נפילה מסולם בעבודה האם נחשבת תאונת עבודה

בית משפט השלום בהרצליה

ת"א 10510-06 שמואל נ' איי.אי.ג'י, ביטוח זהב בע"מ

בפני

כב' השופט יחזקאל הראל – סגן הנשיאה

התובע:

משה שמואל

נגד

הנתבעת:

איי.אי.ג'י, ביטוח זהב בע"מ

פסק דין

מבוא

1. לפניי תביעת התובע יליד 14.6.64, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונה שארעה ביום 21.12.04 (להלן:"התאונה"). בעת התאונה היה התובע כבן 40 ובמועד פסה"ד הינו כבן 48.

°

2. התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן:"החוק"). התביעה הוגשה כנגד הנתבעת – מבטחת השימוש ברכב בו נהג התובע בעת התאונה.

3. אין מחלוקת בשאלת החבות, המחלוקת הינה בדבר שיעור הנזק.

4. פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את חקירותיהם הנגדיות של התובע, בת זוגו הגב' סיגל חלפון ופרופ' מרדכי פרס מומחה ברפואה פנימית ובריאומטולוגיה. כן בחנתי את תצהירי עדויותיהם הראשיות של התובע והגב' חלפון, וכמו וכן את המסמכים שהוגשו מטעם הצדדים, כמו גם חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט ד"ר משה דרור אורטופד, שאלות ותשובות ההבהרה של המומחים. בתום שמיעת הראיות שמעתי את סיכומיהם בע"פ של ב"כ בעלי הדין.

5. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת.

— סוף עמוד 1 —

דיון

6. התובע, בוגר 12 שנות לימוד בתיכון מקצועי במגמת חשמל, הקים בשנת 1991 עסק להתקנת מזגנים ולמתן שירותי חשמל. ביום 15.11.01 נפל התובע במהלך עבודתו על סולם ונפגע בקרסולי שתי רגליו (להלן:"התאונה הקודמת").

7. לאחר התאונה הקודמת בעטיה גם התפרצו התקפי מחלת ה-GOUT שקיננה בגופו, היה התובע באובדן כושר מלא למשך 8 חודשים ובהמשך שב לעבודה בעסקו. קיימת מחלוקת באשר להיקף עבודתו וטיבה ממועד שובו לעבודה ועד לקרות התאונה דנן.

8. בתאונה דנן נגרמו לתובע הפגיעות האורטופדיות כדלקמן: שבר באגן הירכיים (אצטבולום); שבר ללא תזוזה בקרסול ימין; חבלה בברך שמאל. התובע אושפז בביה"ח איכילוב מיום התאונה ועד ליום 24.2.05 ושוחרר כשהוא מתהלך בעזרת קביים ובהמשך בעזרת קב. התובע המשיך בטיפול רפואי לרבות טיפולי פיזיותרפיה והידרותראפיה, וביום 15.3.5 עבר ניתוח ארטרוסקופי בברך שמאל.

9. ד"ר דרור בדק את התובע עוד ביום 15.3.06 וקבע כי נותרה לו נכות בשיעור של 10% "…בגין מכלול הפגיעות בתחום האורטופדי לפי ס' 35(1) (ב). יש לציין כי כל אחת מהפגיעות בנפרד לא הותירה לכשעצמה נכות, אך בהצטרפן יחדיו גורמות הן, קרוב לודאי, להגבלה תפקודית סובייקטיבית". (עמ' 8 לחוות הדעת).

10. התובע, לאחר תקופת אי כושר מלאה של כמחצית השנה הפעיל העסק שהיה ממוקם כל העת בחנות שבבעלות אימו, וזאת עד לסוף שנת 2006 בעיקר בשלט רחוק, אולם בפועל לא הופקו הכנסות בשנים 2005-2006.

11. עוד קודם לתאונה הקודמת אובחנה אצל התובע מחלת הגאוט המתאפיינת בהתקפים פתאומיים של דלקת במפרק, לרוב בבוהן, קרסול, ברך ופרקים נוספים ברגליים. במקרים מתקדמים של המחלה, ובמיוחד בחולים הסובלים מרמות גבוהות מאוד של חומצת שתן בדם, המחלה יכולה להתבטא גם בדלקת בפרק הגפיים העליונים. לאחר התאונה הקודמת וכן לאחר התאונה דנן התפרצו התקפי הגאוט והחמירו את מצבו הרפואי והתפקודי של התובע.

— סוף עמוד 2 —

פרופ' פרס מונה ע"י המותב הקודם כמומחה רפואי לבחינת מחלת ה-GOUT והקשר בינה לבין התאונה, ומצא בחוות דעתו מיום 12.4.10 כי התובע סובל מ-TOPHACEOUS GOUT שהיא "…צורה קשה של GOUT, המצטיינת ברמות גבוהות של חומצת שתן, שקיעת גבישי חומצת שתן מתחת לעור ובאיברים פנימיים וריבוי התקפי GOUT בפרקים, ביניהם פרקים בגפיים העליונים שבדרך כלל לא נפגעים בחולי GOUT רגיל…" (עמ' 8 לחוות הדעת).

15. לאחר התאונה הקודמת, התפרצו התקפי הגאוט בכפות הרגליים ובקרסול שמאל, כאשר לדעת פרופ' פרס התאונה הקודמת גרמה לחבלה בסחוסים בין העצמות הקטנות של כפות שתי הרגליים ובעטיה התפרצו "…התקפי ה-GOUT בכפות הרגליים ובקרסול שמאל, שהחמירו את הנזק וגרמו להתפתחות זיזים, להגבלת התנועה בכפות הרגליים ובקרסול שמאל". (עמ' 8-9 לחוות הדעת). לדעת פרופ' פרס, התקפים מתפתחים לעיתים קרובות בעקבות חבלות, קלות או קשות.

16. פרופ' פרס מצא כי התאונה נשוא התאונה דנן, גרמה לתובע לחבלה בברך שמאל וכן לשברים בקרסול ימין "…ובאצטבולום של פרק ירך שמאל עם פגיעות בסחוסים הארטיקולריים בפרקים אלה, להגבלה בתנועתם ולנכות" (עמ' 9 לחוות הדעת). לדעת פרופ' פרס, התקפי הגאוט בפרקי שורשי כפות הידיים והמרפקים לא קשורים לתאונות, שכן התובע לא נפגע באיברים אלו. בחוות דעתו קבע פרופ' פרס כדלקמן:

"דיון:

שמואל משה, כיום בן 46, סובל מנכות עקב שינויים בפרקי הקרסוליים, הברכיים, ירך שמאל ושינויים בעמוד השדרה. לפני התאונות שקרו לו בשנת 2001 ובשנת 2004 אין נתונים שסבל מנכות כלשהי, אולם סבל ממחלת GOUT, מחלה תורשתית הגורמת להתקפי דלקת חוזרים עקב שקיעת גבישי חומצת שתן בפרקים ולעתים בצורת משקעי גבישי חומצת שתן ברקמות אחרות.

בדיון הנוכחי אדון בנזקים שנגרמו לשמואל משה על-ידי התאונות מחד ועל הנזקים שנגרמו כתוצאה מהדלקת הקשורה למחלת ה-GOUT.

…

— סוף עמוד 3 —

גם התקפי ה-GOUT בפרקי שורשי כפות הידיים ובמרפקים לא קשורים לתאונות מאחר ולא נפגעו בעת התאונות.

חישוב הנכות שנגרמה לשמואל משה עקב התאונות:

1. ברך שמאל המראה הגבלה קשה בתנועה עם FLEXION DEFORMITY = אי יכולת יישור הרגל פרט לכאבים המטופלים בתכשירים נוגדי כאב, מתאים לסעיף 48(2)וIII של תקנות הביטוח הלאומי, העונה לתיאור:"יישור הברך אפשרי עד 15 מעלות"- נכות 20%.

2. הגבלה בתנועות קרסול שמאל סעיף 48(3)א של תקנות הביטוח הלאומי – נכות 100%.

3. פרק ירך שמאל כיום אינו מצדיק נכות, אולם מאחר וקיים ליקוי כתוצאה משבר באצטבולום ופגיעה בסחוס הארטיקולרי, ובהיות הירך פרק בעייתי עקב המבנה שלו ואספקת כלי הדם המזינים אותו, קיים סיכון של מעל 50% להתדרדרות בתפקוד הירך עד צורך בהחלפת פרק ירך, כולל בנייה מחדש של האצטבולום = TOTAL HIP REPLACEMENT.

4. סעיף מותאם להגבלות בכפות הרגליים 49(1)ב של תקנות הביטוח הלאומי, המתאר הגבלות בצורה בינונית – נכות 10%.

המלצות

· שמואל משה לא יוכל לעבוד בהתקנת מזגנים או בעבודה אחרת הדורשת תנועה ותנוחה יציבה של רגליו, אולם יוכל לעבוד בעבודה משרדית, ניהולית או כל עבודה אחרת בישיבה.

· אין לצפות לשיפור במצב הפרקים הפגועים בעתיד אלא אם יעבור ניתוח רקונסטרוקטיבי בברך שמאל (אמנם איני מומחה באורטופדיה והערכתי מסתמכת על ניסיוני בפרקים פגועים במסגרת מומחיותי בריאומטולוגיה).

· מצב הפרקים הפגועים יכול להתדרדר, במיוחד אם הוא יוסיף לסבול מהתקפי דלקת GOUT בפרקים אלה".

— סוף עמוד 4 —

בחקירתו הנגדית נשאל פרופ' פרס באשר לתפקודו של התובע בעקבות ואלמלא התאונה, ואביא להלן את תמצית אמירותיו:

· אלמלא התאונה יתכן כי היה חל שיפור נוסף, אך לא רב במצבו התפקודי של התובע (עמ' 9 לפרוטוקול);

· מחלת הגאוט, בנתוניו של התובע ובעיקר בשל רמת החומציות הגבוהה בשתן, מחמירה והולכת, גם אלמלא התאונה (עמ' 17 לפרוטוקול);

· התובע יכול היה, אלמלא הפגיעה בקרסוליו בגין התאונה הראשונה, להמשיך ולהרים חפצים עד לגיל 45, ככל שעשה זאת עד לתאונה;

· בכל מקרה, התובע יכול היה לתפקד כחשמלאי עד לגיל 55 (עמ' 32 לפרוטוקול);

· בשל הפגיעות בקרסוליו, התובע יכול היה להמשיך ולנהל עד לגיל 65 ומעבר לכך (עמ' 32 לפרוטוקול);

· מחלת הגאוט משפיעה על תוחלת החיים וגורמת לקיצורה בשל השלכותיה על התקפי לב ומחלות דם. תוחלת חיים של חולי גאוט קשים וכן חולים שאינם מטופלים בטיפול טוב מתקצרת בכ- 10 שנים, בהתייחס לתוחלת חיי התובע (עמ' 20 לפרוטוקול);

20. עיקר המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת במחלת ה-GOUT ובעיקר לקשר בינה לבין התאונה והשפעתה על תפקודו של התובע לפניה ולאחריה, כמו גם באשר למשמעות נכותו האורטופדית כפי שנקבעה ע"י ד"ר דרור, בהתייחס לקביעותיו של פרופ' פרס.

תמצית טענות הצדדים

תמצית טענות התובע

21. אביא להלן את תמצית טענות התובע:

· בתאונה הקודמת נפגע התובע בקרסולי שתי רגליו ונקבעו לו ע"י ועדה הרפואית במל"ל 10% נכות לצמיתות לכל קרסול וסה"כ 19%. מחלת הגאוט שהיתה רדומה עד אז, התפרצה. התובע היה רתוק למיטתו בעקבות התאונה הקודמת במשך כחצי שנה, ובאופן הדרגתי, חזר לשגרת חייו ולעבודתו. למרות תהליך ההחלמה התקשה לחזור ליכולתו הקודמת שכללה הרמת מזגנים ופעולות פיזיות רבות הכרוכות בהפעלת עסקו. התובע המשיך לסבול

· — סוף עמוד 5 —

· מנפיחות בשני קרסוליו ומהגבלה קשה בתנועות כף רגלו השמאלית. משכך, נטל התובע על עצמו פחות עבודות, והכנסותיו פחתו בהתאמה;

· בהיות התובע חסר הכשרה לעיסוקים אחרים, המשיך לעסוק במקצועו מתוך תקווה להמשך תהליך השיפור. ואכן, הכנסותיו בשנת 2004 היו גבוהות יותר מאשר הכנסותיו בשנים 2002-2003. זה היה מצבו של התובע עובר לתאונה דנן, וכך "קבלה אותו" הנתבעת על כל מגבלותיו;

· פרופ' פרס אישר בחקירתו שעם טיפול טוב, יכול היה מצבו של התובע להמשיך ולהשתפר אלמלא התאונה, אם כי שיפור שאינו רב;

· מחלת הגאוט שהתפרצה בעקבות התאונה הקודמת, שבה והתפרצה בעקבות התאונה ולא ניתן לדעת מתי ובאיזו עוצמה היתה מתפרצת גם אלמלא התאונה.

עד כאן תיאור מצבו של התובע עובר לתאונה;

· בתאונה נגרמו לתובע שבר בעצם האצטבולום משמאל, שבר של עצם העקב ברגל ימין ופגיעה קשה בברך שמאל. התובע נזקק לטיפול שיקומי עד 24.2.05 ובמרץ 2005 אושפז לצורך ניתוח ארטרוסקופי בברך שמאל. ד"ר דרור אורטופד, העריך ב- 10% את תרומת התאונה למצבו האורטופדי של התובע, תוך שהינו מדגיש כי "…הנכות שהוענקה לתובע לוקחת בחשבון את מצבו התפקודי עובר לתאונה נשוא תביעה זו". משמע- מדובר בתוספת של 10% לפגימות הקודמות;

· במקביל לפגיעה האורטופדית, שבה והתפרצה מחלת הגאוט כתוצאה מהתאונה. התפרצות זו גרמה להגבלות תפקודיות לרבות הגבלה בתנועות המפרקים השונים בהם נפגע התובע. הגבלה זו אינה ניתנת לסיווג כ"אורטופדית" בלבד, אלא כשילוב של הפגיעות שאירעו באותם מפרקים בכל אחת מהתאונות, ביחד עם השפעות מחלת הגאוט שהתפרצה בעקבותיהם, ותרמה ליצירת שינויים גרמיים באותם מפרקים ולהגבלה בתנועותיהם;

· ד"ר דרור התייחס אך ורק לנכות האורטופדית, מבלי להביא בחשבון את תרומת מחלת הגאוט לפגיעה באותם איברים ומשהעניק לתובע בגין התאונה נכות כוללת בשיעור של 10%, בתחום האורטופדי, מבלי שהתייחס לכל איבר בנפרד, קשה לדעת, האם הנכויות שקבע פרופ' פרס כוללות את הפגימות להן התייחס ד"ר דרור;

· פרופ' פרס קבע כי נכותו של התובע בברך שמאל הינה בשיעור של 20% וייחס נכות זו במלואה לתאונה, תוך שהינו מודע לכך שהתובע סבל מכאבים בברך זו גם פרק זמן מסוים לאחר התאונה הקודמת;

·

· — סוף עמוד 6 —

· פרופ' פרס קבע כי מגבלות התנועה בקרסול שמאל, מקנות לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10% וזו מיוחסת לתאונה הקודמת בלבד;

· הפגיעה בירך שמאל אינה מקנה לתובע נכות, אולם לדעת פרופ' פרס, קיים סיכון העולה על 50% להתדרדרות בתפקודי הירך, עד כדי הצורך בהחלפת המפרק וליקוי זה יוחס לתאונה. מוצע לקבוע כי החמרה זו היתה מתרחשת בהגיע התובע לגיל 55;

· פרופ' פרס הוסיף וקבע כי ההגבלות בכפות רגליו של התובע מקנות לו נכות בשיעור של 10% המיוחסת לשתי התאונות כאחת;

· נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה הינה כ-25%, בתוספת הליקוי בפרק ירך שמאל ואילו נכותו הרפואית הנובעת מהתאונה הקודמת הינה כ-15%;

· נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה, גבוהה באופן משמעותי ביותר, ביחס לנכותו הרפואית ומשכך, אין משמעות של ממש לשאלה האם הנכות שנקבעה ע"י פרופ' פרס כוללת את הנכות שנקבעה ע"י ד"ר דרור, או האם הינה בנוסף לה;

· לדעת פרופ' פרס, אלמלא התאונה התובע יכול היה להמשיך בעבודתו, לפחות בהיקף שקדם לתאונה עד גיל 45 ולהמשיך בביצוע עבודות חשמל, ללא הרמת מזגנים, ויש להפחית בהדרגה את כושר השתכרותו, אלמלא התאונה, עד לגיל 67.

· פרופ' פרס טעה בקביעת קיצור תוחלת חייו של התובע מ-75 ל-65 שנים, שהתובע לא עונה על "התנאים" לכך. בכל מקרה, לא היה מקום להפחית את תוחלת החיים לפחות מ-75.

תמצית טענות הנתבעת

22. אביא להלן את תמצית טענות הנתבעת:

· חוות דעתו של ד"ר דרור שמונה בהסכמת הצדדים נתנה בתחום האורטופדי, והיא המחייבת;

· פרופ' פרס מונה, לבקשת התובע, כמומחה בתחום הראומטולוגי, וזאת לאחר שהתובע עתר תחילה למינוי מומחה בתחום השיקומי- בקשה שד"ר דרור סבר כי אין לה מקום;

·

· — סוף עמוד 7 —

· פרופ' פרס מונה ע"י המותב הקודם בהחלטתו מיום 7.12.09, על מנת לקבוע האם נותרה לתובע נכות לצמיתות בגין מחלת הגאוט ואם כן האם זו קשורה לתאונה;

· פרופ' פרס חרג מסמכותו בקובעו נכויות אורטופדיות סותרות, וכל קביעה בחוות דעתו הנוגעת לתחום האורטופדי ו/או לכל תחום אחר מלבד מחלת הגאוט, מהווה חריגה מסמכות ומומחיות – שאינה קבילה ואין לקבלה.

מטעם זה, זומן פרופ' פרס לחקירה על חוות דעתו;

· בחוות דעתו סבר פרופ' פרס כי נגרם לתובע שבר בברכו, אולם בסופו של יום אין מחלוקת כי לא נגרם שבר, מה גם שתלונות התובע ביחס לברך זהות לתלונותיו עובר לתאונה;

· ביהמ"ש ולא המומחה הוא המכריע בשאלת נכותו של התובע והקשר בינה לבין התאונה;

· אין לייחס לתאונה כל נכות בתחום הגאוט וככל שתקבע כזו- הינה חופפת לנכות האורטופדית;

· חוות הדעת היחידה העומדת בפני ביהמ"ש הינה חוות דעתו של ד"ר דרור המומחה בתחום האורטופדי אשר לא זומן לחקירה וחוות דעתו לא נסתרה;

· פרופ' פרס מאשר בחקירתו כי מחלת הגאוט לא התפתחה כתוצאה מהתאונות או מי מהן, וכי גם אלמלא התאונות – 100% כי המחלה היתה מתפרצת;

· יחד עם זאת, אישר פרופ' פרס כי התאונה החמירה את מצב הגאוט, אולם החמרה זמנית בלבד;

· בניגוד לטענת התובע, עוד קודם לתאונה הקודמת סבל מהתקפי גאוט לכל הפחות משנת 1999, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי ואושר ע"י פרופ' פרס;

· לדעת פרופ' פרס, הטיפול שקיבל התובע עובר לתאונה מלמד על חומרת המחלה, פעילותה, והחמרתה בלא כל קשר לתאונה;

· התובע הציג בפני פרופ' פרס מצג מטעה ביחס לתפקודו עובר לתאונה, בין יתר, בכל הנוגע לטיב העבודות שביצע לרבות הרמת מזגנים. הצגת דברים זו הטעתה את המומחה והוותה בסיס מטעה לחוות דעתו;

· פרופ' פרס קבע כי מחלת הגאוט, במיוחד בנתוניו של התובע שבפנינו, גורמת לבעיות קשות בתפקוד הכליות, לחץ דם גבוה, מחלות לב, ועוד, ומקצרת את תוחלת חייו ב-10 שנים ל-65;

· תלונות התובע לאחר התאונה זהות לתלונותיו עובר לתאונה, בין היתר, באשר לברך שמאל;

·

· — סוף עמוד 8 —

· קביעות פרופ' פרס בכל הנוגע לנכות האורטופדית חסרת כל נפקות, שכן אין זהו תחום מומחיותו, מה גם שקביעותיו, לדוגמה באשר לנכות התובע בקרסוליו, עומדת בסתירה לקביעת המל"ל;

· תוחלת חיי העבודה של התובע בשל מחלת הגאוט וללא קשר לתאונה הינה עד גיל 55;

· התובע אינו שב למעגל העבודה, שכן הינו מקבל תגמולים בגין אובדן כושר עפ"י פוליסות ביטוח השוות ערך לשכר שהשתכר עובר לתאונה;

· לא היתה כל מניעה כי התובע ימשיך בניהול עסקו בחנות שהחזיק;

· דברי התובע נסתרו לא אחת ע"י אמירתו שלו, כמו גם הצהרותיו בפני רופאיו והמל"ל ועל כן אין ליתן בו כל אמון.

דיון

מבוא

23. ההכרעות הנדרשות בתיק זה אינן פשוטות וסבורני כי האמת המשפטית והעובדתית אינה מונחת בצידו האחד בלבד של המתרס.

24. סבורני כי הכרעה על בסיס חוות הדעת האורטופדית בלבד שנערכה ע"י ד"ר דרור, אינה מספקת לקביעת מסמרות בדבר מצבו הרפואי ובעיקר התפקודי של התובע בעקבות התאונה. חוות דעתו ועדותו של פרופ' פרס מהוות כלי עזר חשוב והכרחי לקביעת יכולתו התפקודית של התובע, בין עובר לתאונה ובין לאחריה. משכך, אכן קיימת חשיבות משנית בלבד לשאלת שיעור הנכות הרפואית כתוצאה מהתאונה.

לאור האמור לעיל אקבע תחילה מסמרות עובדתיות בדבר מצבו של התובע עובר לתאונה, ובהמשך אדרש להשלכותיה על מצבו ותפקודו.

תפקודו של התובע עובר לתאונה

כאמור, התובע ניהל, עובר לתאונה, עסק להתקנת מזגנים ולמתן שירותי חשמל. עסקינן בעסק שהעסיק, כך נראה, מזכירה שעבדה בבית העסק שהיה ממוקם בחנות בבעלות אימו של התובע, וכן בעובד נוסף לתובע שעסק בעבודת ההתקנה. חלק

— סוף עמוד 9 —

מהעבודות בוצעו באמצעות קבלני משנה. התובע, כך העיד על עצמו, הינו מומחה בהתקנת מזגנים, ובעל ניסיון רב בתחום זה.

28. בתחילת שנות ה-2000, ויתכן אף עוד קודם לכן, החל התובע להתלונן על כאבי מפרקים, אולם המשיך לתפקד בעסק, אם כי יכול והפחית מעבודתו הפיזית. בשלב כלשהוא, אובחנו כאבים אלו ככאבים הנובעים ממחלת הגאוט. יוער כי עבודה זו כרוכה, בין היתר, בנשיאת מזגנים השוקלים עשרות ק"ג ולעיתים אף למעלה מ-100 ק"ג.

29. בשנת 2001 בעת שהתובע עמד על סולם, איבד את שיווי המשקל, נפל ונחבל בשני קרסוליו. נסיבות הנפילה מלמדות כי התובע עסק בעבודה פיזית כלשהיא. התאונה הוכרה כתאונת עבודה וועדה רפואית במל"ל קבעה לתובע 10% נכות לצמיתות בגין המגבלות בכל אחד מהקרסוליים ובסה"כ 19%. משהתובע שב לעבודתו נקבע שאין מקום להפעיל את תקנה 15.

30. לטענת התובע, בעקבות התאונה הקודמת, היה מושבת מכל עבודה למשך כ-8 חודשים ובהמשך שב אט אט לתפקוד חלקי בעסק. לדברי התובע, המשיך לסבול מכאבים, התקשה להרים מזגנים, להתכופף, לעמוד, לטפס על סולמות, ועל כן נטל על עצמו פחות עבודות ומשכך פחתו הכנסותיו. לטענת התובע, נוכחותו במהלך התקנת המזגנים ע"י העובד הנוסף, היתה הכרחית וחשובה, נוכח ניסיונו ומיומנותו המקצועית.

31. שוכנעתי מהתיעוד הרפואי ומחוות דעתו ועדותו של פרופ' פרס כי התאונה הקודמת גרמה להתפרצות התקפי הגאוט בכפות הרגליים ובקרסול שמאל ואלו הפחיתו את יכולת התפקוד של התובע מזו שהיתה עובר לתאונה דנן.

32. התובע ניסה להציג תמונה ורודה באשר לתפקודו עובר לתאונה, אולם תיאורו זה אינו מתיישב לכאורה עם התיעוד הרפואי שהוגש. נראה כי כאשר נדונה תביעתו במל"ל לקביעת נכות בגין התאונה הקודמת, הציג, כך נראה, מצג "שחור" בהשוואה למצבו בפועל, על מנת שייקבעו לו אחוזי נכות גבוהים ככל האפשר. בנסיבות אלו יש לבחון בקפידה את מצגי התובע, לרבות אלו שהונחו בפני פרופ' פרס. יחד עם זאת, ככלי עזר אובייקטיבי לבחינת מצבו יכולה לשמש התרשומת שהוגשה ע"י הנתבעת (מוצגים 136-138). התרשומת אינה סותרת את טענותיו באשר לתפקודו עובר לתאונה ושופכת אור על קשייו התפקודיים לאחריה.

— סוף עמוד 10 —

33. בשלושת השנים שקדמו לתאונה הקודמת השתכר התובע בממוצע 7,902 ₪ נטו לחודש, לפי ערכו נכון למועד פסה"ד (6,121 ₪ נומינאלי). (הערה: ההכנסות חושבו לפי ההכנסות ברוטו לפני ניכוי מס בגין קופות גמל וכו' ולאחר ניכוי מס בפועל).

בשנת 2002 השתכר התובע בממוצע 5,145 ₪, לפי ערכו נכון למועד פסה"ד (4,250 ₪ נומינאלי), בשנת 2003 השתכר בממוצע 3,429 ₪ (2,877 ₪ נומינאלי) ובשנת 2004- 6,049 ₪ בממוצע (5,046 ₪ נומינאלי). מנתונים אלו ניתן ללמוד כי הכנסתו הממוצעת בשנתיים הראשונות שלאחר התאונה הקודמת פחתה לכדי מחצית מהכנסותיו הממוצעות בשלושת השנים שקדמו לתאונה הקודמת, וכי הכנסותיו בשנת 2004 עד לתאונה דנן גבוהות בכ- 41% מהכנסותיו בשנתיים שקדמו לה.

34. סבורני כי נתוני הכנסותיו של התובע משמשים אינדיקציה חשובה להסקת מסקנות בדבר תפקודו בפועל, עובר לתאונה, והכנסתו לשנת 2004, שהינה הכנסתו במומו, מהווה בסיס אובייקטיבי להערכת פוטנציאל הכנסתו בפועל, אלמלא התאונה.

35. בשנים 2005-2006 הפעיל התובע את עסקו באופן חלקי ביותר וכאמור לא ראה פרי לעמלו. בהמשך ניסה להשתלב בהשקעות עסקיות אשר לא הניבו פירות. יאמר כי התובע לא פנה להליכי שיקום במסגרת פורמאלית.

מחלת הגאוט

36. מחלת הגאוט קננה בגופו של התובע עוד קודם לתאונה הקודמת וגם אלמלא התאונה הקודמת התקפיה היו מתפרצים בשלב כלשהוא. כך גם באשר לתאונה דנן. יובהר כי לדעת פרופ' פרס, עסקינן בהתפרצות התקפים- משמע, השפעה של ממש על יכולת התפקוד ביחס ליכולת התפקוד עובר לכל אחת מהתאונות.

בעקבות התאונה, נעצר השיפור ההדרגתי בהתקפי מחלת הגאוט, ואלו אף שבו והתפרצו, תוך שהם מגבילים באופן ממשי את התובע ביכולת תפקודו היומיומית, כמו גם בעבודתו. בשנים האחרונות, התובע מתהלך בעזרת קב; מוגבל למעשה במרבית תפקודיו היומיומיים; מתרחץ בישיבה על כיסא כשהוא נתמך בעזרי בטיחות למניעת החלקה; מתקשה להיכנס ולצאת מהרכב; מתקשה בעמידה ובהרמת רגליו על מנת ללבוש את מכנסיו בעודו עומד; מתקשה בגריבת גרביים

— סוף עמוד 11 —

ובשריכת שרוכי נעליו; סובל מעודף משקל ניכר המוסיף על מגבלותיו; כאביו כה עזים, עד כי ביום 4.8.10 אושר לו שימוש בקנביס רפואי להקלתם.

40. סבורני כי תסמיני מחלת הגאוט הקדימו את "זמנם" וחמורים מאלו שהיו צפויים אלמלא התאונה. שילובם ביחד עם הנכות האורטופדית, בין בגין התאונה הקודמת ובין בגין התאונה דנן, השפיעו ומשפיעים באופן ממשי על תפקודו של התובע וכושר עבודתו. ביהמ"ש ולא המומחה הוא המכריע והפוסק, תוך שהמומחים מטעמו מהווים כלי עזר רב חשיבות לצורך הכרעתו. ברם, סבורני כי ההכרעה המונחת לפתחו של ביהמ"ש קשה לאומדן ולקביעת מסמרות של ממש.

כידוע, עול הראיה מונח לפתחו של תובע עד לסוף הדרך וכך גם במקרה דנן. יחד עם זאת סבורני כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי אחד הגורמים המונעים מהתובע להוכיח בראיות של "ממש" את יכולת השתכרותו ממועד התאונה ואילך הינו עצם קרות התאונה. סבורני כי במאזני הצדק והמשפט גם יחד, יש להביא בחשבון נתון זה, בין יתר הנתונים שעל ביהמ"ש להביאם בחשבון.

41. בת.א. 34724/05 (ת"א) קלושינר נ' הפניקס ואח' (19.3.09) נדרשתי לשאלה האם העובדה כי מעשה הנזיקין מנע מהתובעת ובעלה המנוח להוציא מהכוח אל הפועל את תוכניותיהם התעסוקתיות ובכך לשכנע בראיות "חד משמעיות" כי התוכניות היו מתממשות, אינה עולה כדי נזק ראייתי.

"בע"א 1457/07 עיריית הרצליה נ' כץ (19/01/09) נדונה השאלה האם התובע, שנכנס לרחוץ בחוף לא-מוכרז, היה רוחץ במים לו הוצב בחוף שילוט האוסר הרחצה במקום ומזהיר מפני שוניות. משלא הוצב שילוט – התגלעה מחלוקת כיצד היה נוהג התובע לו הוצב.

'יצוין כי אין דומה מקרה, כדוגמת המקרה בענייננו, שבו יש לקבוע בצורה היפותטית כיצד היה פועל אדם אילו היו הנסיבות שונות, למקרה שבו ניתן להוכיח את קיומו, או את אי קיומו, של קשר סיבתי בצורה ישירה. חשיבה היפותטית כזו מעלה קשיים גם במקרים פשוטים יחסית, ועל אחת כמה וכמה במקרים סבוכים וקשים…

נפסק כבר כי התרשלות הפוגעת ביכולתו של התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, כיוון שהיא עצמה מונעת את התממשות סדר הדברים הלא-רשלני, עשויה להביא להעברת הנטל לנתבע לשלול את קיומו של קשר סיבתי… אפשרות זו יושמה

— סוף עמוד 12 —

בעבר בתיקים של רשלנות רפואית, אך כפי שנקבע ביחס לפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי, אין הצדקה עניינית להגביל את תחולתה רק לתחום זה… בענייננו, התרשלות המערערים הותירה תחת עמימות את השאלה ההיפותטית – האם לולא ההתרשלות היה המשיב 1 פועל כפי שפעל'. (ס' 214 לפסה"ד).

42. כאמור, סבורני כי נכון יהיה להביא בחשבון, במידה מסוימת, מכשול זה שהונח בפני התובע ע"י הנתבעת.

יאמר כי תיק זה הינו אחד התיקים הבודדים מבין אלפי התיקים בהם נדרשתי לדון במהלך שנות כהונתי, אשר חרף תחשיב וראיות הצדדים, והעדר מחלוקת בשאלת החבות, נמנעתי מלהציע הצעה לפשרה בשל המורכבות הראייתית ובעיקר הרפואית. סברתי כי נכון יהיה לעשות כן לאחר תום שמיעת הראיות.

מטבע הדברים, לאחר תום שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים התבהרה התמונה.

נראה כי לסוגיה זו המונחת לפתחו של ביהמ"ש, יפים דברי המשנה לנשיאה כבוד השופט ריבלין, ברע"א 4577/11 פלוני נ' מדינת ישראל (15.4.06):

"אין חולק כי הערכת פיצויים בנזיקין לגבי תקופה שבעתיד- למשל, בגין ראש הנזק של אובדן כושר השתכרות או בגין ראש הנזק של השנים האבודות- מבוססת פעמים רבות על תחזיות ואומדנים, אשר לא אחת מצויים על גבול הספקולציה (ראו: ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13,25 (2005)). מציאות זו היא שהביאה בית משפט זה 'לומר כי בחישוב הפיצויים…. לימים יבואו, נדמים אנו בעניינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה- ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים' (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1) 802,824 (1993)).

אף על פי כן, מציאות זו אינה יכולה להרתיע את בית המשפט מלתת סעד. על בית המשפט לעשות כמיטב יכולתו, ולהעריך- באמצעות הכלים העומדים לרשותו- את הנזק שנגרם לניזוק. וכאשר הראיות דלות ואי הוודאות

— סוף עמוד 13 —

גדולה- עליו לקבוע, תחת זאת, סכום פיצויים גלובלי בהתבסס על כל השיקולים הרלוונטים לענין (ראו: שם, בעמ' 825-824; ע"א 30/80 מדינת ישראל נ' אשר, פ"ד לה(4) 788,792, (1981)). כך נהג כאמור בית המשפט המחוזי, ובצדק, ואין מקום כי נתערב בקביעותיו".

למען הסר כל ספק יובהר ויודגש- מחלת הגאוט לא נגרמה בגין התאונה. התאונה גרמה להתפרצות חריפה של המחלה ביחס למצב שלאחר התאונה הקודמת והביאה להקדמת ההחמרה בתפקודו הכללי של התובע, שהתבטאה בירידה באובדן כושר העבודה, עד כדי אובדן כושר עבודה בשיעור גבוה.

הנכות הרפואית אל מול הנכות התפקודית

43. מצאתי לקבוע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה הינה בשיעור של 10% וזאת להבדיל מהנכות התפקודית. נכות זו הינה בגין הנכות האורטופדית בלבד וזאת כפי שנקבע ע"י ד"ר דרור.

אבהיר: כאמור, מחלת הגאוט לא נגרמה בגין התאונה, אלא הוחמרה בגינה באופן משמעותי, עד לנקודת הזמן שבה החמרה זו היתה מתרחשת גם אלמלא התאונה. מכאן כי החמרה זו, גם אם הינה משתרעת על פני שנים רבות, אינה עונה על הגדרת נכות "צמיתה", אלא על הגדרת נכות זמנית בלבד, שכן ההחמרה הצפויה הצמיתה אלמלא התאונה שהיתה "בולעת" לתוכה את הנכות הזמנית בגין התאונה, עתידה היתה להתרחש לפני תום תוחלת חיי התובע, (65 לעומת תוחלת חיים של 67 לערך).

יחד עם זאת, יובהר ויודגש כי הנכות התפקודית "הזמנית" בגין מחלת הגאוט בשילוב הנכות הרפואית האורטופדית בשיעור של 10% כפי שנקבעה ע"י ד"ר דרור, עולה משמעותית על נכותו הרפואית ובחלק מהתקופה מגעת לכדי 100% ביחס לתקופה עובר לתאונה.

44. סבורני כי סיכויי התובע, הלכה למעשה, להשתלב כיום בשוק העבודה בהתחשב בגילו, מקצועו וניסיונו, לרבות בעבודה משרדית, הינם נמוכים עד מאוד ולתאונה היתה תרומה לא מועטה לכך. ביהמ"ש יושב בתוך עמו ובידיעתו השיפוטית כי הסיכויים המעשיים להשתלב בשוק העבודה הישראלי בנתוניו של התובע, הינם נמוכים עד מאוד ועל כן אין די בהתיחסות למצב הרפואי אליו מתייחס פרופ' פרס ויש להביא בחשבון את מכלול השיקולים אשר אינם מונחים לפתחו של מומחה, אלא לפתחו של ביהמ"ש בלבד.

— סוף עמוד 14 —

נכותו התפקודית של התובע עולה באופן ניכר על נכותו הרפואית ובפועל הינו מצוי באובדן כושר עבודה גבוה מאוד.

יש להניח כי תוחלת חיי התובע בגין מחלת הגאוט אכן התקצרה במידה מסוימת, גם אם הינו מקבל את הטיפול הרפואי המתאים. איני מוצא מקום להידרש לסוגיה זו, שכן הפיצוי לו זכאי התובע אינו מעבר לגיל 67, שהינו תוחלת חייו המינימאלית, בהתייחס לדעת המומחה.

יוזכר כי המומחה סבר שהתובע יכול היה, אלמלא התאונה, לעסוק בניהול גם מעבר לגיל 65, מה גם שנראה שאין עסקינן במי שאינו מקבל טיפול רפואי מיטבי.

הכרעה במחלוקת באשר לתפקוד התובע אלמלא התאונה אל מול תפקודו הנוכחי

48. כאמור, מצאתי לקבוע כי התובע נמצא כיום באובדן כושר עבודה גבוה מאוד. נשאלת השאלה עד כמה אובדן כושר זה בו נמצא התובע מאז התאונה נגרם בגינה והכיצד היה מתפקד התובע, אלמלא התאונה, בעבודתו ובחיי היום- יום.

מסקנתי הינה כי עובר לתאונה עבד התובע בעסק בהיקף נמוך יותר מזה שעבד עובר לתאונה הקודמת, וכי עבודתו כללה גם עבודה פיזית, תוך קשיים. בטופס התביעה לגמלת נכות שהגיש התובע למל"ל בגין התאונה הקודמת, (מסמך מיום 12.9.03), טען לקשיים בעליה וירידה במדרגות; עליה על סולם ; קושי בהרמת משאות; אי יכולת ללכת הרבה; קושי להתכופף; קושי בתפקוד מיני (תלונות בפני הועדה ביום 24.12.03).

להערכתי, התובע הגזים בתלונותיו בפני הועדה, בעוד שכיום הינו מנסה להמעיט מהן.

49. כזכור, בשנת 2003 חלה ירידה בהכנסות התובע ביחס לשנת 2002 וכי ב-2004 חלה עליה ניכרת בהכנסותיו.

50. במכלול הראיות כפי שהובאו בפני וטיעוני ב"כ בעלי הדין נכון יהיה לקבוע כדלקמן באשר למצבו של התובע אלמלא התאונה:

· אלמלא התאונה היה התובע ממשיך לתפקד בעסקו עד לגיל 65, כאשר רמת התפקוד היתה הולכת ופוחתת;

· עם הגיעו לגיל 45 בחודש יוני 2009, ניתן היה לצפות כי התובע היה מתפקד בעסק ומפיק הכנסות שהיו מגיעות בממוצע לכ- 60% מהכנסותיו בשנת 2004. בתקופה זו יש להניח כי התובע היה מנוע כמעט לחלוטין מהרמת

· — סוף עמוד 15 —

· משאות ומעבודה פיזית הכרוכה, בין היתר, בעמידה ממושכת והליכה מרובה. עבודתו היתה מתמקדת בעיקר בליווי מקצועי של עובדיו ובניהול;

· מגיל 45 ועד לגיל 55, (מחצית 2019, בעוד כשבע שנים), היו הכנסות התובע פוחתות לכדי כ- 40% מהכנסותיו בשנת 2004. בתקופה זו היה התובע עובד בעבודות כחשמלאי וייתכן גם ממשיך בעסקו תוך הכוונת עובדיו;

· מגיל 55 ועד לגיל 65 היה התובע עוסק בניהול העסק, אולם מטבע הדברים ההכנסות היו פוחתות משמעותית שכן עסקו חייב גם נוכחות פעילה. הנני מניח כי ההכנסה היתה פוחתת לכדי 30%.

51. עתה יש לקבוע מהו כושר עבודתו בפועל של התובע במצבו הנוכחי מתום תקופת אי הכושר המלאה לאחר התאונה. סבורני כי כושר עבודתו זה, בין בגין התאונה ובין בגין מחלת הגאוט והתאונה הקודמת, הינו בממוצע בשיעור של כ-20% ממועד תקופת אי הכושר המלאה ועד לגיל 45. משמע כי התובע יכול היה, גם במצבו הנוכחי, לשוב באופן חלקי לשוק העבודה ולהפיק הכנסות בשיעור ממוצע של כ-20% מהכנסותיו בשנת 2004. כושר זה פוחת לדעתי, מגיל 45 ועד לגיל 65 ל-15% בממוצע.

משכך:

· עד לגיל 45 על הנתבעת לפצותו בגין 40% מהכנסותיו לשנת 2004 (2,018 ₪ לחודש נומינאלי);

· מגיל 45 ועד לגיל 55 על הנתבעת לפצותו בגין 25% מהכנסותיו לשנת 2004 (1,262 ₪ לחודש נומינאלי, 1,512 ₪ נכון למועד פסה"ד);

· מגיל 55 ועד לגיל 65 על הנתבעת לפצותו בגין 15% מהכנסותיו לשנת 2004 (758 ₪ לחודש נומינאלי, 908 ₪ נכון למועד פסה"ד);

שיעור הנזק

הנזק הלא ממוני

52. בגין 10% נכות בניכוי גיל ובצירוף 68 ימי אשפוז על הנתבעת לשלם לתובע סך של 49,451 ₪.

אובדן הכנסה לעבר

— סוף עמוד 16 —

כאמור, בשנת 2002-2003 השתכר התובע בממוצע סך של 3,564 ₪ לחודש נטו נומינאלי ובשנת 2004 השתכר בממוצע סך של 5,046 ₪ לחודש נטו נומינאלי (6,049 ₪ משוערך נכון למועד פסה"ד). להערכתי, גם אם אלמלא התאונה מצבו התפקודי היה משתפר במידת מה, שיפור זה היה מזערי ועל כן אעריך כי לא היה צפוי שינוי בהכנסתו.

56. להערכתי, לאחר התאונה התובע לא היה כשיר לכל עבודה למשך כ-6 חודשים עד ליום 30.6.05, וזאת בגין הפגיעה האורטופדית והחרפת התקפי מחלת הגאוט. התובע זכאי בגין תקופה זו לפיצוי חודשי בסך של 5,046 ₪ לחודש בצירוף הפרשי הצמדה וכן ריבית ממחצית התקופה 7,477 ₪ לחודש, וסה"כ 44,862 ₪.

57. לתקופה שמיום 1.7.05 ועד ליום 14.6.09 (גיל 45), על הנתבעת לפצותו בסכום של 2,018 ₪ לחודש, בצירוף הפרשי הצמדה וכן ריבית ממחצית התקופה (2,495 ₪ לחודש), וסה"כ 118,513 ₪.

58. לתקופה שמיום 15.6.09 ועד ליום 15.6.12 על הנתבעת לפצותו בסכום של 1,262 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ממועד התאונה ובצירוף ריבית מיום 15.1.11 (1,555 ₪ לחודש) וסה"כ 55,995 ₪.

59. סה"כ הפסדי שכר לעבר 219,370 ₪.

הפסדי הכנסה לעתיד

60. ביום 15.6.12 ימלאו לתובע 48 שנים. ממועד זה ועד לגיל 55 בעוד כ-7 שנים, על הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 1,512 ₪, וסה"כ 114,430 ₪.

61. מגיל 55, בעוד כ-7 שנים, ועד לגיל 65, על הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 908 ₪ לחודש לפי ערכו נכון למועד פסה"ד, ולאחר היוון כפול 76,450 ₪.

62. סה"כ הפסד הכנסה לעתיד 190,880 ₪.

הוצאות ניידות מוגברות

— סוף עמוד 17 —

עד לאחרונה, לא היה לתובע רכב בבעלותו, אלא בבעלות בת זוגתו. התובע מוגבל בניידותו בעיקר עקב מחלת הגאוט. יאמר כי בישיבת יום 29.1.12 נתמך התובע בקב, בעוד אשר בישיבת יום 29.3.12 התנייד באמצעות כיסא גלגלים כשהוא יחף ורגליו גרובות בגרביים עבות וזאת עקב החמרה זמנית במחלת הגאוט, עקב דלקת ריאות בה לקה לדבריו.

מכאן ניתן ללמוד על מגבלותיו של התובע והשלכות מחלת הגאוט על יכולת תפקודו בעבודה וביומיום.

66. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה הוצאות נסיעה מוגברות לעבר ולעתיד, בסכום של 30,000 ₪.

עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד

67. בעת התאונה היה התובע גרוש, והתגורר לבדו בדירה שכורה. בעקבות התאונה עבר להתגורר בבית אימו, אשר היא ואחותו סעדו אותו. בהמשך הכיר התובע את הגב' חלפון, בני הזוג נשאו ונולדו להם שני ילדים. התובע היה מוגבל ביותר בחודשים הראשונים שלאחר התאונה הן עקב הפגיעה האורטופדית והן עקב התפרצות מחלת הגאוט.

ברי, כי התובע נדרש לעזרת הזולת גם כיום ויידרש לה גם בעתיד, בעיקר בשל המחלה. חלק מעזרה זו יש לשייך להחמרה בגין התאונה ולהקדמת התסמינים. מטבע הדברים, מוגבל התובע באפשרות בטיפול בילדיו והוא מתקשה בביצוע מרבית עבודות הבית, ובעיקר עבודות תיקון ואחזקה שוטפות.

68. מצאתי לפסוק לתובע בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 30,000 ש"ח בגין עזרת קרובים לעבר.

69. באשר לעתיד, זכותו של התובע להעזר בעזרה בשכר. משכך מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה פיצוי על דרך של אומדנה בסך של 30,000 ₪.

70. סה"כ הפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד- 60,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

— סוף עמוד 18 —

התובע נדרש לשימוש בקנאביס רפואי בעלות של 370 ₪ בחודש ולכדורי ארקוקסיה לשיכוך הכאבים בעלות של 57 ₪ לחודש. כן נדרש התובע לתרופות נוספות וסה"כ הוצאות בפריט זה מסתכמות בכ- 600 ₪ לחודש. חלק מהוצאה זו יש לשייך לתאונה.

74. מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לתובע על דרך של אומדנה פיצוי כולל בסך של 15,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד.

סיכום

75. להלן סיכום נזקי התובע:

אובדן הכנסות לעבר 219,370 ₪

אובדן הכנסות לעתיד 190,880 ₪

נזק לא ממוני 49,451 ₪

עזרת צד שלישי 60,000 ₪

ניידות 30,000 ₪

סה"כ 549,701 ₪

ניכוי גמלאות המל"ל

טענות הצדדים

76. לטענת הנתבעת, יש לנכות מכל פיצוי שיפסק לתובע את הגמלאות הרעיוניות בגין נכות כללית וכן את גמלת הניידות הרעיונית.

77. לטענת התובע, יש לדחות את עתירת הנתבעת לניכוי גמלת הנכות שכן נכותו הרפואית הכוללת נמוכה מהנכות הרפואית בשיעור של 40% המהווה אחד משני התנאים המקדמיים לתשלום גמלת נכות כללית. באשר לגמלת הניידות- יש מקום לעכב תשלום השווה לגמלת הניידות הרעיונית בשיעור של 40% וזאת עד להחלטת הועדה הרפואית.

הכרעה

נכותו הרפואית הכוללת של התובע כפי שהובאה במסגרת הראיות, לרבות הנכות בגין התאונה הקודמת, אינה מגעת ל- 40% נכות רפואית, כאמור בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי

— סוף עמוד 19 —

[נוסח משולב], תשנ"ה-1995, ועל כן אין מקום להורות על ניכוי רעיוני, או עיכוב התשלום, עד לאחר החלטת הועדה הרפואית שתינתן לאחר שהתובע יגיש את תביעתו לגמלה.

81. עוד יצוין כי התובע ובא כוחו שקלו הגשת תביעה למל"ל בגין נכות כללית לאחר שיסתיימו ההליכים בתיק זה, אולם לדבריהם, לאחר שעשו זאת הגיעו למסקנה כי התובע אינו עונה על אחד משני התנאים הנדרשים בתשלום הגמלה. יאמר כי הנתבעת לא עתרה למינוי מומחים רפואיים בתחומי רפואה שהתובע לא עתר להם, ועל כן למעשה אין בפני בית המשפט ראיה בדבר קיומה של נכות כוללת המגעת לכדי 40%. הענות לבקשת הנתבעת עלולה ליתן פתח לנתבעות להעלות טענה זו מבלי לעתור למינוי מומחים רפואיים שיבססו טענותיהן, תוך שהן מעכבות תחת ידיהן כספים המגיעים בדין לנפגע בהתאם לפסק דין שניתן. ולו רק מטעם זה אין לאפשר לנתבעת עיכוב גמלאות מל"ל רעיוניות בגין נכות כללית.

יובהר כי לו היתה משולמת לתובע גמלת נכות כללית- על התובע ולא על הנתבעת היה מוטל הנטל להוכיח כי חלק מהתשלומים אינו קשור לתאונה וזאת בדרך של עתירה למינוי מומחים שעל התובע היה להגישה עם פתיחת ההליך, כפי שנקבע ברע"א 5670/10 פלוני נ' הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ (19.8.10). לא זהו המקרה.

82. באשר לגמלת הניידות- התובע הוכר בשנת 2009 כזכאי לניידות בשיעור של 40%, אולם לא מימש זכאותו וזו פקעה. ברם, התובע אישר כי בכוונתו להגיש תביעה חדשה לגמלת ניידות ועל כן יש לעכב בידי הנתבעת סכום של 119,069 ₪, וזאת בהתאם לחוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר והתייחסותו מיום 9.4.12. סכום זה בצירוף שכ"ט בגינו יושאר בידי הנתבעת, בכפוף לאמור להלן.

83. לאור האמור לעיל, ניתן בזאת פס"ד חלקי בתביעת התובע, והנני מורה כי תשלומי המל"ל הרעיוניים בגין גמלת ניידות בסך של 119,069 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% יוקפאו בידי הנתבעת. ככל שבית המשפט יידרש בהמשך להכריע במחלוקות, ככל שתהיינה, בעקבות קביעת המל"ל בדבר זכאותו של התובע לקצבת ניידות ושיעורה, כמו גם ניכוי הגמלאות שתשולמנה לתובע – אשוב ואדרש לכך תוך השלמת שמיעת הראיות, אם וככל שתידרש. סכום זה בחלקו או במלואו, ישולם לידי התובע באמצעות בא כוחו, בתוך 45 יום ממועד שימציא לידיה את החלטת ופרוטוקול הועדה בצירוף הודעת המל"ל בדבר התשלום ושיעורו.

84.

85. — סוף עמוד 20 —

86. צד המבקש כי ביהמ"ש יכריע במחלוקת, ככל שתהיה- יגיש בקשה לביהמ"ש בתוך 90 יום מהמועד שתגיע לידיו החלטת המל"ל על שיעור הקצבה. היה ויידרש למי מהצדדים פרק זמן נוסף לגיבוש החלטה האם להגיש הבקשה לביהמ"ש- יש להגיש בקשה להארכת המועד בתוך המועד הנ"ל שאם לא כן פסה"ד יהפוך לסופי ללא צורך במתן החלטה נוספת והסך המופקד בידי הנתבעת יושאר בידיה.

סוף דבר

87. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 549,701 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%, כשסכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

5129371

54678313כן תשא הנתבעות בהוצאות התובע לרבות אגרת ביהמ"ש כשאלו תשאנה הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל הוצאה והוצאה.

מהסכום הכולל יקוזז התשלום התכוף ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ובשלב זה כאמור גם הסך של 119,069 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד.

יחזקאל הראל