בתי המשפט
א 001034/95
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בפני: כב’ השופט נ. ישעיה
1 . יואל מוטיאי
2 . יעקב מוטיאי
3 . שמסי מוטיאי
נ ג ד
קופת חולים כללית
נתבעת
פסק דין
1. יואל מוטיאי, יליד יולי 1970 (להלן: "התובע"), אושפז ביום 10.1.75, בהיותו בן 4 שנים, בבית החולים קפלן ברחובות, בשל חום גבוה ונפיחות בלסת השמאלית שהלכה וגדלה, על אף שבמשך מספר ימים קודם לכן הוא קיבל טיפול אנטיביוטי.
בעת אשפוזו היה מצבו הכללי של התובע ירוד. במשך מספר ימים ערכו רופאי בית החולים סדרה של בדיקות על מנת לאתר ולאבחן את הסיבה לנפיחות בלסת, לחום הגבוה ולמצב הקליני הקשה בו היה הוא נתון. בשלב מסויים ולאחר שהתקבלו תוצאות של מספר בדיקות, עלה החשש אצל הרופאים המטפלים כי מדובר בגידול ממאיר בבלוטות, מסוג לימפומה. על כן החלו הם, כ-5 ימים לאחר האישפוז, בטיפול כימוטרפי. במקביל המשיכו בטיפול האנטיביוטי.
כ-3 ימים לאחר תום הטיפול הכימוטרפי הרביעי והאחרון, ביום 9.2.75 (הטיפול ניתן פעם בשבוע), הופיעו אצל התובע לפתע התכווצויות פרכוסים וקשיי נשימה. הוא איבד את הכרתו ושב אליה כעבור מספר שבועות.
5129371בהמשך השתפר מצבו מבחינה כללית ונוירולוגית, אלא שהחלמתו לא היתה מלאה. נהפוך הוא: עם שחרורו, כ-6 חודשים לאחר שאושפז (ב-25.7.75), נותר הוא פגוע מבחינה נוירולוגית באופן קשה ביותר. חלק גופו השמאלי נותר משותק והוא סובל מפיגור שכלי ומהתקפים אפילפטיים עד היום. נכותו הרפואית המשוקללת, כפי שנקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי ביוני 1991 עומדת על כ-90%.
הפגיעות והנזקים שנותרו בגופו מקורם, כנראה, בטיפול הכימוטרפי שקיבל, כך מקום מקום טוענים התובעים.
2. בחלוף כ-20 שנה מאז ששוחרר מבית החולים, הוגשה התובענה שבפני (ביום 28.6.95) שבה תובעים התובע והוריו פיצויים בגין הנזקים החמורים והנכויות שנותרו בגופו של התובע במהלך אשפוזו. התביעה הופנתה כלפי הנתבעת, שהיתה הבעלים של בית חולים קפלן בו אושפז וטופל התובע והמעסיקה של הרופאים שטיפלו בו.
התובע מייחס לרופאים ולצוות הרפואי שטיפל בו במהלך האשפוז ולנתבעת מכח אחריותה השילוחית כמעבידה, רשלנות, אם באבחון המוטעה של המחלה ממנה סבל התובע בעת אשפוזו ואם בטיפול שניתן לו עקב כך, שגרם, לטענתו, לנזקים הגופניים הקשים שנגרמו לו.
הנתבעת אינה מכחישה את העובדה כי התובע אושפז בבית חולים קפלן במועד הנ"ל, כשהוא במצב רפואי ירוד, סובל מחום גבוה ונפיחות בלסת. אין אף הכחשה כי הוא שוחרר מבית החולים לאחר אישפוז במשך כ-6 חודשים, כשהוא נותר נכה ופגוע מאוד מבחינה נוירולוגית כמפורט לעיל.
עיקר המחלוקת בין הצדדים התגלעה בשאלת אחריותה של הנתבעת לנזקי התובע, היינו בשאלה האם הנזקים הגופניים שנגרמו לתובע הם כתוצאה ממעשה או מחדל רשלני מצד הרופאים המטפלים.
בהסכמת באי כח הצדדים פוצל הדיון בתובענה באופן ששאלת האחריות תידון ותוכח תחילה ורק לאחר מכן, אם יהיה בכך צורך, תידון סוגיית הנזק (ראה החלטת כב’ הרשמת שיצר מיום 17.3.02).
3. את הוכחת התרשלותו של הצוות הרפואי שטיפל בתובע ושל הנתבעת (מכח אחריותה השילוחית), מבסס התובע על חוות הדעת הרפואית של ד"ר פרידה ברק מיום 20.1.00.
ד"ר ברק, שהינה רופאה מומחית בתחום האונקולוגי ומשמשת כמנהלת היחידה האונקולוגית של המרכז הרפואי על שם ברזילי באשקלון, בדקה את תיקו הרפואי של התובע ואת המסמכים והתעוד הרפואי שבו והגיע למסקנה כי:
"מדובר במקרה של אבחנה שגויה של לימפומה אצל ילד בן 4, כאשר לאבחנה השגויה היו מספר סיבות שכולן כרוכות באי הקפדה על הנורמות המקובלות גם אז" (ראה עמ’ 4 לחוות הדעת ת/1).
כאן המקום לציין כי האבחנה הנ"ל היתה אכן מוטעית. בדיעבד התברר כי התובע לקה במחלה זיהומית ויראלית בשם מונקלאוזיס ומשכך לא היה מקום לטיפולים הכימוטרפיים שהוא קיבל – טיפולים שגרמו, כנראה, לפגיעה הנוירולוגית הקשה בגופו, אם כי בשאלה זו חלוקים הצדדים והמומחים מטעמם.
ד"ר ברק מפרטת, בחוות דעתה, את ההסברים והנימוקים שהביאו אותה למסקנה אליה הגיעה. לדעתה, לו היו נערכות הבדיקות באופן ראוי והיו מתקיימות התיעצויות בין הרופאים המטפלים ומומחים ראויים, ניתן היה להגיע לאבחנה נכונה וטיפול ראוי ונכון יותר ללא צורך בטיפול כימוטרפי.נ
במהלך חקירתה הנגדית התברר כי ד"ר ברק כתבה מספר חוות דעת בענין זה, בעקבות "דיונים" שקיימה, כדבריה, עם עו"ד גולדשטיין ב"כ התובע. עוד הוברר כי חוות הדעת שהוגשה כראיה מטעם התובע (ת/1), נושאת תאריך מוקדם יותר מחוות דעת אחרת באותו ענין, הנושאת תאריך 27.4.00, שהוגשה לבקשת ב"כ הנתבעת כראיה וסומנה נ/2. בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת, במה שונה חוות הדעת נ/2, המאוחרת יותר, מחוות הדעת שהוגשה כראיה מטעם התובע ת/1, הבהירה ד"ר ברק:
"לא היה שוני בשאלות עקרוניות, אלא הרחבתי קצת בחוות הדעת המאוחרת" (עמ’ 7 לפרוטוקול).
לשאלה מדוע הוגשה לתיק ביהמ"ש ע"י ב"כ התובע חוות הדעת המוקדמת (ולא המאוחרת), לא היה בפיה מענה.
נסיבות אלה אינן מחזקות את המשקל הראייתי של חוות הדעת ואינן תורמות לאמינות הממצאים והקביעות שבה.ב
זאת ועוד: במהלך חקירתה הנגדית, התבררו מספר עובדות המערערות את משקלה הראייתי של חוות הדעת ומהימנותה המקצועית. ד"ר בר]
]>
