בית משפט השלום בתל אביב – יפו
תא"מ 19261-08 ביבר שושנה נ' רנד נחשון ד"ר
בפני
כב' השופט רונן אילן
תובעת
ביבר שושנה
נגד
נתבע
ד"ר רנד נחשון
פסק דין
בפני תביעה לתשלום פיצויים בסך 50,000 ₪, בטענה להפרת חובת הזהירות אשר חב מומחה לאדם הפונה אליו לקבלת חוות דעת לתמיכה בתביעה נזיקית אשר בדעתו להגיש.
הנתבע, הוא המומחה אליו פנתה התובעת, סירב לחתום על חוות הדעת עד לתשלום שכרו. התובעת מצידה, התעלמה מדרישת הנתבע, הגישה תביעה נזיקית בהתבסס על טיוטא לא חתומה ורק לאחר חודשים רבים הביאה לתשלום שכר הנתבע וקבלה את חוות הדעת. בסמוך לאחר מכן התפשרה התובעת בתביעתה וכעת היא מבקשת לבוא חשבון עם הנתבעת ולייחס לו את הוצאותיה ונזקיה, בטענה שנמנע שלא כדין מחתימת חוות הדעת.
העובדות
1. התובעת הינה תושבת העיר אילת, כבת 55 במועד הגשת תביעה זו (5.3.08). הנתבע הינו רופא, מומחה בכירורגיה אורטופדית, אשר במסגרת עיסוקיו נוהג גם להגיש חוות דעת מקצועיות לבית המשפט.
2. במהלך 2001, שקלה התובעת את האפשרות להגיש תביעה נזיקית לפיצויים בטענה לרשלנות רפואית. בתמצית, התובעת סברה כי סדרת טיפולים רפואיים אשר קבלה במהלך שנת 2000 בגין כאבי גב תחתון מהם סבלה, ניתנו לה על יסוד צילומי CT של חולה אחרת, צילומי CT אשר בשוגג יוחסו לתובעת. על מחדל זה בקשה התובעת להגיש תביעה לפיצויים.
3. לצורך היערכות להגשת התביעה הנזיקית, פנתה התובעת לעו"ד דוד מזור (להלן: "עו"ד מזור") וזה פנה בשמה לחברה בשם "אקספרט – חוות דעת רפואיות בע"מ" (להלן: "חברת אקספרט"). חברת אקספרט הפנתה את התובעת לקבלת חוות דעת רפואית מהנתבע ועל יסוד פנייה זו נוצר קשר בין התובעת לנתבע.
4. ביום 20.4.02 בדק הנתבע את התובעת במרפאתו בבית החולים "אסף הרופא" וכחדש לאחר מכן, בדק הנתבע את התובעת בשנית, באילת. בסמוך לאחר בדיקת התובעת, בחודשים מאי – אוגוסט 2008, העביר הנתבע לעו"ד מזור טיוטות של חוות דעת. עו"ד מזור העביר לנתבע את הערותיו וביום 2.8.02, העביר הנתבע לעו"ד מזור "טיוטא אחרונה" של חוות דעת (להלן: "הטיוטא").
5. — סוף עמוד 1 —
6. יודגש, כי הטיוטא אשר העביר הנתבע לעו"ד מזור לא הייתה חתומה ובהערה אשר הוסיף בכתב ידו על גבי הטיוטא, ציין הנתבע שיש לסכם את תשלום שכר טרחתו עבור חוות הדעת.
7. ביום 2.3.04 הגישה התובעת תביעה נזיקית נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח' (ת.א. 25801/04 בבית משפט השלום בתל אביב; להלן: "התביעה הנזיקית") ובמסגרתה טענה לרשלנות הנתבעים ועתרה לפיצויים בגינה. בסעיף 23 לכתב התביעה הנזיקית, ציינה התובעת כי היא מצרפת לתביעה את חוות דעתו של הנתבע כנספח. בפועל, כל אשר צורף לתביעה הנזיקית הייתה הטיוטא הלא חתומה, שהרי לתובעת לא הייתה כלל חוות דעת חתומה של הנתבע.
8. בדיון אשר התקיים בתביעה הנזיקית ביום 22.11.04, הופנתה תשומת לב בית המשפט לכך שלכתב התביעה הנזיקית צורפה הטיוטא, אשר איננה חתומה. נוכח זאת, ניתנה לתובעת ארכה בת 21 יום להגשת חוות דעת חתומה. בדיון נוסף אשר התקיים ביום 17.3.05 הודיעה התובעת כי הנתבע איננו משתף עימה פעולה לחתימת חוות הדעת ולפיכך נקבע דיון נוסף אליו יזומן הנתבע. בעקבות החלטה זו, במכתב מיום 23.5.05, הודיע הנתבע במישרין לבית המשפט כי כלל לא היה מודע להגשת התביעה הנזיקית בצירוף הטיוטא וכי איננו מתנגד לערוך ולהגיש חוות דעת ובלבד שישולם שכר טרחתו בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה. על יסוד מכתב זה שוחרר הנתבע מהתייצבות לדיון.
9. בדיון אשר התקיים ביום 27.6.05, ניתנה לתובעת הוראה לפנות לנתבע ולהסדיר את שכרו, כאשר הנתבעים בתביעה הנזיקית מביעים נכונות לשלם את שכר הנתבע, כך שחוות הדעת תוגש בתוך 45 יום. ביום 19.10.05 שלח עו"ד מזור לנתבע המחאה בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, המחאה אשר נמשכה לפקודת הנתבע על ידי ד"ר רמי דוד, אחד הנתבעים בתביעה הנזיקית. בתגובה, הודיע הנתבע כי יש להחליף את ההמחאה שקבל בהמחאה חדשה אשר תירשם לפקודת "המרכז הישראלי לניתוחי עמוד שדרה" וחוות דעת חתומה – לא נשלחה.
10. ביום 15.11.05 התקיים דיון מוקדם נוסף בתביעה הנזיקית כאשר עדיין אין בפני בית המשפט חוות דעת חתומה של הנתבע. בתום הדיון, נקבע כי חוות הדעת החתומה תוגש בתוך 14 יום, ניתנו הוראות להמשך ההתדיינות והתיק נקבע לשמיעת הראיות. המועד אשר קצב בית המשפט חלף, חוות דעת חתומה לא הוגשה וביום 6.12.05 ניתן פסק דין למחיקת התביעה הנזיקית (להלן: "פסק הדין"). הנתבע מצידו, הפקיד בינתיים את ההמחאה שקבל כמות שהיא ובלא מודעות לפסק הדין, העביר לבית המשפט ביום 15.12.05 את חוות הדעת החתומה על ידו.
11. ביום 26.12.05 הגישה התובעת ערעור על פסק הדין (ע"א 3662/05 בבית המשפט המחוזי בתל אביב) וביום 6.9.06 קבלו הצדדים את המלצת בית המשפט לביטול פסק הדין תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעים בתביעה הנזיקית, אשר הועמדו על סך של 5,000 ₪.
12. לאחר ביטול פסק הדין, במהלך 2007, נוהל מו"מ בין התובעת לנתבעים בתביעה הנזיקית, וביום 25.11.07 הגישו הצדדים לבית המשפט הסכם פשרה חתום (להלן: "הסכם הפשרה"). במסגרת הסכם הפשרה, התחייבו הנתבעים בתביעה הנזיקית לשלם לתובעת סך של 55,000 ₪ וביום 26.11.07 ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין. כשלושה חודשים לאחר אישור הסכם הפשרה, הוגשה תביעה זו.
— סוף עמוד 2 —
טענות הצדדים והראיות
13. לטענת התובעת, הפר הנתבע את התחייבותו למסור לה חוות דעת רפואית ונהג בה בחוסר תום לב. לשיטת התובעת, בינה לבין הנתבע נכרת חוזה במסגרתו התחייב הנתבע למסור לה חוות דעת רפואית. שכרו של הנתבע שולם פעמיים, הן ב- 2002 באמצעות חברת אקספרט והן ב- 2005, אולם הנתבע לא קיים התחייבותו ולא מסר את חוות הדעת, אלא מאוחר מדי ובאופן שהביא לכך שאבדה את האמון בו.
בנוסף, טוענת התובעת כי הנתבע נהג כלפיה ברשלנות, כאשר מסר טיוטא לא חתומה של חוות הדעת והסתיר מפניה את כוונתו שלא למסור חוות דעת בשל אי תשלום שכר טרחתו.
כתוצאה ממעשיו ומחדליו של הנתבע, טוענת התובעת, נגרמו לה נזקים המורכבים מהוצאות ישירות שהוציאה מכיסה במסגרת התביעה הנזיקית והערעור שנאלצה להגיש על פסק הדין בסך של כ- 30,000 ₪ (שכר טרחת עו"ד, הוצאות לנתבעים, תשלום כפול עבור חוות הדעת, אגרות והוצאות התדיינות כגון נסיעות ולינה) וכן גם עוגמת נפש אותה היא אומדת בסך של 20,000 ₪ נוספים.
14. לטענת הנתבע, הוא מעולם לא הועסק על ידי חברת אקספרט ולא קבל ממנה כל שכר עבור הכנת חוות הדעת לתובעת. הנתבע הבהיר עוד באוגוסט 2002 שיש להעביר לו את שכר טרחתו ונדהם כאשר נודע לו במרץ 2005 אודות השימוש בטיוטא והטענה כי הוא מסרב לחתום עליה. בעקבות הפנייה החוזרת אליו הבהיר שיש להסדיר את שכרו אך המחאה הועברה אליו רק ב- 19.10.5 ולאחר שנואש מלחכות להחלפת הנפרע הרשום עליה, בלא שהוא מודע ללוח הזמנים שקצב בית המשפט, שלח את חוות הדעת החתומה ביום 12.12.05.
בנסיבות אלו, טוען הנתבע, לא הוא שהפר התחייבות כלפי התובעת אלא דווקא התובעת הפרה התחייבותה לשאת בשכר טרחתו ולאחר מכן פעלה בחוסר תום לב בצירוף הטיוטא לתביעה הנזיקית אשר הגישה. הנתבע כופר בטענות התובעת המייחסות לו רשלנות ואף בתחשיבי הנזק של התובעת.
15. התובעת תמכה טיעוניה בתצהירה ובתצהירו של עו"ד מזור. הנתבע תמך גרסתו בתצהירו הוא. הליך שמיעת הראיות התארך והתפרש על שתי ישיבות, ובסיומן ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב.
דיון
16. כאשר מבקש אדם להיעזר במומחה מטעמו לצורך הליכים משפטיים אותם הוא מנהל או עומד לנהל, הרי שיחסי אותו אדם ואותו מומחה אליו פנה הינם יחסים חוזיים במהותם. בין אותו אדם לבין המומחה נכרת הסכם לפיו מתחייב המומחה למסור חוות דעת בתחום מומחיותו ולערוך אותה במיומנות, בזהירות ובמועד אשר הוסכם. אותו אדם הפונה למומחה מתחייב מצידו לשאת בשכרו המוסכם של המומחה ולשתף עם המומחה פעולה ככל שידרש, כולל לעניין מועדי תשלום שכר המומחה.
כך גם יחסי התובעת והנתבע בתיק זה. הנתבע הינו אמנם רופא מומחה בהשכלתו ובעיסוקו, אולם התובעת לא פנתה אליו לצורך קבלת טיפול רפואי אלא לשם קבלת חוות דעת מומחה
— סוף עמוד 3 —
לתביעה הנזיקית אשר שקלה להגיש. במוקד תביעה זו איפה, עומדת השאלה אם הפר הנתבע את התחייבותו החוזית כלפי התובעת וככל שכן – אילו נזקים נגרמו עקב הפרה זו.
לטענת התובעת, יש להשית על הנתבע חובת זהירות ולקבוע כי הפר אותה מכוח דיני הנזיקין ועוולת הרשלנות. אינני מוצא מקום להתמקדות דווקא בדיני הנזיקין שכן התוצאה תהא זהה. גם מכח ההתקשרות החוזית כאמור, אין ספק בדבר חובתו של הנתבע לפעול בזהירות ובאופן שלא יסב נזק לתובעת.
17. אין מחלוקת על כך שהקשר הראשוני בין התובעת לנתבע נוצר בתחילת 2002, בחדש אפריל או בסמוך לכך, כאשר הנתבע בדק את התובעת וערך את הטיוטא אותה העביר לעו"ד מזור. אין גם מחלוקת על כך שקשר זה הסתיים במסירת הטיוטא לעו"ד מזור ולא חודש אלא כשלוש שנים לאחר מכן, בסמוך לתחילת 2005 ולאחר שבינתיים הגישה התובעת את התביעה הנזיקית בצירוף הטיוטא ולאחר שבדיון ביום 22.11.04 התברר המחדל לעו"ד מזור.
האם בחלון זמן זה, בין יצירת הקשר בין הצדדים בתחילת 2002 לבין חידוש הקשר בתחילת 2005, הפר הנתבע את התחייבותו כלפי התובעת כאשר נמנע ממסירת חוות דעת חתומה?
לטענת התובעת יש להשיב לשאלה זו בחיוב. התובעת מדגישה כי הקשר עם הנתבע נוצר באמצעות חברת אקספרט ואף שכרו הועבר באמצעות חברת אקספרט. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו:
א. על גבי הטיוטא אשר הועברה לעו"ד מזור ביום 2.8.02 (נספח ב' לתצהיר עו"ד מזור) כתב הנתבע בכתב ידו כך (ההדגשות במקור):
"לעו"ד מזור
1. מצ"ב טיוטא אחרונה עם מספר תיקונים בהמשך לשיחתנו האחרונה.
2. נא עיונך והערותיך/הארותיך.
3. נותר עדין נושא שכ"ט עבור החוו"ד שלא נפתר עדין.
על פניו, שחור על גבי לבן, ידעו התובעת ופרקליטה, עו"ד מזור, כי לדידו של הנתבע טרם שולם שכר טרחתו נכון לנקודת זמן זו של העברת הטיוטא. בעדותו, הודה עו"ד מזור כי כלל לא השיב לפנייה זו (עמ' 2, ש' 15 בפרוט').
ב. לטענת התובעת, הקשר בינה לבין הנתבע נוצר באמצעות חברת אקספרט, ואכן הנתבע הודה בכך (סע' 2 בתצהיר הנתבע). התובעת המשיכה וטענה כי סיכמה את תשלום שכר טרחתו של הנתבע עם חברת אקספרט, באמצעות גב' סמדר כהן (נציגת חברת אקספרט אשר חתומה על מכתב הפנייה לנתבע), ואף שילמה שכר טרחה זה בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ (סע' 6 לתצ' התובעת). לדבר מאלו לא הציגה התובעת ראיה. התובעת לא זימנה לעדות מי מחברת אקספרט ולא הציגה ראיה לתשלום כלשהו שבצעה לחברת אקספרט.
ג. במכתבה של גב' כהן מחברת אקספרט לעו"ד מזור מיום 29.7.01 (נספח א' לתצ' התובעת) נאמר שעלות חוות דעת "ראשונית" הינה 1,600 ₪. אין התייחסות במכתב זה לעלות חוות הדעת "הסופית" ועו"ד מזור אישר בעדותו שאין אסמכתא אפילו לתשלום הסכום הראשוני שנדרש בסך 1,600 ₪ (עמ' 1 לפרוט' 3.3.11).
ד. הנתבע הסביר בעדותו את הקשר בינו לחברת אקספרט והבהיר כיצד פנתה אליו גב' סמדר כהן מחברת אקספרט, כיצד מסר לה את השכר אותו הוא מבקש עבור חוות הדעת וכיצד
ה. — סוף עמוד 4 —
ו. אמורה הייתה גב' כהן לגבות ולהעביר אליו את שכרו, שכן כך מקובל, אך לאחר מכן לא שמע ממנה דבר (עמ' 16 לפרוט' 17.7.11).
18. עדותו של הנתבע מזה, הרישום בכתב יד על גבי הטיוטא והעדר ראיות כלשהן לתובעת מזה, מבהירים את אשר ארע ולפיכך גם מקובלת עלי גרסתו של הנתבע. גב' כהן מחברת אקספרט אומנם יצרה את הקשר הראשוני עם הנתבע אולם לא העבירה לו תשלום כלשהו.
התובעת לא הציגה ראיות כלשהן לפיהן הסמיך הנתבע את חברת אקספרט לקבל את שכרו ובהעדר ראיות לא ניתן לקבל את הטענה לפיה תשלום לחברת אקספרט כמוהו כתשלום לנתבע. עם זאת, אפילו הייתי מקבל את טענת התובעת לפיה האחריות לתשלום שכר הנתבע הייתה של חברת אקספרט, עדיין לא ניתן היה לקבל את טענתה שכן התובעת עצמה לא הוכיחה ששילמה דבר עבור חוות הדעת לחברת אקספרט. ובעניין זה יצוין כי בכך גם נדחית טענת התובעת בדבר תשלום כפול עבור חוות הדעת. לו שילמה התובעת את התשלום אשר דרשה חברת אקספרט כטענתה, הייתה מציגה אסמכתאות לכך וודאי שעו"ד מזור היה מגיב מיידית לדרישת השכר של הנתבע שעל גבי הטיוטא.
כאמור, ביסוד הקשר החוזי שבין התובעת לנתבע עומדת התחייבות התובעת לשלם לנתבע את שכר טרחתו. משלא שולם שכרו של הנתבע, לא הייתה לו כל חובה לחתום על חוות הדעת בעת הגשת התביעה הנזיקית ביום 2.3.04 וודאי שאף לא עד לפנייה החוזרת שהועברה אליו במרץ 2005. ככל שמצב זה עלול היה להסב נזק לתובעת, אין לה להלין אלא על עצמה.
19. ביום 22.11.04 הסתבר לתובעת שאין ברשותה חוות דעת חתומה ובעקבות זאת פנתה התובעת לנתבע בתחילת 2005 ובקשה ממנו לחתום על חוות הדעת. בפועל, חתם הנתבע על חוות הדעת ושלח אותה לבית המשפט רק ביום 12.12.05. לטענת התובעת, אפילו לא הפר הנתבע התחייבותו לחתום על חוות הדעת מלכתחילה, הרי שהפר התחייבותו כאשר חתם עליה האיחור.
דא עקא, שתכליתה של חוות הדעת הייתה תמיכה בעמדת התובעת בתביעה הנזיקית אותה הגישה. ועובדה היא, שחוות הדעת אכן תמכה בתביעה הנזיקית. פסק הדין אשר ניתן למחיקת התביעה הנזיקית בוטל ביום 6.9.06, במסגרת ההחלטה בערעור אשר הגישה התובעת. עם ביטול פסק הדין, נפתחה הדרך בפני התובעת לברר טיעוניה בתביעה הנזיקית עד תום, כאשר חוות דעת חתומה של הנתבע תומכת בטענותיה ומובן שלשאלת מידת התמיכה ובאם הייתה התביעה הנזיקית מתקבלת אם לאו אין כל נפקות. לנתבע הרי אין מחויבות לכך שהתביעה תתקבל אלא רק להגשת חוות דעת שנערכה במיומנות. כך עשה ולא נטען אחרת.
זאת ועוד, בעקבות ביטול פסק הדין בערעור הרי ניהלה התובעת מו"מ עם הנתבעים בתביעה הנזיקית והגיעה לכדי הסכם פשרה במסגרתו שולמו לה כספים. במשך כשנתיים, בין הגשת התביעה הנזיקית לבין פסק הדין למחיקתה, לא נכרת כל הסדר פשרה ולא שולם לתובעת מאום. והנה זה פלא ולאחר שבוטל פסק הדין ובפני הנתבעים בתביעה הנזיקית חוות דעת חתומה של הנתבע, הנה הנה נכרת הסכם פשרה. אך מובן הדבר כי בחתימת הסכם הפשרה היו לנתבעים בתביעה הנזיקית שלל שיקולים אך חזקה היא שהיות חוות הדעת בפניהם הייתה אחד מהם. ואם כך, לא זו בלבד שהנתבע חתם ומסר את חוות הדעת לתובעת, אלא שהתובעת עשתה בה שימוש. קשה להבין כיצד יכולה התובעת להלין נגד הנתבע במצב דברים זה.
20. לטענת התובעת, בשלב שלאחר ביטול פסק הדין כבר איבדה אמון בנתבע וזו הסיבה בגינה הסכימה לפשרה בתביעה הנזיקית.
— סוף עמוד 5 —
כבר בנובמבר 2004 הייתה התובעת מודעת לכך שהנתבע לא חתם על חוות הדעת וכך לכל אורך המשך ההתדיינות, עד שניתן פסק הדין למחיקת התביעה בדצמבר 2005. ובכל זאת מסתבר שהתובעת המשיכה בהליך המשפטי, הגישה ערעור וקיימה דיון בערעור ובכל תקופה זו לא ויתרה התובעת על תביעתה. התובעת לא אבדה אמון בנתבע בטרם חתם על חוות הדעת וקשה להבין כיצד לפתע איבדה את האמון דווקא לאחר שחתם ובפרט לאחר שבוטל פסק הדין. ובכלל, הרי הנתבע הגיש חוות דעת חתומה המחייבת אותו, כך שקשה להבין כיצד אבד בו האמון בצב זה. לפיכך, ספק בעיני אם אמון התובעת בנתבע השליך כהוא זה על החלטתה להתפשר אך אפילו כך סברה – אינני מוצא לכך צידוק אובייקטיבי.
זאת ועוד, התובעת מלינה על הנזק שנגרם לה עקב החלטתה להתפשר אך מתעלמת מהאפשרות שהמשך ההתדיינות בתביעה הנזיקית היה מביא לתוצאה עוד פחות טובה לתובעת. שהרי כך החליט בית המשפט בסוברו שחוות הדעת תיחתם (החלטה מיום 15.11.05 – נספח כ' לתצהירי התובעת):
"לאחר שעיינתי בטיוטת חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת, אני סבורה כי חוות הדעת אינה מלמדת על נזק שנגרם לתובעת בכל הנוגע למצבה האורטופדי ואם קיים דבר כזה, הוא לא עולה מתוך חוות הדעת. כל שעולה מתוך חוות הדעת, הוא שמחדלי הרופאים גרמו לתובעת לכאב וסבל ומנעו ממנה את מלוא המידע…"
אך ברור שלא ניתן לדעת מה היו תוצאות ההתדיינות לולא הפשרה אליה הגיעה התובעת, אך באותה מידה ברור שלא ניתן לקבל את הטענה לקשר כלשהו בין אמון התובעת בנתבע לבין החלטתה להתפשר ואף לקשר כלשהו בין התנהגות הנתבע לאמון שרכשה לו התובעת
21. לטענת התובעת, בחוות הדעת החתומה השמיט הנתבע פסקה שלמה מנוסח הטיוטא ובכך נגרם לה נזק רב.
על טענה זו לא ניתן אלא להשתומם. מלכתחילה, הטיוטא כשמה היא – טיוטא. מסמך היולי שאיננו חוות דעת, שלא ניתן להסתמך עליו ושלא ניתן להגישו. התובעת כלל לא אמורה הייתה להגיש את הטיוטא (ועו"ד מזור הודה בטעות שנפלה בעצם הגשתה) ולא כל שכן להסתמך עליה. חוות הדעת נחתמה לפי מיטב מקצועיותו של הנתבע, אין כל טענה לדופי שנפל במה מהאמור בחוות הדעת, בין אם הופיע בטיוטות קודמות ובין אם לאו, ולטענה זו אין בסיס.
22. לטענת התובעת, יש להשית על הנתבע את ההוצאות אשר נגרמו לה עקב הצורך להגיש ערעור על פסק הדין, כאשר בעניין זה מפנה התובעת לשכר טרחה בו נשאה והוצאות בהן חויבה.
בטענה זו, מלינה התובעת על הזמן אשר חלף בין מועד מסירת התשלום לנתבע (19.10.05) למועד הגשת חוות הדעת לבית המשפט (15.12.05), תשעה ימים לאחר שכבר ניתן פסק הדין. למעשה, מייחסת התובעת לנתבע את האחריות למחדל בגינו ניתן פסק הדין. הנה אשר התברר בעניין זה:
א. לאחר חידוש הקשר עם הנתבע בתחילת 2005, הבהיר הנתבע כי יאות לחתום על חוות הדעת לאחר שישולם שכרו וביום 27.6.05 הורה בית המשפט להסדיר את שכר הנתבע כך שחוות הדעת תוגש בתוך 45 יום (החלטה מיום 27.6.05 – נספח יא' לתצהיר התובעת). עו"ד מזור פנה לנתבע בכתב רק שבוע לאחר הדיון, ביום 4.7.05, ובפנייתו לא ציין את מגבלת הזמן שנקבעה ולא צירף שיק לתשלום שכר הטרחה. מכתב זה לא נענה אך פנייה נוספת לנתבע נעשתה רק ביום 10.8.05 (נספח יג' לתצהיר עו"ד מזור), כאשר המועד שקצב בית המשפט כמעט וחלף. גם בפנייה זו אין איזכור לסד הזמנים שנקבע.
ב.
ג. — סוף עמוד 6 —
ד. ביום 15.11.05 התקיים דיון נוסף, בלא שהוגשה חוות דעת חתומה ושוב ניתנה לתובעת ארכה בת 14 יום להגשת חוות הדעת (נספח כ' לתצהיר עו"ד מזור). לאותה עת כבר קבל הנתבע את ההמחאה אך בקש שיוחלף שם הנפרע. לטענת עו"ד מזור, בו ביום בו התקיים הדיון הוא הגיע למשרדו של הנתבע בניסיון לקדם את קבלת חוות הדעת ואף הותיר את העתק פרוטוקול הדיון במשרדו של הנתבע (טענה שנטענה בעדותו, בעמ' 7 בפרוט', אך לא בתצהירו, סעיף 28). בהעדר אסמכתא לכך ובהעדר טענה מפורשת בתצהיר, לא שוכנעתי שאכן עו"ד מזור הותיר במשרד הנתבע את פרוטוקול הדיון מיום 15.11.05. אך אפילו עשה כן, הנה אשר כתב עו"ד מזור בפתק בכתב ידו (נספח יא' לתצהיר הנתבע):
"לכב' ד"ר רנד
אבקש לציין בחוו"ד הסופית איזה אופציה ניתוחית הייתה קיימת לגב' ביבר לו הוצעה לה אופציה זו. ז"א איזה אפשרות ניתוחית קיימת לו היו הרופאים מסתמכים על הצילום הנכון. זה חסר בחוו"ד + החלק המודגש המושאר למזכירתך.
בתודה
עו"ד מזור"
כך כותב עו"ד מזור ובלא רמז לסד הזמנים הקצר שנותר לפי החלטת בית המשפט. במצב זה, אפילו הותיר עו"ד מזור את פרוטוקול הדיון, הרי לא מתפקידו של הנתבע לבחון אותו. עו"ד מזור הוא שצריך היה להבהיר לנתבע את הדחיפות וזאת – לא עשה.
ה. המועד הנוסף שקצב בית המשפט בהחלטתו זו חלף ביום 29.11.05. חוות דעת חתומה לא הוגשה ועו"ד מזור ידע זאת, או שצריך היה לדעת זאת. ובכל זאת, לא הוגשה מטעם התובעת כל בקשה למתן ארכה נוספת.
ו. בעדותו, הבהיר הנתבע כי ההמתנה שבין מועד בו קבל את ההמחאה למשלוח חוות הדעת נבעה מבקשת הנהלת החשבונות לשינוי שם הנפרע ובפרט – העיד הנתבע כי כלל לא היה מודע לדחיפות מיוחדת שיש בהגשת חוות הדעת (עמ' 24 בפרוט').
ז. לטענת התובעת נתגלתה סתירה בעדות הנתבע שכן במכתב שנכתב מטעמו נאמר שהשיק מוחזר בעוד בפועל הופקד השיק לבסוף. אינני מוצא חשיבות לבירור טענה זו שכן במוקד המחלוקת עומדת מודעות הנתבע לדחיפות וטענה זו איננה רלוונטית לכך.
23. נוכח הנסיבות והראיות כאמור, שוכנעתי כי הנתבע כלל לא היה מודע לדחיפות אשר נוצרה בהגשת חוות הדעת. במכתביו של עו"ד מזור אין רמז למועדים שהוקצבו ועובדה היא שחוות הדעת נחתמה ונשלחה מייד לאחר הפקדת השיק. גרסת הנתבע אף הגיונית על פניה. מרגע בו קבל את התשלום לא הייתה לו כל סיבה להשהייה נוספת, לו אך ידע אודות דחיפות המועדים.
לפיכך, ברי כי פסק הדין למחיקת התביעה הסב לתובעת הוצאות מיותרות והיא נאלצה להגיש ערעור לביטולו, אך לא ניתן לבוא בטענות לנתבע על כך. הנתבע לא היה מודע לדחיפות וממילא שהתובעת לא פעלה כדי ליידעו על כך ולא פעלה לקבלת ארכה נוספת.
סיכום
24. מסתבר שלא ניתן כלל למצוא דופי בהתנהגות הנתבע וודאי שלא ניתן לייחס לנתבע אחריות לנזק כלשהו אשר נגרם לתובעת. לתובעת לא הייתה כל זכות לקבל מהנתבע חוות דעת אלא לאחר ששילמה את שכרו וזאת עשתה פעם אחת בלבד – בסוף 2005.
— סוף עמוד 7 —
מששולם שכרו של הנתבע, חייב היה הנתבע למסור את חוות הדעת וכך עשה בדצמבר 2005. לתובעת נגרמו הוצאות עקב העיכוב בהמצאת חוות הדעת, בין מועד תשלום שכר הנתבע להגשתה, אך לא בנתבע האשמה בכך, שכן כלל לא הובהרה לנתבע הדחיפות במסירת חוות הדעת ואף לא הוגשה בקשה למתן ארכה להגשתה.
בסופו של יום קבלה התובעת חוות דעת של הנתבע וזו עמדה בפני הצדדים כאשר ניהלה התובעת מו"מ לקבלת פיצויים בתביעה הנזיקית, בדיוק אותה תכלית לשמה נתבקשה. אינני מוצא בנסיבות אלו כל הצדקה לחיוב הנתבע בתשלום פיצויים לתובעת.
25. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
26. אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 12,000 ₪.
ניתנה היום, ט"ו אדר תשע"ב , 09 מרץ 2012 , בהעדר הצדדים.
רונן אילן
