1. בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 20.1.81, לטענתו, עקב רשלנות רפואית של הנתבעת.
2. הנתבעת היתה בזמנים הרלוונטים לתביעה זו הבעלים, המחזיקה והמנהלת של בית חולים ביישוב בקע אל גרבייה (להלן:"בית החולים" או " בית חולים בקע"), שנסגר בסביבות שנת 1983. התובע נולד בבית החולים. סמוך לאחר לידתו נלקחה ממנו דגימת דם באמצעות דקירה בעקב רגל שמאל, לטובת בדיקת תפקוד בלוטת התריס – בדיקת PKU (להלן:"הבדיקה"). לטענת התובע בשל רשלנות רפואית בעת ביצוע הבדיקה, נגרם לו זיהום ברגל, הן ברקמות הרכות והן בעצם העקב, דבר שהותיר לו נכות רפואית העולה עד כדי 10% לצמיתות.
3. זמן מה לאחר הלידה, התובע החל לסבול מאודם ונפיחות בעקב שמאל, והוריו פנו לגורמי הרפואה בישובם. אלה הפנו את הורי התובע לבית החולים הלל יפה בחדרה (להלן:"בית החולים הלל יפה" או "הלל יפה"). נמצא שהתובע סובל ממורסה גדולה יחסית (גודל של כדור טניס שולחן) בעקב שמאל. ביום 8.2.81 הוא אושפז למשך שבועיים, במהלכו עבר ניתוח לפתיחת המורסה, וטופל באנטיביוטיקה. לאחר מכן הוא שוחרר לביתו במצב טוב ולא נזקק יותר לטיפול רפואי, למעט נטילת טיפול אנטיביוטי דרך הפה לזמן קצר. לאחר השחרור מבית החולים, הוא היה במעקב רפואי לתקופה קצרה. ביום 26.2.81, התובע נשלח לצילום רנטגן בעקב שמאל, שלא העלה ממצא פתלוגי כלשהו. על פי רישומים בתיק רפואי במסגרת טיפת חלב, בתקופה הסמוכה לאחר השחרור מבית החולים, צויינו פרטי תולדות המחלה – דהיינו הזיהום בעקב, האישפוז והטיפול הרפואי. נמצא שהתובע במצב טוב, ללא בעיה מיוחדת ברגל.
4. לתמיכה בטענותיו התובע צירף את חוות דעתו של ד"ר דוד אנג'ל מיום 16.10.04. על פי חוות דעת זו נמצא שלתובע צלקת בגודל 1X3 ס"מ מעל חלקו האחורי של העקב. הצלקת שקועה עמוק, רגישה ודבוקה לעצם העקב. ההליכה נמצאה תקינה. תנועות הקרסול והמפרק נמצאו תקינות. בצילום רנטגן (עדכני למועד חוות הדעת), לא נמצא שינוי גרמי במבנה עצם העקב. ד"ר אנג'ל ציין בחוות דעתו, שבמסמכים הרפואיים במעקב טיפת חלב רשומה אבחנה של "אוסטאומייליטיס" שהינו דלקת זיהומית בעצם (להלן:" דלקת בעצם"). מכאן ד"ר אנג'ל הסיק שהדלקת ממנה סבל התובע, לא היתה רק ברקמה הרכה של העקב אלא גם בתוך עצם העקב. ד"ר אנג'ל רשם את תלונות התובע, כי הוא סובל לעיתים מכאבים דוקרים בזמן הליכה, כי הוא לא מסוגל לעמוד או ללכת זמן ממושך, וכי הוא אינו מסוגל לנעול נעלי ספורט או נעליים אלגנטיות, אלא שמרגיש נוח רק עם סנדלים או נעלי בית. ד"ר אנג'ל חיווה דעתו שהתובע סובל מצלקת דבוקה, מכאיבה ומכוערת. עובדה זו ביחד עם תלונות התובע, מביאות למסקנה שהוא סובל מ- 10% נכות לצמיתות. יש לציין שד"ר אנג'ל לא חיווה דבר או חצי דבר, ביחס לרשלנות הנתבעת בעת הפרוצדורה הרפואית של ביצוע הבדיקה או בטיפול לאחר מכן.
5. הנתבעת הכחישה את טענות התובע. הנתבעת הגישה לתמיכה בטענותיה את חוות דעתו של ד"ר מיכה רינות מיום 22.7.07. ד"ר רינות חיווה דעתו שהתובע לא סבל מדלקת בעצם, אלא רק ברקמות הרכות של העקב, דבר המלמד שלא היתה פגיעה בעצם בעת ביצוע הבדיקה. ד"ר רינות סבר, שאין למצוא במסמכים הרפואיים, או במהלך המחלה והאבחנות שנעשו, בכדי ללמד על רשלנות כלשהי של הנתבעת. לדעתו זיהום ברקמות רכות של העקב בעקבות ביצוע הבדיקה, הינו סיכון מוכר שיכול להתרחש גם כאשר הטיפול הרפואי נעשה כראוי. כן סבר ד"ר רינות, שהעדר רישום במסמכים הרפואיים בדבר אופן ביצוע הבדיקה, הינו תקין. זאת מאחר ולא מקובל במוסדות רפואיים לרשום אופן לקיחת דגימת דם, באיזה מחט הדבר נעשה וכיצד נעשה חיטוי המקום, לא בארץ ולא בעולם. גם ד"ר רינות מצא, על פי צילום רנטגן עדכני לצורך מתן חוות דעתו, כי אין פגיעה במבנה הגרמי של עצם העקב, וכי אין סימנים שהתובע סבל מזיהום בעצם. מעבר לכך לא נמצאה כל מגבלה בעקב שמאל או ברגל שמאל. נמצא שהתובע מתנועע ומתהלך באופן חופשי ללא קושי וסימני מצוקה, שאין צליעה, שהתובע מסוגל לשאת את כל משקל גופו על כל רגל בנפרד, שאין דלדול שרירים או ירידה בכח בגפה, כי רגל שמאל מונחת היטב על הקרקע, וכי אין כל פגיעה בתפקוד העקב או הרגל. ד"ר רינות חיווה דעתו, שהתובע סובל מצלקת באורך של כשלושה ס"מ שהיא שקועה מעט שאינה רגישה למגע ואינה דבוקה לרקמות העמוקות. ד"ר רינות סבר שהתובע אינו סובל ממגבלה כלשהי, לא בהליכה, ולא בנעילת נעליים. לעניין זה ד"ר רינות הסביר שהצלקת אינה נמצאת במשטח הדריכה ולא בקו שולי הנעליים ועל כן אינה גורמת להפרעה
— סוף עמוד 2 —
ממשית. בסיכומו של דבר דעתו של ד"ר רינות היא, שהגם שיש צלקת, היא אינה מקנה אחוזי נכות כלשהם בהתאם לתקנות.
דיון
6. הקביעה שהנתבעת התרשלה בעת הטיפול הרפואי, הינה "עניין שברפואה" שיש להוכיחה באמצעות חוות דעת, כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. נראה שבעניין זה התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. בחוות הדעת מטעם התובע, של ד"ר אנג'ל, אין מילה וחצי מילה על כך שהנתבעת התרשלה בטיפול הרפואי בעת ביצוע הבדיקה. ד"ר אנג'ל מסיק שהתובע סבל מדלקת בעצם, על סמך הרישומים הרפואיים. כמו כן עולה מחוות דעת זו שהדלקת בעצם נובעת מהבדיקה. עם זאת ד"ר אנג'ל לא חיווה דעתו שהבדיקה נעשתה באופן רשלני, או שהדלקת התפתחה בעקבות הבדיקה עקב רשלנות כלשהי של הנתבעת. די בעובדה זו בלבד בכדי להביא לדחיית התביעה.
7. אני מקבל את חוות דעתו של ד"ר רינות, שלא הובאה ראיה כלשהי לכך שהנתבעת התרשלה בעת הבדיקה. ד"ר רינות הסביר ואף נחקר בעניין ארוכות בבית המשפט, שככל הנראה על פי המסמכים הרפואיים, על פי מהלך המחלה והטיפול שניתן, ועל פי הבדיקה בדיעבד לאחר חלוף כעשרים וחמש שנה, ניתן להסיק שהתובע לא סבל מדלקת בעצם. ד"ר רינות הפנה למכתב השחרור מהאשפוז מבית חולים הלל יפה מיום 20.1.81, בו צויין שהתובע סבל ממורסה בעקב ונמחקה אבחנה של דלקת בעצם. ד"ר רינות חיווה דעתו שהרופאים חששו ממצב של דלקת בעצם, ואולם חשש זה התבדה ועל כן האבחנה בעניין נמחקה. כמו כן ד"ר רינות הסביר, שעצם זה שהריפוי היה תוך זמן קצר ולא הצריך טיפול אנטיביוטי תוך ורידי לתקופה ארוכה, מצביע על כך שמדובר בדלקת ברקמות הרכות בלבד ולא בדלקת בעצם. הסברים אלה של ד"ר רינות כמו גם חוות דעתו, הינם סבירים ואמינים על פניהם, ולא נסתרו על ידי התובע. התובע הצביע על מספר רישומים רפואיים, בהם נרשמה אבחנה של דלקת בעצם. לעניין זה התובע הפנה לרישום בתיק טיפת חלב, ככל הנראה סמוך לאחר השחרור מבית החולים ולהפניה לצילום רנטגן מיום 26.2.81, בו אבחנה זו צויינה. מסמכים אלה הוצגו לד"ר רינות בעת חקירתו בבית המשפט, וניטען על ידי ב"כ התובע, שהם מעידים על כך שהוא סבל בזמנו מדלקת בעצם עצמה. ד"ר רינות סבר, שאין במסמכים אלה להעיד כאמור לעיל. הוא חיווה דעתו שמדובר במסמכים רפואיים שנערכו לאחר האישפוז ולא על ידי הרופאים שטיפלו בדלקת עצמה. הרישום של דלקת בעצם נעשה ככל הנראה על רקע החשד לדלקת זו, ולא כאבחנה בפועל. כמו כן רישומים אלה אינם יכולים לסתור את העובדה, שבמכתב השחרור מבית החולים הלל יפה עצמו אבחנה זו נמחקה. כמו כן הפרוצדורה שנעשתה, הן מידת הפתיחה הקטנה יחסית בעקב לצורך הטיפול בדלקת, והן העובדה שהתובע לא נזקק לטיפול אנטיביוטי תוך ורידי לתקופה ממושכת, שוללים בסבירות גבוהה דלקת בעצם. בנוסף לדעת ד"ר רינות, דלקת בעצם היתה מותירה סימן כלשהו בעצם שהיה עולה בצילומי הרנטגן, דבר שלא נצפה לא בצילומי הרנטגן שבוצעו עובר לחוות דעתו של ד"ר אנג'ל, ולא בצילומי הרנטגן שבוצעו עובר לחוות דעתו. נראה שהסברים
— סוף עמוד 3 —
אלה של ד"ר רינות משכנעים וניתן להסיק מהם, שהתובע לא עמד בנטל להוכיח שסבל מדלקת בעצם. זאת בנוסף לעובדה, כפי שכבר צויין, שהתובע לא הוכיח רשלנות כלשהי מצד הנתבעת.
8. נקודה נוספת עליה ביקש התובע להתבסס, להוכיח את טענתו שסבל מדלקת בעצם היא, שברישום הרפואי בעת הקבלה לבית החולים הלל יפה, צויין שהוא סובל ממורסה בגודל של ככדור טניס שולחן, דבר המעיד על דלקת עמוקה, המגיעה עד כדי העצם. ד"ר רינות הסביר שאין בגודל המורסה להעיד על כך והסבר זה לא נסתר.
9. בנוסף לראיות הרפואיות התובע הביא שתי עדויות. האחת שלו והאחת של אמו. העדות המשמעותית יותר ביחס לטענות בדבר רשלנות רפואית, מטבע הדברים היא של האם, ולא של התובע בהיותו רך נולד בעת ההתרחשויות. על פי עדות האם נמסר לה על ידי אחות בית החולים הלל יפה, שעבדה לכאורה גם בבית החולים בקע, שהיו עוד מקרים של דלקות בעקב בבית החולים בקע , שנגרמו עקב "אחות פושעת" שם. מכך מבקש התובע להסיק, שהבדיקה נעשתה תוך כדי רשלנות רפואית. אין בטענה זו בסיס מספיק לקביעה כלשהי לחובת הנתבעת, גם לא בהצטרף לרישומים הרפואיים. מדובר בטענה קלושה שהועלתה על ידי אם התובע לראשונה רק ביום 7.7.08, מעל 27 שנים לאחר שלכאורה הגיע אליה מידע שיש "אחות פושעת" בבית החולים בקע. בנסיבות אלה אינני מקבל טענה זו.
10. התובע לא זימן לעדות את אותה אחות שלכאורה מסרה לאימו כי "אחות פושעת" בבית חולים בקע ביצעה את הבדיקה. יש בכך להחליש את גרסתו. בהקשר זה אם התובע טענה בבית המשפט, שאינה זוכרת את שמה של אותה אחות ומכאן עלה שלא היה באפשרותה לזמנה לעדות. אני דוחה הסבר זה. מדובר באחות דוברת ערבית שאם התובע תקשרה איתה היטב. לאור האינפורמציה החשובה שלכאורה נמסר ושנגעה באופן ישיר לתובע, נראה שאם התובע היתה שומרת את פרטיה לצורך בירור עתידי, גם אם היא לא היתה מודעת לזכויותיה המשפטיות באותה עת. לא מדובר בעניין של מה בכך שהיה נשכח מאם התובע. יתרה מזו, אם התובע העידה כי בעת האשפוז היא לוותה על ידי עובדת סוציאלית, שנעשתה גיסתה לאחר מכן וגם כיום היא גיסתה. נראה אם כן, שאם התובע היתה יכולה לברר את פרטי אותה אחות באמצעות העובדת הסוציאלית, גם זמן מה לאחר המקרה, דבר שלא נעשה על ידה. יתרה מזו, אם התובע העידה שלאחר לידת התובע, ילדה בת ביום 20.5.82, גם כן בבית החולים בקע. לאחר המקרה נשוא התביעה ולאחר שלכאורה נודע לה בדבר ה"אחות הפושעת" בבית חולים זה, לא סביר שאם התובע לא היתה מבררת בדבר אותה אחות על מנת להמנע ממקרה דומה גם ביחס לביתה. בעצם זה שלא נעשה דבר על ידי הורי התובע בענין זה, יש להחליש את גרסתו.
11. התובע טען שבנסיבות שנוצרו, הנטל להוכיח שהנתבעת לא התרשלה, מוטל על כתפיה, ובהעדר הוכחה כזו דין התביעה להתקבל. אני דוחה טענה זו. לא הוכח שמתקיימים נסיבות
— סוף עמוד 4 —
המטילות את נטל ההוכחה על הנתבעת. יתרה מזאת מהתיעוד הרפואי שהוגש לבית המשפט עולה, שהנתבעת ביצעה רישום מספק של הלידה, של המעקב לאחר הלידה, ושל האישפוז הרפואי לצורך טיפול במורסה שהתפתחה בעקב. ככל שחסר חומר רפואי, אין להטיל זאת לפתחה של הנתבעת לאור השיהוי הניכר בהגשת התביעה. יובהר שאין בכך לקבוע שחסר חומר רפואי משמעותי המונע מהתובע להוכיח את תביעתו.
12. הנתבעת טענה שהתובע גרם לה לנזק ראייתי בכך, שהשהה את הגשת תביעתו כ-25 שנה לאחר המקרה נשוא התביעה. זאת מאחר ומאז בית החולים נסגר ולא ניתן היה לברר באופן מספיק פרטים ביחס לבדיקה שבוצעה ו/או מי היה הצוות הרפואי המעורב בה. נראה שיש ממש בטענה זו של הנתבעת. על פי עדות התובע ואמו עצמם, הוא סבל לאורך כל השנים מהפגיעה בעקב שמאל. לטענת התובע הוא היה מודע לכך החל מכיתה ד' או ה', ושאמו סיפרה לו את כל סיפור הטיפול הרפואי והרשלנות . לטענתו כבר כילד סבל מכאבים, התקשה להשתתף בשיעורי ספורט, ובטיולים שנתיים לא יכל לצעוד עם כל הכיתה דבר שגרם לו לבושה. לגרסת התובע מדובר בבעיה קיימת שהטרידה אותו לאורך השנים, כאשר לטענת אימו, מדובר בנזק הנובע מרשלנות הנתבעת. התובע והוריו היו לאורך כל השנים בקשר עם גורמי הרפואה בכפר, והיו יכולים למצות את זכויותיהם המשפטיות. אין הצדקה לשיהוי בהגשת התביעה של כ-25 שנה לאחר המקרה. שיהוי זה הקשה בפועל על הנתבעת לברר את העובדות הרלוונטיות ולאתר את גורמי הרפואה המתאימים, באופן שהיא תוכל להתגונן כנגד התביעה. יש בשיהוי זה לקפח את הגנת הנתבעת, דבר הנזקף לחובת התובע. בהקשר זה ב"כ הנתבעת טען שבית החולים בקע נסגר לפני שנים רבות (עובדה שאינה שנויה במחלוקת), דבר שהקשה על איתור ראיות מצידה.
סיכום
13. סיכומו של דבר לא הוכח שהנתבעת התרשלה בטיפול בתובע ו/או כי יש קשר סיבתי בין רשלנות כלשהי מצידה לבין הנזק שנגרם לתובע. אמנם נראה שיש קשר סיבתי בין המורסה והזיהום והצלקת שנותרה, לבין הבדיקה. עם זאת לא הוכח שהדבר נובע מרשלנות של הנתבעת.
14. אינני מוצא מקום להכריע במחלוקת בין הצדדים ביחס לגובה הנכות של התובע. זאת מאחר והגעתי למסקנה שדין התביעה להדחות בהעדר הוכחת רשלנות מצד הנתבעת. עם זאת אני מוצא מקום לציין, שהוכח שהתובע מחזיק ברשיון נהיגה על כלים הנדסיים כבדים (טרקטור ושופל) ועל משאית עד 15 טון. כמו כן הוכח שהתובע עבד לאורך השנים במגוון עבודות ובכלל זה עבודות בעסקים שונים המצריכים עמידה והליכה, ולא נראה כי הוא סובל ממגבלה תפקודית בקשר לכושר השתכרות, עקב הצלקת נשוא התביעה.
15. התביעה נדחית.
— סוף עמוד 5 —
16. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 3,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. התשלום ייעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, י"ב אייר תש"ע, 26 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בחיפה
26 אפריל 2010
ת"א 17057-05 טיארה נ' מדינת ישראל משרד הבריאות
בפני
כב' השופט יהושע רטנר
התובע
נדאא טיארה
נגד
הנתבעת
מדינת ישראל משרד הבריאות
פסק דין
