ערעור על פסק דין בו נדחתה טענה של רשלנות רפואית שגרמה למוות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 3530/10

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ע' פוגלמן

כבוד השופט י' עמית

המערערים:

עזבון המנוחה בבייב רנה

+ 8 מערערים נוספים

נ ג ד

המשיבים:

1. קופת חולים לאומית

2. ד"ר פרד קרול

3. ד"ר רות ניבן

4. ד"ר חרץ נועם

5. בית הרפואה "מעיני הישועה"

6. ד"ר יוסף ליבמן

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 8549/06 [פורסם בנבו] שניתן ביום 17.3.2010 על ידי כבוד השופט י' שפירא

תאריך הישיבה:

כ"ז בשבט התשע"ב

(20.02.12)

פסק-דין

השופט י' עמית:

1. המנוחה, רנה בבייב ז"ל, נפטרה בביתה ביום 9.1.2000, כשהיא כבת 26 במותה, נשואה ואם לשבעה ילדים.

בחודשיים שקדמו לפטירתה, פנתה המנוחה מספר פעמים למרפאת קופת חולים לאומית (להלן: קופת חולים) במקום מגוריה בבית"ר עילית, בתלונות שונות שבעקבותיהן נבדקה על ידי רופאים והופנתה לבדיקות שונות ולצילומים, כמפורט להלן:

ביום 21.11.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר בלה קיסלמן, שרשמה לה מרשם לסירופ נגד שיעול.

ביום 25.11.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר קרול, רופא כללי וילדים, בפניו התלוננה על כאבי גב. הרופא בחן ומצא כי לא מדובר בבעיית דיסק, ציין כי המנוחה מוגבלת בקבלת תרופות בהיותה מניקה, הנחה אותה לעשות קומפרסים חמים, לנוח ולחזור למעקב.

ביום 1.12.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר חוליו ברמט, מומחה באורטופדיה, אשר מצא כי אין הגבלה בתנועות הגב, ושלח את המנוחה לבדיקות דם וצילום עמוד שידרה מותני.

ביום 5.12.1999 ביקרה שוב המנוחה אצל ד"ר ברמט, שציין כי טרם נעשה צילום ואין עדיין תוצאות של בדיקות דם.

— סוף עמוד 3 —

ביום 7.12.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר ויזל, בפניו התלוננה על שיעולים. בבדיקה נמצא כי המנוחה אינה סובלת מחום ומקוצר נשימה, וניתן לה מרשם לתרופה בשם נפרוקס.

בתאריך בלתי ידוע ביקרה המנוחה אצל ד"ר ניסים קיוויתי, רופא בסניף קופת החולים, אשר הפנה אותה לבדיקות דם שאותן ביצעה ביום 28.12.1999. נקדים ונאמר כי לא היה בממצאי הבדיקות ערך חריג המצדיק טיפול דחוף כלשהו.

ביום 4.1.2000 פנתה המנוחה לחדר מיון בבית החולים "מעייני הישועה" בבני ברק, שם שהתה בבית אמה. המנוחה נבדקה על ידי רופאי בית החולים, שהגיעו למסקנה שלא נדרש המשך אישפוז. עם זאת, ד"ר ליבמן, שבדק את המנוחה בבית החולים, התרשם כי היא מצוייה במצוקה והזמין לחדר המיון את העובדת הסוציאלית של בית החולים שהמשיכה ללוות את המנוחה עד לפטירתה. ד"ר ליבמן אף הפנה את המנוחה וקישר בינה לבין ד"ר רות ניבן, רופאת קופת חולים, העובדת בין כתלי בית החולים.

למחרת, ביום 5.1.2000, הגיעה המנוחה למרפאת קופת החולים המצויה בין כתלי בית החולים "מעייני הישועה" (ולא בסניף הקופה במקום מגוריה), שם נבדקה אצל ד"ר ניבן, אשר ערכה בירור רפואי מקיף למנוחה והפנתה אותה לבירור דחוף אצל ראומטולוג ולביצוע בדיקות מקיפות נוספות, כולל צילומי חזה ומפרקים, צילומים שהמנוחה ביצעה עוד באותו היום ולא העלו ממצאים חריגים.

למחרת, ביום 6.1.2000 (יום חמישי בשבוע) פנתה המנוחה לד"ר נועם חרץ, פנימאי וראומטולוג, שאיבחן כי היא סובלת מפיברומילאגיה (מחלה שאין חולק שאינה מצריכה טיפול דחוף). ד"ר חרץ הפנה את המנוחה לבדיקות דם, הורה לה ליטול קלונקס ונקסין, והנחה אותה לחזור לביקור אצלו תוך שבוע עם תוצאות הבדיקות.

ביום 9.1.2000, במוצאי שבת לפנות בוקר, נמצאה המנוחה מתה במיטתה. לא נערכה נתיחה שלאחר המוות, ואין חולק כי סיבת המוות אינה ידועה.

2. בחלוף שבע שנים פחות כחודש מפטירת המנוחה, הוגשה התביעה דכאן, בה נטען כי המנוחה נפטרה כתוצאה מקריסת מערכות גופה וכי קופת חולים והרופאים

— סוף עמוד 4 —

בקופה (המשיבים 4-1) ובית החולים וד"ר ליבמן (המשיבים 6-5) התרשלו באי איבחון מצבה של המנוחה מבעוד מועד, ובכך שלא נתנו לה את הטיפול הראוי.

3. בפסק דינו, בחן בית משפט קמא באופן פרטני כל ביקור וביקור של המנוחה בקופת חולים כמפורט לעיל, ואת הרשומות של אותו ביקור, ולסופו של יום מצא כי לא הוכחה כל רשלנות מצד רופאי קופת חולים. נקבע כי הרופאים פעלו באופן סביר וחלקם נהגו אף למעלה מהנדרש מרופא סביר, בצורה מיטבית וראויה לשבח. עוד נקבע, כי גם אם היו חוסרים כאלה ואחרים באופן מילוי הרשומות הרפואיות, הרי שלא היה בכך כדי לגרום לעמימות לגבי תלונות המנוחה והטיפול שניתן לה, ולמצער, מהלך האירועים שולל קיומו של קשר סיבתי בין פגמים כאלה ואחרים ברשומות הרפואיות לבין מותה של המנוחה.

בנוסף, בחן בית משפט קמא את תוצאות בדיקות הדם של המנוחה והגיע למסקנה כי לא היו ממצאים חריגים בבדיקות, למעט עלייה בערכי בדיקת ה-CRP, מה שיכול להעיד על תהליך דלקתי כלשהו או על מחלה ויראלית, וכי התרופות שניתנו למנוחה תואמות ממצא זה.

בית המשפט בחן את טיפול הרופאים בחדר המיון בבית החולים, ומצא כי מצבה של המנוחה לא הצדיק בדיקות מיוחדות או אישפוז, וכי ד"ר ליבמן פעל כרופא סביר בכך שהחליט לשחרר את המנוחה להמשך בירור אמבולטורי.

בית משפט קמא בחן באופן דקדקני ופרטני את פעולותיה של ד"ר ניבן, ובסופו של יום מצא כי היא פעלה אף מעבר לטיפול של רופא משפחה סביר וכי התיעוד לגבי בדיקותיה היה מלא ומקצועי.

כאמור, שלושה ימים לפני מותה נבדקה המנוחה על ידי ד"ר חרץ, לאחר שהופנתה אליו על ידי ד"ר ניבן. נקבע, כי גם מעדותו של ד"ר אמסטרדם ז"ל, המומחה מטעם התובעים, עולה כי האבחנה של ד"ר חרץ תאמה את הנתונים שעמדו בפניו וכי אבחנה זו לא הצדיקה אישפוזה של המנוחה.

סופו של דבר, שבית משפט קמא דחה את התביעה כנגד קופת החולים, בית החולים והרופאים השונים שטיפלו במנוחה.

— סוף עמוד 5 —

4. על כך נסב הערעור שלפנינו.

בתמצית שבתמצית, המערערים טענו כי ציר הזמן והתוצאה הסופית של פטירת המנוחה מדברים בעד עצמם ויש להעביר את הנטל אל המשיבים מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין; כי ההחמרה בתלונותיה של המנוחה לאורך ציר הזמן עד למותה הייתה אמורה לגרום לצוות הרפואי של קופת חולים ובית החולים לבחון ביתר הקפדה את הסיבה לתלונותיה; נטען כי הרשומות הרפואיות חסרות וכי בוצעו בהן פיברוקים וזיופים בדיעבד לאחר פטירת המנוחה; כי לא הומצאו הרשומות הרפואיות של המנוחה עד לשנת 1998; כי ערכי הבדיקות העידו על ממצאים שהיו אמורים להציב "תמרור אזהרה" בפני הרופאים; כי ניתן וצריך היה לאבחן בבית החולים שהמנוחה סובלת מהתייבשות והיא נמצאת בסכנה של קריסת מערכות; כי ד"ר ליבמן בבית החולים איבחן שהמנוחה סובלת מבעיה נפשית, בעוד שהפרקטיקה הרפואית המקובלת מחייבת שלילה של מחלה אורגנית תחילה; כי המנוחה לא אכלה ולא שתתה מספר ימים עד יום מותה, למרות שהניקה.

5. דין הערעור להדחות.

ככלל, פסק דינו של בית משפט קמא על ממצאיו ומסקנותיו מקובל עלינו ואנו מאמצים אותו מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה למספר טענות שהועלו על ידי המערערים.

6. התזה לפיה העובדה שהמנוחה נפטרה לאחר ביקורים כה רבים בקופת חולים ולאחר ביקור בחדר מיון כארבעה ימים לפני פטירתה, די בה כדי להצביע על רשלנות של הרופאים – אינה יכולה להתקבל. רפואה אינה מדע מדוייק ולא תמיד ניתן להגיע לאבחנה מבדלת תוך זמן קצר. במקרה דנן, כאשר סיבת המוות אינה ידועה וכאשר לא נתגלו ממצאים חריגים על ידי שורה ארוכה של רופאים שבדקו את המנוחה בתקופה סמוך לפטירתה וערכו לה שורה של בדיקות מקיפות – טענות הרשלנות הן בבחינת השערות וספקולציות שבדיעבד.

7. טענת המערערים כי בית החולים וקופת החולים הם שגרמו לנזק ראייתי מאחר שלא בוצעה נתיחה לאחר המוות, טוב היה לה משלא הועלתה כלל. כאמור, המנוחה לא

— סוף עמוד 6 —

נפטרה בין כותלי בית החולים אלא כארבעה ימים לאחר הגעתה לחדר המיון. מאחר שלא היה כל ממצא מחשיד כי המנוחה נפטרה שלא כתוצאה של מוות טבעי ולא בנסיבות פליליות, הרי שגם לא היה מקום לדרוש נתיחה שלאחר המוות מכוח חוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958.

ועיקרו של דבר. בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי רופא מד"א שהגיע למקום הציע לבעלה של המנוחה לבצע נתיחה שלאחר המוות, אך הבעל סרב לכך, כפי שעולה מדו"ח מד"א שנכתב בזמן אמת: "הוסבר לבעל חשיבות PM במקרה זה עקב אי בהירות סיבת המוות. הבעל מסרב לנתיחה לאחר המוות". מכאן, שהנזק הראייתי הנובע מאי ביצוע נתיחה שלאחר המוות ועקב כך אי הידיעה אודות סיבת המוות, נופל לפתחם של המערערים.

8. למעשה, אפילו המומחה מטעם המערערים אישר בחקירתו הנגדית בבית משפט קמא כי לא ניתן להצביע על ממצא פתולוגי בבדיקות הדם או בבדיקות אחרות שנעשו למנוחה; כי התלונות על שיעול וכאבי גב הן תלונות בנאליות שיכולות לבטא מחלה עונתית וחולפת במקרים רבים ולאו דווקא מחלה חמורה; וכי אין זה נדיר שאשה המטופלת בהרבה ילדים קטנים ונמצאת מספר חודשים לאחר לידה נוספת תסבול מכאבי גב או אפילו כאב מפרקים. המומחה מטעם המערערים גם אישר כי אינו ראומטולוג וכי אין באפשרותו לקבוע כי האבחנה של ד"ר חרץ היתה מוטעית.

דומה כי די בכל אלה כדי לשמוט את הבסיס של התביעה.

9. הטענה כי ד"ר ליבמן, רופא חדר המיון, ביכר איבחון פסיכיאטרי-נפשי על פני אבחנה רפואית, אינה מעוגנת בעובדות המקרה. ברשומה של חדר המיון, תחת הסעיף אבחנות נרשםRheumatological Disorder, Depression?" " (הפרעה ראומטולגית, דכאון?). דהיינו, האפשרות כי המנוחה סובלת מדכאון, הייתה אחת האפשרויות שד"ר ליבמן חשד בה, אך לא כאבחנה עיקרית. בית משפט קמא עמד על כך שבמסגרת הטיפול בחדר המיון בוצעו למנוחה בדיקות מקיפות שהיו תקינות ולא הצביעו על ממצא שחייב טיפול או אישפוז. ולא רק זאת, אלא שד"ר ליבמן הבין מהמנוחה כי היא לא שוהה בביתה ולכן יצר ביוזמתו קשר עם רופאת קופת החולים שעבדה במרפאת הקופה בבית החולים ועידכן אותה לגבי מצבה של המנוחה, וקישר ביניהן. העובדה שד"ר ליבמן הבחין במצבה הנפשי של המתלוננת ומצא גם להזמין את העובדת

— סוף עמוד 7 —

הסוציאלית של בית החולים, אך מעידה לטעמי על ערנות ורגישות מצידו ובית משפט קמא ציין בפסק דינו "ברי כי מדובר בטיפול העולה עשרות מונים על הטיפול הסביר". לא למותר להזכיר, כי אפילו המומחה מטעם המערערים אישר כי בחדר המיון לא נתגלה סימן מחשיד שהצריך התערבות מיידית. עוד יצויין כי העובדת הסוציאלית של בית החולים המשיכה לעמוד בקשר עם המנוחה ועם גורמי הרווחה במקום מגורי המנוחה, שוחחה עמה בטלפון יומיים לפני פטירתה, והמנוחה סיפרה לה שהייתה אצל ראומטולוג בבירור, והיא חשה מעט יותר טוב.

10. חלק נכבד מהערעור מתמקד בנושא הרשומות הרפואיות, נושא שבית משפט קמא הקדיש לו חלק ניכר מפסק דינו ודחה את טענות המערערים. כך, הטענה כי לא הוצג התיק הרפואי לפני שנת 1998 טוב הייתה משלא הועלתה, לאור עדותו של הבעל לפיה רק בשנת 1998 עברו לקופת חולים לאומית.

המערערים ריכזו חיציהם כלפי הרשומה הממוחשבת של חדר המיון, אשר אין חולק כי תוקנה על ידי ד"ר ליבמן לאחר שהופקה, לאחר שמצא כי היא מתייחסת בחלקה לחולה אחרת שאינה המנוחה, וזאת בשל תקלה באופן הרישום. התיקון נעשה בגלוי, באופן של העברת קו על הרישום השגוי, עם חתימה ובצירוף תאריך ושעה של השינוי. בית משפט קמא קיבל את הסברו של ד"ר ליבמן, תוך השוואה לרישום הידני (עמוד 42 לפסק הדין) ולאחר שעיינתי ברשומות שצורפו להודעתם של המערערים לאחר הדיון בפנינו, איני רואה מקום להתערב בקביעה זו. מה עוד, שאין חולק כי הפרטים שנמחקו על ידי ד"ר ליבמן אכן לא רלוונטיים למנוחה (כמו הפרט "צלקת לאחר ניתוח קיסרי").

11. בשולי הדברים אציין כי סמוך לאחר פטירתה של המנוחה נתקיים בירור עם משפחתה של המנוחה, וניתנו לבני המשפחה הסברים אודות הטיפול בה. תמיהה היא, מדוע הוגשה התביעה כה סמוך לסף ההתיישנות, מה שהכביד, מטבע הדברים, על המשיבים עד כדי נזק ראייתי.

12. אשר על כן, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

— סוף עמוד 8 —

ניתן היום, ו' באדר התשע"ב (29.2.2012).

א' רובינשטיין 3530/10

עו"ד רפואי הוא מי שמטפל בתביעות רפואיות- עורך דין רפואי לרוב מטפל בשיטת האחוזים מהפיצוי שמושג ללקוח בסוף ההליך