כריתת כלייה / כליה- רשלנות רפואית

במקרים בהם הייתה כריתה של הכליה עקב רשלנות רפואית בטיפול או באבחון מחלת כליות, יש להיוועץ בעורך דין לרשלנות רפואית אשר ינחה אתכם כיצד יש לפעול על מנת להשיג פיצויים.

להלן פס"ד בו נידונה שאלה של כריתת הכלייה:

א 3194/01 זליג צפורה נ’ קופת חולים לאומית279
בתי המשפט
א 3194/01
בית המשפט המחוזי בירושלים
14/02/2006כב’ השופט משה דרורי
לפני:
זליג צפורהנ ג דקופת חולים לאומית
פסק דין
כללי
1. 1. לפנינו תביעה שהגישה התובעת, כנגד הנתבעת, היא קופת החולים בה הייתה התובעת מבוטחת, בגין רשלנות רפואית באבחון ובטיפול באבן בדרכי השתן של התובעת, אשר גרמה לנזק בלתי הפיך לכליה השמאלית של התובעת, ולבסוף – לכריתתה.הרקע העובדתי2. 2. התובעת, ילידת 3.1.45, גרושה ואם לשלושה ילדים בוגרים, הינה מזכירה וקלדנית במקצועה, העובדת משנת 1988 כקלדנית בבית משפט השלום בירושלים.3. 3. מהראיות עולה כי התובעת טופלה במסגרת הנתבעת, היא קופת חולים לאומית, משנת 1990 (ויתכן שאף קודם לכן), ועד היום. במהלך שנים אלה, טופלה התובעת על ידי רופאות המשפחה ד"ר מאשה שמילוביץ (1990 – 1998) וד"ר טסה מה נעים (מיום 17.10.1996 ועד היום).
כמו כן טופלה התובעת על ידי רופאים מומחים בתחומי הרפואה השונים. לענייננו רלוונטיים, בעיקר, ד"ר דוד אמיר, מומחה לאורטופדיה וד"ר דניאל וינר, מומחה לאורולוגיה.כתבי הטענות וחוות דעת רפואיות29. 29. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר נפתלי הדס, מומחה בכירורגיה מהמרכז הרפואי "אסף הרופא", מיום 14.3.01. בחוות דעתו קבע ד"ר הדס כי על רקע הסימפטומים השונים אותם הציגה התובעת, ובהם: כאבים קשים בגב התחתון ומותן שמאל, בחילות, ירידה במשקל וצריבה במתן שתן, ניתן היה – וצריך היה – לאבחן את מחלתה של התובעת עוד בשנת 1996, כשנתיים לפני מועד האבחון בפועל. לדעתו של ד"ר הדס, אי אבחון מצבה של התובעת, הינו בגדר רשלנות רבתי של רופאי קופת החולים. נדמה כי ד"ר הדס רואה בחומרה יתרה את סירובה של הנתבעת לאשר את בדיקת ה-C.T., עליה המליצה ד"ר מה נעים ביום 22.2.1998.30. 30. בשלב מאוחר יותר (ביום 25.8.2002), הוגשה, מטעם התובעת ובהסכמת הנתבעת, חוות דעתו של ד"ר איב ביטון, מומחה ברפואה פנימית ומנהלה הרפואית של חברת "סקונד אופיניון", המתמחה במתן חוות דעת שנייה על ידי מומחים רפואיים מחו"ל, בנושאים רפואיים שונים. גם לדעתו של ד"ר ביטון, התרשלו רופאי הנתבעת בכך שהתעלמו מתלונותיה של התובעת אודות כאבים בגב ומותן שמאל, בחילות, ירידה במשקל, עצבנות יתר וצריבה במתן שתן. ד"ר ביטון סובר כי תשובתה החוזרת של רופאת המשפחה, אשר תלתה את בעיותיה של התובעת בתופעות גיל המעבר, אינה נתמכת בממצאים או בבדיקות (כגון: הפנייה למרפאת גיל המעבר), ואף אינן מאפיינות תלונות הקשורות לגיל המעבר כלל. לדעתו של ד"ר ביטון, הפניית חולה לטיפול פסיכולוגי בשל בעיות גופניות צריכה להיעשות רק אחרי שלילה מוחלטת של הבעיה הגופנית, דבר שלא נעשה במקרה זה.31. 31. לאחר ששמעתי את עדותו של ד"ר ביטון הגעתי למסקנה כי אין לקבל את חוות הדעת במלואה, שכן העובדות התומכות בשניים מחלקיה לא הוכחו. להלן נימוקי:
לתלונות בגין צריבה במתן שתן נותן ד"ר ביטון בחוות דעתו משקל רב, ורבות מטענותיו מופנות להתעלמות הרופאה מסימפטום זה. ד"ר ביטון מבסס קיומו של סימפטום זה על תעודות מחלה שניתנו לתובעת בשנת 1997. ואולם, תעודות מחלה משנה זו והמחלות בגינן ניתנו אותן תעודות, אליבא דד"ר ביטון, אינן נזכרות ולו ברמז ברישומי הרופאים או בתצהיריהם, בתצהירי התובעת ומשפחתה או בעדויותיהם. למותר לציין כי תעודות מחלה אלה לא הוגשו כראיות בתיק.
יש לציין, כי ב"כ התובעת, עו"ד גבעון, בחר שלא לחקור את הרופאים בנושא זה, ואף לא הזכיר, אפילו ברמז, את אישורי המחלה האמורים או את הסימפטום שהביא להם, בחקירותיהם של הרופאים.
עוד יש לציין, כי אף שד"ר הדס מזכיר בחוות דעתו קיומם של שני אישורי מחלה משנת 1997, הרי שעל פי חוות הדעת מדובר באישורים בשל מחלות דרכי הנשימה העליונות בלבד.
על כן, ראיתי לנכון להתעלם מחלק זה של חוות דעתו של ד"ר ביטון, שכן העובדות המהוות לו בסיס לא הוכחו בפניי.
בדומה, לא הוכח בפניי הבסיס העובדתי להנחתו הנוספת של ד"ר ביטון, כי ד"ר מה נעים או ד"ר וינר היו מודעים למסקנותיו וממצאיו של ד"ר אמיר. ד"ר ביטון ביסס ביקורתו כלפי ד"ר מה נעים, בין השאר, על התעלמותה מתשובתו של ד"ר אמיר, האורטופד, כי כאביה של התובעת אינם בעלי מקור אורטופדי. ואולם, לא מצאתי ברישומיו של ד"ר אמיר, ברישומיה של ד"ר מה נעים, בתצהיריהם, בתצהירה של התובעת או של מי מטעמה כל התייחסות למכתב שכזה, ואף הוא לא הוצג בפניי.
יתרה מזאת, משהתבקש ד"ר ביטון בעדותו – במסגרת חקירתו הנגדית ע"י עו"ד כרמלי, ב"כ הנתבעת – למצוא את המסמך עליו הסתמך, לא הצליח ד"ר ביטון, למרות חיפושים ארוכים למוצאו (עמ’ 112-101 לפרוטוקול). על כן, גם לחלק זה של חוות הדעת איני מייחס כל משקל.
32. 32. הנתבעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר הרי וינקלר, מומחה בכירורגיה אורולוגית, מנהל היחידה לכירורגיה אורולוגית והמרכז לטיפול באבני כליה מהמרכז הרפואי שיבא בתל-השומר. לדעתו של ד"ר וינקלר, את התוצאה הסופית המצערת אין לתלות ברשלנות רופאי הנתבעת. הוא סבור כי את העדר האבחון יש לתלות בשילוב המצער בין תלונות רבות בנושאים שונים לאורך שנים, ללא סימן ברור שיכול היה להפנות את תשומת הלב לכיוון הפרעה כלייתית, כגון: עווית כלייתית אופיינית לאבנים, או זיהום בדרכי השתן, לבין העדרשיתוף הפעולה של התובעת והעובדה שלא ביצעה את הבדיקות אליהן נשלחה, ולא שעתה להמלצות הרופאים.המחלוקות העובדתיות33. 33. המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים מצטמצמות לשנה וחצי הסמוכות לכריתת הכליה, דהיינו: החל מאמצע שנת 1996 ועד לתחילת שנת 1998. אך בנוגע לשנה וחצי אלה, רחוקה גרסת התובעת מגרסת הנתבעת, אשר תוארה בפסקאות ‏27 -‏5 לעיל, כרחוק מזרח ממערב.34. 34. נקודות המחלוקת שבין הצדדים הן אלה: אופי תלונותיה של התובעת בפני ד"ר מה נעים באותה התקופה; האם שלחה ד"ר מה נעים את התובעת לבדיקות דם ושתן רבות, אותן לא ביצעה התובעת; תהליך אישור בדיקת ה-C.T. בקופת החולים; מהלך הביקור אצל האורולוג ד"ר וינר.
אדון במחלוקות העובדתיות כסדרן.אופי תלונותיה של התובעת בפני ד"ר מה נעים35. 35. לגרסת התובעת, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירה של התובעת ובתצהיריהם של ילדיה: חגית, ורדית ואריה ובעדויותיהם, התובעת החלה סובלת מכאבי גב תחתון באזור המותן משמאל, כשנה וחצי לפני כריתת הכליה, כלומר: בחצי השני של שנת 1996.
לפי גרסה זו, בשל כאבים אלה פנתה התובעת לאורטופד ד"ר אמיר ולרופאת המשפחה ד"ר מה נעים. לטענת התובעת, משלא חל שיפור במצבה – ובשלהי שנת 1997 חלה אף החמרה בדמות ירידה דרסטית במשקל, בחילות, צמרמורות והקאות, חום והזעה מוגברת – המשיכה התובעת ופנתה בתדירות הולכת וגוברת לד"ר מה נעים, כשהיא שבה ומתלוננת על אותם כאבים חזקים במותן שמאל.
לטענת התובעת, ד"ר מה נעים נמנעה מלייחס חשיבות לתלונותיה ופטרה אותן כתופעות גיל המעבר, תוך שהיא מציידת אותה במשככי כאבים ובכדורי שינה ומפנה אותה לטיפול פסיכולוגי.
את הצעתה זו של ד"ר מה נעים, דחתה התובעת, ואף קרעה וזרקה את מכתב ההפניה, שכן לטענתה "הרגשתי שמקור הכאבים הבלתי נסבלים שלי הינו פיזי" (סעיף 3 לתצהיר התובעת).
לטענת התובעת, היא פנתה שוב ושוב לד"ר מה נעים והתלוננה על התופעות האמורות, ואף ביקשה באותם ביקורים הפניה לביצוע בדיקת C.T., שכן חששה מפני מחלת הסרטן, ממנה נפטר אביה זמן קצר קודם לכן. לטענת התובעת, בקשותיה לביצוע אותה בדיקה נענו בשלילה, וזאת עד ליום 22.2.1998, אז נעתרה ד"ר מה נעים לבקשתה והזמינה את בדיקות ה C.T. עבור התובעת. עוד טוענת התובעת כי ביצעה את כל בדיקות הדם והשתן אליהן נשלחה על ידי ד"ר מה נעים.36. 36. כפי שניתן לראות בפסקאות ‏27‏5 לעיל, גרסה זו של התובעת אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה של הנתבעת, הנשענת על הרישומים הרפואיים. לטענת הנתבעת, התובעת התלוננה על כאבי גב לא ספציפיים עוד בשנת 1990, וזאת יחד עם תלונות רבות שונות ומגוונות, שנבעו מתחלואיה השונים, כגון: כיב הקיבה, עישון כבד, מצב נפשי ירוד וכן עומס על שרירי הגב, המאפיין את עבודתה של התובעת כקלדנית. עוד טוענת הנתבעת, כי ד"ר מה נעים הפנתה את התובעת פעמים רבות לביצוע בדיקות דם ושתן, אך התובעת נמנעה מלבצען, מסיבותיה שלה. גרסתה של הנתבעת נתמכת בתיק הרפואי אשר הוגש, ובו, כפי שניתן לראות לעיל, לא מוזכרות, כמעט, תלונותיה של התובעת ביחס לאותו כאב גב מותני עז, שהוזכר בתצהירה ומשמש בסיס לתביעתה בבית המשפט.37. 37. כנגד האמור ברישומים הרפואיים, טוענת התובעת כי רישומים אלה לוקים בחסר ואינם משקפים את מצב לאמיתו. התובעת חוזרת וטוענת כי היא אכן התלוננה על כאב גב מותני, אך תלונותיה אלה לא נרשמו בתיק הרפואי. סימוכין לטענותיה מוצאת התובעת בעדותו של ד"ר וינקלר. לטענת התובעת, הרישומים לקויים וחסרים במידה הגורמת לה נזק ראייתי, המעביר את נטל השכנוע.38. 38. כדי להכריע במחלוקת העובדתית שבין הצדדים ביחס לתלונותיה או העדר תלונותיה של התובעת, אין מנוס מלבחון את הצד המשפטי, ולאחריו הצד העובדתי, של הרישומים הרפואיים. לאחר מכן, תיסלל הדרך להכרעה במחלוקת העובדתית בנקודה זו.הרישום הרפואי39. 39. חובת תיעוד מהלך הטיפול הרפואי מצויה בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן – "חוק זכויות החולה"). חוק זה עיגן בחיקוק, הלכה פסוקה ענפה שהונהגה על ידי בתי המשפט, זמן רב קודם לחקיקתו. הלכה זו קבעה את חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים בזמן אמת ולשמור רישומים אלו לתקופות ארוכות (ע"א 612/78 פאר נ’ קופר פ"ד לה (1) 720, 727, מול האותיות א-ג ; ע"א 6330/96 בנגר נ’ בית החולים הכללי ע"ש ד"ר הלל יפה, חדרה פ"ד נב(1) 145, 157 – 156; ע"א 789/89 עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד מו(1), 712 ,עמ’ 721, מול האותיות ב-ה; ע"א 58/82 קנטור נ’ מוסייב פ"ד ל"ט (3) 253, 260-259 מול האותיות ה-ז, ראה גם: פקודת בריאות העם, 1940 סעיף 29, 34(10) ותקנות בריאות העם (שמירת רשומות) תשל"ז – 1976).40. 40. הגיונה של חובת הרישום, נעוץ בשני פנים שונים באופיים: הפן האחד הוא הפן הטיפולי, ואילו הפן השני, הוא הפן התיעודי-רישומי (ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ’ פינטו, תק-על 2002(3), 2648; להלן – "פרשת פינטו").
הפן הראשון שייך לתחום הרפואה והטיפול בחולה. הרציונאל העומד בבסיסו הוא, כי רק התיעוד הרפואי והאבחון הרפואי, יכולים להביא לכך שהחולה יטופל בצורה היעילה והטובה ביותר (ע"א 5049/91 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ’ רחמן, פ"ד מט(2),369, 376, מול האותיות ד-ה).
תחומו של הפן השני הוא תחום המשפט. עניינו של פן זה אינו הטיפול העתידי בחולה אלא בחינתם הרטרוספקטיבית של טיפולי העבר. על פי טעם זה, תיעוד מלא ומספק של ההליכים הרפואיים, דרוש בכדי שתהיה אפשרות בידי בית המ] ]>