מנינגיומה מניגיומה
א 2004/01 ראובן סימה נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות
1
בתי המשפט
א 002004/01
בית משפט השלום ירושלים
03/07/2005
כב’ השופט כרמי מוסק-סגן נשיא
בפני:
ראובן סימה
נ ג ד
מדינת ישראל-משרד הבריאות
פסק דין
א. הרקע לתביעה
1. התובעת טוענת בכתב התביעה כי כשהייתה כבת שנה, קיבלה יחד עם אחיה, הקרנות כנגד גזזת. לטענת התובעת התרשלה הנתבעת במתן ההקרנות, וכתוצאה מהקרנות אלו לקתה התובעת בשני גידולים מסוג מנינגיומה, בראשה.
2. התובעת ילידת 1954, ולטענתה קיבלה את ההקרנות בשנת 1955. התובעת טוענת כי הגידולים התגלו אצלה בחודש דצמבר 1998, וכי עד אז לא ידעה בדבר קיומם של הגידולים.
3. בתאריך 17/12/98 נותחה התובעת וגידול אחד הוסר. גידול שני לא הוסר עד היום עקב היות הניתוח מסוכן.
4. בכתב תביעה העלתה התובעת מספר טענות כנגד הנתבעת:
א. הנתבעת נתנה את טיפול ההקרנות לתובעת מבלי לבדוק את הסיכונים הכרוכים במתן הטיפול, ועקב טיפול זה נגרמו הגידולים.
ב. הייתה התרשלות בדרך מתן ההקרנות.
ג. הנתבעת התרשלה בכך שלא נוהל רישום מסודר בדבר מתן הטיפול.
ד. בנסיבות העניין יש להכיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
ה. ההקרנות ניתנו מבלי שטיבן הוברר להורי התובעת, לא הייתה למעשה הסכמה למתן ההקרנות, ועל כן ביצעה הנתבעת עוולה של "תקיפה" כלפי התובעת.
ו. הנתבעת התרשלה בכך שלא ביצעה מעקב שוטף אחרי מי שקיבל הקרנות אלו.
ז. הנתבעת התרשלה בכך, שלא הזהירה את מי שקיבל הקרנות כי קיים חשש להופעת גידולים. על הנתבעת היה לעשות כן מיד כאשר היה קיים הידע הרפואי בדבר הופעת הגידולים האמורים.
5. 5. הנתבעת חולקת על טענות אלה של התובעת. בנוסף, טענה הנתבעת כי התובעת כלל לא קיבלה הקרנות ועל כן הגידולים אינם קשורים לקבלת הקרנות כנגד גזזת.
6. ביום 28/3/04 ניתן על ידי פסק דין הדוחה את התביעה. (להלן: פסק הדין הראשון). אחד מנימוקי הדחייה היה כי לא הוכח לפני שהתובעת קיבלה הקרנות כאמור וזאת על סמך האמור בדו"ח מודן, לפיו התובעת הייתה ב"קבוצת ביקורת" ולא קיבלה הקרנות. יוער כי פסק הדין כלל נימוקים אחרים לפיהם דין התביעה היה להידחות, גם בהנחה שהתובעת קילה הקרנות.
7. התובעת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון בערעור הושגה הסכמה דיונית בין הצדדים, בדיון מיום 21/9/04 בזו הלשון:
" ב"כ הצדדים:
בשלב הזה מוסכם בינינו כי הדיון בערעור יתמקד רק בשאלה הראשונה, אם המערערת עברה את ההקרנות אם לאו. אם בית המשפט ידחה את טענות המערערת בנושא, ממילא הערעור צריך להידחות. אם בית המשפט יקבל את טענותיה בנושא, כי-אז מוסכם כבר מעתה שהערעור יתקבל במובן זה שהדיון בכל יתר טענות המערערת יחזור לבית-משפט קמא לליבון ולעיון מחדש, תוך שיתאפשר לצדדים להשלים ראיות וטענות. פירושו של דבר שבמקרה הזה פסק הדין יבוטל והדיון בשאלות האמורות יתקיים לגופן."
ביום 9/1/05 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 5377/04) ובו נקבע כדלקמן:
"7. ממכלול האמור נובע, אפוא, כי לא היה מקום להימנע מקביעת ממצא פוזיטיבי בדבר השתתפותה של המערערת בקבלת הקרנות על-סמך עדות אמה, חרף האינפורמציה הסותרת, לכאורה, העולה מדו"ח מודן. עדותה האמורה של האם מצטרפת לעובדה שהמערערת לקתה באותה מחלה המאפיינת בדרגת הסתברות גבוהה את מקבלי ההקרנות. עמדה על-כך באת-כוח המשיבה בטיעונה לפנינו: "…בגידול בו לקתה התובעת לוקים לצערנו גם אנשים שלא קיבלו הקרנות, אם כי נכון שזה ביחס של כ-1 ל-8" (עמ’ 5 ש’ 16-17. הדגש אינו מצוי במקור). מדובר ביחס משמעותי שיש בו כדי לחזק את סבירות עדותה של האם.
8. ואמנם, משאנו בוחנים את הראיות אשר הובאו מטעם המערערת ואת ההתייחסות לדו"ח מודן בכל הנוגע לאנשי קבוצות הביקורת, אנו סבורים כי בית-משפט קמא טעה במסקנתו, בנתנו לדו"ח מודן משקל מעבר לראוי בנסיבות העניין. לנוכח האמור דעתנו היא, כי עלה בידי המערערת להוכיח במאזן ההסתברות שהיא קיבלה הקרנות בהיותה תינוקת כבת שנה.
9. לנוכח האמור, הערעור מתקבל ופסק-דינו של בית-משפט קמא מתבטל. התיק יוחזר אל בית משפט השלום כדי שיידרש לכל יתר הסוגיות אשר נותרו לדיון בתובענה, כמפורט בהסדר הדיוני הנ"ל שבין הצדדים."
8. מסקנתו של בית המשפט המחוזי ברורה היא וחד משמעית, ועל כן יש לצאת מנקודת ההנחה שהתובעת אכן קיבלה הקרנות כנגד גזזת בהיותה בת שנה בשנת 1955. בהתאם להסדר הדיוני איפשרתי לצדדים להציג ראיות נוספות ולאחר מכן לסכם טענותיהם.
9. התובעת הגישה תצהיר נוסף, שלה, בו הצהירה כי משך השנים לא מסר לה גורם רפואי כלשהו על הצורך במעקב רפואי. אילו היה נמסר לה מידע כזה הייתה פונה לייעוץ רפואי. הפעם הראשונה שנודע לה על הקשר בין ההקרנות לגידולים היה עם גילוי הגידולים.
10. על פי בקשת התובעת זומנו להעיד ד"ר פאול בנדק שהוא המנהל הרפואי המחוזי של קופת חולים מאוחדת וד"ר דומיניק נאמן רופאת המשפחה של התובעת מקופת חולים מאוחדת. ביום 5/5/05 העידו שני הרופאים.
11. ד"ר בנדק העיד כי אין בתיק התובעת בקופ"ח אבחנה של מחלת גזזת. מדובר בתיק ממוחשב, משנת 1998. באשר לשנים שלפני 1998 העיד כי מדובר בתיק בו הרישום היה ידני והתיק לא אותר. עוד העיד כי אינו מכיר מסמ
ך כללי של הקופה הנוגע לאזהרות או הוראות רפואיות לגבי מי שקיבל בעבר הקרנות נגד גזזת.
12. ד"ר נאמן, העידה גם היא לא זכור לה מסמך הנוגע לטיפולים הנוגעים למי שקיבל הקרנה נגד גזזת. היא טיפלה בתובעת בעת שהתגלו הגידולים ולא ידעה על קיומם של הגידולים לפני שהתגלו. לא היו בידה הוראות למעקב לאחר בגילוי או טיפול כלשהו, ורק שהתגלו הגידולים, היא שאלה את התובעת אם קיבלה הקרנות נגד גזזת והתובעת אישרה זאת.
13. שני הרופאים אישרו כי אינם מכירים את חוזר משרד הבריאות נ/1 משנת 1992 לגביו ארחיב בהמשך.
14. התובעת הגישה סיכומיה ביום 10/5/05. הנתבעת לא הגישה סיכומיה עד היום למרות שחלף המועד לכך, ועל כן אצא מההנחה שהנתבעת חוזרת על טענותיה שהועלו בסיכומיה הראשונים.
15. אקדים ואומר כי הראיות הנוספות שהובאו לא שינו מהותית את הפן העובדתי שעמד לפני ערב כתיבת פסק הדין הראשון שכן גם אז היה ברור שהנתבעת לא פרסמה הנחיות, הוראות או אזהרות, באופן רציף, מלבד החוזר נ/1 וכי התובעת לא הייתה ערה לצורך במעקב רפוואי.
16. הסיכומים שהגישה התובעת התמקדו בעיקרם בטענת התובעת כי הנתבעת התרשלה בכך שלא יידעה את הגורמים הרפואיים המטפלים ואת מקבלי ההקרנות עצמם בצורך במעקב וטיפול רפואי וזאת מרגע שהתקבל המידע הרפואי כי קיים קשר בין מתן ההקרנות להופעת הגידולים. התובעת טוענת כי כבר משנות ה-70 היה ידוע קשר זה, כי ניתן היה לגלות אז את הגידולים באמצעות בדיקת סי.טי., וכי מוצג נ/1, משנת 1992, הכולל הנחיות מפורשות להפניית מקבלי ההקרנות למעקב, מלמד כי לפחות אז הייתה חובה על הנתבעת להזהיר את מקבלי ההקרנות.
17. התובעת קושרת טענות אלה לכך שאם הייתה מוזהרת קודם למועד גילוי הגידולים, כי אז הייתה עוברת בדיקות וסביר להניח שהגילוי היה נעשה בשלב מוקדם יותר, כאשר הגידולים היו קטנים והיה עוד ניתן להסירם. בכך תולה התובעת את התרשלות הנתבעת שגרמה לנזק.
18. התובעת שבה ומעלה בקצרה טענות בסיכומיה כנגד קביעות אחרות בפסק הדין הראשון, כאילו הפכתי להיות ערכאת ערעור שלי עצמי, מה עוד שלא הובאו ראיות חדשות הנוגעות לקביעות אלה ומכאן שאין מקום לשנותו.
19. מפאת הזהירות ולצורך שלמות התמונה והבהרתה, אחזור על אותן קביעות, בהתאם לטענות שהועלו בכתב התביעה, תוך הבהרות ותוספות במידה ועמדתי לא היתה ברורה די צרכה עד כה.
ג. האם מתן ההקרנות היה בו משום התרשלות
20. אין מחלוקת כי בשנות ה-50 כאשר ניתנו הקרנות אלו, כטיפול נגד מחלת הגזזת היה זה הטיפול הראוי והמקובל על סמך הידע הרפואי באותה עת.
21. גם לגבי אופן מתן ההקרנות לא הובאה ראיה כי בשנות ה-50 הייתה ידועה דרך אחרת לטיפול או מתן הקרנות, או כי היה טיפול יעיל וידוע אחר כנגד מחלת הגזזת.
22. פרופ’ אברמסקי שמונה כמומחה מטעם בית המשפט היה בדעה זו, הוא נחקר ודעתו לא נסתרה.
23. לאור האמור, יש לדחות את טענות התובעת כי עצם מתן ההקרנות או דרך מתן ההקרנות היוו התרשלות.
ג. טענת "התקיפה"
24. התובעת טוענת כי הנתבעת אחראית כלפיה בעוולה של תקיפה, על פי האמור בסעיף 23(א) לפקודת הנזיקין. לטענתה, הנתבעת לא קיבלה הסכמה כדין מאימה על התובעת לבצע את ההקרנות בתובעת. אימה של התובעת העידה כי הוזמנה להגיע לטיפול, והתובעת קיבלה את ההקרנות ללא כל הסבר. לטענת האם לא ניתנה לה כל אפשרות לסרב להקרנות.
25. הנתבעת טוענת כי עילה זו "התיישנה". לטענת הנתבעת, עוולת התקיפה כהגדרתה בסעיף 23(א) לפקודת הנזיקין, אינה דורשת נזק לשם קיומה, והמחוקק לא הזכיר דרישה לקיום נזק לצורך קבלת הפיצוי.
26. לפיכך, טוענת הנתבעת כי התובעת שהעידה כי ידעה מיום היוולדה שקיבלה טיפול בהקרנות, הגיעה לגיל 18 בשנת 1973, ועל כן היה עליה להגיש את תביעתה לכל המאוחר עד שנת 1980.
27. התובעת טוענת כי התגלה לה רק בשנת 1998 דבר קיום שני הגידולים, וכי אלה קשורים בהקרנות שקיבלה. מכאן, טוענת התובעת, מתחיל מרוץ ההתיישנות לכל המוקדם בשנת 1998, שהרי קודם לכן, לא הייתה בידה עילת תביעה כלשהי.
28. התובעת מפנה לאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, לעומת האמור בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע תקופת התיישנות של 10 שנים מיום התרחשות הנזק. התובעת מפנה לע"א 1254/99 המאירי נ’ הכשרת היישוב, פ"ד נ"ד(2) 535, ובפרט לאבחנה שערך בית המשפט בגין שאלת גילוי הקשר הסיבתי העובדתי המתקיים בין הנזק ובין האשם שגרם לו, לבין שאלת גילוי הנזק עצמו. דעתו של בית המשפט שם היא כי על שאלת גילוי הנזק עצמו חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ואילו על שאלת הקשר הסיבתי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, (שם בעמ’ 550 מול האותיות ד-ה).
29. התובעת טוענת כי שאלת הקשר הסיבתי נודעה לה רק בשנת 1998 ומאז יש למנות את מרוץ ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות.
30. נראה לי, כי לעניין קביעת מועד ההתיישנות לא ניתן בעניינינו להפריד בין עוולת התקיפה כשלעצמה לבין הקשר הסיבתי שבין ביצוע העוולה לנזק שנגרם. עילת התביעה כוללת בתוכה הו את יסודות עוולת התקיפה והן את הנזק שנגרם, והקשר הסיבתי שבין יסודות העוולה לנזק שנגרם. במצב דברים זה, לא ניתן לקבל את טענת ההתיישנות שכן מרוץ ההתיישנות מתחיל בשנת 1998 כאשר נודע לתובעת כי היא סובלת מאותם שני גידולים וכי קיים קשר בין הגידולים להקרנות שקיבלה.
31. עדיין נותרה השאלה אם אכן התקיימו בעניינינו יסודות עוולת התקיפה.
32. אין בפי התובעת טענה, כי אמה אולצה בכוח לסו
ר עם התובעת לקבל את הטיפול. טענת התובעת היא, כי לא הוסברו לאמה סיכוני הטיפול, ועל כן לא ניתנה מצידה של האם "הסכמה מדעת".
33. יש לזכור, כי מדובר באירועים שהיו בשנת 1955, התביעה הוגשה בשנת 2001, היינו 46 שנה לאחר מתן ההקרנות. קשה לצפות כי ישמרו הרישומים המקוריים מאותה תקופה, מהם ניתן יהיה ללמוד מהם ההסברים שניתנו.
34. נשאלת השאלה, האם ניתן כיום, בשנות ה-2000, לבוא ולקבוע, כחכמה שלאחר מעשה, כי הייתה חובה לפני 46 שנה להזהיר את אם התובעת מפני סיכונים וסכנות כלשהם.
35. פרופ’ אברמסקי אומר כך בחוות דעתו:
"ברור שלא היה במקרה הנדון שום היבט של רשלנות רפואית או אף של שיקול דעת לא נכון. בשנות ה-50 טיפול בהקרנות נגד גזזת היה מקובל ושגרתי ורק שנים רבות לאחר מכן נמצא שאנשים שהוקרנו עשויים לפתח גידולי מנינגיומה".
36. כב’ הנשיא ו. זיילר, דן בזמנו במספר תביעות זהות. (ת"א 899/81 (ירושלים) דמרי ואח’ נ’ קופת חולים ואח’). בעניין זה מונו על ידי בית המשפט 3 מומחים בתחום הרדיולוגיה, אונקולוגיה ועור. שלושת המומחים היו בדעה כי עד לשנת 1980 הטיפול בהקרנות היה המומלץ בעולם, לא היתה אסכולה רפואית מעשית אחרת. לא היה ידוע על קשר בין ההקרנות להופעת הגידולים.
37. בית המשפט, בפסק דינו דחה את התביעות ובין היתר אמר את הדברים הבאים:
"כדי להפיס את דעת התובעים אוסיף שחוששני שאפילו היו הרופאים המומחים נשאלים על מתן הקרנה ללא צורך משום שלא היתה גזזת או על מינון ההקרנות, לא היה בכך לעזור לתובעים. משעה שהוכח שבזמן הרלוונטי לא יכול היה איש מהרופאים המטפלים להעלות בדעתו שהקרנה גורמת לגידול, לא היה במתן הקרנה למניעת ספק משום רשלנות, בדיוק כשם שמתן אנטיביוטיקה או תרופה אחרת כשיש חשד לדלקת איננה מעשה רשלנות. הדברים אמורים על טענת התובע בת"א 849/91 אודות ההסכמה הדרושה לטיפול. משלא היה ידוע על כך שההקרנה יכולה לגרום לגידול מחד גיסא, ומשקיבל התובע משך חודשים טיפולי הקרנה, וכשטיפולים אלה היו הטיפולים המקובלים אותה שעה, מאידך גיסא, ההסכמה לטיפול ברורה מאליה, והצורך להסביר סיכונים אינו קיים משום שסיכוני גידול בעקבות ההקרנות לא היו ידועים אז".
38. מצב עובדתי זה, לא השתנה גם בעת הדיון לפני.
39. אין לי, אלא לאמץ את דברי הנשיא ויילר, ולקבוע כי לא הוכח לפני שהיה בידי הרופאים באותה עת מידע רפואי כזה, שהיה יכול להעלות בפני אם התובעת שיקולים שונים בדבר קבלת החלטה אם לקבל את הטיפול אם לאו. העולה מהאמור לעיל כי התובעת לא הוכיחה טענתה בדבר מתן הטיפול ללא "הסכמה מדעת" ומכאן שטענת "התקיפה" נדחית.
ד. סעיף 41 לפקודת הנזיקין
40. התובעת מתבססת בעניין זה על העובדה כי לטענתה לא הוכח על ידי הנתבעת נחיצות מתן הטיפול, אין לפני בית המשפט רישומים ממועד מתן הטיפול, ועל כן עובר הנטל על הנתבעת על פי האמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
41. הבאתי לעיל את הציטוט המרכזי והעיקרי מחוות דעתו של פרופ’ אברמסקי ואת דברי הנשיא זיילר שסמך על פאנל של מומחים שמינה לעניין זה.
42. יוצא, כי טענת התובעת שההקרנות ניתנו לה שלא לצורך באופן סתמי, אין לה על מה שתסמוך, כמו כן, כדי להביא לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, יש צורך להוכיח כי בעת מתן הטיפול היה ידוע כי הטיפול מסוכן. אולם כאמור הידע הרפואי באותה עת, לא קבע כך.
43. אוסיף ואומר, כי התובעת, טוענת כיום, 46 שנה לאחר מתן הטיפול, כי לא היה צורך כלל במתן הטיפול, שכן כלל לא חלתה בגזזת.
44. אם נכונה טענה זו, הרי עניין זה מתיישב עם האמור לגבי התובעת "בקובץ מודן" כי לא קיבלה הקרנות אלא שימשה קבוצת ביקורת (חרף פסק דינו של בית המשפט המחוזי), שהרי נראה לי על פניו מוזר ביותר לייחס לגורם רפואי מתן טיפול בהקרנות שלא לצורך.
45. יתרה מכך, על פי חוות הדעת הרפואיות, אין חולק כי ההקרנות יכולות לגרום להופעת הגידולים האמורים, אולם גידולים אלה יכולים להגרם מסיבות רבות אחרות.
46. התובעת טוענת כי הנתבעת לא ערכה חקירה, ולא שמרה את המסמכים הרלוונטיים, דבר שיש בו כשלעצמה להטיל על הנתבעת את הנטל להוכיח כי לא התרשלה. אין בסיס לטענה זו, שהרי הוכח שבעת מתן הטיפול וגם שנים רבות לאחר מכן, לא היה חשש או חשד כי ההקרנות יכולות לגרום לסיכון או לגידולים. יתרה מכך, מהראיות עלה כי הנתבעת שומרת כיום על קובץ נתונים רחב ביותר ובו מאגר רב של נתונים על מקבלי הטיפול ועל קבוצות הביקורת. המאגר נסמך על מסמכים רבים שנאספו עם השנים. בנסיבות אלה, לא ברור לי לאיזה חקירה או בדיקה מתכוונת התובעת שהיה על הנתבעת לעשות, שעה שמשך כ-20 שנה מאז מתן ההקרנות לא היה קיים חשד כלשהו לסיכון הנובע מהקרנות אלה.
47. לאור האמור, יש לדחות את הטענה בדבר החובה להעביר את הנטל על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה.
ה. חובת המעקב וההתראה
48. כאמור לעיל הפך עניין זה, להיות טענתה המרכזית של התובעת, בפרט לאור סיכומיה האחרונים. התובעת טוענת כי החל ממחצית שנות ה-60 היה ידוע החשש שההקרנות גורמות לגידולים, בשנות ה-70 התפרסמו מאמרים בעניין זה, ובשנות ה-80 החשש היה וודאי.
49. לפיכך, טוענת התובעת, הייתה חובה על הנתבעת, ליידע את כל ציבור המטופלים בדבר החשש האמור להודיע כי עליהם לפנות לייעוץ רפואי ובדיקות לגילוי הגידולים. לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה בכך שלא עשתה כן, ומנעה בכך אפשרות של גילוי מוקדם של ה]
]>
