קשר סיבתי בין אירוע לבבי לבין עבודה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה
24 יוני 2012
ב"ל 1232-07 ברוניסלבה זוהר נ' המוסד לביטוח לאומי בפני
כב' השופטת מיכל אריסון-חילו
נציג עובדים מר סלים אסחאק, נציג מעסיקים מר אלי פיילר
התובעת
ברוניסלבה זוהר ת.ז. 01447499
ע"י ב"כ עו"ד עשהאל בר-נס
נגד
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד יפעת קונה
פסק – דין 1. התובעת, גב' ברוניסלבה זוהר, אחות במקצועה, הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע וגם המוסד), שתי תביעות. בתביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ביקשה להכיר באירוע מיום 11.12.2000 כתאונת עבודה ובתביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ביקשה להכיר באירוע מיום 19.11.2000 כתאונת עבודה (ר' מוצגים נ/1 ו– נ/2).
2. שתי התביעות נדחו על ידי הנתבע. התביעה בתיק מושא דיוננו הוגשה בעניין דחית התביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 17.5.2006, ברם בהסכמת הנתבע צורפה לדיון בתיק גם התביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 11.3.2002.
אלה העובדות העולות מהחומר שהונח בפנינו 3. התובעת, ילידת 1949, אחות במקצועה. בתקופה הרלוונטית לתביעה עבדה התובעת כאחות בבית החולים הסיעודי גרף, בחיפה.
4. התובעת טוענת כי ביום 19.11.2000 בעקבות נפילה של אחת החולות במחלקה בה עבדה, התעורר ויכוח סוער בינה לבין עובדת כח עזר במחלקה, ויכוח שהותיר את התובעת נסערת מאד וחשה ברע.
5.
6. — סוף עמוד 1 —
7. התובעת טוענת כי גם ביום 20.11.2000 לא חשה בטוב וקבעה תור למחרת היום, אצל רופא המשפחה בקופת חולים. כמו כן בוצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג במקום עבודתה בבית חולים גרף שנמצאה תקינה (ר' מוצג ת/2). 8. ביום 21.11.2000 ביקרה התובעת אצל רופא המשפחה בקופת חולים, ד"ר שמעון מיכאלי, והתלוננה על כאבים בחזה מזה מספר ימים ד"ר מיכאלי סבר כי מדובר בדלקת בשריר ורשם לתובעת טיפול תרופתי נגד כאבים והפנה אותה למכון הלב (ר' מוצג נ/7). מרישומו של ד"ר מיכאלי מיום 20.12.2000 עולה כי התובעת לא פנתה למכון הלב (ר' מוצג נ/11).
9. התובעת עבדה כרגיל עד ליום 23.11.2000.
10. ביום 23.11.2000 נעדרה התובעת מעבודתה.
11. ביום 25.11.2000 (יום שבת) בעת ששהתה בביתה חשה התובעת שלא בטוב ומשפחתה הזמינה לה רופא ממוקד רפואי. הרופא מטעם המוקד בדק את התובעת בביתה בשעה 17:30, וביצע בדיקת א.ק.ג בשידור טלפוני. בבדיקת א.ק.ג זו הופיעו, ככל הנראה, שינויים איסכמיים אצל התובעת. לפיכך הפנה הרופא את התובעת לחדר מיון. מאחר וכאביה של התובעת חלפו באותה עת, החליטה התובעת שלא ללכת לחדר מיון (ר' מוצג נ/9).
12. בבוקר יום 26.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה שלה, ד"ר מיכאלי. לאחר בדיקת התובעת ובדיקת א.ק.ג הפנה ד"ר מיכאלי את התובעת לצילום חזה וצלעות, ברם לא הפנה אותה לחדר מיון (ר' מוצגים ת/3 ו-נ/8). ד"ר מיכאלי נתן לתובעת אישור מחלה מיום 23.11.2000 ועד ליום 27.11.2000 וכן החליף את הטיפול התרופתי של התובעת לכדורים חזקים יותר נגד כאבים.
13. מיום 28.11.2000 ועד ליום 11.12.2000 עבדה התובעת באופן רגיל בעבודתה.
14. ביום 11.12.2000 בעת שהתובעת הייתה בעבודתה היא חשה ברע. הרופאה במקום עבודתה של התובעת ביצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג ולאור תוצאותיה שלחה את התובעת מיידית לחדר המיון בבית החולים בני ציון בחיפה (ר' מוצגים ת/4 ו-נ/6).
15. בבית החולים בני ציון בחיפה נמצא שהתובעת לקתה באוטם קידמי שהסתבך בהפרעות קצב חדריות והיא אושפזה בבית החולים. במהלך האשפוז בוצע אנגיאופלסטיה והשתלת תומך LAD and RCA (ר' מוצג נ/5).
16.
17. — סוף עמוד 2 —
18. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 24.12.2000 ושהתה בחופשת מחלה. למעשה מיום 11.12.2000 לא חזרה לעבודתה בבית החולים גרף.
19. התובעת הגישה ביום 26.6.2003 תביעת נזיקין לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 40750/03), בעילת רשלנות רפואית כנגד רופא המשפחה שלה וכנגד קופת החולים. התביעה הסתיימה בפשרה (ר' מסמכים שוהגשו ע"י ב"כ הנתבע ביום 29/6/2009) גדר המחלוקת 20. התובעת טוענת לקיומם של שני אירועים חריגים בעבודתה. הראשון, ביום 19.11.2000 במהלך עבודתה בבית החולים נפלה, לטענתה, חולה, והתובעת התווכחה ויכוח סוער עם אחת העובדות וכתוצאה מזה חשה כאבים עזים בחזה המקרינים לגב, כאבים ביד וקוצר נשימה (להלן – האירוע הראשון). האירוע השני, התרחש ביום 11.12.2000 כאשר במהלך עבודתה התרגזה התובעת לאחר שאחות במחלקה לא ביצעה את עבודתה ועל התובעת היה לעשות זאת במקומה (להלן – האירוע השני).
21. הנתבע טוען מנגד, כי התובעת לא הוכיחה את האירועים הנטענים על ידה. עוד טוען הנתבע כי מתח מתמשך אינו מהווה אירוע תאונתי. 22. מטעם התובעת העידו: התובעת בעצמה, וכן הגב' סבטלנה גרינברג, אחות בבית החולים גרף, הגב' חנה בן הרוש, עובדת כח עזר בבית החולים גרף והגב' מרגריטה פרוטפופוב, עובדת כח עזר בבית החולים גרף. מטעם הנתבע העידה הגב' תמר סרוסי, האחות הראשית בבית החולים גרף.
דיון והכרעה 23. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה–1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי וגם החוק) קובע:
" 'תאונת עבודה' – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו…"
סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי קובע:
"תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים".
24.
25. — סוף עמוד 3 —< br />26. באשר לאוטם שריר הלב, נקבע בפסיקה כי נקודת המוצא היא שבמבוטח מקננת מחלת לב כלילית, אשר בסופו של דבר, ללא קשר לעבודה, עלולה לגרום להופעת אוטם שריר הלב. לעיתים, ניתן לקשור בין אירוע חריג בעבודה, שהוא הגורם המשרה (הזרז – TRIGGER) לבין הופעת האוטם במועד שבו הופיע (עב"ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי – דוד מכלוביץ, פד"ע לח 461; 1198/01 יעל רזיאל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 165, 175)
על מנת שאוטם שריר הלב בו לקה המבוטח יוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בחיי עבודתו, קרי – אירוע יוצא דופן מבחינת המאמץ הגופני או הנפשי, אשר אירע ביום הופעת האוטם או בסמוך לכך (ר' דב"ע מו/0-138 דן יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ח 315; בג"צ 1199/92, 4118/92 לוסקי ואח' נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פד"י מז(5) 734). בחינת חריגותו של האירוע נעשית על בסיס סובייקטיבי, אך עם זאת נפסק כי הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של אירוע חריג (ר' עב"ל 415/09 חיים שלי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.9.2010).
בהוכחת האירוע יש ליחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים וקופת החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי נסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים (ר' דב"ע מב/0-160 אבו ערב עלי נ. המל"ל פד"ע טו עמ' 281), שכן יש להניח כי אדם המאושפז בבית חולים ימסור את העבודות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (ר' דב"ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי נ. שמעון הירשהורן פד"ע כ' עמ' 349).
27. לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את כל החומר שהונח בפנינו לא שוכנענו בהתקיימותם של אירועים חריגים בעבודתה של התובעת ביום 19.11.2000 וביום 11.12.2000. להלן טעמנו. האירוע הנטען הראשון מיום 19.11.2000
28. גרסת התובעת כפי שהובאה בפנינו היא, כי בתאריך 19.11.2000, בסמוך לשעה 13:00 עבדה במשמרת בוקר ושימשה כאחות אחראית. יחד עמה עבדה אחות נוספת בשם סבטלנה, ושלוש עובדות נוספות המשמשות ככח עזר בבית החולים. שתיים מהן, הגב' חנה בן הרוש והגב' ריטה היו ותיקות, ואילו הגב' אלקה הייתה חדשה. התובעת הטילה על אלקה לנקות ארונות וכלים. התובעת טוענת כי בשעה 13:00 שמעה צעקות והתברר לה כי אלקה הפילה חולה. וכך העידה התובעת בפנינו:
"רצתי לחדר שממנו באו הצעקות ושם ראיתי שני כוח עזר, חנה וריטה שעבדו עם החולים שלהם. וחנה אמרה לי ברונייה (התובעת), אלקה הפילה חולה. רצתי לחדר ממול ושם לא היה אף אחד חוץ מהחולה והסרתי את השמיכה וראיתי את מה שראיתי, קודם כל נורא התרגזתי שהחולה נפלה, התרגזתי שאלקה לקחה את החולה כי היא לא יכולה לגעת בחולים זה לא תפקידה. טיפלתי בחולה במה שהייתי חייבת, קראתי לאלקה לחדר ושאלתי למה היא עשתה את זה, והיא צעקה עלי שהיא לא עשתה את זה, ואני התרגזתי עליה."
— סוף עמוד 4 —
(ר' עמ' 7 לפרוטוקול ש' 11-16)
לדברי התובעת, הויכוח נמשך מספר דקות ולאחריו הרגישה כאבים בחזה וחשה שלא בטוב.
התובעת ציינה בתצהירה, כי כשראתה את החולה שוכבת במיטתה ומדממת, הייתה בשוק, נלחצה מאוד, שכן חשבה שעבודתה והרישיון המקצועי שלה נמצאים בסכנה לאור נפילתה של החולה. התובעת ציינה עוד בתצהירה, כי היא החלה לרעוד והרגישה "שהיא מתפוצצת". לגרסתה, היא התרגשה מאוד ומיד לאחר הויכוח עם אלקה היא הרגישה כאב חד. התובעת טענה בתצהירה כי מעולם לא התרחשו אירועים חריגים כאלו ומעולם לא התרגזה בצורה כל כך קשה כמו בוויכוח עם אלקה וכי מעולם לא פחדה והתרגשה כמו באותו הרגע.
29. בשונה בכך, בתביעה שהגישה התובעת לנתבע ביום 5.5.2003 באשר לאירוע הנטען מיום 19.11.2000, תיארה התובעת את הפגיעה באופן הבא: "עקב התרגזות וויכוח חריף עם עובדת אחרת הרגשתי כאבים בחזה וחולשה." (ר' מוצג נ/1). הנה כי כן, בתביעתה לנתבע לא ציינה התובעת דבר על הפלת חולה על הרצפה על ידי עובדת כח העזר, אלקה – ברי כי אירוע הנפילה – אם אכן אירע – הוא משמעותי ביותר והיה מקום לציינו בתביעה שהוגשה לנתבע.
בנוסף עומד לרועץ לתובעת חוסר התיעוד של האירוע במסמכי בית חולים גרף. התובעת העידה בפנינו כי האירוע הנטען היה חריג ביותר באופיו וזו הייתה הפעם הראשונה שקרה אצלה במשמרת (ר' עמ' 3 לפרוטוקול ש' 1-5). כן העידה התובעת ש"אם קורה משהו, יש רופאה במשמרת והיא בודקת את הנעשה ואנו רושמים הכל בתיק של החולה וגם ברפורט של המחלקה" (ר' עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 13-14). התובעת ציינה כי היא דיווחה לאחות הראשית, הגב' תמר סרוסי על המקרה (ר' עמ' 3 לפרוטוקל, ש' 24-25). גם העדות מטעם התובעת העידו כי האחות הראשית תמר סרוסי והרופאה ועוד רופאים ידעו על האירוע (ר' עמ' 11 לפרוטוקולל ש' 24-27, עמ' 12 ש' 25-21, עמ' 13 ש' 1, עמ' 16 ש' 5-6). דא עקא, שהאחות הראשית של בית החולים גרף, גב' תמר סרוסי, העידה בפנינו כי לא דווח לה על האירוע והיא אינה יודעת על אירוע כזה (ר' עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 3). עוד העידה בפנינו הגב' סרוסי: "בית הדין צריך להבין שאירועים כאלה חריגים בסדר גודל כזה מדווחים מיד הן לי והן להנהלת בית החולים מכיוון שאם זו חולה שנמצאה מדממת כפי שתואר, כנראה צריך לשלוח לבית חולים לתפירה או לאיזה שהוא טיפול כי אנו בית חולים סיעודי ואין לנו רנטגן ולא רופא כירורג. נראה לי שכאן משהו הוצא מהקשרו וזו דעתי" (ר' עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 11-16).
בהמשך העידה גב' סרוסי: "אם קורה אירוע חריג של נפילה או כל אירוע חריג כגון נפילה, דימום, חולה דחף חולה ועוד דברים אנו חייבים למלא דוח אירוע חריג שהוא ממולא בשלושה העתקים לא רק על ידי האחות, אלא על ידי אחות, רופא ואחר כך אני עושה
— סוף עמוד 5 —
הסקת מסקנות לג בי האירוע ואיך למנוע אותו. לא יכול להיות מצב שממולא דוח על אירוע חריג ומישהו מהצוות לא יזכור, או הרופאה שעבדה או אני או ההנהלה כי זה מגיע בשלושה העתקים, להנהלה, אלי ולתיק החולה" (ר' עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 21-26). גב' סרוסי נתבקשה על ידי ב"כ הנתבע לחפש דיווחים לגבי האירוע הנטען מיום 19.11.200 ועל כך השיבה: "לא מצאתי, יש לי בעיה אני לא יודעת על איזה אירוע מדובר או על איזה חולה מדובר. לא מצאתי בשנת 2000 תיאור כזה מתועד אצלי" (ר' עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 21-23).
התובעת לא הציגה בפנינו כל מסמך אשר יש בו ראיה לכך שאירוע כזה התרחש. אין כל מסמך מבית החולים המתעד נפילתה ופציעתה של חולה ביום 19.11.2000, או בסמוך לכך, במחלקה בה עבדה התובעת ואנו סבורים כי לו באמת היה מתרחש אירוע חריג שכזה, היה הדבר בא לידי ביטוי ברישומי בית החולים והאחות הראשית, גב' סרוסי, היתה לבטח יודעת עליו.
30. דבר נוסף העומד לרועץ לתובעת הינם המסמכים הרפואיים שלה, בהם אין כל איזכור של האירוע הנטען. ביום 21.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה בקופת חולים, ד"ר שמעון מיכאלי. בפנקס הרפואי נרשם ב"גורם המשלם": "ביקור רגיל" (ולא "תאונת עבודה"). בתלונות וסיבת הפניה נרשם: "במספר הימים האחרון מרגישה כאבים בחזה פתאומיים שמופיעים תמיד אחרי מאמץ של עליה ברגל. לאחר שנחה משתחררת מהכאב. הכאב 'עוצר נשימה' לפי תיאורה." (כך במקור, ר' מוצג נ/7). יוטעם כי ברישום בפנקס הרפואי מיום 21.11.2000, אין כל ציון בדבר נפילת חולה, או התרגזות או ויכוח בעבודה, או כל אירוע חריג אחר בעבודה.
ביום 25.11.2000 הוזמן לביתה של התובעת רופא ממוקד רפואי. מהתעודה הרפואית עולה כי התובעת התלוננה כי 3 ימים קודם לכן הופיעו כאבים בחזה, לחץ, בזמן מאמץ וחולף במנוחה. גם במסמך זה אין כל איזכור לאירוע או ויכוח כלשהו בעבודה (ר' מוצג נ/9). ביום 26.11.2000 פנתה התובעת פעם נוספת לרופא המשפחה, דר שמעון מיכאלי. בכרטיס הרפואי נרשם ב"תלונות": "כאבים בבית הצלעות משמאל."(ר' מוצג נ/8). גם בביקור זה אין כל איזכור לאירוע חריג או ויכוח כלשהו בעבודה.
הנה כי כן, במסמכים הרפואיים לא רק שאין כל איזכור לאירוע הנטען, אלא יש בהם גירסה אחרת באשר לנסיבות הופעת הכאבים ולפיה הכאבים מופיעים בשעת מאמץ ועליה ברגל.
31. התובעת אמנם טוענת כי סיפרה לרופא המשפחה על האירוע בעבודה, אך הוא לא רשם זאת. סבורים אנו, כי לו התובעת הייתה מדווחת לרופא המשפחה על אירוע חריג בעבודתה, הדבר היה בא לידי ביטוי ברישומים הרפואיים, כפי שציין רופא המשפחה, כי התובעת מתארת את הכאב כ"עוצר נשימה", וכפי שנרשם כי הכאבים מופיעים אחרי מאמץ של עליה ברגל. התובעת אומנם טוענת כי הגישה את תביעת הרשלנות נגד רופא המשפחה בשל כך שלא רשם
32. — סוף עמוד 6 —
33. את תלונותיה במדויק, ברם מעיון במסמכי תביעת הרשלנות, שהגישה התובעת, עולה כי תביעת הרשלנות הוגשה בעילת איבחון שגוי וטיפול לקוי, ובעיקר מתייחסת ליום 26.11.2000 מועד בו חלו שינויים איסכמיים בליבה של התובעת, אך לא אובחנו על ידי רופא המשפחה כבעיה לבבית. אבחון שגוי וטיפול לקוי אין משמעו כי רישום תלונותיה של התובעת אינו מדויק אף הוא (ר' המסמכים שהוגשו בצירוף להודעת הנתבע מיום 29.6.2009).
זאת ועוד, בכתב התביעה שהגישה התובעת נגד קופת חולים ורופא המשפחה צוין כי "ביום 19.11.00 סבלה התובעת כאב חזק ביותר ממרכז החזה דרך השד השמאלי למרכז הגב….באותו לילה הופיעו כאבים בשכיבה." (ר' סעיף 5 לכתב התביעה). הנה כי כן, גם כאן אין כל איזכור מטעם התובעת, לאירוע בעבודה, שהוגדר על ידי התובעת כה חמור וחריג אשר גרם לה להתרגשות ולחץ נפשי. למעלה מכך, מכתב תביעה זה עולה בבירור כי התובעת התלוננה על כאבים הנובעים ממאמץ לרבות זה הכרוך בטיפוס בעליה (סעיף 37(ג) לכתב התביעה).
34. התובעת אף לא הגישה תביעה למוסד בגין האירוע הנטען מיום 19.11.2000, אלא רק ביום 5.5.2003, בחלוף כ- 3 שנים, וזאת כאשר לגבי האירוע הנטען מיום 11.12.2000, הגישה תביעה כבר ביום 8.7.2001. התובעת טענה כי לא ידעה שהיה לה התקף לב ולכן לא הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי (ר' עמ' 2 לפרוטקול ש' 3-15). מאידך גיסא, בהודעתה לחוקר המוסד טענה התובעת כי פנתה באותה תקופה לנתבע, אך הוא לא קיבל את זה וכיום מטפל בעניינה עו"ד (ר' עמ' 4 למוצג נ/4).
35. עוד יוטעם כי התובעת לא המציאה לנתבע טופס בל/250 ממולא על ידי מעסיקה, בית החולים גרף, בגין אירוע הנטען מיום 19.11.2000 ובתביעה שהגישה לנתבע, לא ציינה מתי מסרה הודעה למעסיקה על הפגיעה, כך גם המעסיק לא מילא דבר בתביעה (ר' מצג נ/1).
36. בנסיבות אלה גרסתה של התובעת אינה אמינה ואינה מהימנה עלינו ואין אנו מקבלים אותה. 37. התובעת אמנם, הביאה לעדות שלוש עדות מטעמה התומכות בגרסתה, ברם לא מצאנו כי עדות אלה אמינות ומהימנות עלינו, אלא התרשמנו כי העדויות הן מגמתיות במטרה לסייע לתובעת, בתביעתה. העדויות זהות במהותן והעדות זכרו פרטי פרטים, שאין זה סביר שתזכורנה אותם, בחלוף 9 שנים ממועד ההתרחשות הנטען (האירוע הנטען הוא משנת 2000, והעדות העידו בבית הדין בשנת 2009, בחלוף 9 שנים).
עוד ראוי לציין, לטעמנו, כי, עדת הנתבע גב' תמר סרוסי ציינה בעדותה, כי ערב לפני הדיון, שהיתה אמורה להעיד בבית הדין, צילצלה אליה התובעת וניסתה להזכיר לה את האירוע (ר'
— סוף עמוד 7 —
עדותה של גב' סרוסי בעמ' 19 לפרוטוקול ש' 11-12 ובעמ' 21 ש' 8-12). הנה כי כן, הגם שגב' סרוסי הינה עדה מטעם הנתבע ואין התובעת רשאית לשוחח עמה בעניין התביעה, צילצלה התובעת אל גב' סרוסי על מנת לרענן את זיכרונה באשר לאירוע, לקראת עד] ]>