בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1945/09
ע"א 9154/09
לפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט נ' הנדל
המערערים בע"א 1945/09:
1. עזבון המנוחה סמניה מרווה ז"ל
2. סמניה עפיף
3. סמניה סמיחה
נ ג ד
המשיבים בע"א 1945/09:
1. המועצה האזורית מטה אשר
2. משרד הפנים
ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.1.09 בת.א. 941/08 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ת' שרון נתנאל
המערער בע"א 9154/09:
עזבון המנוח פלוני אלמוני בן סימון ז"ל
נ ג ד
המשיבים בע"א 9154/09:
1. שירותי בריאות כללית
2. ליאל בן סימון
התיישנות,דחיית תובענה שעניינה רשלנות רפואית וזאת מחמת התיישנות
ערעור על פסק-דין חלקי של בית-המשפט המחוזי בנצרת
מיום 14.9.09 בת.א. 543/09 שניתן על-ידי כבוד השופט ת' כתילי
תאריך הישיבה:
ט"ז בטבת התשע"א
(23.12.10)
פסק-דין
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. האם הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1959 (להלן: חוק ההתיישנות) – לפיה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה" – חלה על יורשיו הבגירים של קטין שנפטר, בתביעות המוגשות על-ידם בשם העיזבון? שני הערעורים שלפנינו מעלים שאלה זו, על כן החלטנו לדון בהם במאוחד.
°
2. בע"א 1945/09 נדונה תביעת עיזבונה של קטינה ותביעתם הישירה (העצמאית) של הוריה כנגד המועצה האזורית מטה אשר וכנגד משרד הפנים. הקטינה המנוחה טבעה למוות בעת שרחצה בים, בהיותה בת ארבע בלבד. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ת' שרון נתנאל) דחה על הסף את תביעת העיזבון (לאמור, תביעת הורי המנוחה כיורשיה), וזאת בשל התיישנות. נקבע כי הרציונל העומד בבסיס סעיף 10 לחוק ההתיישנות אינו מתקיים כאשר מדובר בתובעים בגירים – יורשיה של המנוחה התובעים את זכויותיהם כעיזבונה. עם זאת, הותיר בית המשפט את תביעתם הישירה של ההורים על כנה, וסירב לדחותה על הסף, תוך שהוא קובע כי שאלת תחולתו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות על ההורים, מצריכה בירור במסגרת התובענה לגופה ואינה יכולה להיעשות במסגרת בקשה לדחייה על הסף.
— סוף עמוד 2 —
בע"א 9154/09 נדונה תביעת עזבונו של קטין, שנפטר מספר שעות לאחר לידתו, כנגד קופת החולים שירותי בריאות כללית. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ת' כתילי) דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות במסגרת פסק דין חלקי. בית המשפט הגיע אף במקרה זה למסקנה דומה, לפיה מאחר שיורשי העיזבון הם הוריו הבגירים של הקטין המנוח, הרי שלא חל סעיף 10 לחוק ההתיישנות והעיזבון אינו זכאי להארכת תקופת ההתיישנות.
הטענות בערעור
3. המערערים בשני הערעורים שלפנינו טוענים כי אלמלא מותם, היו הקטינים המנוחים זכאים לתבוע את המשיבים בגין נזקיהם עד הגיעם לגיל 25, וזאת מכוח הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות. לשיטתם, מאחר שלעיזבון אין עילת תביעה עצמאית, אלא עילתו מורכבת מאותן זכויות וחובות שעמדו למנוח בעת פטירתו, הרי שמדובר בתביעת תחלוף במהותה. תביעה זו, כך נטען, ניזונה מן הזכויות והחובות שהיו למנוח במועד פטירתו, ובענייננו – מן הזכויות והחובות שהיו לקטינים שנפטרו, לרבות ההגנות הדיוניות שעמדו להם כלפי המזיק. עוד טוענים המערערים כי גישה פרשנית זו עולה בקנה אחד עם התפישה המשפטית המבדילה בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים. לבסוף טוענים המערערים כי ככלל, יש להעדיף את אותה פרשנות, המונעת את התיישנות התביעה.
4. המשיבים טוענים מנגד כי אין תחולה לסעיף 10 לחוק ההתיישנות, שכן הורי המנוחים – יורשיהם התובעים בשם העיזבון – לא היו קטינים במועד הפטירה. עוד טוענים המשיבים כי הרציונל העומד בבסיס מתן ארכה לתקופת ההתיישנות לקטין, אינו תקף לגבי יורשים-בגירים, אשר יכולים וצריכים להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, ואין שום הצדקה להגן על זכויותיהם מעבר לתקופת ההתיישנות הרגילה. בנוסף, טוענים המשיבים כי קבלת התיזה הפרשנית המוצעת על-ידי המערערים תביא לתוצאה אבסורדית: תביעת עזבונו של קטין שנפטר, כך נטען, לא תתישן לעולם, שכן לקטין שנפטר לא ימלאו שמונה-עשרה, וכך לא תתחיל להימנות תקופת ההתיישנות.
כללי ההתיישנות בתביעת העיזבון
— סוף עמוד 3 —
5. סעיף 10 לחוק ההתיישנות משעה את תקופת ההתיישנות בתביעתו של קטין, כך שבחישוב תקופה זו, "לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". הסעיף – כך הובהר בפסיקה – "בא להבטיח שתובע קטין יוכל לעמוד על משמר זכויותיו כאדם אוטונומי משעה שיגיע לבגרות בלי שיהיה תלוי בהוריו – אפוטרופסיו הטבעיים – וכי זכויותיו לא ייפגעו אם היה מחדל מצדם בהגשת התביעה" (ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847, 858 (2004). להלן: הלכת הלפרט). הגנה זו, הניתנת לקטין, פורשה בפסיקה באופן רחב יחסית לשאר עילות ההשעיה המפורטות בפרק ב' לחוק ההתיישנות. כך, למשל, נפסק כי קטינוּת מהווה הגנה אף מפני התיישנות מהותית, שכן "ביסוד עילת הארכה זו עומד הרצון להגן על האינטרסים של הקטין ואינטרסים אלה זקוקים להגנה הן בהתיישנות המהותית והן בהתיישנות הדיונית" (ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589, 603 (1987)).
באופן דומה, קובע סעיף 11 לחוק ההתיישנות לעניין התובע הלקוי בנפשו או בשכלו כי:
בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס…
אף לעניין זה הובהר כי:
תכליתו של סעיף זה [סעיף 11 לחוק ההתיישנות], כמו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות, היא להגן על זכויותיהם המשפטיות של הקטין ושל חולה הנפש, לרבות מי שלקוי בשכלו. בתקופת הקטינות, מחלת הנפש או הליקוי השכלי אין הקטין, החולה או הלקוי מסוגל לדאוג לענייניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות, ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן. לפיכך אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לענייניו ועומד על משמר זכויותיו… (הלכת הלפרט, עמ' 861-860).
6. השאלה העומדת לפתחנו היא, כאמור, אם יש להתחשב בקטינותו של המנוח לצורך הכרעה בשאלת התיישנותה של תביעת העיזבון. השאלה מתעוררת, לכאורה,
— סוף עמוד 4 —
כיוון שמבחינה מהותית תביעת העיזבון (על ידי היורשים) היא תביעתו של המנוח, ואין היא מהווה תביעה של היורשים עצמם. הנזק הנתבע הוא זה שנגרם למנוח, ועילת התביעה היא עילתו של המנוח שעברה ליורשיו (ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתקיה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 524-523 (2004); ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון כרכבי, פסקה 10 (טרם פורסם, 19.12.2007)). בתור שכזו, הרי אין לתביעת-היורשים-בשם-העיזבון יותר או פחות מכפי שהיה למנוח עצמו. כל עילתם היא עילת המנוח ואין בה דבר משל עצמם (ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא(1) 85, 98-97 (1967)). כך לעניין התביעה המהותית; לא כך לעניין כללי ההתיישנות – כפי שיובהר מיד.
7. הזכות הניתנת לקטין, לפיה תחושב תקופת ההתיישנות לגביו רק עם הגיעו לגיל 18, היא זכות העומדת לקטין הנמצא בחיים ולא לעיזבונו וליורשיו. כאמור, הרציונל הוא שהקטין אינו מסוגל להגיש בעצמו תביעה, ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל לגביו מהיום בו הדין מייחס לו בגרות משפטית מלאה. רציונל זה אינו מתקיים מקום בו הקטין נפטר, שאז חל הכלל הבסיסי הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, שלפיו מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. אכן, סעיף 10 לחוק ההתיישנות חל על קטין חי ולא על קטין שנפטר. אימוץ פרשנות שלפיה תקופת ההתיישנות של קטין שנפטר תימשך ביחס להוריו-יורשיו, היא מלאכותית במידה שלא ניתן להשלים עימה. המקרה שלפנינו מדגים זאת: לפי שיטת המערערים יש להשעות את תקופת ההתיישנות של תביעת היורשים עד למלאת שמונה-עשרה שנה לקטין, אלא שהקטין, כאמור, נפטר. לפיכך, למרבה הצער, לא ימלאו לקטין לעולם שמונה-עשרה שנה, וגם תקופת ההתיישנות לא תסתיים לעולם. המערערים מציעים לספור לקטין "שנים רעיוניות" עד "שימלאו לו" שמונה-עשרה שנה, שאז תחודש תקופת ההתיישנות. האפשרות לבצע חישובים לגבי עתידו "הרעיוני" של קטין נדחתה כבר בהקשר אחר (ראו עניין עזבון אטינגר, בעמ' 543; ע"א 10990/05 פינץ' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006), ומכל מקום מדובר בדיון היפותטי שאין בו ממש.
8. ואמנם, ברוח זו פסק השופט י' עמית, שכבר נדרש לסוגיית העברת זכות התביעה מהתובע המקורי לתובע נעבר, כי:
…בשל העברת הזכות, לזהותו של התובע החליף עשויה להיות השלכה על עילות ההשעיה של מירוץ
— סוף עמוד 5 —
ההתיישנות, אם לחידוש המירוץ ואם להשעייתו. כך, לדוגמה, אם התובע המקורי הוא קטין בן שנה שהלך לבית עולמו, קשה להלום כי עילת ההשעיה של קטינות 'תדבק' בתביעה למשך 17 שנים נוספות. במקרה כאמור, העברת הזכות לתובע-הנעבר הבגיר, תפסיק את פעולת עילת ההשעיה ותחדש את מירוץ ההתיישנות. מנגד, לאחר העברת הזכות מהתובע המקורי יש לבחון אם מתקיימות עילות השעיה לגבי התובע הנעבר, כגון קטינות או ליקוי נפשי או שכלי (סעיפים 10-11 לחוק ההתיישנות) (רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' גיא-ליפל (טרם פורסם, 19.9.2010), סעיפים 60-58 לפסק דינו של השופט י' עמית, ההדגשות הוספו – א'ר').
אכן, על מנת להכריע בשאלת תחולתן של הוראות ההשעיה, יש לבחון אם עילות ההשעיה מתקיימות במי שבידיו הכוח להוציא אל הפועל את התביעה, לאמור: התובע הנעבר. בענייננו, זכות התביעה של הקטין-המנוח הועברה אל הוריו-יורשיו. הרציונל העומד מאחורי הארכת תקופת ההתיישנות לקטינים, אינו חל ככל שמדובר בבגירים. במקרה שכזה, לא מתקיימת ההצדקה להחלת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, שכן אין כל מניעה שהוריו של הקטין יגישו את התביעה בשם העיזבון בתוך תקופת ההתיישנות. מתן אפשרות לתובעים בגירים, הכשירים להגיש את התביעה, להשהות את הגשת התביעה לתקופה של עד 18 שנים בלא הצדקה של ממש, פועלת גם בניגוד לתכליות הכלליות של הסדר ההתיישנות (לפירוט תכליות אלה, ראו רע"א 2368/08 אבנ"ר – איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 38 (טרם פורסם, 10.7.2011).
9. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי בסיס להשוואה שמבקשים המערערים לערוך בין פסק-הדין ברע"א 3990/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מסדר פאטי ביני פראוטלי (טרם פורסם, 11.5.2008) לבין המקרים שלפנינו. באותו עניין מדובר היה בתקופת ההתיישנות של תביעת המוסד לביטוח לאומי נגד מזיק, בגין גמלאות ששילם לניזוק (קטין) חי. מדובר היה במשולש היחסים שבין "מזיק-ניזוק-מיטיב", המאפיין את תביעות התחלוף, והמביא בחשבון את יחסי הגומלין בין שלושת הגורמים האמורים. בענייננו, לעומת זאת, עומדת לדיון מערכת יחסים דו-צדדית, כשהתובעים הם היורשים בשם העיזבון, הנכנס בנעלי הניזוק המנוח. פתרון הסוגיה צריך שימצא במאפייניה הייחודיים של תביעת היורשים בשם העיזבון ועל פי תכליותיהם של דיני ההתיישנות; תביעת התחלוף אינה מקור השוואה מתאים או רלוונטי לענייננו.
— סוף עמוד 6 —
לסיכום, בצדק קבעו בתי המשפט המחוזיים בשני התיקים שלפנינו כי אין להחיל את סעיף 10 לחוק ההתיישנות על התביעות שהוגשו בשם עיזבונם של הקטינים המנוחים על-ידי יורשיהם הבגירים. מסקנה זו משתלבת עם תכלית סעיף 10 לחוק ההתיישנות בפרט ועם תכליות הסדר ההתיישנות וסדרי הדין, בכלל. לפיכך, הייתי מציע לדחות את טענות המערערים בעניין זה.
הטענה להתיישנות מחמת ליקוי נפשי (ע"א 1945/09)
10. בנוסף לתביעה בשם עיזבון הקטינה המנוחה, הגישו המערערים בע"א 1945/09 תביעה ישירה בגין נזקיהם האישיים שנגרמו עקב מות בתם. בתביעתם טענו המערערים כי סעיף 11 לחוק ההתיישנות, המורה על השעיית ההתיישנות של תביעת הלקוי בנפשו ובשכלו, עד שיוכל לדאוג לענייניו בעצמו או באמצעות אפוטרופוס, חל על תביעתם, שכן כתוצאה מן הטרגדיה שפקדה אותם הם נקלעו למצב נפשי קשה שפגעה ביכולתם לדאוג לענייניהם. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, לעניין זה כי המחלוקת בין הצדדים לגבי תחולת סעיף זה היא מחלוקת מעורבת של פרשנות ושל עובדה, אשר צריכה להתברר במסגרת בירור התביעה לגופה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם קביעתי האמורה לפיה יש לבחון אם עילת ההשעיה מתקיימת במי שבידו הכוח להוציא אל הפועל את התביעה, לאחר שכוח זה הועבר אליו. לאור האמור, הרי שבירור תחולתו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות על תביעת המערערים בע"א 1945/09, רלוונטי גם לתביעתם בשם העיזבון כיורשים, כפי שטענו הם לפנינו. לא מצאתי ממש בטענת המשיבה 2 בע"א 1945/09, לפיה טענו המערערים לתחולתו של סעיף 11 אך ורק ביחס לתביעתם הישירה, ולא ביחס לתביעת העיזבון. מעיון בכתב התביעה עולה כי טענה זו נטענה לגבי כלל מרכיבי התביעה. לפיכך, הערעור בע"א 1945/09 מתקבל במובן זה, שיש לברר את תחולתו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות גם לגבי תביעת העיזבון שהוגשה על ידם.
אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור שהוגש בע"א 9154/09, ולקבל את הערעור שהוגש בע"א 1945/09 במובן זה שתביעת המערערים בערעור זה לא תידחה על הסף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
המשנה-לנשיאה
— סוף עמוד 7 —
השופט נ' הנדל:
1. הנני מצטרף לפסק דינו של חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין. הרציונאל המנחה של סעיפים 10 ו-11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק) הוא הגנה על חוסר יכולותיהם של הקטין ושל הלקוי בנפשו או בשכלו לתבוע. מסתבר אפוא שסעיפים אלו יתייחסו לבעל הזכות – על פי מוגבלותו או העדר מוגבלותו – בזמן התביעה. במצב בו נפטר הקטין, בעל זכות התביעה הוא היורש החליף ולא המוריש – דהיינו ההורה ולא הקטין. מסקנה זו מתחזקת לנוכח אופייה הדיוני של ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות. כלל הוא כי ההתיישנות איננה הגבלה מהותית על היקף זכויותיו של התובע אלא מחסום דיוני מפני הגשת התביעה, ועל כן אין כל הכרח בכך שאירוע של ירושה ישמר את המצב המשפטי בהקשר ההתיישנות.
2. לאור ההכרעה אליה הגיע חברי, יש לתת את הדעת על משך זמן ההתיישנות המדויק במצבי חליפות תובע לפי סעיף 18 לחוק ההתיישנות. לשם דוגמה, נבחן מקרה שבו נוצרה עילת תביעה בנזיקין עם לידתו של הניזוק, אשר חי שמונה שנים ולמרבה הצער נפטר. הוריו הם יורשיו על פי דין. האם יכולים הוריו לתבוע, ואם כן – עד מתי? לשאלה זו תיתכנה, באופן תיאורטי, ארבע תשובות שונות:
א. ההורים יוכלו לתבוע במשך 17 שנה, עד המועד בו היה הניזוק מגיע לגיל 25 לו היה חי. גישה זו נדחית, כאמור, בפסק דין זה.
ב. ההורים לא יוכלו לתבוע, משום שהתביעה התיישנה. נוכח קביעתנו, שהחליפים אינם נהנים מהגנתו של סעיף 10 לחוק, הרי שחלפו שבע השנים שבהן ניתן היה להגיש תביעה. אף אם נניח שתשובה זו אפשרית מבחינת לשון החוק, אין היא מסתברת: אם הילד היה זכאי להגיש תביעה, ותביעתו טרם התיישנה, הדעת נותנת שאף יורשיו יורשים זכות תביעה פעילה.
בתווך בין שתי התשובות הנ"ל, יש לבחון שתי תשובות אפשריות נוספות:
ג. ההורים בדוגמה יוכלו לתבוע במשך שנה אחת. אפשרות זו מתבססת על הרחבת תחולת הסיפא של סעיף 18 לחוק. סעיף זה קובע: "לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי
ד. — סוף עמוד 8 —
ה. חליפו… ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות". על פי גישה זו, תקופת ההתיישנות שתחול על קטין שנפטר בעודנו בקטינותו, ולאחר שעברו 7 שנים מיום הפגיעה, תוגבל לשנה. בדוגמה שהוצגה: המוריש אינו מקבל את ההטבות שמוענקות לקטין, שהרי הוא בגיר. לצד זאת, הוא רשאי לתבוע, לא כתובע עצמאי אלא כתובע מוגבל מבחינת הזמן שהוא רשאי להגיש את תביעתו.
ו. ההורים יוכלו להגיש תביעה שהושהתה בשל קטינות הניזוק במשך שבע שנים מן היום שבו נסבה הזכות אליהם עקב פטירתו. וזאת מדוע? שעון ההתיישנות הוקפא בשל קטינותו של התובע, והוא אינו מתחיל את פעילותו עד שעת מותו. ודוק: ראוי להסביר את הקשר של סעיף 18 לחוק לאפשרות זו. על פי סעיף 18, התובע המקורי מעביר לחליפו את תקופת ההתיישנות שנותרה לו. כאשר תקופת ההתיישנות טרם החלה, הוא מעביר לו 7 שנים מלאות.
עדיין, יש לשלב בתוך אפשרות זו את התקופה של שנה המופיעה בסעיף 18. תקופה זו אינה תקופה גורפת כאמור באפשרות השלישית. בפועל, היא מהווה תקופה מינימלית כאשר תקופת ההתיישנות של הקטין טרם הסתיימה במהלך חייו. לאמור, יישומה הרגיל של הסיפא נוגע לחליפו של תובע כאשר תקופת ההתיישנות כבר החלה ונותרה ממנה פחות משנה. לדוגמה, מצב בו התובע נפטר שש שנים ומחצה מיום היווצרות העילה; או לחלופין מקרה שבו העילה נוצרה עם הלידה והניזוק נפטר בגיל 24 ומחצה. הסיפא מקלה על החליף, ומאפשרת לו לתבוע במשך שנה שלמה.
יוצא, כי על פי אפשרות זו, תקופת ההתיישנות המרבית היא 7 שנים – למשל כאשר הקטין נפטר במהלך קטינותו. במצב בו הקטין נפטר לאחר שהגיע לבגרות אך טרם הסתיימה תקופת ההתיישנות כלפיו, אורך תקופת ההתיישנות של המוריש יהא זהה לתקופת ההתיישנות שנותרה לקטין לו היה נשאר בחיים, אך בכל מקרה לא תהא פחותה משנה.
בבחירה בין האפשרויות השונות, דעתי נוטה לזו הרביעית.
— סוף עמוד 9 —
3. כדי להבין את הבסיס למסקנתי זו, אפתח בכך שהדין החל קובע כי תובע המגיע לגיל 18 זכאי לשבע שנים מלאות בהן הוא יכול להגיש תביעה. במקרה דנא, ניתן לומר שבנסיבות הטרגיות הוא כביכול הגיע לגיל 18 מוקדם מן הצפוי, כאשר זכות תביעתו נסבה לבגיר. המסקנה בדבר התוספת של 7 שנים לקטין לאחר הגיעו לבגרות מעוגנת בסעיף 10 לחוק: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". תקופת הקטינות אינה נלקחת בחשבון עבור הקטין התובע, בדומה לתקופת הפגרה עבור בעל דין – "לא תובא במנין הימים" (תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
אוסיף, כי קביעת המחוקק, שכאשר התובע מגיע לבגרות הוא זכאי לשבע שנים מלאות, איננה מובנת מאליה. ניתן היה לנקוט בכלל אחר, ולפיו הוא יהיה זכאי לשנה אחת בלבד, כדינו של חליף שיורש תביעה לאחר שעברו למעלה משש שנים. ברם, הדין אינו כן: העדר תביעה מצידו של קטין אינו גורע בכהוא זה מן הזמן שבו הוא רשאי לתבוע.
אגב, כלל דומה קיים גם במשפט העברי. על מקבילות שונות במשפט העברי למוסד ההתיישנות כבר נכתב רבות (ראו למשל, בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים פ"ד נט(3) 111, פסקה כ; ת"א (ב"ש) 63/93 מגן דוד אדום בישראל נ' ק.ח., 13.2.1994), ולא אפרט כאן את כולן. אחת המקבילות (אמנם מהתחום המצומצם של התיישנות במקרקעין), עליה עמד כבר השופט ב"צ שרשבסקי (ע"א 213/76 גילברג נ' פאנוס פ"ד לא(2) 272), היא דין חזקת ג' שנים, המאפשר למחזיק ג' שנים בפיסת מקרקעין לזכות בדין מול תביעת הבעלים המקוריים של הקרקע מבלי להציג ראיה אחרת לכך שרכש אותה. בענייננו, נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט, קמט, יט): "אין מחזיקין בנכסי קטן, אפילו הגדיל. כיצד? אכלה בפניו כשהוא קטן, (שנה ושתים) אחר שהגדיל, וטען: 'אתה נתת לי, אתה מכרת לי', אינו כלום, עד שיאכל שלשה שנים רצופות אחר שהגדיל".
לאור הקביעה האמורה של המחוקק הישראלי, לפיה בהגיע הקטין לגיל 18 זכאי הוא ל-7 שנים מלאות, אין הצדקה להבחין בין מצב זה לבין זכויותיו של חליפיו הבגירים. דהיינו, בהנחה שתקופת ההתיישנות לא הסתיימה לגבי המוריש הקטין, ההורים יזכו לתקופת התיישנות שתחפוף לתקופה שנותרה לקטין באותו שלב תוך
— סוף עמוד 10 —
הפסקת ההשהיה. תקופה זו לא תעלה על 7 שנים, אך בכל מקרה לא תהא קצרה משנה אחת.
אמנם, בניגוד לקטין שהגיע לגיל 18, הם היו בגירים אף קודם לכן, ויכולים היו להגיש תביעה בשמו בתור אפוטרופסיו. אולם, מעמדם הקודם כאפוטרופסיו אינו רלוונטי למעמדם הנוכחי כיורשי זכויותיו; ומה עוד שאין הכרח בכך שיורשיו של הקטין היו אפוטרופסיו עובר לפטירתו. על כן, אין הצדקה לשלול מהם את שבע השנים המלאות להן זכאי הקטין שהגיע לבגרות.
כך, כמדומה, גם עולה מהגיונם של הדברים לאור ההכרעה אליה הגענו בפסק דין זה. ניתן היה לראות את החליף כממשיכו לכל דבר של התובע המקורי, על מחדליו ועל הגנותיו הייחודיות, ולהעניק לו יכולת תביעה במשך כל השנים שנותרו לתובע המקורי. משהכרענו שאין הדין כן, אנו רואים אותו כאישיות חדשה. כשם שזו איננה נהנית מהגנותיו של התובע המקורי, כך גם אין היא נפגעת ממחדליו באי-הגשת תביעה. בראייה זו, הוא תובע חדש. הוא אינו נהנה או נפגע מזכויותיו הדיוניות של התובע הקודם. כלל זה חייב לפעול בשני הכיוונים.
ואם ישאל השואל, האם אין סתירה לאמור בכך שבמצב שהשעון החל לפעום וחלפה תקופה, הדבר נלקח בחשבון ויורד מהתקופה לה זכאי החליף? למשל, אם הקטין בדוגמה האמורה הגיע לגיל 19, ונותרו לו 6 שנים לתבוע. היה ונפטר באותו שלב, יורשיו רשאים לתבוע בתוך 6 שנים ותו לא, כאמור בסעיף 18. התשובה היא שיש לבחון את התוצאה לא רק מנקודת מבטו של התובע הישן לעומת התובע החדש, אלא גם לפי ראייתו של הנתבע. אחד הרציונאלים למוסד ההתיישנות הוא התחשבות באינטרס של הנתבע, שאיננו חייב לשמור את ראיותיו לעד. כלשון המשפט העברי, על המחזיק במסמך ראייתי כגון קבלה על פירעון חוב מוטל נטל בעייתי: "נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים!" (משנה, בבא בתרא, פרק י משנה ו). נטל זה עומד ביסוד דין חזקת ג' שנים שהזכרתי לעיל: "שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר (=שנה ראשונה אדם נזהר בשטרו, בשנייה ובשלישית נזהר, מעבר לכך אינו נזהר)" (תלמוד בבלי, בבא בתרא, כט, א). במסגרת חוק ההתיישנות, סעיף 18 מגן על אינטרס זה של הנתבע, וקובע שהחליף אינו נהנה משבע שנים חדשות, אלא מאלו שנותרו לתובע המקורי. ברם, קביעה זו מבוססת על התחשבות בנתבע, שמכלכל את צעדיו בהתחשב בשנים שחלפו ללא תביעה. במקרה
— סוף עמוד 11 —
דנא מדובר בנתבע שיכול היה לצפות לתביעה במשך שנים ארוכות, ועל כן רציונאל הסעיף אינו תקף לגביו.
4. בשולי הדברים אתייחס לשתי נקודות נוספות העולות בפסק דינו של חברי המשנה לנשיאה. חברי אימץ את הטענה לפיה אילו היינו מקבלים את העמדה הגורסת שחליפי הקטנים ממשיכים ליהנות מהגנתו של סעיף 10 לחוק, התביעה לא הייתה מתיישנת לעולם:
"לפי שיטת המערערים יש להשעות את תקופת ההתיישנות של תביעת היורשים עד למלאת שמונה-עשרה שנה לקטין, אלא שהקטין, כאמור, נפטר. לפיכך, למרבה הצער, לא ימלאו לקטין לעולם שמונה-עשרה שנה, וגם תקופת ההתיישנות לא תסתיים לעולם. המערערים מציעים לספור לקטין "שנים רעיוניות" עד "שימלאו לו" שמונה-עשרה שנה, שאז תחודש תקופת ההתיישנות. האפשרות לבצע חישובים לגבי עתידו "הרעיוני" של קטין נדחתה כבר בהקשר אחר (ראו עניין עזבון אטינגר, בעמ' 543; ע"א 10990/05 פינץ' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006), ומכל מקום מדובר בדיון היפותטי שאין בו ממש".
מעניין לציין, שחישובה של "בגרות רעיונית" נידון בהקשרים מסוימים במשפט העברי, תחת השאלה האם יש "בֶּגֶר בּקֶּבֶר" – דהיינו האם המצב המשפטי משתנה לאחר הזמן שבו הנפטר או הנפטרת היו מגיעים לבגרות. כך, למשל, התלמוד הבבלי (כתובות לח, ב – לט, א) מתלבט באשר לסכום כספי שאותו יש לשלם לאביה של נערה אם היא טרם בגרה, ולה עצמה אם היא בגרה – אם היא מתה בטרם הדיון בבית הדין, האם הזמן שבו הייתה מגיעה לבגרות הוא הקובע או לאו? מכל מקום, עצם האפשרות להתחשב ב"בגרות רעיונית" בנסיבות טרגיות שכאלו קיימת. ברם, מסכים אני שהצגת המינוח "עתיד רעיוני" שלעולם לא יבוא הינה דרך מחודדת להצביע על הקושי בקבלת הגישה שיורשי הקטין יזכו למלוא תקופת השהייה שנותרה בתוספת 7 השנים.
5. הערתי האחרונה נוגעת לאחד הנושאים שהוזכר בפסק דינו של חברי: מעמדו המשפטי של העיזבון. חברי חזר על ההלכה הפסוקה, ולפיה העיזבון אינו אישיות משפטית עצמאית, אלא "שם לציון כלל היורשים". זאת בניגוד לתאגיד, אשר נהנה ממעמד בלתי-מעורער כאישיות משפטית עצמאית ונפרדת מבעלי המניות בו. זו אכן
— סוף עמוד 12 —
גישתה העקבית של פסיקתנו (השוו ע"א 570/70 חי נ' כהן פ"ד כה(2) 339, 343; וראו מ' קורינאלדי דיני ירושה – ירושות צוואות ועזבונות 15-16 ה"ש 5 (2008)).
למרבה העניין, המצב במשפט העברי הוא במידת מה הפוך. באשר לתאגיד, ישנה כתיבה הלכתית ענפה במאה האחרונה הדנה בשאלה האם תיתכן הכרה הלכתית באישיותו העצמאית. זאת משום שהתאגיד הוא פיקציה משפטית מן המאות האחרונות, וככלל אין ההלכה מייחסת קניין אלא לבני אדם. כך, למשל, כתב בשנת 1959 הרב יצחק יעקב וייס, שהיה אב בית דין במנצ'סטר ובירושלים: "האמת אגיד, כי זה כשלשים ארבעים שנה אני נבוך בעניננו, ודא עקא, שטרם זכינו להגדרה ברורה של מהות הבעלות ברכושה של חברת מניות, אשר חוק המדינה העניק לה מעמד של אישיות משפטית נפרדת, שלרכושה אין שום שייכות ישרה לבעלי מניות" (שו"ת מנחת יצחק, חלק ג סימן א; וראו שם חלק ד סימן יז; שו"ת אגרות משה, חלק יורה דעה ב, סימנים סב-סג; שו"ת מנחת שלמה, חלק א סימן כח). נוכח הקשיים המרובים המתעוררים מהתעלמות ממעמדו המשפטי העצמאי של התאגיד, הוצעו קונסטרוקציות שונות המעניקות לו הכרה, אך המצב עדיין רחוק מהכרה מלאה ופשוטה (ראו למשל פסקי דין רבניים כרך ו, תיק 717; כרך י, תיק 11183; Michael J. Broyde & Steven H. Resnicoff “The Corporate Veil and Halakhah: A Still Shrouded Concept” in: JEWISH BUSINESS ETHICS – THE FIRM AND ITS STAKEHOLDERS 203 (1999, A. Levine & M. Pava eds.)).
מאידך, דווקא המקרה של עיזבון בטרם חלוקת הנכסים ליורשים מהווה דוגמה חריגה להכרה של המשפט העברי באישיות משפטית עצמאית של ישות שאינה אנושית, המכונה "תפיסת הבית" (חלק מן המקורות הנ"ל אף ציינו את סוגיית העיזבון כמקור אפשרי להכרה באישיות משפטית נפרדת מהפרטים המרכיבים אותה. ראו למשל דברי הרב שלמה דיכובסקי, פסקי דין רבניים, כרך י, תיק 11183, בפסק דין משנת 1976: "גם במושג תפיסת הבית ניתן לראות מעין אישיות משפטית… תפיסת הבית היא מצב ביניים, בין מות המוריש לבין חלוקת הירושה. בתקופה זו נחשב הרכוש בבעלות של גוף מיוחד הנקרא תפיסת הבית, ולא בבעלות היורשים"). קביעה זו פותחה בתשובתו של מהר"ח אור זרוע שחי בגרמניה במאה ה-13 (שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן קכא), אך שורשיה קדומים הם. במשנה במסכת בכורות (פרק ט משנה ג) ובמסכת חולין (פרק א משנה ז) נאמר שכאשר אחים יורשים מחזיקים בעדר בהמות בטרם חלוקת הירושה, אין דינם כשותפים אשר פטורים מחיוב מעשר בהמה, אלא כבעלים בודד. זאת משום
— סוף עמוד 13 —
שהבעלות אינה בידם כפרטים אלא בידי העיזבון. לעומת זאת, כאשר הם חילקו את הירושה, ובשלב מאוחר יותר חזרו ושיתפו את נכסיהם, הם נידונים כשותפים רגילים (וראו שם השלכה נוספת לעניין).
הסבר אנליטי לכך שהעיזבון הוא בעליהם של הנכסים ולא היורשים הוצע על ידי רש"י בפירושו למסכת חולין (כה, ב, ד"ה וכשחייבין): "שממון אביהם בחזקתו עומד". לאמור, בעלותו המשפטית של העיזבון נובעת, מבחינה רעיונית, מהחזקה שבזכות הקניין של האב. העיזבון הוא אמצעי להמשך הגשמת מטרותיו של הנפטר בעולמנו גם לאחר הסתלקותו, ועל כן ישנה הצדקה לחריגה מן הכלל שאין קניין אלא לבני אדם חיים.
נראה כי על פי המשפט העברי הרכוש אינו שייך למת. אין בכך לסתור את כלל ההמשכיות. אירוע המוות יוצר מצב בו טרם חולק העיזבון. כפי שהדגיש המהר"ח אור זרוע: "דעד (=שעד) שלא חלקו לא זכו בנכסים ממש". השלב שבמהלכו נכס המוריש מועבר לבן נשען על קונסטרוקציה הלכתית – דין או תקנה – או הינו בגדר מתנה אותה התכוון ההורה למסור לבנו בעודנו בחיים טרם פטירתו. אלה טומנים בחובם גם היבטים פורמאליים של משפט הירושה בתורת ישראל. בקליפת האגוז, שיקולי מדיניות בדיני הירושה לדורותיהם במשפט העברי מעוצבים מכוח כללים שונים כגון: "חֻקַּת משפט" (במדבר כז, 11), חוק הטבע, הכרה מסוימת ברצון המוריש – בפועל או כחזקה, ואף התחשבות בשינוי העתים לשם עשיית צדק (ראו, בהתאמה, שו"ת משפטי עוזיאל חלק יורה דעה ב' סימן ס פרק ג; קונטרס תקנות הירושה מאת הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל; חידושי הריטב"א, בבא בתרא קיט, ב; הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, חלק ב; שו"ת מים חיים חלק שלישי סימן ס' (תל-אביב תשנ"ח).
דרך אחרת להבין את עמדת המשפט העברי, לפיה קשה יותר להכיר בחברה בע"מ כאישיות משפטית עצמאית מאשר בעיזבון, היא כדלקמן. החברה בע"מ מגיבה לשינוי כלכלי אותו בעל קניין רוצה להחיל על רכושו, ואילו העיזבון מגיב לשינוי במצב האנושי בדבר פטירת הפרט, שמשליך על התא המשפחתי שנותר בחיים. ההלכה רגישה יותר לשינוי מהסוג האחרון ולצורך לפקח עליו.
— סוף עמוד 14 —
כאמור, זו אינה עמדתה של הפסיקה הישראלית, המכירה בחברה בע"מ כאישיות משפטית, בנבדל מהעיזבון, אך נדמה שהבדלי גישה מאלפים אלו יש בכוחם להעשיר את השיח בנושאים המדוברים.
6. אסיים בחזרה על הכלל המנחה לגבי דרך חישוב תקופת ההתיישנות בכגון דא: בהנחה שתקופת ההתיישנות לא הסתיימה לגבי המוריש הקטין, ההורים יזכו לתקופת התיישנות שתחפוף לתקופה שנותרה לקטין באותו שלב תוך הפסקת ההשהיה. תקופה זו לא תעלה על 7 שנים, אך בכל מקרה לא תהא קצרה משנה אחת.
ש ו פ ט
השופט ח' מלצר:
אני מסכים לפסק דינו של חברי המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין וכן להערותיו של חברי, השופט נ' הנדל.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.
ניתן היום, כ"ד בטבת התשע"ב (19.1.2012).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט
