון פ"ד מח(3), 455 ,עמ’ 459-460; ע"א 506/82 זונטג נ’ עיזבון מנדלסון, פ"ד מ(3) 118 ,113.
במקרה דנן, כיוון שהנזק – כריתת החצוצרות, התגלה והיה ברור במועד ביצוע עוולת הרשלנות הנטענת, הסעיף הנ"ל איננו רלבנטי. תקופת הרשלנות, בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, נמנית ממועד אירוע העוולה הנטענת.
"הנזק" – איננו אופי הטיפול שניתן לתובעת, כפי שטוען בא כוחה, אלא כריתת החצוצרה.
8. אשר לטענות התובעת כי רק בשנת 2001 נודע לה כי הטיפול בה היה רשלני, ולכן לטענתה רק ממועד זה נמנית תקופת ההתיישנות, עפ"י סעיף 8 לחוק ההתיישנות – גם טענה זו אין מקום לקבל.
על המבקש להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מוטל להוכיח לא רק שנעלמו ממנו "העובדות המהוות את עילת התובענה", אלא גם שהעובדות נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלה" – ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ’ בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861 בעמ’ 870; ע"א 244/81 פתאל נ’ קופת חולים של ההסתדרות, פ"ד לח (3) 687 ,673; ע"א 630/90 רוז’נסקי נ’ ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 371 ,365.
9. אין מק]
]>
