לידה רשלנית- רשלנות בזמן/במהלך הלידה

חסר ברשומות רפואיות בתביעות בגין רשלנות רפואית – נפקותו

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בו נדחתה תביעת נזיקין שהגישו המערערים נגד המשיבים, בטענה שהמשיבים אחראים בהתרשלותם לנזק מוחי שנגרם למערער 1 עקב הטיפול הרפואי שניתן לו ולמערערת 2 בבית החולים במהלך היילוד של המערער 1 ובסמוך לכך.

ביהמ"ש דחה את הערעור וקבע:

הכלל הוא כי בימ"ש שלערעור לא יתערב על נקלה בממצאי עובדה שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר. כך הדין, במיוחד כאשר מדובר בקביעות המבוססות על חוות דעת מומחים מקצועיים. במקרה דנן, לא קיימת עילה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי.

ככלל, חסר ברישומים רפואיים מעביר אל הנתבע את נטל השכנוע בדבר העובדות השנויות במחלוקת אשר יכלו להתברר מתוך הרישום. העברת נטל השכנוע, משמעה שהרופא או המוסד הרפואי נושא בנטל השכנוע של כל טענה הסומכת על ’הרישום-שלא נערך’; ובנטל הפרכתה של מסקנת רשלנות, המתחייבת בנסיבות לנוכח היעדר הרישום. היקפו המדויק של הנטל המועבר, משתנה ממקרה למקרה, והוא נגזר מהיקפו של הנזק הראייתי שנגרם. אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את ’מלוא מתחם הנטל’. ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי.

במקרה דנן, ביהמ"ש המחוזי קבע ממצאים בנוגע לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים על יסוד ראיות אחרות, ולא על יסוד הרישומים הרפואיים אשר נטען כי הם לקויים. לדוקטרינת הנזק הראייתי יש נפקות רק במצב של ’תיקו ראייתי’, דהיינו במצב בו לא ניתן לייחס עדיפות ראייתית למי מבעלי הדין. לאור הממצאים אשר נקבעו בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, מצב דברים כזה אינו מתקיים במקרה דנן. על כן, יש לדחות את הערעור.