תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים קפלן

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

30/4/012

ת"א 48819-08 סיאני נ' בי"ח קפלן ואח'

בפני

כב' השופט מנחם (מריו) קליין

התובעת:

מזל סיאני

נגד

הנתבעים:

1.בי"ח קפלן

2.קופת החולים של ההסתדרות הכללית

3.מדינת ישראל – משרד הבריאות

4.מקורות – חברת המים הלאומית

5.לודמילה קלאשיאן

6.מרינה לוי

7.יהושע פרידמן

8.ולדיסלב שעייר

9.אנטול פרנץ

פסק דין

רקע

מונחת לפניי תביעתה של הגב' מזל סיאני (להלן: "התובעת") לפיצוי בגין מות בעלה מר סולימן סיאני (להלן: "המנוח") ביום 28.02.04 עת היה מאושפז בבית החולים "קפלן" (להלן: "נתבע 1") מיום 26.02.04.

°

לאחר שלא השכילו הצדדים לקבל את הצעת בית המשפט מיום 17.11.10 נקבע דיון הוכחות ליום 25.05.11 ולאחר שלא קיבלו את הצעתו השנייה של בית המשפט מיום 15.06.11 אין מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העקרון של "ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').

מטעם התביעה העידו: התובעת, ד"ר חן קוגל, מר ברוך סיאני, מר ליאב סיאני וגב' יעל לוי. מטעם ההגנה העידו: פרופ' יינה אדריאן, ד"ר יהושוע פרידמן, מר שלום גולדברג, ד"ר מיכאל דור, ד"ר מרינה לוי, מר שמואל רוזנבוים, מר יורם כהן.

— סוף עמוד 1 —

הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. סיכומים מטעם התובעת הוגשו ביום 04.12.11. סיכומים מטעם נתבעת 3 הוגשו ביום 11.01.12. סיכומים מטעם נתבעת 4 הוגשו ביום 09.01.12.

טענות הצדדים

ב"כ התובעת המלומד טוען כי המנוח סבל מס' ימים מכיב פתוח בשוק שמאל אשר הסב לו כאבים והתכווצויות. בעקבות הכאבים הופנה המנוח לבית החולים "קפלן" על ידי ד"ר לנדאו. לאחר התייעצות עם אורטופד ורופא כלי דם אושפז המנוח לקבלת טיפול רפואי אנטיביוטי. עובר לאירוע המוות סבל המנוח ממס' רב של מחלות שונות כגון: כשל כלייתי כרוני, סכרת, מחלת לב איסכמית, הצרות של העורק כלילי ימני, אי ספיקת לב, כריתה מתחת לברך ימין, יתר לחץ דם, דליות בגף שמאלי תחתון.

שום רופא לא ראה את המנוח מהשעה שאושפז ועד לשעת פטירתו. על אף שהאחות מצאה אותו במצב כללי קשה היא לא הזעיקה רופא, לא נתנה לו שום טיפול והמנוח הושאר ללא השגחה. לרופא שהוזעק לבסוף למיתתו של המנוח נותר רק לאשר את עובדת המוות. ממשיך לטעון ב"כ התובעת כי כבר בקבלתו של המנוח התרשל בית החולים אשר הסתפק בקבלת חוו"ד מאורטופד ומרופא כלי דם. בית החולים לא שאל ו/או התייעץ עם נפרולוג כדי לברר אודות מחלת הכליות ממנה סבל המנוח. יתרה מזאת, אין רישום על הנעשה עם המנוח בבית החולים, לא בסבב הרופאים בבוקר ולא בסבב בערב. כמו כן מבקש ב"כ התובעת לקבל את עמדת המומחה מטעם התביעה כי במצבו של המנוח היה על בית החולים לבצע עוד בדיקת דם אחת לכל הפחות, לחברו למוניטור ויותר בדיקות של לחץ דם וחום. התמונה העולה מדברי ד"ר מרינה לוי הינה תמונה של הזנחה ואדישות וזהו נדבך נוסף באחריות בית החולים ועובדיו. באשר לעודף הכלור אמינים במים וההמוליזה הבדיקה לא בוצעה בהתאם לנוהל של הפחתת רמת הכלור החופשי מהכלור הכללי, אלא נמדדה רק רמת הכלור החופשי. לפיכך, המדידות היומיות הללו לא נתנו הערכה נכונה בדבר הכלור אמינים במי הדיאליזה. זאת ועוד המסננים הקיימים היום לא נותנים מענה לערכים מעל BPM1 כללי.

עוד טוען ב"כ התובעת כי מחב' 'מקורות' (להלן: "נתבעת 4") נמסר כי החל מתחילת חודש פברואר 2004 השתנו מקורות המים וכל המים הגיעו מהמוביל הארצי. מסיבות אשר אינן ידועות הוגדלה גם כמות האמוניה במים דבר אשר הוביל לכמות גדולה של כלור אמינים במים. כתוצאה מחוסר פיקוח רמת הכלור אמינים עולה מדי יום ובסוף חודש פברואר הגיעה לכדי רמה המסכנת את חיי המטופלים. נמצא גם שכל אחד מהנתבעים גרם בדרכו שלו למותו של המנוח. בית החולים בפיקוח לא נאות על מי הדיאליזה, אי קיום נהלי משרד הבריאות, המדינה בחוסר פיקוח נאות לקיום הוראותיה וחב' מקורות כאשר לא דיווחה אודות שינוי מקורות המים.

— סוף עמוד 2 —

הנתבעים לא נתנו למנוח טיפול רפואי לו היה זכאי ועל כן לא קיימו את הוראות סעיפים 3 ו- 17 לחוק זכויות החולה. זאת ועוד הנתבעים לא ביצעו ניתוח שלאחר המוות, דבר המקובל לעשות בנסיבות המקרה דנן.

מוסיף וטוען ב"כ התובעת כי יש לפעיל את הכלל של 'הדבר מדבר בעד עצמו' ובית המשפט מתבקש לקבוע כי נטל ההוכחה יעבור לנתבעים ועליהם להוכיח כי לא התרשלו בהתאם לאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, נוסח חדש. משלא הצליחו הנתבעים להרים את נטל השכנוע המוטל עליהם מכוח החזקה הקבועה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין על בית המשפט לקבוע כי כתוצאה מהתרשלותם נפטר המנוח.

ב"כ הנתבעות 1-2 ו- 5-9 המלומד טוען כי המנוח עובר למותו סבל ממספר רב של מחלות שעיקרן סכרת סוג 2, מחלת כלי דם היקפית בעטיה עבר כריתה מתחת לברך ימין וכיב סכרתי ברגל שמאל. המנוח סבל מאי ספיקת כליות בגינה עבר טיפולי המודיאליזה, יתר לחץ דם, מחלת לב כלילית, אי ספיקת לב ומחלת ריאות. המנוח אושפז בבית החולים "קפלן" באבחנה של רגל סכרתית מזוהמת כיממה לאחר קבלתו לבית החולים ולאחר שעבר טיפול בדיאליזה נפטר המנוח. על פי הדו"ח הסיעודי המנוח נפטר בשעה 03:10 ולא בשעה 15:10 וגם אם בגיליון הרפואי רשום 15:10 זהו רק מועד הרישום ולא מועד קביעת המוות ואין מדובר ברשלנות רפואת כי אם בטעות ברישום. מהגיליון הרפואי של המנוח עולה כי היה מעקב סדיר אחר מצבו, התבצע רישום של כל קורות החולה במהלך אשפוזו ודיווח סדיר על מצבו ההמודינאמי. החולה היה יציב המודינאמית ובהכרה מלאה בראשית משמרת ליל פטירתו ולא הייתה סיבה רפואית להגביר את הניטור ההמודינאמי. ישנו דיווח בתיקו הרפואי על כך שעבר טיפול דיאליזה במלואו וללא הערות חריגות. המנוח אושפז עקב רגל סכרתית כולל ספירת דם לבנה עם סטייה שמאלה ולפיכך הוחלט על מתן טיפול אנטיביוטי תוך ורידי. ממשיך וטוען ב"כ הנתבעות כי המנוח נפטר מרגל סכרתית מזוהמת וספסיס המוגדר כתגובה דלקתית סיסטמית עם גורם חיידקי.

מותו של המנוח לאור מצבו הרפואי אינו בלתי צפוי שכן חולים במצבו ועם מחלות רקע כמו שלו הינם בעלי שיעור תמותה גבוה. כמו כן האפשרות כי המנוח נפטר מהמוליזה משנית לחשיפת הכלור אמינים במי הדיאליזה, אינה סבירה, שכן לו היה סובל המנוח מהמוליזה כרונית אזי היה מפתח אנמיה שהייתה מודגמת כבר עם קבלתו לאשפוז ומוות באופן פתאומי בשל התפתחות המוליזה מאסיבית עלולה להתרחש רק במקרים נדירים.

לעניין הנזק, שיעורי התמותה ביחידות המודיאליזה הינם 20% לשנה קרי תוחלת חיים של עד 5 שנים, ולאור מצבו הרפואי בו היה שרוי המנוח, לא היה צפוי הפסד משמעותי של כושר השתכרות וכי גם ניתן לומר שעוד קודם לאירוע המנוח היה מוגבל בכושר עבודה בשיעור של 100%. יתירה מזו, אובדן השתכרות זהו נזק מיוחד שיש להוכיחו בצורה מפורטת, ולאור הנתונים הסטטיסטים במצבו הרפואי של המנוח סבירות גבוהה שלא היה חי לעוד שנים רבות ובראש הנזק 'כאב וסבל' מציעים הנתבעים לפצות את התובעת בסכום של 50,000 ₪.

— סוף עמוד 3 —

ב"כ מדינת ישראל – משרד הבריאות (להלן: "נתבעת 3") המלומדת טוענת כי לנתבעת 3 אין ולא יכולה להיות אחריות לפטירתו של המנוח ודין התביעה כנגדה להידחות. אין לנתבעת 3 כל קשר לחריגה בכמות הכלור לפטירת המנוח שכן חריגה זו בוצעה במערכת המים הפנימית שבבעלות ובשליטת בית חולים "קפלן", בית חולים בבעלות קופת חולים כללית. כמו כן אין בחוק ביטוח בריאות ממלכתית כדי להטיל חבות על המדינה בשל נזק שנגרם כתוצאה מטיפול כושל שניתן למטופל במוסד רפואי שאינו בבעלות המדינה. כל ראיות התובעת התייחסו לרשלנות בית החולים, בשום מקום לא הביאה התובעת ראיות שייחסו רשלנות למדינה. מעיון בחוק ביטוח בריאות ממלכתי עולה כי הוא מטיל חובה על המדינה לספק שירותי רפואה / לממן שירותי רפואה, וזאת בלבד. אין זה מתפקידו או מיכולתו של משרד הבריאות לפקח באופן ישיר על כל אחד מאלפי בעלי מקצועות הרפואה בישראל על מנת לוודא כי הם מקיימים את החוקים והנהלים ואף החוק אינו מטיל זאת על המשרד. לטענתה של התובעת המדינה אחראית למותו של המנוח בשל הרשלנות בדיאליזה וזאת משום שעל המדינה היה לפקח על נוהל החיטוי וביצועו. ב"כ הנתבעת 3 טוענת כי טענה זו הינה 'הרחבת חזית' ולכן אפשרית רק בשני מקרים בלבד: כאשר תוקנו כתבי הטענות ברשותו של בית המשפט (סעיפים 91-92 לתקסד"א) או כאשר בעל הדין שכנגד נתן הסכמתו וכי אף לא אחד מן המקרים לא התקיים בתיק דנן.

ב"כ הנתבעת 3 מציינת כי הוגשה נגדה הודעת צד ג' מנתבעת 4 כי משרד הבריאות היה צריך להוציא נהלים לגבי בדיקת מי הדיאליזה. בהתאם לזאת נתבעת 3 תבחן את הטענות באם בית המשפט יראה מקום לחייב את נתבעת 4. נתבעת 3 מצטרפת לטיעוני נתבעת 4 וטוענת כי התובעת לא הוכיחה קש"ס בין אירוע הכלור למות המנוח. קופת חולים כללית מודה כי בית החולים "קפלן" פעל בניגוד להנחיות שלהם וביצע בדיקה אחת ליום ולא שלוש פעמים ביום לכלור חופשי בלבד, בניגוד להנחיות המורות ומחייבות גם בדיקה לכלור כללי (דו"ח ועדת בדיקה מטעם קופ"ח כללית מיום 18.04.04). החריגות בערכי הכלור היו ידועות לבית החולים חודשיים לפני אירוע הפטירה לאחר שהחליף את מערכת החיטוי ביום 04.12.03. נכון למועד קרות האירוע היו קיימים סטנדרטים ידועים באשר לטיב המים ולאיכות הרצויה במוסדות רפואיים בכלל ובטיפולי דיאליזה בפרט (תקן ישראלי שמספרו 1796 "מים להמו דיאליזה או לסינון הדם באמצעות דיאליזה: דרישות". הוראות נוהל לטיפול, אחזקה ובדיקות טיב המים בבתי חולים – משרד הבריאות ספטמבר 1989. קובץ הנחיות לנושאי בריאות הסביבה במוסדות אשפוז – משרד הבריאות 1999).

ב"כ הנתבעת 4 המלומד טוען כי התובעת לא הוכיחה מעבר למאזן הסתברויות הנדרש במשפט האזרחי, קיום קש"ס שכזה בנסיבות העניין. כמו כן אין מחלוקת שהמנוח סבל ממחלות רבות וקשות אשר כל אחת מהן יכלה להביא לפטירתו. לא היה ולו מקרה אחד בבית החולים "קפלן" בו נגרם נזק לחולה שטופל בדיאליזה במחלקה באותה העת. זאת ועוד, עסקינן לכל היותר בהמוליזה שהביאה לירידה שאינה דרמטית ברמת ההמוגלובין ולא בהמוליזה מאסיבית וחריפה. הטענות בדבר העדר טיפול מספק ו/או רישום מספק ו/או אי

— סוף עמוד 4 —

ביצוע ניתוח שלאחר המוות אינן נוגעות לנתבעת 4 וכי כל טענה מופנית לבית החולים ו/או למשרד הבריאות ו/או למי מטעמם. חב' 'מקורות' הינה חב' ציבורית המוגדרת כספק מים. החב' מספקת מים באיכות מי שתייה לצרכנים שונים לרבות מוסדות. חב' 'מקורות' אינה מחויבת לענות על צרכים מיוחדים של צרכן כזה או אחר. ב"כ הנתבעת 4 ממשיך וטוען כי משרד הבריאות הינו הגוף אשר אחראי על אספקת מים באיכות תברואית אשר מוגדרת בחוק. בהתאם לתקנות והוראות משרד הבריאות חב' 'מקורות' מחויבת לספק מים מוכלרים עם כלור שארתי. במחלקות עם צרכים מיוחדים מחויב בית החולים להתקין מתקני טיפול במים כגון התפלה, מרככים ומסנני פחם. בבית החולים "קפלן" קיימת מערכת אספקת מים ומערכות לטיפול במים המצויות באחריות בית החולים. ביום 24.06.02 קיבל בית החולים הודעה על כך שהנתבעת 4 מספקת מים עם כלור אמינים אלא שהיה זה עוד בתקופה בה נעשה חיטוי על ידי כלור דיאוקסיד אשר אינו נקשר לאמינים במים ולא יוצר תרכובת של כלור קשור מכאן שרק עם החלפת מערכת החיטוי והמדידה החלו החריגות בערכי הכלור במח' הדיאליזה. לבית החולים נודע עובר ליום הפטירה כי קיימת חריגה ברמת הכלור הכללי במים ואף הוחלפו מסנני הפחם אלא שבפועל המשיך בית החולים לספק מים עם כלור כללי חריג למח'. במערכת המדידה של הנתבעת 4 לא נמצאו חריגות ברמת הכלור הכללי מכאן שרק פעולות שגויות של בית החולים הביא לערכים גבוהים של כלור.

דיון והכרעה

לדידי דרישת התובעת להפוך את נטל ההוכחות מקרה דנן, דינה להידחות. נימוקיה של כב' השופטת מיכל שריר בהחלטתה מיום 12.01.10 מקובלים עלי ומאחר והתביעה הביאה את עדיה ולא הצליחה להוכיח את קיום יסודות סעיף 41 לפק' הראיות כלפי נתבעות 3-4 ובקשר לנתבעים 1-2 הוכיחה את תביעתה בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי לפי החוק, הופך הדיון בעניין חלות סעיף 41 לתיאורתי בלבד ומיותר.

בדרך כלל תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 – 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364).

נטל ההוכחה – הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598 נקבע:

— סוף עמוד 5 —

"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% "

סבורני שהתובעת הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת את הטעותיה רק כנגד הנתבעים 1-2, כפי שאפרט להלן.

בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח -1968 נקבע:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

בקביעת אחריות בעוולת הרשלנות מתעוררות שלוש שאלות: האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, האם הפר את אותה חובת זהירות, והאם הפרת החובה היא שגרמה נזק? התשובה לשאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הכולל בחובו שני היבטים: ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית. וההיבט הספיציפי, בו ניתנת תשובה לשאלה אם ביחס לניזוק פלוני בנסיבותיו של אירוע אלמוני קיימת חובת זהירות קונקרטית. קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" לצפות את התרחשות הנזק (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש פ"ד לו (1) 113).

לדידי דין התביעה כנגד נתבעים 3-4 דינה להידחות.

אני תמים דעים עם ב"כ נתבעת 3 על כי לא הוכח שלנתבעת 3 כל קשר לחריגה בכמות הכלור ולפטירת המנוח שכן חריגה זו בוצעה במערכת המים הפנימית שבשליטת בית חולים "קפלן", בבעלות קופת חולים כללית. אין בחוק ביטוח בריאות ממלכתית כדי להטיל חבות על המדינה בשל נזק שנגרם כתוצאה מטיפול כושל שניתן למטופל במוסד רפואי שאינו בבעלות המדינה.

אני מסכים עם הטענה שחוק ביטוח בריאות ממלכתי אינו מטיל ואין זה מתפקידו או מיכולתו של משרד הבריאות לפקח באופן ישיר על כל אחד מאלפי בעלי מקצועות הרפואה בישראל על מנת לוודא כי הם מקיימים את החוקים והנהלים של המשרד. אייני יכול לחייב

— סוף עמוד 6 —

את נתבעת 3 על סמך טענתה שהמדינה אחראית למותו של המנוח בשל הרשלנות בדיאליזה וזאת משום שעל המדינה היה לפקח על נוהל החיטוי וביצועו. זאת טענה מרחיקת לכת שקבלתה תטיל נטל תקציבי בלתי מתקבל על הדעת על המדינה.

גם הטענות כנגד נתבעת 4 דינן להידחות. נתבעת 4 מספקת מים באיכות מי שתייה לצרכנים שונים לרבות מוסדות. אני מקבל את הטענה לפיה היא אינה מחויבת לענות על צרכים מיוחדים של צרכן כזה או אחר. בהתאם לתקנות והוראות משרד הבריאות חב' 'מקורות' מחויבת לספק מים מוכלרים עם כלור שארתי. הוכח שבמחלקות עם צרכים מיוחדים מחויב בית החולים להתקין מתקני טיפול במים כגון התפלה, מרככים ומסנני פחם. באחריותו של בית החולים להפעיל ולתחזק כיאות מערכת אספקת מים ומערכות לטיפול במים. ביום 24.06.02 קיבל בית החולים הודעה על כך שהנתבעת 4 מספקת מים עם כלור אמינים אלא שהיה זה עוד בתקופה בה נעשה חיטוי על ידי כלור דיאוקסיד אשר אינו נקשר לאמינים במים ולא יוצר תרכובת של כלור קשור מכאן שרק עם החלפת מערכת החיטוי והמדידה החלו החריגות בערכי הכלור במח' הדיאליזה. לבית החולים נודע עובר ליום הפטירה כי קיימת חריגה ברמת הכלור הכללי במים ואף הוחלפו מסנני הפחם אלא שבפועל המשיך בית החולים לספק מים עם כלור כללי חריג למחלקה. מקובלת עלי הטענה שבמערכת המדידה של הנתבעת 4 לא נמצאו חריגות ברמת הכלור הכללי מכאן שרק פעולות שגויות של בית החולים הביא לערכים גבוהים של כלור.

לדידי הוכח באופן הנדרש במשפט האזרחי על פי מאזן ההסתברויות כי אילו הנתבעת 2 ושלוחיה היו מקפידים על חיבור המנוח למוניטור ולא מסתפקים בבדיקה אחת בודדת כאשר התקבל לבית החולים ובודקים את דופק המנוח כאשר מצבו מחמיר ושומרים ביתר שאת על טיהור המים בייחוד שמדובר בחולה כליות המטופל בדיאליזה, סבורני כי גבוהים היו הסיכויים שהמנוח היה יוצא מבית החולים כשהוא בין החיים, מהסיכויים שילך מן העולם. ד"ר קוגל העיד:

"ודאי שאני חושב שצריך לחבר אדם במצב קשה למוניטור, צריך לעשות לו בדיקות דם ולא להסתפק בבדיקה אחת… ואני חושב שכל רופא יודע זאת…" (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 16-21).

עדותו היתה אמינה, אובייקטיבית ומקצועית בעיני.

אני גם מאמין לעדותה של הגב' יעל לוי כי המנוח לא הלך לישון רגוע והיא אף נאלצה לחפש מגבת כדי להרטיב את שפתיו דבר המעיד כי המנוח היה נתון במצב לא שיגרתי.

שאלת הנזק

אובדן השתכרות

בעבר חלה 'הלכת גבריאל' (ע"א 295/81 עיזבון המנוח שרון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533) לפיה אין הניזוק זכאי לפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות",

— סוף עמוד 7 —

היינו בשנים שבהן קוצרה תוחלת חיי העבודה שלו כתוצאה ממותו. אולם בית המשפט העליון שינה את ההלכה בע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי. נפסק כי אין הצדקה להבדיל בין ניזוק שנשללה יכולת ההשתכרות שלו אך תוחלת חייו נותרה כשהייתה, ואשר אין חולק כי יש לפצותו, ובין ניזוק אשר תוחלת חייו קוצרה. בין שאר השיקולים שנמנו ציין בית המשפט כי שלילת הפיצוי בגין "השנים האבודות" עלולה ליצור מצב שבו, על אף הנזק הכבד שנגרם עקב מעשהו של המזיק, הוא יהא פטור מן החובה לשלם פיצויים בגין חלק ניכר מן הנזק. כן נפסק כי אין שוני בין הפיצוי בגין אובדן השתכרות "בשנים אבודות" לבין כל פיצוי אחר שהניזוק זכאי לו והעובר ליורשיו בעת הליכתו של הניזוק לבית עולמו. לאור זאת הוכרה זכותו של העיזבון להיפרע מן המזיקים בשל ראש נזק זה.

בהתאם לנתונים שבפניי (יכולת השתכרות המינימאלית של מנוח לפני הארוע כמתואר בתחשיבי הנזק מטעם התביעה שמקובלים עליי בסך 3,000 ₪, גילו של המנוח בעת הפטירה ותוחלת חייו של 5 שנים בהתאם לנתוני ההגנה שמקובלים עליי עם נתוני היוון) יש לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 154,800 ₪.

קיצור תוחלת חיים

הלכה פסוקה מימים ימימה היא ש:"שום כסף שבעולם אינו מפצה על יסורי גוף ונפש, על הפחתת הסיכויים להקים קן משפחתי, או על אבדן הנאות חיים נורמליים. ברם, כיון שמה שנלקח – נלקח, ומה שאבד – אבד, ואין להחזיר את המצב לקדמותו, והפיצוי צריך להתבטא בכסף, הרי שהכסף צריך איך שהוא לענות על השאלה " (ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 126).

ויפים למקרה דנן גם דבריו של פרופ' אהרון ברק

" השבת המצב לקדמות" – כך נכתב – "אינה אפשרית במובן זה שהסבל שנסבל אין למחקו, ותוחלת החיים שקוצרה אין להאריכה. אך דבר זה אינו שולל השבת המצב לקדמותו במובן מסוים " (א' ברק, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1976) 574).

בהתחשב בגילו של המנוח בעת הפטירה (62 שנים) ותוחלת חייו לפי מצבו הבריאותי

(5 שנים) ועל פי הפסיקה המקובלת במתחם זה ( ראה ע"א 5358/90 עזבון המנוחה בכור בת אינה נ' מרכז רפואי העמק) הנני פוסק פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 180,000 ₪.

כאב וסבל

— סוף עמוד 8 —

המנוח היה שרוי בהכרה מלאה עת הגיעו לבית החולים ובזמן שהותו שם, הוא נאנק מכאבים.

לדידי יש מקום לפיצוי בגין ראש נזק בסכום סביר, הוגן ומקובל ( וראה למשל ע"א 9357/09 אילנה עמיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ) בסך של 120,000 ₪.

הפסד קצבת ביטוח לאומי

לדידי באשר לדרישת התובעת בגין הפסד קצבת ביטוח לאומי אין מקום לקבל דרישה זו. ראש נזק זה נכלל בראש הנזק 'הפסד השתכרות בשנים אבודות' ואין מקום לפיצוי כפול.

סוף דבר

אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני מורה לנתבעות לשלם לתובעת את התשלומים שלהלן:

אובדן השתכרות: 154,800 ₪

קיצור תוחלת חיים: 180,000 ₪

כאב וסבל: 120,000 ₪

סה"כ פיצויים: 454,800 ₪

בנוסף יישאו הנתבעים 1-2 במלוא הוצאות המשפט של התובעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך 20% מהסכום הנ"ל.

הנתבעים 1-2 ישאו גם בהוצאות הנתבעות 3-4 נגדם נדחתה תביעה זו ובשכ"ט לכל אחת מהן בסך של 25,000 ₪.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ח' באייר תשע"ב, 30 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

מנחם מריו קליין

להערכת סיכויי ושווי תביעתך ללא התחייבות יש למלא את הפרטים הבאים או לחייג 8517*

תוכן עניינים
שיתוף

עו״ד ענת מולסון

בעלת תואר ראשון במשפטים. עוסקת בתחום רשלנות רפואית מעל 25 שנים. מרצה בכנסים בתחום הרשלנות הרפואית. בוגרת השתלמות ברפואה למשפטנים באונ' ת"א. חברת האגודה לזכויות החולה. שותפה במשרד נבו מולסון העוסק בתחום הרשלנות הרפואית בלבד. רוב המקרים בהם מטפלת הם רשלנות בזמן הריון, לידה, ניתוחים ואבחון מחלות. לא גובה שכר טרחה מראש, אלא רק בסוף התביעה ורק אם זוכה. השיגה פיצויים של מאות מיליוני שקלים ללקוחותיה.

להערכת סיכויי ושווי תביעתך ללא התחייבות ע"י עו"ד ענת מולסון, יש למלא את הפרטים הבאים או להשאיר לה הודעה בטלפון 8517*

עשוי לעניין אתכם