תביעה על מוות עקב דימום תת עכבישי מוחי- פס"ד

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 9730-07 עזבון המנוחה שליט ואח' נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות

בפני כב' השופט אבישי רובס

התובעים

1. עזבון המנוחה ברכה שליט ז"ל

2. שליט צבי

נגד

הנתבעת

מדינת ישראל-משרד הבריאות

נגד

צד ג'

א.א אלישע שרותי אמבולנסים בע"מ

פסק דין

1. התובעים, עיזבון המנוחה גב' ברכה שליט ז"ל (להלן "המנוחה") ומר צבי שליט, בעלה והיורש היחיד של העיזבון (להלן "התובע"), הגישו כנגד הנתבעת, שהינה הבעלים ו/או המפעילה של בית החולים רמב"ם בחיפה ובית החולים הלל יפה בחדרה, תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית.

2. המנוחה, ילידת שנת 1943, עבדה כעובדת סוציאלית בבית החולים לגליל המערבי בנהריה. כפי שעולה מכתב התביעה, הרי שביום 26.5.2000, בשעות הבוקר, התלוננה המנוחה על כאבי ראש ואיבדה את הכרתה למשך מספר דקות. היא הובהלה על ידי התובע לבית החולים בנהריה, נבדקה בחדר המיון ובוצעה לה בדיקת CT שהעלתה חשש לדימום תוך מוחי. לאחר מספר שעות הועברה המנוחה, כשהיא מורדמת ומונשמת לבית החולים רמב"ם בחיפה.

3. בבית החולים רמב"ם נערך לה צילום CT אנגיו והיא הועברה למחלקה הנוירוכירורגיה. נטען כי הרופאים מסרו כי הם מבקשים לבחון את מצבה, תוך שהם מבהירים לבני המשפחה, כי בית החולים אינו ערוך לביצוע התערבות פולשנית, המסוגלת להביא לסגירת המפרצת או לגרום נזק נוסף למנוחה, ושיש להעבירה לצורך כך לבית החולים בילינסון. בפועל, אף שלא הייתה לכך הצדקה רפואית, עכבו בית החולים רמב"ם ורופאיו את העברת המנוחה לבית החולים בילינסון עד ליום 29.5.2000 בשעות הצהריים ומשבוצעה העברת המנוחה, הדבר נעשה באופן רשלני, בניגוד לכל סטנדרט רפואי מקובל, ללא ציוד ומכשור מתאים וללא אספקת חמצן, הכל תוך כדי גרימת סבל וסיכון למנוחה ופגיעה בסיכויי החלמתה. לטענת התובע, אף שלא הייתה כל מניעה להעברת המנוחה במועד מוקדם יותר, הרי שרק בשעות הלילה המאוחרת של יום 28.5.2000 נרשם בתיקה כי היא מיועדת להעברה לבית החולים

— סוף עמוד 1 —

בילינסון למחרת היום. למרות זאת, המנוחה לא הועברה בשעות הבקר לבית החולים בילינסון ורק בשעה 14:30, היא הועלתה על אמבולנס רגיל, ככל הנראה ללא ליווי מתאים ושולחה לבית החולים בילינסון. לטענתו, במשך כל אותן שעות, מסרו לו אנשי בית החולים מידע כוזב ביחס לסיבת העיכוב ומשנוכח לדעת כי ההעברה אינה מתבצעת, בקש את עזרתו של פרופ' שאשא, מנהל בית החולים בנהריה, שהסכים להעמיד אמבולנס לרשות בית החולים רמב"ם. בסופו של דבר, נמצא פיתרון וכעולה מתיקה הרפואי של המנוחה, כי הוזמן אמבולנס חיצוני אחר, במקום האמבולנס שיועד להעברת המנוחה בשעות הבקר, אשר בוטל בלא כל הסבר. נטען, כי לא מונה רופא אחראי לשלום המנוחה בעת העברתה.

התובע טען, כי האמבולנס התעכב במשך שעות ארוכות והגיע לבית החולים בילינסון רק בשעה 21:30. לטענתו, עולה מהתיק הרפואי, כי האמבולנס פנה בדרך לבית החולים הלל יפה בחדרה, מאחר והחמצן במיכליו נגמר. המנוחה הגיעה במצב ירוד והיא נותחה לסגירת המפרצת רק למחרת, ביום 30.5.2000. ביום 1.6.2000 חלה הידרדרות במצבה של המנוחה וביום 2.6.2000 בשעות הבקר היא נפטרה.

4. התובע טען להעברת נטל הראיה, מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין. בנוסף, העלה כלפי הנתבעת שורה של טענות בדבר התרשלות של בית החולים בטיפולו במנוחה, לרבות עיכוב העברתה לבית החולים בילינסון, וכי בית החולים רמב"ם לא דאג להכנת אמבולנס מאובזר בציוד ובליווי רופא, לא וידא כי האמבולנס מתאים ומצוייד כנדרש, לרבות בלוני חמצן, לא קבע נהלי עבודה ואו לא נהגו על פיהם, לא התחשב בגורמי סיכון הכרוכים בהעברתה של המנוחה, העסיק צוות בלתי מנוסה וכי בתי החולים התרשלו בעריכת רשומות רפואיות ושמירה עליהן.

5. התובע טען, כי הטיפול הכושל שניתן למנוחה גרם למותה ולחילופין, פגע קשות בסיכויי החלמתה.

6. התובע לא צרף חוות דעת רפואית לכתב התביעה וטען, כי פנה למספר רופאים בתחום הנוירוכירורגיה, אשר סרבו לערוך עבורו חוות דעת. לטענתו, הנתבעת מונעת מרופאים העובדים בשירותה מליתן חוות דעת רפואיות כנגד מוסדות רפואיים שבבעלותה. לפיכך, עתר למנות מומחה מטעם בית המשפט.

7. התובע עתר להורות לנתבעת לפצותו בגין הפסדים על פי הלכת "השנים האבודות", כמו גם בגין ראש הנזק של כאב וסבל. בנוסף, טען התובע, כי נסיבות פטירתה של המנוחה לצידה שהה לכל אורך האשפוז פגעו בו פגיעה קשה, הוא הסתגר בביתו, זנח עיסוקיו, לרבות במשק החקלאי של בני הזוג והקמת מרכז שיקום בריאותי, וישב אבל במשך שנים ארוכות ואף סרב לקבל עזרה מגורמי הרווחה שנשלחו על מנת לבדוק את מצבו. כתוצאה מכך, התייבש המשק החקלאי, המרכז השיקומי לא הושלם ונגרמו לו תובע נזקים קשים. התובע עתר,

— סוף עמוד 2 —

אפוא, לפצותו בגין הפסדי ההכנסה שנגרמו לו בשל הפגיעה במשק החקלאי ואי השלמת המרכז השיקומי וכן, בגין צער וכאב עקב מותה של המנוחה.

8. הנתבעת התגוננה מפני התביעה וכפרה בקשר בין הטיפול שניתן למנוחה לבין פטירתה ובנזקים הנטענים בכתב התביעה. לטענתה, המנוחה הגיעה לבית החולים רמב"ם כשהיא סובלת מדימום עקב התפרצות מפרצת מוחית, מורדמת ומונשמת. במהלך אישפוזה קבלה טיפול תרופתי חיוני להפחתת הבצקת ולמניעת פרכוסים. לאחר שלושה ימים בהם התייצב מצבה ותואמה העברתה, היא הועברה לבית החולים בילינסון, באמצעות אמבולנס של חברת א. א. אלישע. הנתבעת אשרה כי בשעה 16:12 הגיעה האמבולנס לבית החולים הלל יפה בחדרה, מאחר ובלון החמצן נגמר ובשעה 16:44 יצא האמבולנס מבית החולים הלל יפה, עם בלוני חמצן מלאים. לטענתה, כל עיכוב שנגרם בהעברה באמבולנס, לא היה בשליטתה ופטירתה של המנוחה נגרם עקב הדמם המוחי, וללא קשר לטיפול שניתן לה על ידי הנתבעת. בהמשך, חזרה הנתבעת ופרטה את השתלשלות העניינים והטיפול שקבלה המנוחה, החל מיום 26.5.2000 ועד לפטירתה המצערת, ביום 2.6.2000, חרף הטיפול הרפואי שקבלה. הנתבעת כפרה בפריטי הנזק הנטענים בכתב התביעה וטענה כי לא קיים קשר סיבתי בין הטיפול שניתן למנוחה לבין הנזקים הנטענים. עוד נטען, כי הטיפול שניתן למנוחה על ידי רופאים מיומנים התאים למצבה וכי במועד קבלתה בבית החולים רמב"ם כבר היה מצבה בלתי הפיך וכי סיכויי החלמתה היו נמוכים ביותר, אם בכלל. בנוסף, טענה הנתבעת, כי התובע מנוע מלהעלות טענה שברפואה, שאינה מבוססת על חוות דעת ערוכה כדין.

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה הנתבעת הודעה לצד שלישי כנגד א. א. אלישע שרותי אמבולנסים בע"מ אולם, בהמשך הסתבר כי החברה אינה פעילה עוד.

9. כאמור, התובע לא צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית ובד בבד עם הגשת התביעה, הוגשה על ידיו בקשה למנות מומחה מטעם בית המשפט. בהחלטתו מיום 17.12.2008, קבל כבוד השופט אליקים את הבקשה, מבלי לגרוע מזכותה של הנתבעת להגיש חוות דעת רפואית מטעמה.

ביום 18.6.2009 הגישה הנתבעת את חוות דעתו של פרופ' אלי ריכנטל, מומחה בתחום הנוירוכירורגיה, בתמיכה לטענותיה בכתב ההגנה. ביום 4.8.2009 הורה כבוד השופט אליקים על מינויו של פרופ' סהר, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירוכירורגיה. בהמשך, לאור מינויו של כבוד השופט אליקים לבית המשפט המחוזי, הועבר התיק לטיפולי.

חוות דעתו של פרופ' סהר הוגשה ביום 31.1.2010. במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים בפני ביום 23.5.2010, נדונו השלכות קביעותיו של פרופ' סהר בחוות הדעת על המשך ניהול התיק וניתנה לתובע הזכות לומר את דבריו באריכות. בסיום הדיון, בקש ב"כ התובע ארכה להודיע על הדרך בה הוא מבקש להמשיך ולנהל את התיק, אם במשלוח שאלות הבהרה ואם

— סוף עמוד 3 —

בחקירת המומחה. בהמשך, הוגשה על ידי ב"כ התובע הודעה לפיה, הוא מוותר על חקירת המומחה. בישיבה נוספת שנערכה בפני ביום 21.10.2010, משלא לא הגיעו הצדדים לידי הסכמות, הורתי על הגשת תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע להוכחות.

התובע הגיש תצהיר אחד מטעמו ואילו הנתבעת הגישה את תצהיריהם של פרופ' משה פיינסוד, אשר שמש כמנהל המחלקה לנוירוכירורגיה בכל זמן רלבנטי לארועים נשוא התביעה, תצהירו של ד"ר אשקר ג'לאל, ששמש כסגן מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים הלל יפה בחדרה, במועדים הרלבנטיים וכן, את חוות דעתו של פרופ' ריכנטל.

בד בבד עם הגשת תצהירו של התובע, הוגשה בקשה לשחרור ב"כ מייצוגו ובקשה לזימונו של פרופ' סהר לצורך חקירתו על חוות דעתו (בניגוד להודעה קודמת לפיה, ויתר התובע על חקירת המומחה). בהחלטתי מיום 23.1.2011 נעתרתי לבקשה המוסכמת לשחרור מייצוג והורתי על זימונו של המומחה (מאותה עת ואילך, ייצג התובע את עצמו). בסופו של דבר, התקיימו שתי ישיבות הוכחות. בישיבה הראשונה נחקרו המצהירים מטעם הצדדים ובשניה נחקר פרופ' סהר, המומחה מטעם בית המשפט. הצדדים סכמו את טענותיהם בכתב ומכאן פסק הדין.

השאלות שבמחלוקת

10. טענות התובעים בכתב התביעה נוגעות לשני מישורים. האחד – התרשלות בית החולים בעיכוב של העברת המנוחה מבית החולים רמב"ם לבית החולים בילינסון עד ליום 29.5.2000. השני – התרשלות בית החולים בעת העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון, שעה שלא דאג להימצאותו של אמבולנס, מצויד במכשור וליווי רפואי מתאימים, לרבות מיכלי חמצן מלאים. בנוסף, הועלו טענות בדבר חסר בתיעוד רפואי. מעבר לכך, לא העלה התובע טענות נוספות בכתב התביעה, באשר לפעולות רשלניות של בית החולים. לצורך הכרעה בתביעה דנן, יש לבחון, אפוא, מספר סוגיות. הראשונה – האם בית החולים התרשל במתן הטיפול למנוחה בעת אשפוזה אצלו ועיכב שלא לצורך את העברתה לבית החולים בילינסון לצורך סגירת המפרצת. השניה – האם התרשל בית החולים בעת העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון. השלישית – ככל שאכן התרשל בית החולים, האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין ההתדרדרות במצבה של המנוחה ופטירתה. הרביעית – במדה ובית החולים התרשל וקיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין ההתדרדרות במצבה של המנוחה ופטירתה, יהא צורך לבחון את היקף הנזקים שנגרמו לעיזבון המנוחה ולתובע.

דיון והכרעה

כרונולוגיה על פי תיעוד רפואי וחוות דעת המומחה

— סוף עמוד 4 —

11. על פי תעודת חדר המיון ומסמכי בית החולים בנהריה, בשעות הבוקר של יום 26.5.2000 נתקפה המנוחה בכאב ראש, מלווה בבחילות, ואבדה את הכרתה. היא הובהלה על ידי בני משפחתה לבית החולים בנהריה והתקבלה בחדר המיון בשעה 09:10. בבדיקתה, נמצא כי היא מעורפלת בהכרתה, ללא פרכוסים, לא נמצאו סימני חסר נוירולוגי גס, סימן ע"ש בבינסקי חיובי מצד ימין, ללא קישיון עורף. המנוחה טופלה תרופתית ובמהלך שהותה בחדר המיון נצפתה ירידה בלחץ הדם.

בנוסף, נערכה למנוחה בדיקת CT של המח, אשר הדגימה דימום תת עכבישי מפושט. פרופ' סהר ציין בחוות דעתו, כי מדובר בדימום תת עכבישי מסיבי, שחדר לכל חריצי קליפת קמרון המח, במיוחד בצד ימין. על פי ממצאי הפענוח, קיים קריש דם גדול בחדר הצדדי אולם, פרופ' סהר שלל ממצא זה וקבע כי מדובר במבנה רגיל.

המנוחה הורדמה והונשמה ולאחר תיאום טלפוני, היא הועברה בשעה 10:40 למחלקה לנוירוכירורגיה של בית החולים רמב"ם.

12. המנוחה התקבלה בחדר המיון של בית החולים רמב"ם בשעה 11:14, כשהיא מורדמת ומונשמת. נרשם כי אישוני עיניה צרים, כאשר האישון השמאלי רחב מהימני וכי הוזמן CT אנגיו. במסמך נוסף נרשם כי בדיון נמצאה תמונה קליניקו – רדיולוגית מתאימה להתפרצות של מפרצת המח באזור הימני וכי בתכנית – טיפול בנוזלים, טיפול תרופתי והרגעה מינימאלית. בשעה 20:00 באותו יום נרשם כי החולה החלה להתעורר, מנסה לפתוח עיניים והתברר כי אינה מניעה את הגפיים השמאליות, בעוד שמזיזה ספונטאנית יד ורגל ימין. המנוחה הועברה להמשך טיפול במחלקה לטיפול נמרץ של המחלקה לנוירוכירורגיה, שם נמשך הטיפול בהרדמה והנשמה.

ביום הגעתה לבית החולים רמב"ם, נערכה למנוחה בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת של עורכי המח (CTA), אשר הדגימה מפרצת בקדמת החלק השמאלי של המעגל העורקי, בקרבת יציאת עורק המח האמצעי מימין (ראה סעיף 8 לחוות דעתו של פרופ' סהר ומכתב ד"ר גולדשר מיום 28.5.2000). כפי שעולה מחוות דעת פרופ' סהר, אשר פענח את המסמכים הרפואיים, רמת ההרדמה הופחתה, כדי לעמוד על מצבה הנוירולוגי והתברר כי קיימת חולשה של פלג הגוף השמאלי.

13. בגיליון מהלך מחלה מיום 28.5.2000, נרשם כי נמצאו תגובות מינימאליות לגירויים וכי יבוצע המשך בירור באמצעות CT אנגיו.

בהמשך, נרשם על ידי פרופ' פיינסוד, מנהל המחלקה, כי שוחח עם בתה של המנוחה וחתנה, בנוכחות האחות האחראית אפרת. בשיחה "הוסברה שוב מהות הדמם התת – עכבישיתי. הוסבר טיב הממצא ב – CT אנגיו הראשון, הצורך בשני ואולי אף באנגיוגרפיה. הוסברה סיבת ההרגעה למניעת אי שקט שעלול לעורר דימום נוסף. הוסברה חסר היכולת לקבוע

— סוף עמוד 5 —

כרגע פרוגנוזה. כל השאלות נענו". רישום זה מעיד על כך, שניתנה אינפורמציה מלאה למשפחה, באמצעות בתה של המנוחה וחתנה, בדבר האבחנה, מהות המחלה, דרך הטיפול ומטרתו והקשיים בקביעת פרוגנוזה באותו שלב ונענו כל שאלות בני המשפחה הנ"ל.

המסמכים הרפואיים מאותו יום מעידים על התייעצות שנערכה בין רופאי בית החולים רמב"ם לבין רופאי המחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. במכתבה מיום 28.5.2000 תארה ד"ר גולדשר לד"ר ש. מיימון מהמחלקה לנוירוכירורגיה התערבותית בבית החולים בילינסון, את ממצאי בדיקת CTA שנערכה למנוחה באותו יום. בגיליון הסיעודי מאותו יום, נרשם כי צילומי CTA נשלחו לבית החולים בילינסון לצורך ייעוץ של ד"ר מיימון. באותו גיליון נרשם, כי החולה תועבר למחרת לבית החולים בילינסון. פרופ' סהר ציין בחוות דעתו, כי לא מוזכר במסמכים מי יזם או בקש את ההעברה לבית החולים בילינסון והנימוקים לכך.

14. בסיכום האשפוז בבית החולים רמב"ם מיום 29.5.2000, החתום על ידי ד"ר אורל ובסקי, תואר מהלך המחלה והטיפול שקבלה המנוחה בבית החולים. בסיפא למסמך הנ"ל נרשם כי "בתיאום טלפונית עם ד"ר מימון החולה מועברת להמשך בירור וטיפול אנדו וסקולרי (אמבוליזציה של המפרצת) במחלקת רדיולוגית בית חולים בילינסון". ניכר, על פי נוסח המכתב, כי הוא הוכן כבר ביום 28.5.2000, ככל הנראה, כחלק מההכנות המוקדמות לקראת העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון, בבקר שלמחרת.

בגיליון מהלך מחלה מיום 29.5.2000 (עמ' 30 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת) ישנם שני רישומים. ברישום הראשון בראש העמוד נרשם על ידי ד"ר אורל ובסקי כי "לפי תיאום טלפוני עם ד"ר מיימון החולה מועברת להמשך בירור אנדו וסקולרי ואמבוליזציה של מפרצת… במחלקת רדיולוגית בי"ח בילינסון 11:30". בשעה 12:30 נחתם גם מכתב שחרור סיעודי (עמ' 51 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

ברישום נוסף בגיליון מהלך הטיפול, נרשם כי: "14:00. היתה מיועדת לעבור לטיפול אנדו וסקולרי שנקבע היום בבילינסון. בשעה 08:30 הודיעו לנו כי הטיפול לא יתקיים היום ולכן בוטל אמבולנס. בהמשך 10:30 התברר שניתן יהיה לערוך את הטיפול היום. אז הוזמן שוב אמבולנס, יגיע ב – 14:30" מאחר והוזמן אמבולנס חוץ באישורו של ד"ר רובין ע"ח בית החולים".

15. על פי מסמכי תעודת המשלוח ומסמכי א. א. אלישע (חברת האמבולנסים), הוזמן מהחברה אמבולנס עם רופא וחובש והמנוחה יצאה מבית החולים רמב"ם בשעה 15:00 (עמ' 53 – 55 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

16. על פי מסמך ממוחשב של בית החולים הלל יפה בחדרה, שכותרתו "קבלת מבקר", נרשם כי המנוחה "היגיעה באמצע העברה ברמבם לבלינסון נגמר בלון החמצן". שעת הביקור במקום

— סוף עמוד 6 —

הינה 16:12 ועל פי תדפיס ממוחשב שצורף לנספח הנ"ל (עמ' 56 בתיק המוצגים של הנתבעת), האמבולנס עזב את בית החולים בשעה 16:44.

17. המנוחה התקבלה במרכז הרפואי בילינסון ביום 29.5.2000 אולם, שעת קבלתה המדויקת בבית החולים לא צוינה במסמכים. עם זאת, ניתן ללמוד מהמסמכים הרפואיים, כי המנוחה הגיעה לבית החולים בילינסון עוד לפני השעה 18:30. כך, בגיליון השגחה מיום 29.5.2000 החל המעקב אחריה החל משעה 18:30 (עמ' 64 ו – 65 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). עדות לכך ניתן למצוא גם בדו"חות תוצאות בדיקות הדם שנערכו למנוחה, החל מהשעה 19:13 ואילך (עמ' 79 – 83 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

בגיליון הקבלה בבית החולים בילינסון נרשם, כי מנוחה במצב כללי ירוד, מורדמת באמצעות תרופות ומונשמת. בנוסף, צוין כי היא נמצאת בדרגה 4 על פי מדדHunt and Hess (עמ' 58 – 59 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

בתעודת רופא נוספת מאותו יום מהמחלקה הנוירוכירורגיה, תואר באופן כללי מצבה של המנוחה ונרשם כי עברה דימום תת עכבישי ספונטני, היא מונשמת, תגובותיה מינימאליות ולפי מצבה, תהיה מחוסרת הכרה בשבועות הקרובים (עמ' 74 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

18. בגיליון מהלך המחלה מיום 30.5.2000 נרשם בשעה 08:30, כי המנוחה מונשמת, יציבה המודינאמית, עם חולשה קשה של גפיים שמאליות וחולשה קלה יותר של הימניות (עמ' 59 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת וכן, סעיף 16 לחוות דעתו של פרופ' סהר). באותו יום בשעה 08:00 נחתם גם טופס הסכמה לניתוח (עמ' 75 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

עוד באותו היום, בוצע על ידי ד"ר ש. מימון צנתור עורקי המוח בהרדמה כללית, כאשר בהזרקות חוזרות של חומר ניגוד לשיקוף רנטגני זוהתה המפרצת. בדו"ח הפעולה צוין, כי הוחדרו לתוך המפרצת 9 סלילים (ולא 7 כפי שרשם פרופ' סהר בחוות דעתו) וכי עם סיום הפעולה, לא נראה חסר כלי דם במוח בסביבת המפרצת (עמ' 63 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת וסעיף 18 לחוות דעתו של פרופ' סהר).

בהמשך, ישנו תיעוד נוסף של מצב המנוחה בגיליון מהלך המחלה. פרופ' סהר ציין כי תיעוד זה מתאר הרעה במצב הנוירולוגי של המנוחה (עמ' 60 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

19. על פי גיליון מהלך המחלה מיום 31.5.2000, הועלה חשד לאלח דם, נשלחו בדיקות למעבדה וניתן טיפול אנטיביוטי (עמ' 60 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). בדיקת CT שנערכה למנוחה ביום 31.5.2000, הראתה כי חלק משמעותי של הדימום סביב גזע המוח נעלם ומאידך, ישנה כמות דם גדולה בחלק הקדמי של המוח ונראית בצקת בולטת. בהמשך, בשעה 22:30 נרשמה הרעה נוספת במצב האישונים, אשר לא הגיבו לאור, ועל פי חוות דעת פרופ' סהר,

— סוף עמוד 7 —

משמעות הדבר הינה נזק לגזע המוח (ראה עמ' 60 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת וכן, סעיף 21 – 22 לחוות דעתו של פרופ' סהר).

20. ברישום מהשעה 08:30 בגיליון מהלך המחלה מיום 1.6.2000, צוינה ירידה במצב הנוירולוגי, בוצעה בדיקת CT נוספת, אשר ממצאיה לא היו שונים מהבדיקה שנערכה יום לפני כן (עמ' 61 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת וסעיף 23 לחוות דעתו של פרופ' סהר).

ברישום מהשעה 10:20 עולה, כי נעשה צנתור חדר במוח, נוקז נוזל מוחי והותקן נקז נוזל המוח בצנתר שהוכנס בדיקור מוחי (עמ' 61 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת וסעיף 24 לחוות דעתו של פרופ' סהר).

ברישום מהשעה 22:00 נרשמה הרעה במצבה של המנוחה (3 על פי מדד גלזגו), צוין כי מצבה קשה, אישוניה מורחבים ואינם מגיבים לאור, לחץ דם ודופק בלתי יציבים והעדר כל תגובה נוירולוגית.

21. למרבה הצער, ביום 2.6.2000, בשעה 08:30 נקבע מוות מוחי של המנוחה (עמ' 61, 76 – 77 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). משפחתה של המנוחה הסכימה לתרום את איבריה.

האם התרשל בית החולים בטיפולו במנוחה בעת אשפוזה אצלו

22. התביעה נשוא תיק זה, נשענת על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 – 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968.

בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות שלוש שאלות. האחת – האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, השנייה – האם הפר את אותה חובת זהירות והשלישית – האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הספציפי, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113).

23. בית החולים חב חובת זהירות מושגית כלפי החולים המאושפזים בו (ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נגד ד"ר זינגר (11.4.2005), ע"א 4025/91 יצחק צבי נגד ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון מה צפה הרופא במצב דברים נתון ומה היה צריך לצפות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על נורמות ודוקטרינות מקובלות בעולם הרפואה, לא יחוב בגין כך על בסיס עוולת הרשלנות. שאלת קיומה של התרשלות נבחנת לפי האמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, על מנת

— סוף עמוד 8 —

להבטיח את שלומו של הניזוק (ע"א 916/05 כדר נגד פרופ' הרישנו (28.11.2007)). המבחן הרלבנטי לבחינת רשלנות בטיפול רפואי אינו "מבחן התוצאה" או מבחן של "חכמה שלאחר מעשה" אלא, מבחן של "הרופא הממוצע" ואף לא כל טעות מהווה מעשה רשלנות (ראה בעניין זה ע"א 323/89 פכרי קוהרי נגד מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142, 171, ע"א 280/60 פרדו נגד חפץ – פלדמן ואח', פ"ד טו 1974, 1977 וע"א (חיפה) 4718/07 בובן יאיר נגד שירותי בריאות כללית (28.9.2008)). נבחן להלן את התנהלות בית החולים בטיפולו במנוחה.

24. כפי שפורט לעיל, התובע לא צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית שתתמוך בטענה לפיה, בית החולים התרשל בטיפולו במנוחה בעת אשפוזה אצלו. בסופו של דבר, הונחו בפני בית המשפט שתי חוות דעת מומחים – חוות דעתו של פרופ' ריכנטל, מטעמה של הנתבעת וחוות דעתו של פרופ' סהר, המומחה שמונה על ידי בית המשפט.

25. ראוי להקדים ולהעיר כי במסגרת תצהירו, העלה התובע טענות אודות מהות הטיפול שניתן למנוחה על ידי הצוות הרפואי, לרבות הבחנותיו ושיקוליו, הצהרות שהינן עניין שבמומחיות והדרך להוכיחן הינה באמצעות חוות דעת רפואית בלבד. יתירה מזאת, התובע תאר בתצהירו את ההסברים שניתנו לכאורה, על ידי הצוות הרפואי. דא עקא, שבחקירתו הנגדית התברר, כי הוא לא נטל חלק באילו משיחות ההסבר ולכן, הוא גם אינו יכול להעיד על תוכנן של השיחות (עמ' 24, שורות 1 – 12 לפרוטוקול). לפיכך, אין מקום להתייחס להצהרות אלו של התובע. יתירה מזאת, התובע בחר משיקוליו הוא, שלא לזמן לעדות את ילדיו, אשר על פי המסמכים הרפואיים היו נוכחים במקום וקיבלו אינפורמציה שוטפת באשר למצבה של המנוחה, ויש בכך כדי לפעול לרעתו במישור הראייתי.

חוות דעתו של פרופ' ריכנטל

26. פרופ' ריכנטל סקר בחוות דעתו את השתלשלות האירועים, כפי שבאה לידי ביטוי במסמכים הרפואיים. בנוסף, נתן פרופ' ריכנטל סקירה של המחלה ממנה סבלה המנוחה, קרי דימום תת עכבישי כתוצאה מפריצה של מפרצת מוחית, הדירוג המקובל לצורך תיאור מצבם של חולים הסובלים מדימום כזה והשלכה על המקרה הספציפי. פרופ' ריכנטל קבע בחוות דעתו, כי מצבה הנוירולוגי הקשה של המנוחה, בעת שהגיעה לבית החולים רמב"ם ביום 26.5.2000, לא הצריך התערבות ניתוחית דחופה. על פי חוות דעתו, לאחר תיאומים הועברה המנוחה לבית החולים בילינסון ובקבלתה למחלקה לנוירוכירורגיה נמצא כי לא חלה החמרה במצבה. רק לאחר ביצוע האמבוליזציה של המפרצת ביום 30.5.2000, החלה התדרדרות קלינית במצבה, דבר שהוביל, בסופו של דבר, לפטירתה. בפרק הסיכום בחוות הדעת קבע פרופ' ריכנטל כי המנוחה סבלה מדימום תת עכבישי מאסיבי והגיעה לבית החולים רמב"ם בדירוג גרוע. גם אם הייתה ההתערבות האנדו – וסקולארית נערכת מוקדם יותר משהתקיימה בפועל, לא היו התוצאות שונות שכן, המנוחה לא הגיעה לבית החולים

— סוף עמוד 9 —

בילינסון במצב קליני גרוע מזה שביום 26.5.2000. בסיפא לחוות הדעת קבע, כי נתוניה של המנוחה היו קטלניים וכל טיפול לא יכול היה להציל את חייה.

27. התובע ויתר על חקירתו של פרופ' ריכנטל ולפיכך, חוות הדעת לא נסתרה (ראה ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין ואח' נגד דוד לוביאנקר ואח' (12.7.2011)). יתירה מזאת, כפי שיפורט להלן, חוות דעתו של פרופ' ריכנטל נתמכת הלכה למעשה, בחוות דעתו של פרופ' סהר, המומחה מטעם בית המשפט.

חוות דעתו של פרופ' סהר

28. פרופ' סהר הסביר בחוות דעתו, כי מפרצת מוחית הינה התרחבות בצורת שלפוחית, מעין בלון בעל דופן דק, המתבלט מדופן עורק ומחובר אליו ב"צוואר" ומדובר בתוצאה של חולשה מולדת מקומית של דופק העורק. בדרך כלל מתגלה המפרצת כאשר הדופן פוקע והדם מתפרץ מהעורק לרווח התת עכבישיתי המקיף את המוח. כשהדימום מאסיבי, פורץ הדם גם לתוך רקמת המוח וחדריו. עוד ציין פרופ' סהר, כי בעוד שלחץ דם רגיל מגיע לכדי 120 מ"מ כספית, הרי שהלחץ התוך גולגולתי אינו עולה על 14 מ"מ כספית. הדימום המפרצתי הוא אירוע חד, הוא פתאומי ולרוב, הוא פוסק מעצמו אולם, מביא לשורת תופעות מחלה בדרגות חומרה שונות.

29. הערכת דירוג המצב הנוירולוגי של חולה הסובל מדימום מעין זה, נעשית באמצעות מדד Hunt and Hess (להלן "סולם הנט"), הבנוי מחמש דרגות המתארות מצבים נוירולוגים שונים. ככל שדרגת החולה על פי הסולם הקליני הינה גבוהה יותר, אזי הסיכון הניתוחי עולה והפרוגנוזה הכללית פוחתת. מדד זה נקבע על פי בדיקה קלינית, מבלי להעזר במדידת ערכים פיזיולוגיים או בדיקות עזר. מאידך, המידע המתקבל מבדיקות עזר, מוסיף לחומרת הערכת המצב כגון, דם בכמות רבה ברקמות המוח וחדריו, לחץ דם גבוה בשלב הקבלה לבית החולים, עדות ללחץ תוך גולגולתי מוגבר ורמת סוכר גבוהה בדם. סיבוך נוסף כתוצאה מהדימום, הינו "VASOSPASM" – התכווצות והצרות קוטר עורקים במוח, המתפתח מן היום השלישי או הרביעי לאחר הדימום ונמשך עד ליום העשירי. כתוצאה מכך, יש ליקוי באספקת הדם לאיזורי המוח השונים, נוצרת בצקת מוחית, חסימה של ניקוז נוזל המוח מתוך הגולגולת ושני תהליכים אלו, מגבירים את הלחץ התוך גולגולתי, אשר גורם נזק למוח.

30. בהתאם לחוות דעתו של פרופ' סהר, הטיפול בחולה הסובל מדימום תת עכבשיתי מפרצתי, מתרכז בשני ראשים שונים הקשורים זה בזה.

א. טיפול שמרני שנועד לייצב ולשפר את מצבו הנוירולוגי של החולה, כאשר אינטנסיביות הטיפול מוכתבת על ידי מצבו ההתחלתי של החולה ותגובתו לטיפול –

— סוף עמוד 10 —

החל מטיפול תרופתי והרגעתי קל ועד להרדמה, הנשמה מבוקרת וטיפול תרופתי להורדת לחץ דם והלחץ התוך גולגולתי.

ב. טיפול ניתוחי לצורך סגירת צוואר המפרצת בניתוח "מוח פתוח" או גרימת פקקת בתוכה, על ידי הכנסת גופים, כסלילי מתכת באמצעות צנתור עורקי המוח. פרופ' סהר הדגיש כי שיטת טיפול זו אינה מהווה טיפול בדימום שכבר ארע, אלא היא נועדה למנוע דימום עתידי.

עוד הבהיר פרופ' סהר בחוות דעתו, כי הפרוגנוזה של חולה הסובל מדימום תת עכבישי מפרצתי, היא בראש וראשונה פונקציה של המצב הנוירולוגי (הדרגה ב"סולם הנט") בה הוא נמצא בסמוך לאירוע, ורק בשלב השני נכנס גורם הטיפול. בנוסף, כמחצית מכל החולים הלוקים בדימום זה, נפטרים בדימום הראשון, חרף הטיפול שניתן להם.

31. בהמשך חוות דעתו, ניתח פרופ' סהר את הטיפול שניתן למנוחה בשלושת בתי החולים (אף שטענות התובע נגעו להתנהלות בית החולים רמב"ם בלבד בעת טיפולו במנוחה), תוך התייחסות לרצף הטיפול שניתן לה ומצבה הרפואי בכל השלבים.

באשר לטיפול בבית החולים לגליל המערבי בנהריה, מצא פרופ' סהר כי המנוחה הגיעה לבית החולים במצב של דרגה 1 (ספק 2) על פי סולם הנט. עם זאת, הממצאים בבדיקת ה – CT היו קשים מאוד ובנוסף, היא סבלה מלחץ דם גבוה ודופק איטי, ערכים המעידים על לחץ תוך גולגולתי מוגבר. לאור ממצאים קשים אלו, היא הורדמה והונשמה ובכך הובטחה נשימה מוסדרת והפחתת לחץ תוך גולגולתי, בנוסף לתרופות שניתנו לה, כל זאת על מנת להקטין את הסיכון שבעצם העברתה לבית החולים רמב"ם. חרף נקיטת אמצעי זהירות אלה, שהם האמצעים המקובלים ברפואה, הורע מצבה של המנוחה במידה משמעותית במהלך הנסיעה.

32. באשר לטיפול שניתן למנוחה בבית החולים רמב"ם, פרופ' סהר מצא כי על פי המסמכים הגיעה המנוחה לבית החולים כשהיא שרויה בדרגה 4 על פי סולם הנט ובנוסף, נמצאו בבדיקות מעבדה רמות סוכר גבוהות בדמה (כאמור, מדובר בגורם המוסיף לחומרת מצבה). במצב דברים זה, הפרוגנוזה של המנוחה הייתה רעה והסיכויים להרע את מצבה על ידי התערבות ניתוחית, מכל סוג שהוא, היו גבוהים. לאור נתונים אלו, קבע פרופ' סהר, כי רופאי המחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים רמב"ם נהגו כהלכה, כאשר בחרו ליתן למנוחה טיפול שנועד לייצב את מצבה, להפחית את הלחץ התוך גולגולתי ולמנוע או להפחית, ככל שניתן, את תופעת ה-"VASOSPASM". לאור ניתוח המסמכים הרפואיים, כמפורט לעיל, הרי שמצבה של המנוחה לא הוטב במהלך הימים בהם אושפזה בבית החולים רמב"ם.

— סוף עמוד 11 —

33. ייאמר מיד, חוות דעתו של פרופ' סהר לא נסתרה בחקירתו הנגדית. משנשאל פרופ' סהר מהי ההשלכה של העיכוב במשך 4 ימים עד להעברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון, השיב פרופ' סהר באופן מפורש, כי סגירת מפרצת, כפי שנעשתה בבית החולים בילינסון, "היא טיפול מונע לדימום הבא שההסתברות שלו גבוהה ביותר. הוא אף פעם איננו טיפול שבא לעשות משהו לדימום שכבר ארע". בהמשך, לשאלת בית המשפט, האם לא היה צריך להעביר את המנוחה לבית החולים בילינסון בשלב מוקדם יותר ולא להמתין 4 ימים, חזר והבהיר פרופ' סהר כי "הדבר החשוב ביותר בשלב הראשון, זה לייצב את מצב החולה. ועד שלא מייצבים את המצב של החולה בצורה האפשרית, והיא על ידי ייצוב לחץ הדם ודופק, ניסיון להשתלטות על לחץ התוך גולגולתי המוגבר, פעולה כירורגית בעת הזו עלולה במצב שהחולה הגיעה לרמב"ם, דהיינו בדרגת סיכון 4, עלול היה להרוג אותה" (עמ' 39, שורות 14 – 19 לפרוטוקול). בהמשך, השיב המומחה לשאלה דומה של התובע, כי גורלה של המנוחה היה צפוי מרגע שהערכת דרגת הסיכון שלה בסולם הנט הייתה 4 בעת הבדיקה הראשונה ולכך יש להוסיף את גורמי הסיכון הנוספים של לחץ תוך גולגולתי מוגבר ורמת סוכר גבוהה בדם. במצב דברים זה, טען פרופ' סהר כי סיכויי ההישרדות של המנוחה היו נמוכים ביותר (עמ' 40, שורות 28 – 32 ועמ' 41, שורות 1 – 19 לפרוטוקול).

34. בעת אשפוזה בבית החולים רמב"ם, ניתן למנוחה טיפול מייצב ושמרני להפחתת הלחץ התוך גולגולתי ומניעת תופעת ה"VASOSPASM" וממילא, אסור היה לבצע בה פעולה כירורגית ולא נדרשה העברתה הדחופה לבית החולים בילינסון. הטיפול שניתן למנוחה בבית החולים רמב"ם הינו טיפול רפואי מקובל, התואם את מצבה של המנוחה באותה עת ולאור האמור בחוות דעתו של פרופ' סהר, אני קובע כי בית החולים לא התרשל בטיפולו במנוחה בעת אשפוזה אצלו. ממילא, לא התרשל בית החולים עת השאיר את המנוחה באשפוז אצלו עד ליום 29.5.2000 ולא היה עליו להעבירה לבית החולים בילינסון בשלב מוקדם יותר, לצורך ביצוע הצנתור.

35. בסיכומיו, טען התובע כי מחקירתו של פרופ' סהר עולה, כי כלל לא צריך היה לבצע את ההעברה של המנוחה לבית החולים בילינסון, אף במועד בו בוצעה. טענה זו סותרת את הטענה המרכזית בכתב התביעה (אשר אינה נתמכת בחוות דעת רפואית), לפיה היה על בית החולים רמב"ם להעביר את המנוחה לבית החולים בילינסון בשלב מוקדם יותר ולא יאוחר מיום 29.5.2000 בשעה 12:00.

לגופו של עניין, אמנם במהלך חקירתו הנגדית, הבהיר פרופ' סהר כי לדעתו, כלל לא היה צריך להעביר את המנוחה לבית החולים בילינסון, מאחר והטיפול שם ממילא לא היה עוזר ומאחר ומדובר בסיכון של המנוחה (עמ' 39, שורות 14 – 31 לפרוטוקול). עם זאת, פרופ' סהר אישר כי בית החולים רמב"ם נקט בשני מישורי הטיפול הנחוצים – הן המישור השמרני והן המישור הטיפולי שנועד לסגירת המפרצת, לצורך מניעת הדימום הבא וכי על פי המסמכים הרפואיים, מצבה של המנוחה בעת העברתה לבית החולים בילינסון היה סטטי, אף אם מדובר במצב רע (עמ' 42, שורות 1 – 7 לפרוטוקול). בנוסף, אישר פרופ' סהר כי מהלך

— סוף עמוד 12 —

הטיפול בבית החולים רמב"ם היה ראוי (עמ' 42, שורות 13 – 17 לפרוטוקול). יתירה מזאת, כפי שיפורט להלן, העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון לא הרע את מצבה. יש להדגיש עוד, כי בסופו של דבר, הגורם המקצועי שהחליט על ביצוע האמבוליזציה, היו רופאי בית החולים בילינסון (באישור המשפחה) ולא רופאי בית החולים רמב"ם.

מהלך העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון

36. התובע טען בתצהירו, כי למרות שעל פי הרישומים בתיקה הרפואי, אמורה הייתה המנוחה לעבור לבית החולים בילינסון בבוקר יום 29.5.2000. בפועל, הדבר לא בוצע ורק בשעה 14:30 היא הועלתה על אמבולנס רגיל, שאיננו אמבולנס טיפול נמרץ וככל הנראה, ללא ליווי רפואי מתאים והועברה לבית החולים בילינסון. לטענתו, במשך כל אותן השעות שמע ויכוחים במחלקה לפיהם, אף אחד מהרופאים לא רצה להתלוות לאישתו באמבולנס ולבסוף הוזמן אמבולנס חיצוני והוא אינו יודע אם התלווה לנסיעה רופא. לטענתו, משנוכח כי העברת המנוחה אינה מתבצעת וכי אין אמבולנס שיכול להעבירה, פנה לפרופ' שאשא, מנהל בית החולים בנהריה (שם עבדה המנוחה עד לאותה עת), אשר מסר לו כי במידה ויש צורך לכך, הוא יוציא אמבולנס ויעמידו לרשות בית החולים רמב"ם. משמסר את המידע לרופאים והאחיות שטיפלו במנוחה, הודיעו לי כי נמצא פתרון והאמבולנס יגיע בתוך זמן קצר. לטענתו, מתיקה הרפואי של המנוחה עולה כי נעשה שימוש באמבולנס חיצוני, לאחר שאמבולנס שיועד להעברת המנוחה בשעות הבוקר, בוטל ללא הסבר או נימוק וכי אין בתיק הוראות העברה כלשהן ולא מונה רופא אחראי לשלום המנוחה בעת העברתה. בהמשך, טען התובע כי במסגרת גילוי המסמכים, הומצא לידיו נוהל העברת חולים שהיה נהוג אצל בית החולים, אשר הופר לטענתו. עוד טען התובע, כי אף שמהלך נסיעה רגיל לפתח תקווה לא היה אמור להתארך יותר משעה ומספר דקות, בושש האמבולנס להגיע לבית החולים. רק בחלוף שעות, לאחר אין ספור שיחות טלפון ובירורים, נודע לתובע כי האמבולנס פנה לבית החולים הלל יפה בחדרה, לאחר שהחמצן במיכליו נגמר ונרשמה על גבי המסמך המילה "חסוי". התובע הפנה בעניין זה למסמך בית החולים הלל יפה בחדרה, מיום 29.5.2000. בהמשך טען התובע כי בפועל, על פי הרישומים, הגיעה המנוחה לבית החולים בילינסון רק בשעה 20:00 בערב וד"ר מימון, שאמור היה לבצע את הניתוח, מסר כי אינו יכול להתחיל בניתוח כה מסובך ולכן, נדחה הניתוח לסגירת המפרצת למחרת היום.

37. כפי שפורט לעיל, ההכנות לקראת העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון החלו עוד ביום 28.5.2000. המסמכים הרפואיים מאותו יום מעידים על התייעצות שנערכה בין רופאי בית החולים רמב"ם לבין רופאי המחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה (ראה מכתבה של ד"ר גולדשר לד"ר ש. מיימון מהמחלקה לנוירוכירורגיה התערבותית בבית החולים בילינסון, מיום 28.5.2000 וכן, ההערות שנרשמו בגיליון הסיעודי מאותו היום בדבר משלוח צילומי CTA לבית החולים בילינסון לצורך ייעוץ, כמפורט לעיל). גם בסיכום האשפוז מבית החולים רמב"ם מיום 29.5.2000, אשר ניכר כי הוכן כבר יום לפני כן, נרשם כי "בתיאום טלפונית עם ד"ר מימון החולה מועברת להמשך בירור וטיפול אנדו

— סוף עמוד 13 —

וסקולרי (אמבולציה של המפרצת) במחלקת רדיולוגית בית חולים בילינסון". המסמכים הרפואיים מעידים (ולמעשה הצדדים אינם חולקים על כך), כי העברתה של המנוחה נועדה על פי התכנון, להערך בשעות הבוקר.

כפי שצוין לעיל, בגיליון מהלך המחלה מיום 29.5.2000 ישנם שני רישומים. ברישום הראשון בראש העמוד נרשם על ידי ד"ר אורל ובסקי כי "לפי תיאום טלפוני עם ד"ר מיימון החולה מועברת להמשך בירור אנדו וסקולרי ואמולציה של מפרצת… במחלקת רדיולוגית בי"ח בילינסון 11:30".

ברישום נוסף בגיליון מהלך הטיפול, נרשם כי: "14:00. היתה מיועדת לעבור לטיפול אנדו וסקולרי שנקבע היום בבילינסון. בשעה 08:30 הודיעו לנו כי הטיפול לא יתקיים היום ולכן בוטל אמבולנס. בהמשך 10:30 התברר שניתן יהיה לערוך את הטיפול היום. אז הוזמן שוב אמבולנס, יגיע ב – 14:30" מאחר והוזמן אמבולנס חוץ באישורו של ד"ר רובין ע"ח בית החולים". רישום זה מסביר למעשה, את העיכוב בהעברת המנוחה לבית החולים בילינסון, הוא נתמך במזכר מיום 29.5.2000 שנשלח למחלקת התחבורה של בית החולים רמב"ם לצורך תיאום ההעברה (עמ' 51 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת), והוא שולל את טענותיו של התובע לפיהן, בית החולים לא נערך מלכתחילה לביצוע ההעברה כבר בבוקרו של אותו יום. בנוסף, התובע עצמו אשר בעת חקירתו את פרופ' פיינסוד, כי ד"ר מיימון מסר לו בבוקר שיש שביתת מרדימים (עמ' 34, שורות 24 – 25 לפרוטוקול) ויש בכך כדי לאשש את גרסת הנתבעת, בדבר סיבת דחיית ההעברתה של המנוחה, עקב סיבות התלויות בבית החולים בילינסון. יתירה מזאת, התובע לא הביא לעדות את ילדיו, אשר נכחו במקום וגם לא הגיש תצהיר או ביקש לזמן את פרופ' שאשא, מנהל בית החולים נהריה, על מנת לבסס טענתו, לפיה הוא נזקק לעזרתו של פרופ' שאשא, בהעמדת אמבולנס לצורך ביצוע העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון. אני דוחה, אפוא, את טענותיו של התובע בעניין זה.

38. על פי מסמכי תעודת המשלוח ומסמכי א. א. אלישע (חברת האמבולנסים), הוזמן מהחברה אמבולנס עם רופא וחובש והמנוחה יצאה מבית החולים רמב"ם בשעה 15:00 (הצדדים אינם חלוקים על כך).

בחקירתו הנגדית חזר בו התובע מהטענה לפיה, לא התלווה רופא לאמבולנס אשר הוביל את המנוחה. התובע אישר כי אין לו מושג כמה אנשים היו באמבולנס וכי הוא כלל לא יודע אם התלווה אליו רופא או לא. התובע אישר, כי לא ידע אם היה באמבולנס חמצן, אם לאו. בהמשך החקירה טען, כי מעולם לא הצהיר שלא היה חמצן או רופא באמבולנס וכי "אולי פרי דמיונו של עורך הדין שלי" (עמ' 25, שורות 12 – 22 לפרוטוקול). לאור הראיות שהובאו בפני, אני קובע כי האמבולנס החיצוני שהוזמן מבית החולים אלישע, יצא לדרכו מבית החולים רמב"ם בשעה 15:00, כשהוא מלווה ברופא ובחובש.

— סוף עמוד 14 —

39. התובע טען, כי בית החולים התרשל בהעברת המנוחה, שעה שלא וידא כי האמבולנס נושא את כל הציוד הנדרש, כולל בקבוקי חמצן. בפועל, נגמר החמצן במהלך הנסיעה ולכן, נאלץ האמבולנס לעצור בבית החולים הלל יפה בחדרה, לצורך החלפת בקבוקי החמצן, דבר שגרם לעיכוב נוסף בהעברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון ולטענתו, גרם להתדרדרות נוספת במצבה. עוד נטען, כי לא הוצג על ידי בית החולים תיעוד רפואי המתייחס להעברה באמבולנס, מי הם הרופאים שליוו את המנוחה וגיליון המעקב בעת ביצוע ההעברה, לרבות המדדים.

40. על פי מסמך ממוחשב של בית החולים הלל יפה בחדרה, שכותרתו "קבלת מבקש", נרשם כי המנוחה "היגיעה באמצע העברה ברמבם לבלינסון נגמר בלון החמצן". שעת הביקור במקום הינה 16:12 ועל פי תדפיס ממוחשב שצורף לנספח הנ"ל (עמ' 57 בתיק המוצגים של הנתבעת), האמבולנס עזב את בית החולים בשעה 16:44. לא מצאתי ממש בתמיהה שהעלה התובע באשר לרישום "חסוי" בתדפיס המחשב בבית החולים הלל יפה. כפי שהעיד ד"ר ג'לאל והדבר גם בא לידי ביטוי בתדפיס המחשב עצמו, הרישום "ביקור חסוי (כ/ל)" מהווה לא יותר מאשר שבלונה של משרד הקבלה, בה ניתן לסמן את האות "כ", בחלק מן המקרים, כאשר יש צורך בחיסיון המטופל. כפי שהעיד ד"ר ג'לאל, במקרה זה לא סומן הביקור כחסוי וניתן להסיק מהרישום, שהמנוחה רק נרשמה בבית החולים לצורך החלפת בלון החמצן, אך לא נבדקה או טופלה בו.

41. לא תיתכן מחלוקת על כך שהעברת חולה במצבה של המנוחה, מצריכה היערכות מתאימה ובין היתר, בלוני חמצן בכמות מספיקה לצורך זמן הנסיעה, עם מקדם ביטחון גבוה. לא יעלה על הדעת, כי לאחר נסיעה בת כשעה באמבולנס, יתברר כי בלוני החמצן אינם מספיקים לצורך נסיעה עד לבית החולים בילינסון. הגם שמדובר בחברת אמבולנסים פרטית חיצונית, בית החולים הוא שהיה אחראי על העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון, על כל המשתמע מכך ולכן, הוא גם שנושא באחריות לוודא נתון בסיסי בדבר קיומם של בלונים חמצן מתאימים באמבולנס, דבר שככל הנראה, לא נעשה.

התובע צרף לתצהירו נוהל שהוציא בית החולים בנוגע להעברת מטופל מבית החולים לבית חולים אחר ונוהל העברת חולים במצבים מורכבים אל מחוץ לבית החולים. אמנם, מדובר בנוהל שפורסם בשנת 2005, אבל ניתן ללמוד ממנו על סטנדרט הזהירות שהציב בית החולים עצמו, בעניין ההערכות לקראת העברת חולה מורכב, כמו המנוחה, לבית חולים אחר ובפרט, הצורך בהכנת רשימה ארוכה של ציוד נדרש, לרבות ציוד החייאה, כולל בקבוק חמצן ובבדיקת ציוד באמבולנס.

יתירה מזאת, אני מקבל את טענת התובע לפיה, משלא הוצג על ידי בית החולים תיעוד רפואי המתייחס למצבה של המנוחה בעת העברתה לבית החולים בילינסון באמבולנס, לרבות גיליונות המעקב אחריה בעת ביצוע ההעברה ורישום המדדים שנמצאו, הרי שהנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות מצדו של בית החולים, מוטל עליו. אמנם, האחריות לביצוע

— סוף עמוד 15 —

הרישומים במהלך הנסיעה מוטלת על חברת האמבולנסים, בנסיבות הספציפיות שלפנינו אולם, לאור אחריותו הכוללת של בית החולים בביצוע ההעברה, הרי שנטל זה מוטל גם לפתחו של בית החולים ולכל הפחות, היה עליו בזמן אמת לדאוג לקבל לידיו את אותם רישומים. מנגד, נטל זה מתרכך נוכח העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי, סמוך להתיישנותה, דבר שהקשה על איתור מסמכים, במיוחד שעה שחברת האמבולנסים א. א. אלישע, אינה קיימת עוד.

42. חרף העדר התיעוד הרפואי הנוגע לזמן העברתה של המנוחה מבית החולים רמב"ם לבית החולים בילינסון, הוכח בפני כי הלכה למעשה, מצבה הרפואי לא השתנה במהלך העברתה וכי לא נגרם לה נזק כלשהו במהלך הנסיעה.

43. ראשית, התובע טען כאמור, כי המנוחה הגיעה לבית החולים בילינסון בשעה 20:00 (בכתב התביעה נטען כי האמבולנס הגיע בשעה 21:30). אמנם, כפי שפורט לעיל, שעת קבלתה המדויקת בבית החולים בילינסון לא צוינה במסמכים. עם זאת, ניתן ללמוד מהמסמכים הרפואיים, כי המנוחה הגיעה לבית החולים בילינסון עוד לפני השעה 18:30. כך, בגיליון השגחה מיום 29.5.2000 החל המעקב אחריה החל משעה 18:30 (עמ' 64 ו – 65 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). עדות לכך ניתן למצוא גם בדו"חות תוצאות בדיקות הדם שנערכו למנוחה, החל מהשעה 19:13 ואילך (עמ' 79 – 83 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). ניתן, אפוא, לקבוע כי המנוחה הגיעה לבית החולים בין השעה 18:00 לשעה 18:30, כשעה ורבע עד שעה וחצי מאז שעזב האמבולנס את בית החולים הלל יפה בחדרה, זמן נסיעה סביר בין שני בתי החולים.

44. שנית, במהלך חקירתו הנגדית, נחקר פרופ' סהר לעניין ההשלכות של בקבוק החמצן, אשר נגמר במהלך הנסיעה. פרופ' סהר הבהיר באופן חד משמעי, כי חולה במצבה של המנוחה, המונשם ומחובר לבלונים שאין בהם חמצן, היה נפטר בתוך 3 עד 5 דקות. עוד הבהיר פרופ' סהר, ואני מקבל את עמדתו, כי לו היה נגמר החמצן לחלוטין, הייתה המנוחה נפטרת עוד טרם הגיעה לבית החולים הלל יפה. המסקנה המתבקשת היא, כי המנוחה לא נותרה ללא חמצן במהלך הנסיעה, שאחרת היתה נפטרת עוד בטרם הגעתו של האמבולנס לבית החולים הלל יפה בחדרה.

45. שלישית, בגיליון הקבלה בבית החולים בילינסון נרשם, כי מנוחה במצב כללי ירוד, מורדמת באמצעות תרופות ומונשמת. בנוסף, צויין כי היא נמצאת בדרגה 4 על פי סולם הנט (עמ' 58 – 59 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

פרופ' ריכנטל קבע בחוות דעתו, כי בעת אשפוזה של המנוחה בבית החולים רמב"ם, דורג מצבה הנוירולוגי 4 בסולם הנט, ובעת קבלתה במחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים בילינסון, לא חלה החמרה במצבה הנוירולוגי ורק לאחר טיפול האמבוליזציה של המפרצת,

— סוף עמוד 16 —

אשר עברה ביום שלמחרת, נראו תופעות חדשות, שהצביעו על התדרדרות במצבה. פרופ' ריכנטל לא נחקר על חוות דעתו והיא לא נסתרה.

פרופ' סהר, המומחה מטעם בית המשפט, ציין אף הוא בחוות דעתו, כי בבדיקה שנערכה למנוחה בקבלתה במחלקה לנוירוכירורגיה, היו ממצאי בדיקתה, לרבות מצבה הנוירולוגי ודירוגו בסולם הנט, זהים לאלה שנרשמו במחלקה לנוירוכירורגיה של בית החולים רמב"ם. עוד מצא פרופ' סהר, על בסיס גיליון מהלך המחלה וסיכום המחלה של בית החולים בילינסון (עמ' 30 -31 ועמ' 84 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת, בהתאמה), כי מצב זה נשאר בעינו גם ביום 30.5.2000. בהמשך, תאר פרופ' סהר את הטיפול שניתן למנוחה בבית החולים בילינסון, כולל פעולת הצנתור ואטימת המפרצת, שנעשתה בבוקר 1.6.2000 וההתדרדרות במצבה החל משעות הערב שלאחר ההתערבות, ועד לפטירתה בבוקר 2.6.2000 (ראה השתלשלות העניינים על פי המסמכים הרפואיים). בחקירתו הנגדית, חזר פרופ' סהר ואישר באופן מפורש, כי מצבה של המנוחה בעת הגיעה לבית החולים בילינסון, היה זהה למצבה עת יצאה מבית החולים רמב"ם וכי העברתה לבית החולים בילינסון לא גרמה נזק (עמ' 42, שורות 30 – 32 ועמ' 43, שורה 1 לפרוטוקול). חוות דעתו של פרופ' סהר בעניין זה נתמכת היטב במסמכים הרפואיים והיא לא נסתרה.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון לא גרמה להרעה במצבה של המנוחה. עצם העובדה שהמנוחה הגיעה לבית החולים בילינסון במצב זהה וללא החמרה, מוכיח גם כי לא נגרם לה נזק עקב הצורך בהחלפת בלוני החמצן. לכן, גם אם התרשל בית החולים רמב"ם בהכנת הציוד ובפרט, בלוני החמצן לצורך העברת המנוחה, הרי שבסופו של דבר, הסיכון שיצר לא התממש ולא נגרם למנוחה נזק עקב כך.

46. כפי שעולה מהראיות שהובאו בפני ובפרט, חוות דעת המומחים, הרי שמלכתחילה הפרוגנוזה של המנוחה היתה רעה. היא היתה שרויה בדרגה 4 על פי סולם הנט ובנוסף, נמצאו אצלה גורמים נוספים – לחץ דם גבוה, לחץ תוך גולגלי מוגבר ורמות סוכר גבוהות – שהוסיפו לחומרת מצבה. פרופ' סהר חזר על כך בחקירתו הנגדית והעיד, כי גורלה של המנוחה היה צפוי מרגע שהערכת דרגת הסיכון שלה בסולם הנט הייתה 4 בעת הבדיקה הראשונה ולכך יש להוסיף את גורמי הסיכון הנוספים של לחץ תוך גולגולתי מוגבר ורמת סוכר גבוהה בדם. במצב דברים זה, הבהיר פרופ' סהר כי סיכויי ההישרדות של המנוחה היו נמוכים ביותר (עמ' 40, שורות 28 – 32 ועמ' 41, שורות 1 – 19 לפרוטוקול). בסיכום חוות דעתו, קבע פרופ' סהר, כי מותה של המנוחה היה תוצאה של הדימום התת עכבישיתי המפרצתי החמור בו לקתה, חרף מאמצי הרופאים לשפר את מצבה.

47. אמנם, פרופ' סהר לא חסך ביקורת על החלטת רופאי בית החולים בילינסון לבצע את פיקוק המפרצת בעיתוי בו נעשה, נוכח חומרת מצבה של המנוחה באותה עת, היות הטיפול בעיצומה של תקופת ה – VASOSPASM והעובדה שפיקוק המפרצת נועד למנוע דימום עתידי ואינו מסייע או משפר את מצב החולה לאחר דמום שפסק ונספג בחלקו, כפי שארע את

— סוף עמוד 17 —

המנוחה. עם זאת, קבע פרופ' סהר כי פעולת הצינתור ואטימת המפרצת התנהלו בצורה מופתית וכי מותה של המנוחה וקרוב לוודאי גם מועדו, לא הושפעו על ידי ההתערבות לפיקוק המפרצת. יתירה מזאת, ראוי לחזור ולהדגיש, כי בסופו של דבר, הגורם המקצועי שהחליט על ביצוע הצינתור, היו רופאי בית החולים בילינסון (באישור המשפחה) ולא רופאי בית החולים רמב"ם ולכן, אין להטיל את האשם בעניין עצם ביצוע הפרוצדורה הנ"ל על בית החולים רמב"ם.

48. סיכומו של דבר, לאור הראיות שהובאו בפני, אני קובע כי בית החולים רמב"ם לא התרשל בעת טיפולו במנוחה בעת אשפוזה אצלו ואף כי הפר את חובת הזהירות כלפיה, משלא וודא קיומם של בלוני חמצן מתאימים באמבולנס שהוזמן מחברת האמבולנסים א.א. אלישע, הרי שהפרת חובת הזהירות בעניין זה, לא גרמה למנוחה נזק. המנוחה נפטרה בסופו של דבר, כתוצאה מהדימום התת עכבישיתי המפרצתי החמור בו לקתה, חרף מאמצי הרופאים לשפר את מצבה, וללא קשר לטיפול הרפואי שניתן לה בבית החולים רמב"ם או עקב החלפת בלון החמצן בבית החולים הלל יפה בחדרה. לפיכך, דין התביעה להדחות.

במצב דברים זה, אין צורך לדון בשאלה הנוספת, הנוגעת להערכת הנזקים הנטענים על ידי התובע.

סיכום

49. באופן טראגי, אבד התובע את אשתו, בת זוגתו, כרעם ביום בהיר, עקב דימום מוחי חמור בו לקתה. ניכר לאורך המשפט, כי התובע לא חדל מאז להתאבל על המנוחה ז"ל וצערו וסערת הרגשות שלו ניכרו היטב בדברים שנשא במהלך הדיונים, כמו גם בעדותו בפני.

50. לאחר ששקלתי את הדברים, לאור נסיבותיו של התובע, כפי שפורטו ברישא לפסק הדין וכמפורט לעיל, אני דוחה אמנם את התביעה אולם, החלטתי שלא לחייב את התובע בהוצאות.

51. ההודעה לצד שלישי נדחית.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' טבת תשע"ב, 05 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.