חומרים מסוכנים- פס"ד בנושא תביעה על חשיפה בעבודה

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 7078/05

 

בפני: כב' השופט יוסף שפירא 13/08/2009

 

בעניין: חנה לן

התובעת

 

נ ג ד

 

הסתדרות מדיצינית הדסה

הנתבעת

 

 

פסק דין

 

התביעה שלפני כנגד בית חולים "הסתדרות מדיצינית הדסה" (להלן: "הדסה" או "הנתבעת"), אשר הפעילה מעבדה דנטלית בה עבדה התובעת במשך שנים רבות, מייחסת להדסה אחריות לנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מחשיפתה למגוון של חומרים כימיים מסוכנים בהם השתמשו במעבדה, בין היתר, עקב העדר איוורור תקין ומתקני בטיחות.

 

רקע עובדתי

1. חנה לן (להלן: "התובעת") ילידת 1948, עבדה כטכנאית שיניים במעבדה של הדסה (להלן: "המעבדה") במשך 29 שנים, משנת 1974 ועד שנת 2003. תחילה עבדה כמזכירה במעבדת המחקר של פרופ' שאקי שעסק במחקר יסוד הכספית, ומשנת 1979 ניהלה את המעבדה הדנטלית להוראת סטודנטים לרפואת שיניים, בה בוצעו עבודות מחקר על ידי סטודנטים, מורים וחוקרים.

החל מאמצע שנת 2001 הפעילה הדסה את המעבדה במרתף הבניין. התובעת נאלצה להפסיק את עבודתה בשנת 2001, לטענתה – עקב הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מחומרים כימיים, ופוטרה מעבודתה בשנת 2003.

 

מסכת התביעה

2. כאמור, לטענת התובעת היא נחשפה במהלך עבודתה בהדסה לחומרים כימיים רבים ומגוונים שלא היה לה ידע על מהותם, ושלא היו בשליטתה. בין היתר, נחשפה התובעת לכספית מתכתית וחומרים אקריליים שונים. התובעת טוענת כי הדסה הפרה חובה חקוקה, לרבות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ניטור סביבתי וניטור ביולוגי של עובדים בגורמים מזיקים) התשנ"א – 1990 (להלן: "תקנות הניטור"), וכי הדסה נדרשה על ידי מפקח עבודה אזורי לבצע תיקון במערכת היניקה ואספקת אוויר צח במעבדה הדנטלית בה עבדה התובעת, בה השתמשו במונומר מתיל מתאקילאת ובאבקת סיליקה גבישי.

 

3. התובעת מייחסת להדסה רשלנות וחוסר זהירות על-פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), וכן הפר חובה חקוקה מכח סעיף 63 לפקודה. המעשים והמחדלים שמייחסת התובעת לנתבעת הינם:

א. חשפו את התובעת לחומרים כימיים מזיקים לבריאותה וגופה במשך שנים ארוכות.

ב. הפעילו מעבדות ללא התקנת מערכת יניקה ואספקת אוויר ראויה ואפקטיבית ו/או ללא אמצעי בטיחות ראויים ו/או במרתף לא מתאים להפעלת מערכת כזו.

ג. לא ביצעו בדיקות תקופתיות לתובעת לאפשרות שהחומרים גורמים לה נזק.

ד. חשפו את התובעת לחומרים מזיקים מבלי שסיפרו לה ויידעו אותה על מהותם של החומרים והסיכונים הכרוכים בחשיפה אליהם.

ה. לא נהגו כמחזיק מקרקעין סביר ו/או כמפעיל מעבדה דנטלית סביר וזהיר ולא מנעו את הנזק לבריאותה של התובעת.

ו. לא ביטחו את התובעת כנגד הנזקים שנגרמו לה ללא קשר למידת האחריות ו/או של זהות האחראי לנזק.

ז. לא הזהירו את התובעת מפני הסיכון בעבודתה בכלל במעבדות ו/או בחשיפתה לחומרים.

ח. לא ביצעו ניטור קבוע ותקופתי של החומרים הכימיים ו/או לא ביצעו ניטור קבוע ותקופתי לתובעת לבחינת נזקי החשיפה לחומרים.

ט. לא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה וזהירה.

 

4. אשר להפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, מפנה התובעת לחיקוקים כדלקמן:

פקודת הבטיחות בעבודה תש"ל-1970 פרק ג', סימן ח'; תקנות הבטיחות בעבודה (בטיחות וגיהות תעסוקתית בעבודה עם גורמים מסוכנים במעבדות רפואיות, כימיות וביולוגיות), התשס"א-2001; חוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג – 1993; תקנות רישוי עסקים (מפעלים מסוכנים), תשנ"ג – 1993; תקנות רישוי עסקים (סילוק פסולת חומרים מסוכנים), תשנ"א – 1990; תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ניטור סביבתי וניטור ביולוגי של עובדים בגורמים מזיקים), התשנ"א – 1990; תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד – 1984; תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז – 1997; תקנות הבטיחות בעבודה (גליון הבטיחות), התשנ"ח – 1998; תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים בעופרת, בכספית, בממיסים פחמימניים אלוגנים מסוכנים, באיזוציאניטיים, במתכות מסוימות, בממיסים פחמימניים ארומטים מסוימים); תקנות הבטיחות בעבודה (איסור עבודה בחומרים מסרטנים מסוימים), התשמ"ה– 1984.

 

5. כתוצאה מחשיפתה לחומרים מאי קיום הוראות החיקוקים הנ"ל, סבלה התובעת ותסבול, לטענתה, עד תום תוחלת חייה מהנזקים הבאים:

כאבי ראש תמידיים, סחרחורות, כאבי בטן, בעיות ראיה חמורות, חוסר שיווי משקל, הפרעות שינה, עייפות מוגברת וחולשה כללית, עצבנות ללא סיבה נראית לעין, בחילות, לחצים בחזה ודפיקות לב קשות, התכווצויות שרירים, נוקשות הגוף ובמיוחד נוקשות הצוואר המלווה בכאבים, כאבי ידיים ורגליים, חוסר ריכוז, ירידה בזיכרון ובמיוחד בזיכרון לטווח קצר.

 

התובעת מציינת, כי בבדיקות רפואיות נקבע כי היא סובלת מדלקות עור והפרעות בתפקוד מערכת העצבים המרכזית וראיה לקויה.

לפי הוראות רופאי הנתבעת, התובעת טופלה בסטרואידים ואנטיביוטיקה, חומרים שלהם תופעות לוואי. התובעת מוגבלת בתפקוד יומיומי, כאבים וכושר השתכרותה נפגע.

 

6. התובעת טופלה ביחידה לבריאות העובד של הדסה, אשר קבעה באופן חד-משמעי את הקשר בין החשיפה לחומרים הנ"ל לבין נזקי התובעת. כמו כן המוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת נכות רפואית בשיעור 42% לצמיתות (לאחר הפעלת תקנה 15) במסגרת הכרה במחלת מקצוע.

 

ראיות התובעת

7.

א. התובעת צירפה לכתב התביעה את חוות דעתו של ד"ר יעקב גולן (מיום 10.08.04), מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי "שערי צדק", אשר קבע כי התובעת סובלת מנכות רפואית צמיתה בשיעור 20% בגין הצלקות בפנים, וכן 20% בגין הצלקות בגוף.

ב. ד"ר אלכסנדרוביץ', פסיכיאטר מטעם התובעת, הגיש חוות דעתו, בה קבע את נכותה הזמנית בשיעור 50% ואת נכותה הצמיתה בשיעור 30%.

ג. המומחה ד"ר פרידלנד לרפואת עיניים מטעם התובעת הגיש חוות דעתו בה קבע כי נכותה הצמיתה של התובעת בתחום זה הינה בשיעור 30%.

ד. כן צירפה התובעת לכתב תביעתה תעודה רפואית מבית החולים "הרצוג" ובה הערכה נוירופסיכולוגית וכן מכתב מד"ר משה שוורץ שהינו אופטומטריסט.

ה. חוות דעת פרופ' יורם פינקלשטיין בתחום הנוירולוגיה וטוקסולוגיה.

ו. חוות דעת של ד"ר טרטנר עקיבא בתחום העור.

ז. חוות דעת של ד"ר שלמה משה בתחום התעסוקתי.

ח. כן הוגשו תיקים רפואיים, ומסמכים שונים שנתייחס אליהם להלן.

ט. כן העידו מספר עדים, שאליהם נתייחס פרטנית בדיון להלן.

 

גרסת הנתבעת

8. לבד מהכחשת כתב התביעה, נאמר בכתב ההגנה כי כתב התביעה אינו מפורט דיו אשר לנסיבות נזקי התובעת, וכי אין קשר סיבתי בין הנזק לבין מעשה או מחדל של הנתבעת. כן טוענת הנתבעת כי המחלה הנטענת של התובעת היתה בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לצפייה או מניעה מראש. מכל מקום, מקור מחלתה קודם להתחלת עבודתה אצל הנתבעת.

 

עוד נטען, שהאירוע המתואר הוכר על ידי המל"ל כמחלת מקצוע, ולפיכך יש לנכות את תגמולתיו מכל סכום שיפסק, אם יפסק, לתובעת.

 

ראיות הנתבעת

9. הנתבעת העידה את פרופ' יונתן מן, דיקן הפקולטה לרפואת שיניים, אברהם ברנט, דיקן המשנה מאז 1991, חוות דעת מומחים – ד"ר שטרנברג בתחום הכירורגיה הפלסטית; ד"ר שלמה בר-סלע, מומחה באימונולוגיה קלינית ואלרגיה; פרופ' שלמה מלמד בתחום האופטלמולוגיה. ד"ר נעה קרת בתחום הפסיכיאטריה; פרופ' אלדד מלמד בתחום הנוירולוגיה, ד"ר חיים כהן בתחום התעסוקתי, וכן עדים שנתייחס אליהם בהמשך.

 

דיון

כללי

10. טרם נדון במהות המחלוקות בין הצדדים, אסיר מעל הדרך את שאלת הגשת תצהיר התובעת עובר למתן עדותה שהכיל נספחים רבים. הנתבעת הגישה ביום 26.6.07 התנגדות לקבלתו, ומאוחר יותר הועלתה התנגדות מיוחדת למכתבים מד"ר דונחין ופרופ' אינגבר בהיותם לטענתה עדויות סברה. הוריתי כי אתייחס לכך בפסק הדין, וכך אני עושה.

 

אשר למועד הגשת התצהיר והנספחים, הרי שהצדדים גילו מסמכים הדדית, ומכל מקום, לא נגרם לנתבעת כל נזק שהרי היה סיפק בידיה לבודקם, באשר הדיונים נמשכו מספר ישיבות, חלקם הינם מהעת ההיא, ובפועל לא היה אף נחוץ בדחייה כלשהי מטעם זה. אשר להתנגדויות ספציפיות במהלך המשפט, אתייחס לכך, ככל שיהא נחוץ בעת דיון באותה ראיה. לפיכך ההתייחסות למסמכים אלה תהא כאל "הנספחים לתצהיר התובעת", כפי שהצדדים מכנים אותם בסיכומיהם, זאת על מנת שניתן יהא להתייחס אליהם בהתאמה.

 

אשר לטענה כי עדות התובעת הינה עדות יחידה, וזו לא הביאה לעדות עובדים נוספים, אציין כי אין זו עדות יחידה באשר נסמכת התביעה על עדויות נוספות וכן על הודאת בעל דין של הנתבעת, כפי שיפורט להלן, ולפיכך אין צורך אף לפרט, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות, את הנימוקים להסתפקות בה כעדות יחידה.

 

בהערת אגב אוסיף כי אילו סברה הנתבעת כי ישנם עובדים נוספים שחולקים על עמדת התובעת, לא טרחה היא להעידם.

 

אין מחלוקת כי התובעת עבדה אצל הנתבעת במעבדה נשוא התביעה, במשך שנים רבות. טענתה הינה כי נחשפה למגוון כימיקלים, כפי שפירטה בתצהירה. בסיסם של הדברים נמצא אף בדברי מי שעבד אצל הנתבעת עצמה. אף הנתבעת בסיכומיה מציינת כי עיקר המחלוקת בשאלת האחריות הינה בנושא הקשר הסיבתי בין מחלת התובעת לבין תעסוקתה אצל הנתבעת (שם, 3).

 

ניתוח מסכת הראיות

11. מן העדויות עולה כי תנאי העבודה של התובעת לא עמדו בתקנים, וכי היא נחשפה לחומרים רעילים. נפנה אל חלק מהראיות והעדויות שהוצגו במהלך המשפט.

 

נציין כבר עתה כי גם אם אקבל את טענת הנתבעת כי לאורך ציר זמן עבודתה של התובעת היו תקופות בהן היא לא עבדה במעבדה עצמה אלא בעבודות מזכירות בלבד, הרי שאין לכך נפקות, שהרי במכתבו של פרופ' נח שטרן מיום 24.2.91, נאמר:

 

"הריני לאשר שגב' חנה לן אחראית על המעבדה לטכנאות שיניים בבית ספרנו [ביה"ס של האוניברסיטה והדסה – י.ש] משנת 1978. מאז ועד היום ברציפות משלבת גב' לן את עבודת הניהול יחד עם עבודה מעשית" (מוצג ת/17).

 

הראיות, בפן הרפואי, אינן קובעות, ואף אינן יכולות לקבוע, כי התובעת נפגעה בתאריך מסוים, זה או אחר, או כי בתקופה מסוימת נחשפה לחומר זה או אחר, אלא יש לראות את התמונה בכללותה, ואת הנזק המתמשך, ואולי אף המצטבר. למעלה מן הצורך אציין, כפי שהנתבעת בעצמה מתייחסת לכך בסיכומיה, כי במכתבה של התובעת מיום 28.2.2000 בו היא מבקשת קידום בדרגה מציינת היא בין היתר את היותה מנהלת המעבדה.

 

כך גם ד"ר קלודין גוטל מן החוג לטכנולוגיה דנטלית במכללת הדסה בירושלים, המסונפת לנתבעת, כותבת ביום 24.12.01 לתובעת, כדלקמן:

 

"בהמשך לפנייתך אני מביאה לידיעתך דוח הכולל את רשימת החומרים העלולים לגרום לסכנה בריאותית במעבדה הדנטלית העוסקת בסוגי עבודות כפי שתארת לי. יש לשים לב במיוחד לפירוט תנאי העבודה המומלצים בעת שימוש בחומרים דנטליים אלה" (שם, מוצג ת/2).

 

למוצג זה מצרפת ד"ר גוטל כתובים ממקורות אמריקאיים וכן רשימת חומרים והדרך לטפל בהם וכיצד יש להחזיקם, שנערכה על ידי אינג' א. אינן – יועץ לתעשייה ובטיחות מבאר שבע. השוואה בין מסמך זה והרשימה אותה הכינה התובעת עצמה (מוצג ת/1) מלמד על תפיסה מסוימת.

 

מכל מקום, עדותה של התובעת בדבר עבודתה במעבדת הסטודנטים, במעבדה האורטודונטית ובמעבדת הגבס מהיימנת עלי, והנתבעת לא הביאה ראיות לסתור. אף הסימון על גבי מוצג נ/1 בו ציינה היכן היה משרדה, אינו מעלה ואינו מוריד מן הטעם דלעיל, באשר לא נעשו בדיקות על ידי הנתבעת במהלך השנים אם הנתבעת עומדת בתנאי הדין בהפעלת המעבדות ותנאי העסקת העובדים. במבחן התוצאה מתברר כי הנתבעת לא עשתה כן והוצא נגדה צו שיפור, כפי שיתואר להלן.

 

12. ד"ר מילכה דונחין, שהינה מנהלת היחידה לבריאות העובד אצל הנתבעת, כותבת לדיקן המשנה ביום 16.12.01 בזו הלשון: "לצערי עלי לפסוק באופן ברור כי גב' לן אינה יכולה לעבוד במעבדה זו. לאחר שנבדקה במרפאת עור התברר כי התופעות העוריות שלה הן תוצאה של רגישות. רוב חומרי המעבדה שייכים לקבוצה זו. עד אשר יסודרו תהליכי העבודה במנדף ויתאפשר איוורור מירבי של חדר המעבדה, חנה אינה יכולה לעבוד שם. נראה לי שיותר פשוט, בשלב זה, למצוא לחנה עבודה חילופית. נא לטיפולך".

 

בדברים אלה רואה התובעת לא רק קביעה עובדתית בקשר לתנאי העבודה הסביבתיים, אלא גם הודאת בעל דין.

 

במכתב נוסף המופנה למנהל אגף כוח אדם אצל הנתבעת מיום 20.01.02, כותבת ד"ר דונחין:

 

"גב' לן עבדה שנים רבות במעבדה דנטלית. לאחרונה, בשל תנאים סביבתיים לא הולמים במעבדה, באתר החדש שלה, החלה להתלונן על תופעות עוריות ואחרות. בבדיקה ע"י פרופ' אינגבר (מחלקת עור), התברר שחנה סובלת מאלרגיה לחומרים האקריליים. חומרים אלה מצויים בריכוזים גבוהים במעבדה וכן מצויים בכל אתר טיפולים בביה"ס לרפואת שיניים. לאחר חופשת מחלה של כ-6 שבועות, כל ניסיון שלה לחזור לאזור מרפאות השיניים גורם לה להחמרה בתלונות העוריות והאחרות. א. חנה סובלת ממחלת מקצוע – נגיש בקשה בנדון לביטוח הלאומי, להכרה בכך. ב. יש צורך להוציאה ממקום העבודה הנוכחי. רצוי להעבירה למקום עבודה שאינו בתוך ביה"ס לרפואת שיניים נא לטיפולך" (ת/11).

 

כך גם במכתבה של ד"ר דונחין לוועדה הרפואית של הנתבעת מיום 28.4.03, נאמר כדלקמן:

 

"אבקשך להביא את הנ"ל בפני הועדה הרפואית לשם הוצאתה לפרישה מוקדמת מטעמי בריאות. גב' לן עבדה במוסד משנת 1974 כטכנאית במעבדה הדנטלית. שנים רבות סבלה מתופעות עוריות מודולריות, נמצאה במעקב מרפאת עור. רק בסוף 2001 נעשתה אבחנה של contact dermatitis עם רגישות מוכחת לחומרים דנטליים אקרילטים הן במבחן patch והן ע"י מבחן הרחקה מעבודה (התופעות נעלמו בחופשה וחזרו מיד עם חזרתה לעבודה). גב' לן הורחקה מהמעבדה הדנטלית לצמיתות עקב מחלת המקצוע (הוכרה ע"י הביטוח הלאומי). נסיונות ניוד לא צלחו. בשנה האחרונה החלה להתלונן על הפרעות זכרון והפרעות קוגנטיביות – אוששו במבחנים נוירופסיכולוגיים. יש לציין כי ישנן עדויות רבות לקשר בין כל התופעות הנ"ל וחשיפה לחומרים דנטליים. נא לטיפולך". (נספח ל"ד).

 

פרופ' אריה אינגבר, מומחה בכיר למחלות עור, כותב באישור רפואי שנשלח למל"ל ביום 11.11.02, כדלקמן:

 

"גב' לן עובדת במעבדה דנטלית מ-1978. יש לה היסטוריה ארוכה של hard eczema עם התפרצויות קשות בידיים, פנים, צוואר, גפיים ובעור החזה. ב-patch tests רגישות 1+ ל-metuyehydoqwinone מאז שנמנעת ממגע בחומר הנ"ל יש הטבה. מומלץ על 20% נכות לפי קובץ התקנות (סעיף 80 (ד)). עליה להמנע לחלוטין ממגע עם חומרים דנטליים אקריליים". (שם, נספח לט).

 

כך גם ד"ר רינה קופר, פסיכיאטרית, במכתבה למל"ל מיום 10.11.02 מציינת כי:

 

"חנה נמצאת בטיפול פסיכולוגי במרפאה הפסיכיאטרית בהדסה החל מ-20.7.99 וזאת לאחר שפנתה מספר פעמים למרפאה בשנים הקודמות בשל בעיות עור מהן סבלה באופן כרוני. הפניה למרפאה היתה בעקבות הפנייה של רופאים שונים שהמליצו לחנה לבדוק האם ישנו מרכיב סומטופורמי לבעיה. בכל ההערכות שנעשו לחנה במרפאה, נשללה אבחנה של הפרעה סומטופרמית. בהגיעה לטיפול הפסיכולוגי סבלה מהפרעה דכאונית (MDE) שהשתפרה כעבור כחצי שנה של טיפול פסיכולוגי ללא טיפול תרופתי (חנה סרבה לקבל טיפול תרופתי). חנה גילתה מצוקה רבה סביב קשרים בינאישיים, הקשיים בתחום זה הושפעו גם מבעיות העור הכרוניות שלה. חנה נאלצה ללבוש בגדים ארוכים באופן שוטף בשל הפצעים על עורה, היא נמנעת ממגע ופוחדת מהתקרבות כלפיה בשל הקושי הרגשי שחשה עם גופה והחשש שהוא ידחה את מי שמולה. היכולת שלה להנות מקשרים בינאישיים נפגמה בשל כך. הדימוי העצמי של חנה כאישה הוא פגום גם בשל התחושות הקשות שבעיית עור גרמה לה. כשחוסר השיפור במצב העור גרם לתסכול ולקושי מתמשך והולך. כל זה גורם לחנה למצוקה רגשית ניכרת וכרונית, אשר פגעה בכושר התפקוד הנפשי שלה". (שם, נספח לח).

 

ד"ר אליהו ריכטר במכתבו לד"ר דונחין מיום 29.01.03, כותב:

 

"hana lan, age 55, a dental techucian, 25 y work Hadassah, has suffered from allergic dermatitis, eye problems and varios neurobehavioral problems, attributable to her exposures to methyacrylates, chromates, nickel and many other agents in her work. She came to me requesting help in obtaining work other than her current job, or if that is not possible, compensation for the work relatedness of her complaints. When I asked her is she saw you. She showed me the very strong letters you wrote on her behalf. I congratulate you for writing them, and support the demands you have made/ on inquiry, it emerges that un this lab, over the years, there have been some 6-7 tekenim, now down to your, but from what is a high rate of turmover, with other workers reporting similar problems, as well as others well (carpal tunnel), and leaving the place of wark after being on the job for only six months or so. One worker, an oleh from easterm Russia, reports working conditions far worse here than there. Whats is going on in this lab? It seems she is being dropped, without full pension rights, because of her work related iliness, and because no other work can be found for her. This is grossly unfair, and I am prepared to join in with your demands for an arrangement which respects her rights. This is the least we can do.” .(נספח לב)

 

13. מוטי גלפרין, מאגף הפיקוח על העבודה במשרד העבודה והרווחה, העיד, כי בשנת 2001 (ב- 5.2.02 וב- 18.3.02), הוא ערך ביקורת בטיחות במעבדה עקב תלונות של עובדים על חוסר אוורור בה וריחות של חומרים לא סימפטיים (ע' 21, ש' 10). בתום הביקורת הוא הוציא צו שיפור מיום 2.12.01, בו נדרשה הנתבעת להסיר תוך חודש את התקלות במערכת האוורור, לרבות יניקה מקומית (ע' 20, ש' 17).

 

כן העיד, כי חובת הניטור קיימת בכל מקום עבודה עם חומרים מסוכנים, במיוחד מסרטנים (ע' 30, ש' 6). על זהות החומרים במעבדה הוא למד מפי העובדים במעבדה (ע' 30, ש' 21). המסוכנים מתוכם היו "מונומר, מטיל, מטקריל ואבקת סיליקה גבישי", שלגביהם, כדבריו, חייבים להתייחס בצורה אחראית (ע' 31, ש' 3).

 

העדה ד"ר אורה גרבשטיין, ממונה על בטיחות בינוי והדרכה באוניברסיטה העברית, הגישה שני דוחות לגבי המעבדה. האחד, מיום 14.1.02 (ראו מוצג ת/7), והשני, ומיום 14.4.02 (ראו מוצג ת/4). אף זאת בעקבות תלונות של עובדים. היא מצאה שחלק מהנתונים היו קרוב לתקינים, וחלקם, כדבריה, "היו לא תקניים מבחינת כיוון הכנסת אוויר וחוסר של שאיבה מתאימה מקומית" (ע' 35, ש' 20). גם מערכת השאיבה היתה אפקטיבית למרחק חצי מטר בלבד, ואינה יעילה אם העובד נמצא במרחק רחוק יותר ואז הוא חשוף לאדים מסוכנים (ע' 36, ש' 6).

 

14. התובעת טוענת כי האישורים והמכתבים של רופאי הנתבעת תומכים בחוות הדעת מומחי התובעת, לא רק בעניין הקשר הסיבתי אלא אף לעניין הנזק. המסמכים, לדעתה, מוכיחים שכתוצאה מרשלנות הנתבעת, התובעת איבדה את כושר השתכרותה לעבוד, ומכאן מבקשת היא לקבוע כי יש להעדיף את חוות דעת המומחים מטעמה. חיזוק לעדות התובעת, כאמור לעיל ולהלן, ניתן למצוא הן בעדים מטעמה והן מעדויות עדי הנתבעת.

 

פרופ' אריה אינגביר אישר בעדותו את נכונות מכתביו (ע' 173, ש' 12), והבהיר כי התובעת עברה סדרה של טסטים שבה נבדקו חומרים שנמצאים בשימוש ברפואת שיניים ויכולים לגרום לאלרגיה. כך גם לגבי החומר מתיל הידרו קוונון – השייך למשפחת האקריליטים (ע' 172, ש' 7).

 

פרופ' יונתן מן שהעיד מטעם הנתבעת, אישר בחקירה ראשית שמערכת האוורור בקומה 4 "לא היתה מציאה גדולה" (ע' 193, ש' 17). כן ציין, כי התובעת נלחמה לסילוק המפגעים, וגם טענה שהתחילו אצלה בעיות רפואיות (ע' 192, ש' 17-20). כן הוסיף כי למיטב הבנתו "המערכת של הוצאה של האוויר החוצה לא היתה תקינה" (ע' 194, ש' 3). בחקירה נגדית אישר כי במעבדה היה חדר לפסולת של חומרים רדיואקטיביים (ע' 195, ש' 15). ומנגד, התובעת טוענת כי סביר להניח שגם נעשו עבודות עם חומרים אלה (ע' 196, ש' 9).

 

תשובתו שאינו יודע מה היה בחדר, אינה סבירה בעיני. הוא אף לא פעל ולא עשה דבר בתגובה לפניות התובעת. כך למשל, מכתבה של התובעת מיום 7.11.00 המופנה לפרופ' מן עם העתק למר בינט סגן הדיקן (מוצג ת/12), בו מפרטת היא ליקויים רבים, לא נענה. בעקבות העברת המעבדה לקומת המרתף כתבה התובעת מכתב נוסף ביום 4.11.01 (נספח ט"ו) בו מתלוננת היא על העדר חלונות שם.

 

15. עד ההגנה אברהם ברנט, דיקן המשנה לפקולטה לרפואת שיניים החל משנת 1991, העיד שלא התכונן לעדותו ואף לא עיין בתיקה האישי של התובעת (ע' 279, ש' 13, ש' 20). הוא אישר שהתובעת עובדת מהימנה ושהופקדו בידיה התחשבנויות בסדרי גודל עצומים (ע' 285, ש' 5). התובעת עבדה גם עבודה מעשית (ת/17, ע' 268, ש' 4), וכן כי במעבדה נעשה שימוש באקרילים (ע' 270, ש' 13), והיו תלונות של עובדים על תנאי בטיחות (ע' 285, ש' 17), לרבות בהתכתבות מ-22.8.01, 6.11.01, 7.11.00 (ע' 287, ש' 7, ש' 26).

 

ברנט מאשר שקיבל את מכתבה של ד"ר גרבשטיין בו נאמר כי כל מערכת האוורור וסילוק האדים והחלקיקים אינה תקינה והיא מסוכנת לעובדים. זאת עקב החשיפה לחלקיקים אקריליים, אדים אקרליטים וחלקיקי מתכות, סילקטים וגבס (ע' 293, ש' 10-15). חרף ידיעתו שחשיפת עובדים במעבדה עלולים לגרום לנזק בריאותי, העיד כי לא ביקש בכל תקופת עבודתו, יעוץ ספציפי לגבי השפעת החומרים על בריאותם של העובדים (פרו', ע' 295, ש' 23, ש' 25). כן הסכים כי העובדים היו חשופים לדליפות גז במשך שנתיים (פרו', ע' 300, ש' 24; ע' 301, ש' 14; ע' 302, ש' 12; מכתב מיום 30.10.94, 4.3.97, 7.11.00 ובמוצג ת/16, שם מצוין כי הדליפות היו לאורך 3 שנים) וסכנת התפוצצות מיכלי גז גדולים (פרו', ע' 305, ש' 7). כן ציין כי ישנם דוחות בטיחות של האוניברסיטה העברית שאותם ראה יום קודם לעדותו (ע' 296, ש' 21) ונדרש להמציאם. הנתבעת לא המציאה אותם חרף הצו שניתן והורה להמצאתם בתוך 10 ימים (ע' 299, ש' 13). נוכח חוסר זכרונו אין לקבוע כל ממצא על מקום עבודתה של התובעת במעבדה החדשה או במעבדה הישנה (ת/18; ע' 309, ש' 15, 18, 24).

דברים אלה אף מסבירים את הרשימה הארוכה של חומרים שהתובעת הגישה, אשר לטענתה כולם או חלקם, גרמו לה לנזקים.

 

16. ד"ר שלמה בר סלע אישר, כי פרופ' אינגביר הוא מומחה בכיר והוא שמצא קשר סיבתי בין מקום עבודתה של התובעת לבין מחלתה (ע' 488, ש' 14, 22), והמליץ להרחיקה מעבודתה (ע' 489, ש' 1), לאחר שמצא קשר בין אחד החומרים לבין מחלתה (ע' 490) וכי לעניין הנזק, פגיעותיה הנוכחיות לא היו בהיותה צעירה בגיל 19 (ע' 494).

העד אישר שבקבלתה להדסה לא היו לתובעת כל בעיות עור, ולראשונה היא התאשפזה בגין בעיה זו בשנת 1994 (ע' 495). בקבלתה לעבודה גם לא נמצאה כל בעיה פסיכולוגית או פסיכיאטרית (ע' 496). כן אישר העד שהתובעת סובלת מבעיות עור בפנים, בחזה, בכתפיים, בזרועות, בירכיים ואלה התחילו בשנת 1999 (ע' 494), הגם שבחוות דעתו הדבר לא מצוין.

ב"כ התובעת מדגיש בסיכומיו כי מומחה הנתבעת ותמונות התובעת סותרים את התיאור של הפגיעות ומיקומן, וכי יש להצר על כך שמי שנתן חוות דעת מטעם הנתבעת ועבד אצלה, בדק את התובעת באופן פרטי, הציג תמונה שאינה משקפת את האמת לגבי מיקום הפגיעות ועוצמתן.

בהקשר זה יש לדחות בשתי ידיים את טענת הנתבעת שהצגת תמונה של התובעת המצולמת ממרחק הינה מגמתית. התובעת הגישה אסופה של 11 תמונות (מוצג ת/13), רובן בבגדי ים או בבגדים קצרים, בהן צולמה באזורים שונים של הארץ ובתקופות שונות, המשקפות את טענותיה וממצאי המומחים לגבי מצבה דאז לעומת מצבה בשנות עבודתה האחרונות, והתרשמותם ממצבה.

 

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה:

 

"פרופ' אינגביר וד"ר דונחין אינם הגורמים המוסמכים ליתן הודאות בעל דין. מכתביהם לא נכתבו לקראת הליך משפט….". (סיכומים, 32).

 

אכן, אין למעשה מחלוקת בדבר מקצועיותם של עדים אלה ומומחיותם בתחומם, ואמנם הם אינם עדים מומחים כאן, אולם יש למכתביהם בזמן אמת משקל ראייתי רב. אכן, לענין הקשר הסיבתי בין המחלות לבין עבודתה, הגישה התובעת חוות דעת מומחים. (ראו להלן).

 

יחד עם זאת, בהקשר זה ניתן להוסיף כי הטענה אינה מעוררת שאלה של קבילות אלא של משקל. על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), כאשר בעל דין רוצה להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, עליו לצרף לכתב טענותיו "תעודת רופא או חוות דעת של מומחה", ואין חובה לצרף לכתב הטענות חוות דעת של "מומחה רפואי" כמשמעות מונח זה בתקנה 125 לתקנות. די בחוות דעת של "מומחה סתם". התייחס לכך לאחרונה חברי כב' השופט זילברטל בת”א 2064/08 אלעתמן נ' מרכז רפואי סורוקה (אתר נבו) (30.6.09), בציינו:

 

"על פי תקנה 125 לתקנות המונח "מומחה" כולל גם רופא "סתם" (שאינו מומחה), כמו גם "מומחה רפואי". דהיינו – מהבחינה הדיונית הצרופה התובעים אפילו לא נדרשים לצרף לכתב טענותיהם חוות דעת של מומחה הנושא בתואר מומחה. קל וחומר שאין הם נדרשים לצרף דווקא חוות דעת של מומחה בתחום מסויים. להבחנה בו בין המונחים ומשמעויותיה ראו החלטתה המפורטת ומאירת העיניים של כב' השופטת א' אפעל-גבאי בבש"א (מחוזי – י-ם 2576/03, 2517/03 (ת.א. 2471/00 קופת חולים של ההסתדרות הכללית בא"י נ' נאצר [פורסם בנבו] (החלטה מיום 23.10.03). מכאן, שעל מנת לעבור את הסף הנדרש לצורך הגשת כתבי טענות ערוכים כהלכה, די בצירוף חוות-דעת של רופא "סתם" אפילו אינו מומחה, ובמצב זה ברי כי אין כל מקום לטענה בדבר תחום מומחיותו הפורמאלי של אותו רופא".

(שם, פסקה 4).

 

מקל וחומר ניתן ללמוד לגבי העדויות או מסקנותיהם של פרופ' אינגביר או ד"ר דונחין מתוך המסמכים שהוגשו.

 

קיומה של התרשלות

17. בפסיקה היתה קיימת הגישה לפיה ניתן להקדים ולבחון את שאלת קיומה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, באשר חובת זהירות מושגית תצמח מקום בו אדם סביר צריך היה לצפות את הנזק. מוסיף על כך כב' השופט ד' חשין בע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (אתר נבו) (12.8.07), בציינו, את הגישה המתגבשת לבחון ראשית את קיומה של התרשלות מצד המזיק, בציינו:

 

"נקודת המוצא היא כי במקרים בהם ניתן לצפות את הנזק (כעניין פיזי), הרי שגם צריך לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים חובה זו. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, זו תצמח כשבנסיבות המקרה המיוחדות, שבין המזיק הספציפי והניזוק הספציפי, אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק (ראו, למשל, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, פיסקאות 8-3). לאחר שנקבע קיומן של חובות הזהירות, תיבחן שאלת קיומה של התרשלות, שהיא התנהגות בלתי סבירה (על מהותה של אי סבירות זו, ראו כדוגמה את ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], ניתן ביום 19.3.07, פיסקה 18 מפי השופט לוי, להלן – פרשת שתיל). עם זאת, קיימת בפסיקה גישה המציבה סימן שאלה לגבי עצם חשיבותה המעשית של חובת הזהירות המושגית. גישה זו גורסת שחובת הזהירות המושגית ממילא תישלל במקרים בודדים בלבד, וגם כאשר תישלל – קיים חשש שמא השלילה תהא גורפת מדי ולא תצדיק אי הטלת אחריות במקרה הספציפי. כדי להימנע משלילה גורפת יש להידרש לנסיבות המקרה הספציפי, וכך מתעמעמת ההבחנה בין חובת הזהירות המושגית והקונקרטית. מסיבה זו, ומסיבות מבניות נוספות שעיקרן הוא בפשטות הניתוח (למשל, בהבהרת מיקומו ה"גיאוגרפי" של מבחן הצפיות, ראו ע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים, [פורסם בנבו], ניתן ביום 15.9.05, פיסקה 7), גישה זו בוחרת לבחון תחילה את שאלת קיומה של ההתרשלות, ואם התשובה לכך חיובית, לעבור ולבחון האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, תוך פסיחה על שאלת החובה המושגית (ראו פרשת שתיל, בפסקאות 17-15 מפי השופט לוי; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, פיסקה 13 מפי השופט ריבלין)."

(שם, פסקה 10).

 

צעד נוסף בהליכה בנתיב זה ניתן למצוא בדברי כב' השופט י' דנציגר, המתייחס לפסיקה הנזכרת בדבריו הנ"ל של כב' השופט ד' חשין, ומוסיף הוא כדלקמן:

 

"לאחרונה הובעה הדעה כי בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית אינה דרושה למעשה, שכן ככל שעסקינן בשאלה האם יש מניעה עקרונית להטיל אחריות על מזיקים מסוג פלוני כלפי ניזוקים מסוג אלמוני, בחינה זו "היא כללית מדי ואין בכוחה לפזר את מסך אי-הוודאות, העוטף בשלב מוקדם זה את ההליך" (שתיל, פסקה 15 לפסק דינו של כבוד השופט לוי; ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 12.8.2007), פסקה 10 לפסק הדין). נוטה אני להסכים עם הדעה הגורסת כי חובת הזהירות המושגית ממילא תישלל במקרים בודדים בלבד, וכי מוטב להידרש לנסיבות המקרה הספציפי, קרי, לבחון תחילה את שאלת קיומה של ההתרשלות, ואם התשובה לכך חיובית, לעבור ולבחון האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, תוך פסיחה על שאלת החובה המושגית. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה אף לחובת הזהירות המושגית בענייננו."

(ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה[פורסם בנבו]; שם, פסקה 31).

 

18. בהינתן גישה זו, נראה בעיני כי מתאימה היא למקרה דנא באשר מדובר ביחסים בין מעביד לעובד, שבוודאי חב כלפיו חובת זהירות מושגית, ובהיותו מקום עבודה שעסק בחומרים מסוכנים, היודע ומכיר את מהותם, ואת העובדה שהם עלולים לגרום לפגיעות גופניות, ולכן ער לכך שעליו לנקוט באמצעי הגנה ומיגון לעובדים הבאים במגע עם חומרים שונים כאמור. הנה כי כן, אצל הנתבעת, מתוך הנחה זו, היתה קיימת ועדיין קיימת "יחידה לבריאות העובד עין כרם" שנוהלה בתקופה הרלוונטית, על ידי העדה ד"ר מילכה דונחין.

כך גם העובדה שבית החולים מסונף לאוניברסיטה העברית בירושלים בה קיימת מחלקה לבטיחות ולגהות, שם ד"ר אורה גרבשטיין היתה הממונה, ואשר פנתה כאמור, ומסרה דוח לגבי המעבדה הדנטלית לדיקן הפקולטה לרפואת שיניים ואחרים.

נראה כי בתחום זה של יחסים בין מעביד לעובד, לענין הסוגיה בה אנו דנים, יושם כבר בעבר מבחן הצפיות.

 

כך למשל, כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון פ"ד לט(1) (1985), קבע:

 

"… האם חבה המערערת, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, חובת זהירות (קונקרטית) כלפי המשיב? כפי שראינו, התשובה לכך טמונה במבחן הצפיות. השאלה היא, אם המערערת צפתה הלכה למעשה – ואם לאו, אם היא יכלה לצפות (כענין טכני) – כי התרשלותה תגרום נזק למשיב. אכן, ייתכנו מצבים, בהם חובת הזהירות המושגית קיימת, כנורמה משפטית ערטיאלית, אך חובת זהירות קונקרטית אינה קיימת". (שם, 113).

 

וכן דברי כב' השופט ג' בך בע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לב לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993), בציינו:

 

"… נראה, שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי-הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצוינת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים." (שם, 229).

 

בע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3), 66, ציין בית המשפט כי העמדה האינדיבידואליסטית של דיני הנזיקין לפיה כל אדם בחטאו יישא, הרי:

 

"לפחות לגבי חלק מהסיכונים האמורים, אף מחוקק המשנה סבר כי יש להזהיר את העובד מפניהם, והדבר בא לידי ביטוי בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999 (להלן: התקנות) קובעות בסעיף 2:

'מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום'.

'מחזיק במקום עבודה' מוגדר בסעיף 1 לתקנות, בין היתר, כמעביד, כבעל מקום העבודה, כמנהל בפועל את מקום העבודה, או כמי שבהשגחתו או בפיקוחו פועל מקום העבודה. כלומר, מחוקק המשנה ראה חשיבות ביידוע העובד בדבר הסיכונים שהוא חשוף אליהם ובהדרכתו כיצד להימנע מהם, ויש בכך להוות אינדיקציה לכך שמחוקק המשנה לא סבר כי הימנעות מחובות אלו הינה בגדר 'סיכון סביר'". (שם, פסקה 20).

 

כך אף ניתן ללמוד מפסיקת העבודה לענין הכרה במחלת מקצוע, על פי חוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו מכוחו. (ראו: עב"ל 521/05 משה קורין נ' המוסד לביטוח לאומי[פורסם בנבו]).

 

19. נשוב למקרה דנא. מעדות ותצהיר התובעת עולה כי מספר בעלי תפקידים אצל הנתבעת היו מודעים למפגעי הבטיחות שם, אותם היה מצופה לראות על דוכן העדים, ואולם הנתבעת לא הביאה למתן עדות במטרה לסתור את גרסת התובעת (בני סהר – מנהל מחלקת בטיחות בהדסה, ד"ר אורה גרבשטיין – מנהלת מחלקת בטיחות וגיהות באוניברסיטה העברית, מר גיגי – אחראי בטיחות בהדסה, מר ליאוניד – אחראי בטיחות קרינתית בבית ספר לרפואה, פרופ' אליהו ריכטר – מומחה לרפואה תעסוקתית בבי"ס לרפואה בהדסה, ועוד).

אין מחלוקת שלאור תלונות התובעת, ד"ר דונחין וכן הרצל דולב – אחראי בטיחות מעבדות בהדסה, וכן אחות אחראית במרפאת פרסונל בשם יעל, בדקו את המפגעים והכינו דוח חמור לפיו המעבדה לא עומדת בסטנדרט הבטיחות הדרוש לעבודה עם חומרים כימיים, ויש להכניס באופן מיידי אמצעי בטיחות על פי התקנים.

בעקבות האמור לעיל, הוציא המפקח על הבטיחות צו סגירה, אלא אם כן תנאי הבטיחות והגהות במעבדה ישופרו, ויוסרו תנאי הבטיחות הירודים במעבדה, אותם נמנעה הנתבעת מלתקן (ראו נספחים ז'-כ"ה לתצהיר התובעת). הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי התובעת לא הוכיחה שהנתבעת סטתה מסטנדרט הזהירות הראוי הנדרש ממנה באשר לא הגישה חוות דעת של מומחה בטיחותי. טענה זו יש לדחות. מן הראיות שהוצגו לעיל, נמצאנו למדים שהוכח על ידי התובעת, הן מפי עדים אובייקטיביים והן העדים שהינם עובדי הנתבעת, על הכשל במתן אמצעי זהירות לעובדים והגנה עליהם מפני חומרים רעילים.

 

בהינתן ראיות אלה, מגיע אני למסקנה כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעת.

 

הפרת חובה חקוקה

20. בתמצית, טענת התובעת הינה כי הנתבעת הורתה לה לעבוד במקום עבודה שהתברר שיש בו חשיפה לחומרים רעילים במגע או בנשימה, וכי לא הותקנו בו אמצעי בטיחות לסילוק הסיכון בחומרים אלה, כגון איוורור, כפפות, מסכות ועוד. כמו כן, הטענה כי לא בוצעו בדיקות שגרתיות ותקופתיות לניטור החומרים המזיקים במעבדה, לא נסתרה.

 

מחובתו של מעסיק לספק תנאי עבודה בטוחים על מנת שלא יגרמו או למזער יצומצמו לעובד נזקי גוף עקב עבודתו או שהותו במקום עבודתו. זאת במיוחד עת מוכח שהמעסיק לא קיים תנאי עבודה תקינים לאורך שנים, לא תיקן את המחדלים שגורמים לעובדיו או העלולים לגרום, לנזקי גוף קשים. חובה זו מעוגנת גם בתקנות הבטיחות בעבודה (בטיחות וגיהות תעסוקתית בעבודה עם גורמים מסוכנים במעבדות רפואיות כימיות וביולוגיות), תשס"א 2001 (להלן: "התקנות") ולטענת התובעת הפרתה מהווה גם הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, בנוסף לרשלנות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודה.

 

מקום עבודתה של התובעת נכלל בהגדרת "מעבדה" בסעיף 2(א) לתקנות, והנתבעת הפרה את חובתה עת לא מינתה "מנהל מעבדה", ולא נקטה אמצעי בטיחות וגיהות תעסוקתיים כאמור שם. כמו כן לא ערכה בדיקות סביבתיות- תעסוקתיות תקופתיות של גורמים מסוכנים המצויים באזור הנשימה של העובדים, לא הכינו רשימות גורמים מסוכנים המצויים בשימוש המעבדה, שיטות עבודה בגורמים אלה ואמצעי בטיחות בעבודה עם גורמים אלה (תקנה 3). בנוסף, הנתבעת לא קיימה אף אחת מהדרישות הקבועות בסעיף 4, דהיינו: רמת צפיפות, מערכת תקינה של גז, סילוק מנדף לא תקין, סילוק פסולת מסוכנת (וכאמור לעיל היתה כאן בענייננו גם פסולת רדיואקטיבית), ולא עמדה בדרישות תקנות 4(9), 4(10), 4(12), 14(13), 4(18) הקובעות:

 

"(9) יתקין ויקיים אוורור טוב, במידה מספקת, לרבות שש החלפות לפחות של אוויר צח בשעה, ואמצעי יניקה במקורות הפליטה של הגורמים המסוכנים, וכן אמצעי ניקוז ופליטה טובים ויעילים או כל שיטת בקרה יעילה אחרת, באופן שריכוז הגורמים המסוכנים באוויר יהיה נמוך מרמת החשיפה המשוקללת המרבית המותרת או נמוך מרמת החשיפה המרבית המותרת לזמן קצר או נמוך מתקרת החשיפה המותרת, ובאופן שלא יזיק לבריאות העובד;

 

(10) יתקין ויקיים מינדפים ביולוגיים וכימיים טובים ויעילים המתאימים לעבודה עם הגורמים המסוכנים המצויים בשימוש המעבדה, וידאג לבדיקת המינדפים אחת לשנה לפחות, בידי טכנאי המתמחה בבדיקת מינדפים;

. . .

 

(12) יתקין ויקיים תאי הלבשה נפרדים לכל עובד, עם מחיצות שיפרידו בין בגדי עבודה לבגדים נקיים;

 

(13) יספק לכל עובד בגדי עבודה מתאימים וידאג לכביסה ולניקוי בנפרד של בגדי העבודה במקום העבודה או במקום אחר שהובא לידיעתו של מפקח עבודה אזורי…"

 

כמו כן, עוסק סעיף 18 לתקנות בטיפול בגזים, ומונה שורה ארוכה של הוראות ומטלות על המעסיק לענין גיהות ובטיחות, לרבות מינדוף, איוורור, שלטי אזהרה, הספקת ציוד מגן לעובדים וכיוצא באלה. (ראו: ע"א 4022/98 הטכניון מכון טכנולוגי נ' צביה טויסטר (אתר נבו) (4.7.99) (להלן: "פרשת טויסטר")).

 

21. בת"א (י-ם) 7017/05 אברהם אלמליח נ' האוניברסיטה העברית, (אתר נבו) (18.7.07) נדון מקרה בו תובע, שבהגיעו לגיל 43 אובחנה אצלו מחלת פרקינסון. בתביעתו טען כי קיים קשר סיבתי בין עבודתו אצל הנתבעת כרתך וצבע ביחידת אחזקת מבנים לבין מחלתו, באשר נחשף ליסוד המנגן ולמדלל אורגני ("טינר") במשך כחצי שנה.

 

בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' זילברטל) התייחס לנושא החשיפה לחומרים מסוכנים ולאמצעי הבטיחות במקום העבודה, וציין:

 

"אינני רואה לנכון להרחיב את הדיבור בשאלה האם נקטה הנתבעת באמצעי בטיחות ראויים כדי להגן על עובדיה, ובכללם התובע, מפני חשיפה לחומרים מסוכנים הקשורים בעבודות ריתוך וצביעה. בעניין זה די אם אפנה לדו"ח בטיחות שהוכן על ידי עובד הנתבעת מר רפי יוליוסבורגר, מהנדס בטיחות והאחראי על הנושא, בעקבות תלונותיו של התובע. בדו"ח זה מיום 8.7.99 שסומן ת/1, נאמר, כי לאחר בדיקת תנאי העבודה של התובע המסקנה היא שתנאי הבטיחות הקיימים אינם מספקים. יש לשפר, בין היתר, את נושא האיוורור בבית המלאכה ואת ציוד המגן האישי ובכלל זה לספק 'נשימה עם פילטר מתאים לאדי ריתוך', כמו גם מסכה הכוללת פילטר להגנה בעת ביצוע עבודות צביעה.

 

עוד יצוין, כי לאחר שהתגלתה מחלת התובע ובעקבות תלונות שלו ושל עובדים אחרים, הועבר מקום ביצוע עבודות הריתוך ממבנה סגור לרחבה מקורה שבצד המבנה.

נמצא, כי יש יסוד לקביעה לפיה לא הייתה אצל הנתבעת הקפדה ראויה על בטיחותם של העובדים בכל הנוגע להיותם חשופים לחומרים מסוכנים. עם זאת, לנוכח המסקנה אליה הגעתי, לא ראיתי לנכון להרחיב את הדיון בסוגיה האמורה." (שם, פסקה 5).

 

בסופו של יום, נדחתה שם התביעה בהעדר קשר סיבתי כנטען, ובשולי פסק הדין צוין:

 

"בהתחשב במצבו הבריאותי של התובע ובתמונה העגומה בדבר תנאי הבטיחות ששררו במקום עבודתו אצל הנתבעת, אין צו להוצאות". (שם, פסקה 18).

 

22. במקרה אחר, נשוא ת"א (תל-אביב-יפו) 2140/99 דראי נירית נ' "הכתר" מעבדת שיניים, (אתר נבו) (4.11.07) (להלן: "פרשת דראי") עבדה התובעת כטכנאית שיניים במעבדות הנתבעים ונחשפה למתכת הבריליום בה משתמשים כחלק מתרכובות או סגסוגות מתכת לשם בניית שיניים תותבות. אף שם התובעת ייחסה לנתבעים אחריות למחלה בה לקתה ולנזקים הגופניים שנגרמו לה כתוצאה ממנה, על בסיס העוולה הנזיקית שעניינה הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), בכך שהנתבעים הפרו את החובה המוטלת עליהם מכח תקנות הבטיחות (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים במתכות מסוימות), תשנ"ג-1993.

 

בית המשפט (כב' השופט נ' ישעיה) קובע, שאכן הנתבעים הפרו תקנות אלה, ולפיכך פסק כי עילה זו הוכחה. במקרה הנ"ל, כמו במקרה הקודם דלעיל, נטען על ידי הנתבעים כי היה חלון במקום, ובית המשפט קבע לעניין זה, כדלקמן:

 

"העובדה שבמעבדה של נתבע 3 היה חלון פתוח בגודל כזה או אחר (ב"כ הנתבע 3 הקדיש זמן ניכר מחקירתו את התובעת בסוגית גודל החלון), אינה משנה את תמונת המצב ואינה סותרת את תאורי התובעת את תנאי העבודה במעבדה וכן את קביעותיו של המומחה ד"ר פריטקין.

אם לא די בנסיבות אלה כדי להצביע על הפרה בוטה של הוראות ותקנות הבטיחות שנקבעו בתקנות הנ"ל, הרי באה "הפרה" נוספת בה אף הודה נתבע 2, היינו המנעות מלדווח למשרד העבודה כי במעבדתו עובדים במתכות המסווגות כמסוכנות בתקנות, לרבות בריליום (עמ' 124 לפרוטוקול). אני מניח כי אף הנתבע 3 נמנע מדיווח כזה (לפי תקנה 16 לתקנות), שאם היה מדווח, היה המפקח האזורי של משרד העבודה דואג, מן הסתם, לערוך ביקורות ובדיקות במעבדה, ביקורות אשר אין חולק כי כלל לא נעשו. (שם, פסקה 7).

 

לאור כל האמור אני קובע, כי אכן הנתבעת הפרה חובה חקוקה, כמפורט לעיל, ובכך הפרה חובתה כלפי התובעת.

 

23. לעניין אחריות הנתבעים לנזקיה של התובעת מכח עילת הרשלנות, לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, מציין בית המשפט בפרשת דראי, כדלקמן:

 

"אין חולק כי הנתבעים, כמעבידיה של התובעת נושאים באחריות כלפיה, הן מבחינה בטיחותית והן מבחינה בריאותית במהלך עבודתה אצלם ועל כן מוטלת עליהם אחריות מושגית. האם חבים הם אף באחריות הקונקרטית במקרה זה?

התשובה, לדעתי, חיובית ועולה מהנסיבות שהוכחו בפני.

מעדויותיהם של הנתבעים עצמם ועדותם של התובעת ושל אבו סינא עולה כי הנתבעים היו מודעים לסכנות הגלומות בעבודה או במגע עם המתכות המסוכנות, לרבות בריליום, בהם עשו שימוש במעבדותיהם.

היותה של מתכת הבריליום מסוכנת לבריאותם של הבאים במגע איתה היתה ידועה אף לפני שהשימוש בה נאסר (בשנת 2000) ולראיה הכללתה ברשימת המתכות המסוכנות לגביהן נקבעו הוראות בטיחות וגיהות מיוחדות בתקנות הנ"ל משנת 1993 (ראה התוספת הראשונה לתקנות)." (שם, פסקה 9).

 

יפים לעניין שתי העילות עליהן מבוססת התביעה דנא, דברי כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין בע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם, פ"ד מט(1), 102, כדלקמן:

 

"ואמנם, אין לכחד כי נושא יצירתם של סיכונים מצוי בתשתיתו של דין הנזיקין, והרי הוא מהעיקרים להטלתה של חובת זהירות. מקצת מן הסיכונים המיוחדים זכו לנוסחאות משל עצמם בחוק הנזיקין החרות; כך לעניינם של 'דברים מסוכנים' (סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כך לעניין 'אש' (סעיף 39 לפקודה), כך לעניין 'חיה' (סעיף 40 לפקודה) ולעניין כלב (סעיפים 41או-41ב לפקודה), וכך, בעקיפין, לעניין הכלל 'הדבר מעיד על עצמו' (סעיף 41 לפקודה). הוראות-דין אלו, עניינן – על פניהן – בהעברת נטל השיכנוע אל כתפיו של נתבע (קרי: מי שטוענים עליו כי חייב הוא בנזק שנגרם), אך דומה כי חבויה בהן הטלת חובה עם יצירתו של סיכון מיוחד. נושאים מיוחדים אלה (כאירועי קומון-לוא בהם נוצר סיכון גדול במיוחד) צדו את תשומת-לבו של המחוקק, ועל כן זכו לקבל, כל אחד מהם, משכן לעצמו כדבר המחוקק. ואולם על דרך הכלל נוכל לומר, שאין הם אלא נציגים מכובדים בני-שם לעדת מקרים רבים בני-בלי-שם, שבריח התיכון בהם הוא יצירתו של סיכון." (שם, 114).

 

כב' השופטת ד' דורנר מתייחסת בפרשה הנ"ל אף לאופי הסיכון, בציינה:

 

"אמות המידה שפורטו לעיל אינן נוסחה המובילה את בית-המשפט לפיתרון במקרים ספציפיים. על בית המשפט להעריך בכל מקרה את מידת העניין הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון, את ההסתברות לקרות הנזק ואת עלותם של האמצעים למניעתו. יש אף לזכור, כי בגין גורמים אלה קיימת קורלאציה, סבירות הסיכון נקבעת גם בהתחשב באמצעים הדרושים למניעתו, וסיכון שקל למנוע אותו יטיל על יוצר הסיכון את החובה לנקוט באמצעי הזהירות המתאימים גם אם הסיכון כשלעצמו אינו חמור. כדברי השופט ויתקון בע"א 635/70 מנדלסון, קטין ואח' נ' פל, פ"ר כ(2)113, בעמ' 121: 'סכנה שניתן למנוע באמצעים קלים ופשוטים, סביר הוא לדרוש מאדם לנקוט באמצעים כאלה, אף כשאין הסכנה כה חמורה'. ראו גם דברי השופט חשין בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 813. אכן, ככל שההסתברות לקרות הנזק גבוהה יותר, הנזק חמור יותר, ההוצאות למניעתו נמוכות והאינטרס החברתי במתן השירות נמוך, כך תיגבר הנטייה להטיל את האחריות על המזיק.

יחד עם זאת, לדעתי, נקודת המוצא הראויה כ'הנחת עבודה' היא כי יוצר הסיכון (המזיק) אחראי לנזק, ובלבד שהסיכון היה ניתן לחיזוי." (שם, פסקה 109).

 

במאמר מוסגר יצוין, כי כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק הסכים לדעת כב' השופטת דורנר, אם כי הסתייג מ"הנחת העבודה" בקטע המצוטט לעיל.

 

24. משבוחנים אנו את אפשרות הנתבעת למנוע את הסיכון או להקטינו ובאילו אמצעים, הרי שמגיעים למסקנה, כפי שראינו לעיל, וכפי שנראה להלן, שניתן היה לקיים התקנות בנקל באמצעות איוורור ומינדוף, אולם הדבר לא נעשה. (ראו צו השיפור שהוצא לנתבעת ע"י אינג' ליסינגר מפקח עבודה אזורי ירושלים מיום 2.12.01).

 

כן נקבע בפסיקה, כי מקום שניתן לעשות כן באמצעים פשוטים, אין צורך להעיד על כך מומחה.

 

ברע"א 3028/08 עיריית ירושלים' נ' חיים דרעי, (לא פורסם) (אתר נבו) (18.9.08), מתייחס לעניין זה כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, כדלקמן:

 

"אלא שכבר נפסק כי במקרה שבו העובדות מצביעות בבירור על כך שאמצעי פשוט יכול היה להפחית את הסכנה, אין בהכרח צורך להוכיח את הדברים על ידי עדות מומחה (ראו: ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 108 (1995)). בנוסף, העובדה שהמבקשת 1 עמדה בהוראות ובתקנים המופיעים בחוק החשמל אינה שוללת את האפשרות לקבוע כי המבקשים התרשלו בנסיבות המסוימות והמיוחדות של המקרה (וראו לדוגמא: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 138 (1982)). בענייננו, הצביע בית המשפט המחוזי על מספר דרכים פשוטות להקטנת הסיכון הטמון בעמודי התאורה. בית המשפט המחוזי סבר, למשל, שילוט אזהרה על עמודי התאורה, ולו רק באזורים מועדים למשחק ילדים, כדוגמת המקום בו התרחש הנזק בענייננו, אינו נטל גדול במיוחד והיה יכול להפחית במידה משמעותית את הסכנה." (שם, פסקה 4).

 

(כן ראו: ת"א (י-ם) 840/91 דהאן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית).

 

נטל ההוכחה

25. כעולה מחומר הראיות, התובעת הצליחה להוכיח כי נחשפה לחומרים רעילים, וכן כי כאשר יצאה לחופשה הוקל מצבה והורע שוב כאשר חזרה לעבודה.

 

נטל ההוכחה המוטל על שכמה של התובעת הינו ברמה של מאזן ההסתברות (ע"א 8817/96 כלפו (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 392, 402). 'בפרשת קרישוב' מציין כב' השופט א' א' לוי (ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב, פ"ד נח(5), 215), כדלקמן:

 

"קרישוב לא נדרש להוכיח כי גרסתו היא בהכרח הגרסה הנכונה, והוא לא היה חייב לשלול כל אפשרות אחרת בדבר התרחשות הנזק. תפקידו של קרישוב היה אחד – לשכנע כי מאזן ההסתברות נוטה לטובתו, ולו במידה קלה שבקלות, ולהשקפתי בכך הוא עמד. לבית המשפט המחוזי הוגשו חוות דעת של מומחים אחדים בסוגיית הקשר הסיבתי (ד"ר קורט למש, ד"ר אמנון בן-דוד, פרופ' רובין), והמערערות אף הפנו למסקנתה של הועדה הארצית לאבק מזיק, ולפיה אין בספרות המקצועית עדות מבוססת ומספיקה לקיומו של קשר בין חשיפה לסיבי אסבסט ללימפומה. אולם, מנגד עמדה חוות דעתו של פרופ' מרדכי רביד בה נאמר, בין היתר, כי 'בחולה שלפנינו קיימת עדות מספקת לחשיפה רבת שנים לאבק אסבסט. יכולתו של חומר זה לגרום לגידולים לימפטיים מחד גיסא, ונדירותם של גידולים אלה מאידך גיסא, מאפשרים לקבוע כי קיימת הסתברות גבוהה לקשר סיבתי בין החשיפה לאסבסט לבין הלימפומה'. בית המשפט המחוזי היה ער לכך כי מדובר במחלה נדירה, ועל כן אין בנמצא מחקר היכול לבסס בדרך סטטיסטית את קיומו של הקשר בין מחלתו של קרישוב לתנאים ששררו במוסך בו עבד (ראו עמוד 9 לפסק הדין). אולם בית המשפט קבע כי לחוות דעתו של פרופ' רביד נמצאה תמיכת-מה גם בדבריו של פרופ' רובין, ואת מעגל הראיות בו היה חייב קרישוב לעמוד השלימה העובדה אותה אתה מתקשה לייחס ליד המקרה, כי 6 עובדים מאותו מוסך נפטרו ממחלת הסרטן… כך או כך, המערערות חטאו בהתרשלות קשה בכל הנוגע לאמצעים בהם היו חייבות לנקוט כדי לקדם את פני הסכנה הנובעת מאסבסט, ובהתרשלותן היתה כרוכה הגברת הסיכון אשר נשקף לקרישוב. אם תוסיף לכך את חוות דעתו של פרופ' רביד, ועובדת פטירתם של ששת העובדים, נכון להוסיף ולקבוע, כי אלו נסיבות המעבירות למערערות את הנטל להוכיח את העדרו של קשר סיבתי בין התרשלותן לגרימת הנזק, ובכך הן כשלו (ראו: ד"נ 6714/02 קופת חולים של ההסתדרות נ' מרדכי שי שמעון, [פורסם בנבו]; ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל, פ"ד מז(2), 497, 516)." (שם, פסקה 3).

 

כך בעקבות פסיקה במשפט האמריקאי נקבע אף בפסיקה ישראלית כי יש להקל בנטל המוטל על תובע להוכחת הקשר הסיבתי בין חשיפה לחומרים כימיים רעילים במקום עבודתו, לבין הנזק שנגרם לו. (ראו: ת"א (ב"ש) 10/94 נציגות יורשי אבשלום מיכאל נ' תדיראן (אתר נבו) (23.4.01); ת"א (נצרת) 540/90 פסח אזרייב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]; בג"צ 6984/93 צליק ווליניץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(4), 285).

 

בפרשת קרישוב הנ"ל, מציינת כב' השופטת ד' דורנר, כדלקמן:

 

"דעתי היא כי ככלל, אמצעי זהירות שנקבע בחיקוק ולפיו נקבע כאמור מיתחם הסיכון, גם קובע את גדר הצפייה הסבירה – אשר כפי שצוין, היא עניין שבדין – ומשקף הוא את סטנדרט הזהירות הנדרש מאדם סביר. [ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז(2) 785 (להלן: פסק דין מירו), בע' 793].

בעניננו, כאמור המעביד לא עשה מאומה למניעת החשיפה, והמפקחים, שביקרו במוסך מעת לעת, לא העירו לו על מחדליו. וזאת חרף סכנותיו הידועות של האסבסט וקיומם של אמצעי זהירות שיכלו להפיגה, שאף גולמו בתקנות. משכך, יש לראות איפוא את מחדלו של המעביד כמחדל רשלני." (שם, פסקה 8).

 

 

26. בבר"ע 187/83 דב רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד ל"ז (4), 361 (1983) מציין כב' השופט ג' בך:

 

"עם זאת מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה." (שם, 366).

 

וכך אף כב' מ"מ הנשיא י' זוסמן (כתוארו אז) מתייחס בע"א 460/73 שאול קרויטורו נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1), 288, לסוגיה זו, בהקשר של תביעת תגמול, כדלקמן:

 

"נטל השכנוע המוטל על תובע-תגמול אינו כה חמור. די לו להוכיח, שחכמי הרפואה מכירים בקשר שבין המאמץ הגופני לבין הנכות, ושדעתם אינה מופרכת מדעיקרא.

משמע, עדות רפואית, המצביעה, לכאורה, ביחד עם יתר הראיות, באופן סביר על קיום הקשר הסיבתי האמור, ואשר לא הופרכה, עונה על הדרישות". (שם, 292).

 

כן יוער, כי הבקשה לדיון נוסף בפרשת קרישוב (דנ"א 5707/04 מדינת ישראל נ' קרישוב) [פורסם בנבו], נדחתה ביום 5.1.05 על ידי כב' השופטת ד' ביניש (כתוארה אז), למרות שצוין כי שמדובר בנושא עקרוני. בית המשפט דוחה הבקשה באומרו, כדלקמן:

 

"… עיקר המחלוקת בין שופטי ההרכב נסובה על שאלת היקפם וטיבם של המקרים בהם יסיק בית-המשפט קיומו של קשר סיבתי, בהעדרן של ראיות מדעיות מבוססות ומוכרות בקהילה המדעית. מחלוקת זו תתלבן בעתיד בדרך של הליכה ממקרה למקרה, ולפיכך ניתן להותיר את בחינתה לעת מצוא". (שם, פיסקה 8).

 

מן המקובץ עולה, כי התובעת הרימה את הנטל הרובץ עליה, הן מכח הפרק העובדתי כמפורט לעיל, והן מכח הדין כמפורט בפרק זה.

 

לאור כל האמור לעיל, אני קובע שהנתבעת התרשלה כלפי התובעת אף מכח פקודת הנזיקין.

 

 

 

קשר סיבתי

כללי

27. כעולה מן האמור בפרק הקודם, התובעת נחשפה לפחות לחומרים אחדים, במשך שנות עבודתה אצל הנתבעת, מתוך רשימת החומרים שהוגשה שעלולים היו לפגוע בה. מכאן השאלה הראשונה שנבחן, הינה האם עליה הנטל להוכיח כי גירסתה היא זו הנכונה ("מידת הודאות").

 

היטיבה להגדיר את השאלה בתיקים כגון אלה קא עסקינן, כב' השופטת מ' נאור בפרשת קרישוב הנ"ל, כדלקמן:

 

"בתיקי נזקי חומרים רעילים רבים, קיימת בעיה מובנית בנושא הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי. כיצד יוכיח תובע שחומר מסוים יכול לגרום למחלה מהסוג שממנה הוא סובל (קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי), אם לא ידוע כלל אם החומר הנדון רעיל או כיצד מתפתחת המחלה הנדונה? אף אם ידוע שהחומר מסוגל לגרום לאותה מחלה, כיצד יוכיח התובע שהחשיפה הנדונה גרמה למחלה בגופו (קשר סיבתי עובדתי ספציפי), אם הגידול בגופו אינו משאיר אף רמז לחומר שגרם להתפתחותו? במקרים רבים נוספים, לבעיות אלה מצטרפות בעיות מובנות נוספת – תקופת חביון בין חשיפה לבין מחלה, של עד עשרות שנים; העובדה שמחלות רבות יכולות להיגרם על ידי יותר מחומר אחד, או באופן טבעי ללא חשיפה כלל (ראו ע"א 4022/98, 4248/98 הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל נ' טויסטר (לא פורסם) [פורסם בנבו]); העובדה שבעידן המתועש, אנשים חשופים לאותו סוג של חומר ממקורות שונים, ועוד:

"The proliferation of technologies in the latter part of the twentieth century has created unprecedented challenges for the judicial system, perhaps most critically in litigation involving exposure to toxic substances. The long latency period between time of exposure and manifestation of the disease has made proof of a causal connection between an allegedly toxic agent and a particular plaintiff's injuries problematic. Moreover, toxic tort plaintiffs' injuries often mimic diseases found in background levels in the general population, resulting in inaccurate and imprecise analysis of medical causation. In addition to these problems of causal indeterminacy, toxic tort cases typically are characterized by a dearth of scientific knowledge and certainty on the issues most critical to the plaintiffs' cases".

(J.M. Eggen "Toxic Torts, Causation, and Scientific Evidence After Daubert" 55 U. itt. L. Rev. (1994) 889, 890 – notes omitted; see also Brennan, p. 472, 473).

כיצד, נוכח בעיות מובְנות אלה, יוכיח תובע קשר סיבתי עובדתי?" (שם, פסקה 17).

 

28. בפרשת קרישוב נקבע, בדעת הרוב, על ידי כב' השופטת דורנר (אליה הצטרף כב' השופט א' א' לוי), כי התקיים קשר סיבתי בין מחלת סרטן הלימפה הנדירה בה לקה קרישוב, לבין עבודתו במוסך בו נחשף לאסבסט. מחלת הסרטן של קרישוב, בצירוף העובדה המדעית שהפכה כבר לחלק מידיעתו השיפוטית של בית המשפט בדבר היותו של האסבסט חומר מסרטן. כמו כן נמצא קשר בין החשיפה לאסבסט לבין סרטן הלימפה בו חלה קרישוב. קרישוב היה חשוף במשך שנים ובמהלך שעות מרובות ביממה לאבק אסבסט, בצירוף גילו הצעיר יחסית (37) עת חלה קרישוב בסרטן הלימפה המהווה מחלה נדירה בגילו וכמו כן בגין האחוז הגבוה 50% (7 מתוך 14) של עובדי מוסך המערער שחלו בסרטן.

 

כך אף בעניננו, המומחים מטעם התובעת קבעו כי קיים קשר סיבתי בין מחדלי הנתבעת לבין הנזק שנגרם לה. נבדוק את הקשר הסיבתי בתחומים הנדונים.

 

א. בתחום הנוירולוגיה וטוקסולוגיה

29. המומחה בתחום נוירולוגיה וטוקסיקולוגיה מטעם התובעת, פרופ' יורם פינקלשטיין, בדונו בחוות דעתו בשאלת החשיפה התעסוקתית של התובעת מציין, כי מדובר בחשיפה כרונית על פי הגדרתה הטוקסיקולוגית, ומוסיף:

 

"בתנאים מבוקרים קיים יחס ישר ומובהק בין מינון החומר הטוקסי לבין התגובה הטוקסית. המינון הכולל של החומר הטוקסי הוא אשר גורם, איפוא, להסתמנות הקלינית. חשיפה טוקסית לאורך זמן תביא להשפעה טוקסית גוברת. קצב הפגיעה הטוקסית עלול להיות מהיר או איטי, על פי הריכוזים של החומרה טוקסי בעת החשיפה. בעת החשיפה. בעת חשיפה הדרגתית, מצטברים נגעים זעירים תת-קליניים באופן זחלני וסמוי. הם מתבטאים קלינית עם הגעתם למספר משמעותי. כלומר: בעת חשיפה איטית, ההרעלה היא איטית ומושהית. חשיפה כרונית לרמה נמוכה של רעלן (chronic low-level exposure), הכרוכה לעתים קרובות ברעילות עצבית (נוירוטוקסית), מאובחנת כמעט תמיד על סמך פרטי החשיפה הטוקסית וממצאיה של הבדיקה הנוירולוגית. ככלל, בדיקות עזר מעבדתיות אינן יעילות באיבחון זה". (שם, 6).

 

בהמשך דן הוא בהרחבה במקור העיקרי להרעלת כספית (במיוחד במעבדות שיניים) משאיפת חומר זה, ולתוצאות הנגרמות כתוצאה מהצטברותה באתרים תאיים ותוך מוחיים בעלי תפקוד ספציפי. כן מתייחס הוא לנזק הנגרם ממתכות כבדות.

 

כאשר החשיפה נמשכת שנים, אף אם ברמות נמוכות מאד, יכולה היא לגרום למחלה נוירוטוקסית (כאן מפנה המומחה לספרות העניפה בנושא), ובאשר לתובעת מציין המומחה כדלקמן:

 

"בארבע השנים האחרונות לעבודתה בביה"ס לרפואת שיניים, צורפה מעבדה אורתודונטית למעבדתה של הנבדקת, באופן שהכפיל ושילש את כמות החומר האקרילי והידרוקינון בכללו, אליהם נחשפה. האקריל העיקרי אליו נחשפה הוא methylhydroquione. במשך שנים רבות לקתה הנבדקת בתופעות עוריות ונמצאה במעקב מרפאת עור. רק בסוף 2001 נעשתה אבחנה של contact dermatitis עם רגישות מוכחת לחומרים דנטליים אקרילטיים, הן במבחן patch והן במבחן ההרחקה מעבודה (התופעות נעלמו בחופשה וחזרו מיד עם חזרתה לעבודה). התופעות העוריות אשר יוחסו להידרוקנון ואשר נעלמו עם הפסקת החשיפה, כמוהן כשינויים התנהגותיים אשר תוארו בו-זמנית, עלולים היו להיגרם ע"י חשיפה זאת והם מעידים על עצם החשיפה התעסוקתית לתערובת חומרים רעילים, אשר תופעותיה העוריות והאחרות מהוות לה סמן (marker). ההתייחסות הרפואית הכוללת למקרה שלפנינו היא כמקובל במקרי חשיפה למגוון של כימיקלים בעל פוטנציאל רעילות, בריכוזים שונים ובצירופים שונים, לאורך שנים. ההסתמנות הקלינית שבעקבות החשיפה הטוקסית למגוון הכימיקלים היא שילוב של סימנים קליניים שונים המבטאים הסתמנויות חלקיות שונות לרעילותם של כל אחד מן הכימיקלים. עפ"י הידע המקובל ((common knowledge בטוקסיקולוגיה, אין לצפות לכך שכל הרעילויות של כל הכימיקלים הנדונים יסתמנו במלואן בו-זמנית. התמונה הקלינית במקרה הנדון היא משכנעת. מכלול הנתונים הקליניים מצביע – ללא ספק – על הרעלה כרונית, ממגוון כימיקלים ובמנגנונים פתופיסיולוגיים שונים". (שם, 10).

 

ובהמשך:

 

"בעיקרון – הפגיעה הנוירוטוקסית הכרונית היא בלתי הפיכה, לעתים קרובות. עיקרון נוסף – כאשר רעלן גורם לנזק מבני לרקמת המוח, היעדר היכולת של תאי המוח להתחדש (בתהליך רגנרציה) היא אשר מקנה לפגיעה המוחית את קביעותה (permanence) ואת חוסר הפיכותה (irreversibility) הקלינית האופיינית. התסמונת העצבית הקבועה שלאחר חשיפה לממסים אורגניים היא בלתי הפיכה. הנבדקת הורחקה מהמעבדה הדנטלית לצמיתות עקב מחלת מקצוע העורית, שהוכרה ככזאת ע"י המוסד לביטוח לאומי. ניסיונות ניוד של הנבדקת, לתפקידים אחרים במוסד, לא עלו יפה. נכותה העצבית, הרפואית והתפקודתית, של הנבדקת נגזרת בעיקרה מן הפגיעות במערכת העצבים המרכזית. הפגיעה האנצפלופאתית התפקודים המוחיים העילאיים כרוכה בסימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים, המגבילים באופן ניכר את כושר העבודה" (שם, 11).

 

ב"כ הנתבעת מתייחס בסיכומיו באריכות לחוות דעת זו. אשר לגבי חוסר בתלונותיה של התובעת, פרופ' פינקלשטיין נחקר על כך והעיד כי עיין אף בתיק הרפואי מהדסה (פרו', 67). אולם יותר מכך, בחוות דעתו הוא מפרט על פני שני עמודים תמימים, את כל המסמכים הרפואיים שעמדו לנגד עיניו לצורך מתן חוות הדעת, החל משנת 1977 (החל ממכתבו של ד"ר יאיר שרב, מנהל המחלקה לאבחון רפואת הפה ורדיולוגיה, וכלה במזכר מיום 26.7.06, לרבות התיק הרפואי של הדסה, החובק כ-110 עמודים והמכיל מסמכים ממרפאות רבות בהדסה. לפיכך, בין אם התובעת סיפרה לו על כאב זה או אחר, ובין אם לאו, אין בכך כדי לגרוע מהנתונים הרפואיים שהצטברו במשך שנים לצורך ביסוס חוות דעתו. מה גם שפרופ' פינקלשטיין מפנה לבדיקות העזר הרלוונטיות שנעשו לתובעת בשנים האחרונות ואלה שנעשו לקראת הגשת התביעה. (אלקטרו אנצלוגראפיה ספינואידלית; טומוגרפיה ממוחשבת –C.T. של המח; הדמיה בתהודה מגנטית (MRI), והערכה פסיכו-נוירולוגית – לרבות הפיענוחים שלהן).

 

ב"כ הנתבעת תוקף באריכות בסיכומיו את מסקנותיו של פרופ' פינקלשטיין (שם, עמ' 43, 44), וטוען שאין לסמוך על המבדקים שנערכו לתובעת שכן הם מחייבים שיתוף פעולה וכנות מצד הנבדק, ואילו התנהלותה במהלך המשפט הינה חסרת מהימנות ומלאת סתירות, ומכאן מסקנתו כי:

 

"לפיכך, כל הנדבכים שעליהם השעין ד"ר פינקלשטיין את חוות דעתו לא היו ולא נבראו והם פרי שקריה של התובעת. אם אין די בכך, הרי שיש להזכיר כי כל הבדיקות הנוירולוגיות שהתובעת עברה ע"י מספר מומחים, לרבות פרופ' ארגוב מהדסה, נמצאו תקינות, וכך גם בדיקות ההדמיה (ו-CT ו-MRI)".

(שם, פסקה 141).

 

כן מבקש ב"כ הנתבעת להעדיף את חוות דעת פרופ' מלמד וזו של ד"ר חיים כהן אשר שללו כל פגיעה נוירולוגית אצל התובעת, אליהן אתייחס בהמשך. אציין כבר עתה כי חוות דעתו של פרופ' פינקלשטיין עדיפה בעיני, הינה מקצועית לחלוטין ואינה תלויית עדות התובעת, מה גם שאינני מקבל את הטענות בדבר חוסר מהימנותה של התובעת, נהפוך הוא. אך טבעי הוא שמומחה רפואי הבודק את הנפגע נעזר הן בממצאים העולים מבדיקתו, והן מדברי הנפגע או תגובותיו לבדיקה או לשאלות, כאשר כמומחה יודע הוא להבחין בין דברי אמת לבין התחזות, לרבות בדיקת רפלקסים. כך נכונים הדברים אף לגבי התרשמותו של פרופ' פינקלשטיין, המומחה מטעמה בתחום הנוירולוגיה, שבפניו התלוננה התובעת על קושי במציאת מילים, הערכת זמן וארגון זמן, אומדן כמויות ומידות (כגון הערכת סכום כסף), זיהוי פנים, קושי בהתמצאות בשטח, יכולת הבעה בשפות זרות, זעם כתוצאה מקול גבוה, קושי בהבנת מילים, רגישות לאור, עצבנות ותוקפנות, וליקוי בלמידת חומר לאחר קריאתו.

 

ב"כ הנתבעת מפנה בסיכומיו לכך שבמסגרת תיאור ה"חשיפה התעסוקתית" מוסיף פרופ' פינקלשטיין שתי תלונות נוספות, כביכול מפי התובעת – ציפורניים "כמעט שחורות" ודימום מהחניכיים. פרופ' פינקלשטיין מציין כי התובעת: "בדרך כלל בריאה, עד להופעתן של בעיות העור והעיניים (לפני כתשע שנים)". לטענת ב"כ הנתבעת, כל התלונות שהציגה התובעת (להוציא קיומה של בעיית עור) לא היו ולא נבראו, ותמה הוא כי התובעת "זכרה" להתלונן בפניו גם על רגישות לאור, וכי היא עשתה זאת כדי לתמוך את מסקנותיו של ד"ר פרידלנד, המומחה מטעמה בתחום מחלות העיניים, אולם גם תלונה זו היא לדעתו חסרת בסיס. התובעת גם התלוננה על "עצבנות" כדי לתמוך את טענותיו של פרופ' פינקלשטיין לעניין "הרעלת הכספית". אולם לא אוכל לקבל דעה זו לנוכח הממצאים הרפואיים של נותני חוות הדעת והרישומים לאורך כל השנים בדבר תלונותיה, כך שאין מדובר, בעיקרן, בתלונות כבושות.

 

30. פרופ' פינקלשטיין מתבסס בחוות דעתו גם על הספרות הרלוונטית הענפה כמפורט בה. מכל מקום, גם אילו היינו מגיעים למסקנה כי חוות הדעת מטעם הצדדים סותרות, הרי מעדיף אני כאמור את אותן חוות הדעת מטעם התובעת כפי שאפרט להלן (ראו והשוו: בתחום דיני העבודה, משקיימת מחלוקת בין המומחים, בית הדין לעבודה מאמץ את זו המיטיבה עם המבוטח: עב"ל 439/03 יעקב קפלן נ' המוסד לביטוח לאומי (אתר נבו)

(13/11/06); עב"ל 213/98 שרלוט וימן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח, 558 (2003)).

 

בין כך ובין כך, משקבעתי כי עדותה של התובעת מהימנה בעיני, כפועל יוצא אני מקבל כך גם את דבריה למומחה, כמו גם ובהתבסס על תלונותיה הנתמכות ברישומים במשך השנים. אף אם היה ממש בטענות הנתבעת בדבר סתירות או אי דיוקים בעדותה, הרי "שהגרעין הקשה" של עדותה לא נסתר (ראו: ע"א (ים) 9592/06 ג'מאל עאצי נ' יוסף עאצי (אתר נבו) (6/9/07)).

 

ב"כ הנתבעת עצמו, מפרט בסיכומיו את תלונותיה הרבות של התובעת לאור השנים החל מ-1991 ואילך (שם, פסקה 30,29).

 

ב. הפגיעה העורית

31. מטעם התובעת הוגשו חוות הדעת של ד"ר טרטנר עקיבא וד"ר שלמה משה. ד"ר טרטנר בדק את התובעת, והוא מציין כי בעת הבדיקה אין לה פריחה אלקזמטוטית פעילה, אך יש לה הצטלקויות וכתמים היפופיגמנטריים מרובים בפנים, בגפיים העליונות ותחתונות ובחזה. ד"ר טרטנר מונה 7 קריטריונים לבחינת הקשר בין האקזמה הקשה ממנה סבלה התובעת לבין עבודתה, המבוססים על חיבורו של:Mathias TCG. Contact dermatitis and workers compensation: Criteria for establishing occupational causation and aggravation. J Am Acad Dermatol 1989; 20:842-8.

 

ואלה הם הקריטריונים והתייחסותו אליהם:

1. האם הפריחה מתאימה לאבחנה של דלקת עור ממגע? על כך משיב הוא "בהחלט כן" לאור תיקה הרפואי ממרפאות העור, והסיכום הקליני של פרופ' אינגביר.

2. האם מיקום הפריחה אופייני למקום המגע עם חומרים בעבודה? על כך משיב הוא "בהחלט כן", לאור התיאור של Hand eczema על ידי פרופ' אינגביר.

3. האם סדר הזמנים מתאים לצלקת עור ממגע? ועל כך הוא משיב:

 

"בהחלט כן. הפריחה העורית מופיעה במנגנון של תגובת יתר חיסונית מושהית. דהיינו, שיש צורך במגעים חוזרים לאורך שבועות, חודשים ואף שנים עד שהמחלה הסמויה מן העין מופיעה בעור באופן גלוי. גב' לן עבדה תקופה ארוכה במעבדת השיניים עד שהופיעו הפריחות האקזמטוטיות".

 

4. האם תבחיני מטלית חיוביים? ותשובתו:

 

"בהחלט כן. התבחינים חיוביים כפי שפורט לעיל".

 

5. האם האלרגנים שנמצאו חיוביים מופיעים במקום העבודה, ועל כך השיב:

 

"בהחלט כן.Methylhydroquinone הוא חומר מייצב ואנטיאוקסידנט הנמצא במונומרים אקריליים. אלרגן זה נמצא בחומרים האקרילטיים המרובים הנמצאים בשימוש במעבדת שיניים כמו זו שעבדה בה גב' לן".

 

6. האם האלרגנים האלה מצויים רק במקום העבודה? השיב:

 

"התשובה היא כן. האלרגן הנ"ל נדיר למוצאו בחיי יום יום".

 

7. האם טסט עבודה חיובי? השיב:

 

"בהחלט כן. כאשר גב' לן לא עבדה היה שיפור ניכר במצבה".

 

ד"ר טרטנר משיב בחוות דעתו אף לדברי מומחי הנתבעת, בציינו כי ב-5.12.06 נבדקה התובעת על ידי ד"ר שטרנברג מטעם הנתבעת אשר כתב כי תבחיני המטלית "העלו רגישות מפוקפקת לחומרים אקריליים (+1)". ולכן לפי חוות דעתו "הממצאים ב-patch tests העלים אפשרות לרגישות בסבירות נמוכה לחומר זה או אחר". לפי המקובל בספרות הרפואית ובשימוש היום יומי בתבחיני מטלית (מזה כ-112 שנה) הרי תגובה של +1 היא תגובה אלרגית, ולא בעלת "רגישות מפוקפקת". לתגובה כזו יש לבדוק את הרלבנטיות לגבי החולה הספציפי וכפי שנאמר לעיל, לפי הקריטריונים שצוטטו, הרי שתגובה זו רלבנטית לחולה הנ"ל.

 

כן מציין הוא כי ב-30.9.2007 הוגשה חוות דעתו של ד"ר בר סלע אשר בה התייחס לתבחיני מטלית מסוג true test שבוצעו לה לאחר מכן, ולא הראו רגישות לאלרגן המדובר לעיל. על כך משיב ד"ר טרטנר שתבחיני מטלית אלו אינם מכילים חומרים דנטאליים וממילא אינם מכילים את האלרגן שבנידון וכי הוא אינו יודע מהיכן לוקח ד"ר בר סלע את העובדה שתגובה של +1 היא "תגובה קלה של אודם" כאשר תגובה כזו היא תגובה של תסמין עורי המתבטא בהרמה של העור וכן באודם ומוגדרת בכל הספרות כתגובה אלרגית אמיתית.

 

כך אף לגבי העובדות הקליניות שהפריחה החלה לפני תחילת עבודתה ושהיא אינה מתאימה קלינית לדלקת עור ממגע. במעקב במרפאת העור בהדסה עין כרם מצוין קיומן של פריחות אקזמטוטיות משנת 1989, הרבה לאחר תחילת עבודתה וברוב הביקורים מתוארת פריחה המתאימה לדלקת עור ממגע.

 

מעדיף אני את חוות דעתו של ד"ר טרטנר על פני חוות הדעת מטעם הנתבעת. מה גם שהאחרונות ניתנו על ידי מומחים שאינם עוסקים בדרמטולוגיה בכלל, או בעלי מומחיות ספציפית בתחום דלקת עור ממגע אלרגית בפרט. כפי שד"ר שטרנברג עצמו מציין בחוות דעתו "אף על פי שחלק מתלונותיה של התובעת אינן שייכות ישירות תחום התמחותי" (שם, שם).

 

32. התשובה שנתן ד"ר טרטנר לשאלת ב"כ הנתבעת לפיה אם קיים אמצעי הגנה סביר שיכול למנוע את התפרצות הקונטקט דרמטיטיס לפיה זה ענין של גיהות ובטיחות בעבודה, ומכאן מסקנת ב"כ הנתבעת בסיכומיו (שם, 16) שהדבר מוכיח שאין קשר סיבתי עובדתי, אינה מקובלת עלי. כיצד נמנעים מנזק שכזה ניתן ללמוד מאנשי משרד העבודה וצו השיפור שניתן, המדבר בעד עצמו ומלמד כי אכן ניתן ליתן הגנה טובה יותר לעובדי המעבדה, ואילו ניתן היה בזמן אמת, הרי שלא הייתה מתקיימת בנתבעת רשלנות. הדברים יפים גם לגבי חוות הדעת של ד"ר שלמה משה מטעם התובעת אשר ביסס את הנחותיו לעניין הקשר הסיבתי על קיומו של מגע עורי והוא הסביר כי כדי למנוע קונטקט דרמטיטיס, החשיבות העליונה היא למיגון עורי (עמ' 343-344).

 

ג. רפואה תעסוקתית

33. אפתח הדיון בתחום זה בחוות דעתו של ד"ר חיים כהן מטעם הנתבעת. ד"ר כהן תוקף את חוות הדעת של פרופ' פינקלשטיין בנושא הרעלת כספית ולדעתו הסימנים לפגיעה מהרעלת כספית לא מתקיימים אצל התובעת. כן תוקף הוא את חוות הדעת של ד"ר משה. לדעתו, הלה מתעלם מהבעייתיות הכרוכה במבחני המטלית, וכן כי ד"ר משה סבר בטעות כי הרגישות שנמצאה לחומר מסוים אחראית לכל נזק שרואים בעור של התובעת ומתעלם מרגישות שנתגלתה אצלה לחומרים אחרים שאינם קיימים בסביבת העבודה. בעיקר שם דגש ד"ר כהן על כך שהתובעת אינה עונה על הקריטריונים של Mathias שרופאים תעסוקתיים בארץ ובעולם (לרבות פרופ' אינגביר, כעולה ממאמרו מ-2004), סומכים ידם עליהם. בעניין זה קיבלתי, כמפורט לעיל, את דעתו של ד"ר טרטנר שניתח את שבעת הקריטריונים הנ"ל, והגיע למסקנה שהם מתקיימים אצל התובעת. ד"ר כהן סקר את התחומים אליהם מתייחס ד"ר משה, ובהרחבה את נושא הבעיות הנוירולוגיות, ומציין, בין היתר:

 

"ידוע כי חשיפות חוזרות למבחן נוירו-פסיכולוגי מורידות מאמינותו, במיוחד כאשר מדובר בנבדקים אינטליגנטיים כמו הגב' לן. לפיכך, יש להתייחס בהסתייגות לבחנים הנוספים שבצעה הגב' לן. ברור אם כן, מדוע בחר ד"ר משה להתבסס רק על מבחן נוירו-פסיכולוגי משנת 2005 להוכחת טענותיו.

בספר לימוד מוביל ברפואה תעסוקתית בעריכת Joseph Ladou, מצוין כי קיימים חילוקי דעות בקשר לרמת החשיפה ומשך החשיפה הנדרשים כדי לגרום לנזק נוירולוגי בעובדים חשופים. במיוחד קשה להעריך את ההשלכות של חשיפה כרונית לרמות נמוכות, שזו הסיטואציה שרואים כיום רופאים. עוד מצוין בספר כי ניתן לקבוע אבחנה וודאית של פגיעה נוירולוגית רק לאחר שיש תיעוד של:

1. חשיפה אינטנסיבית או ממושכת במידה מספקת.

2. תסמונת נוירולוגית מתאימה, המבוססת על הידע הקיים על אותו רעלן.

3. התפתחות של הסימפטומים והסימנים במהלך תקופת זמן, שיוצרת קשר זמנים מתאים.

4. שלילת הפרעות נוירולוגיות אחרות שעלולות לגרות לתסמונת דומה.

נראה כי קביעותיו של ד"ר משה אינן עומדות בקריטריונים אלו. אין עדות לחשיפה אינטנסיבית או ממושכת ואין תסמונת נוירולוגית." (שם, 9)

 

כן טוען ד"ר כהן כי אין שום עדות לכך שיש לתובעת נכות נפשית כתוצאה מן העבודה, ומפנה לרישום בדבר ביקורה במרפאת עור בשנת 1991, וסירובה להתייעץ עם פסיכולוגית, ופגישותיה עם פסיכיאטר היו על רקע הגירושין.

 

אשר לרמת החשיפה התעסוקתית מציין ד"ר כהן:

 

"רמת החשיפה התעסוקתית – ראשית, אני תוהה על סמך מה קובע ד"ר משה בעמוד 10 לחוות דעתו, כי רמז לבעייתיות בהיקף החשיפות ניתן עת פנתה הגב' לן וביקשה תוספת לשעות עבודת המזכירה עקב היעדרויות של טכנאי שיניים. לא ברור לי ממתי בקשה לתוספת שעות מזכירה משמשים אינדיקציה לחשיפות תעסוקתיות בכלל ולחשיפות חריגות בפרט. יתרה מזאת, כמומחה ברפואה תעסוקתית יודע ד"ר משה לדעת [כך במקור – י.ש.] שחשיפה תעסוקתית בעייתית נמדדת טכניים ולא על סמך תלונות על רעש או על תקרה מתפוררת או בגין בקשה להחלפת מבערי גז על רקע דליפות חוזרות." (שם, 9).

 

ובהמשך:

 

"בתמצית: אין לד"ר משה אף הוכחה, גם לא הקלושה ביותר, לחשיפה מסיבית, להזנחה, להרעלה או לאף אחת מן המילים הקשות, שבהן השתמש בחוות דעתו. אם היה נכון אפילו שמץ מתיאוריו של ד"ר משה, היינו מצפים למגיפה של מחלות מקצוע בבי"ס לרפואת שיניים ולא כך היא.

לא מצאתי צורך להתייחס לטבלת הנכויות שקבע ד"ר משה פרט לכך: כל הנכויות שקבע הן מחוץ לתחום מומחיותו ומוטב היה אילו היה משאיר את מלאכה זו לכל מומחה רפואי בתחומו. לא רק שד"ר משה חרג מתחום מומחיותו, אלא שהגיע לנכות משוקללת בשיעור 92% שהיא מופרזת לחלוטין, לדעתי ואינה מתאימה כלל לגב' חנה לן שבדקתי. מדובר באישה עצמאית לחלוטין, אשר מתפקדת בצורה טובה, בדיקתה הגופנית תקינה לחלוטין למעט בעיית העור המתוארת לעיל. היא נוהגת ברכב, משתמשת במחשב, קוראת מתעמלת, עוסקת בתחביבים כמו צילום, גילוף." (שם, 11).

 

ד"ר כהן סבור שכושר העבודה של התובעת לא נפגע, וכי היא יכולה לעבוד במשרה מלאה בתחומים אחרים (אשוב לכך להלן בפרק הנכות הרפואית והתפקודית).

 

34. ד"ר משה מטעם התובעת הגיש חוות דעת מקיפה ומפורטת בתחום התעסוקתי, החובקת 43 עמודים! יודגש כבר עתה כי מעדיף אני אותה, במירב התחומים אליהם היא מתייחסת, לא מפאת אורכה אלא לאור תכניה. אפרט.

 

ד"ר משה מתייחס ראשית לחומרים בהם השתמשו במקום עבודתה של התובעת, והדברים עולים בקנה אחד עם הממצאים שנקבעו על ידי לעיל. לנגד עיניו של המומחה עמד כל התיעוד הרפואי והוא היה ער לבעיות העור שהיו לה בעבר (שם, 4) וכן לדברי המומחים מטעם שני הצדדים.

 

ד"ר משה ממקד את בעיותיה הרפואיות של התובעת, ואביא מדבריו בחוות הדעת בהרחבת מה, כדלקמן:

 

"6.1 סיכום הבעיות הרפואיות של הגב' לן

1. Allergic Contact dermatitis – מחלת מקצוע מוכרת ע"פ תקנות הביטוח הלאומי וע"פ אגף הפיקוח על העבודה. ע"פ חו"ד של פרופ' אינגבר, אחד המומחים העולמיים בנושא Contact Dermatitis אובחנה הגב' לן ע"ס תבחיני מטלית כסובלת מרגישות Methylhydroquinone, חומר המצוי בשימוש שכיח בתעשייה הדנטלית. מאז שנמנעת ממגע בחומר הנ"ל יש הקלה. פרופ' אינגבר קבע במפורש כי עליה להימנע לחלוטין ממגע עם חומרים דנטאליים אקריליים. עקב פגיעה זו.

2. צלקות שטחיות מרובות – על רקע חשיפה חוזרת ונשנית לחומרים מגרים מרובים, כולל חומרים אקריליים, ממיסים אורגניים וחומרי עבודה האופייניים לתעשייה הדנטלית.

3. פגיעת העיניים – ד"ר פרידלנדר סקר את הספרות בעניין פגיעות העיניים של הגב' לן וכן את הדף הנלווה למוצר הידרוקווינון שם כתוב כי אדי החומר יכולים לגרום לצביעה חומה של הקרנית והלחמית ושינויים סטרוקטוראליים של הקרנית ועד לעיוורון. מסקנתו הייתה כי אצל הגב' לן התפתח מצב של קרטוקונוס פרוגרסיבי משני הקשור ישירות לתנאי הסביבה שלה וחשיפת הארוכה לכימיקלים בתעשייה הדנטלית.

4. הפגיעה הפסיכיאטרית – מתבטאת בעצבנות, מתח, תחושת נוקשות של הגוף דיכאון וחרדה. נובעת על רקע חשיפה למגוון חומרים כגון ממיסים אורגניים וכספית.

5. נזקים נויקרוקוגניטיביים – כפי שאראה בסקירת הספרות הנוגעת לממיסים אורגניים מדובר בנזקים קלאסיים כתוצאה מחשיפה לממיסים אורגניים ובהחלט אפשרי גם על רקע חשיפה לכספית ולעופרת. הממצאים בבדיקתה (בדיקת אלי דויטש מ 2005) זמן הביצוע נמוך לגילה, ומעיד על האטה במהירות העיבוד הפסיכו מוטורי. המבחנים מעידים על ירידה בתפקודי הקשב והזיכרון הויזואלי והשמיעתי, וכן ביכולת להתארגן עם רצף של מצבים ויזואלים, כך שככל והפעילות הקוגנטיבית יותר מורכבת – ניצפת האטה שמנמיכה ביכולת להתמודד עם מצבים ובעיות, וכתוצאה מכך ישנה גם ירידה ביכולת הלמידה"

6. הסחרחורות והפרעות שיווי המשקל – שוב נזקים קלאסיים הנובעים מחשיפה קלאסית מרובת שנים לממיסים אורגניים וגם לכספית.

7. כאבי ראש תמידיים – אופייניים להרעלה כרונית של ממיסים אורגניים.

8. מחלת אסטמה ורגישות לבריליום – מוכחת במבחני מעבדה. בריליום הינה אחת המתכות שהיו בשימוש מסיבי במעבדת השיניים." (שם, 14)

 

ד"ר משה מנתח את הנתונים לעניין חשיפה מסיבית לחומרים כאולה מהטבלה שהוא מציג, והספרות עליה הוא נסמך לגביהם, וכן השימוש בממיסים אורגניים והשפעתם על המערכות השונות בגוף:

 

"טבלה מס' 2: חומרי העבודה והשימושים השונים כפי שהיו במעבדת השיניים ב"הדסה" ירושלים

קבוצת חומרים שמות החומרים שימוש עיקרי מועד חיקוק התקנה תדר חובת ניטור סביבתי בחודשים

אקרילים Methyl Acrylate, Ethyl Acrylate, Methyl Metacrylate, Methylhydroquinone, Hydroquinone,

לתותבות ולעבודות אקריל

מתכות ניקל יציקת מתכות, הלחמה 6 חודשים

כספית יצירת סתימות 1985 3 חודשים

עופרת הלחמות סגסוגות דנטליות 1983 6 חודשים

כרום הלחמות סגסוגות דנטליות 1993 6 חודשים

כסף הלחמות סגסוגות דנטליות

נחושת הלחמות סגסוגות דנטליות

אבץ הלחמות סגסוגות דנטליות

קדמיום הלחמות סגסוגות דנטליות 1993 6 חודשים

ממיסים אורגניים קסילן ניקוי, דילול, שימור, הדבקה 1993

אצטון ניקוי ומהילה ודילול

אלכוהול ניקוי ותערובות של חומרים

בנזין ניקוי והכנת תערובות לדילול חומרים 1983 3 חודשים

בנזן חומר ניקוי וחומר מדלל 1983 3 חודשים

אתר חומר ניקוי ומדלל

כלורופורם שימור שיניים לצורכי לימוד

פורמאלדהיד חומר משמר והיה מצוי גם בדבקים

הקסן מדלל

קטון מרכיב בדבקים

פנול (מדלל),

טולואן מדלל ומרכיב בממיסים 1993

ויניל אצטט

אבק מזיק סיליקה חומרי השקעה ליציקות 1984 6 חודשים

בריליום בהרכב סגסוגות 1995 6 חודשים

חומצות חומצה הידרוכלורית ניקוי ויציקות מתכת

“ (שם, 15)

 

35. אשר לנושא הכספית כגורם סיכון, אף כאן מנתח הוא בהרחבה את השפעת החשיפה לה ומביא אסמכתאות מן הספרות בארץ ובעולם. כך מסכם הוא את חוות דעתו:

 

"חו"ד זו מהווה סקירת ספרות לעבודתה של הגב' לן על הסיכונים שהיו כרוכים בה. הראתי באמצעות תיאורי המקצוע את היקף הסיכונים. סקרתי את הסיכונים העיקריים שנובעים כתוצאה מהחשיפות במקום עבודתה והוכחתי את הקשר הישיר בין עבודתה לבין מחלותיה. ממצאים אלה דומים גם לממצאיהם של ד"ר פינס, פרופ' פינקלשטיין ד"ר דונחין ופרופ' אינגבר. להלן בקצרה שוב רשימת אבחנותיה והקשר שהוכח לעבודתה:

1. Allergic Contact dermatitis – מחלת מקצוע מוכרת ע"פ תקנות הביטוח הלאומי וע"פ אגף הפיקוח על העבודה. ע"פ חו"ד של פרופ' אינגבר, אחד המומחים העולמיים בנושא Contact Dermatitis אובחנה הגב' לן ע"ס תבחיני מטלית ((PATCH TESTS כסובלת מרגישות ל Methylhydroquinone, חומר המצוי בשימוש שכיח בתעשייה הדנטלית. מאז שנמנעת ממגע בחומר הנ"ל יש הקלה. פרופ' אינגבר קבע במפורש כי עליה להימנע לחלוטין ממגע עם חומרים דנטאליים אקריליים. עקב פגיעה זו.

2. צלקות שטחיות מרובות – על רקע חשיפה חוזרת ונשנית לחומרים מגרים מרובים, כולל חומרים אקריליים ממיסים אורגניים וחומרי עבודה האופייניים לתעשייה הדנטלית.

3. פגיעת העיניים – ד"ר פרידלנדר סקר את הספרות בעניין פגיעות העיניים של הגב' לן וכן את הדף הנלווה למוצר הידרוקווינון שם כתוב כי אדי החומר יכולים לגרום לצביעה חומה של הקרנית והלחמית ושינויים סטרוקטוראליים של הקרנית ועד לעיוורון. מסקנתו הייתה כי אצל הגב' לן התפתח מצב של קרטוקונוס פרוגרסיבי משני הקשור ישירות לתנאי הסביבה שלה וחשיפת הארוכה לכימיקלים בתעשייה הדנטלית.

4. הפגיעה הפסיכיאטרית – מתבטאת בעצבנות, מתח, תחושת נוקשות של הגוף דיכאון וחרדה. קלאסית כתוצאה מחשיפה לתערובות של ממיסים אורגניים וכספית.

5. מחלת האסטמה – בהחלט יכולה להופיע לאור החשיפה לחומרים המגרים המרובים שבהם עבדה. יש לציין כי זו המחלה היחידה מכלל מחלותיה של הגב' לן שלא הוכח קשר ישיר באמצעות טסטים לעבודתה, אם כי הקשר הינו יותר מסביר. תבחיני הרגישות החיוביים לבריליום, מתכת שריחפה במעבדה, מוכיחים את היקף חשיפתה הנשימתית המסיבית

6. נזקים נוירוקוגניטיביים – כפי שהוכחתי בסקירת הספרות הנוגעת לממיסים אורגניים מדובר בנזקים קלאסיים כתוצאה מחשיפה לממיסים אורגניים ובהחלט אפשרי גם על רקע חשיפה לכספית ולעופרת.

7. הסחרחורות והפרעות שיווי המשקל – נזקים קלאסיים הנובעים מחשיפה קלאסית מרובת שנים לממיסים אורגניים וגם לכספית.

8. כאבי ראש תמידיים – אופייניים להרעלה כרונית של ממיסים אורגניים וחומרים אקריליים.

 

על כל החשיפות שמניתי יש לזכור כי המעסיק לא השקיע שום מאמץ במדידות סביבתיות, הפחתת הסיכונים כמקובל בספרות או מתן מידע כלשהו לעובדים, כאשר כל הפעולות האלה מחויבות ע"פ חוקי הפיקוח על העבודה

 

להלן התייחסותי לדבריהם של שני מומחים מטעם הנתבעת, פרופ' מלמד וד"ר קרת. בחו"ד כותב פרופ' מלמד כי לא התרשם מפגיעה קוגניטיבית או מפגיעה נפשית. עם כל הכבוד אין שיחה עם חולה ומומחיות, ככל שתהיה גבוהה בתחום הנוירולוגיה, אינה יכולה לבוא במקום מבחנים אובייקטיביים שיערכו ע"י מומחים לדבר ויימשכו שעות ארוכות.

פרופ' מלמד אינו פסיכיאטר וודאי שדעתו בבדיקה לא יכולה לבוא במקום דעה של מומחים לדבר. בחו"ד הוא כותב 'איני מוצא כל עדות שהיא לפגיעה אורגנית ארוכת-טווח במערכת העצבים כתוצאה מחשיפה נטענת לחומרים כימיים (כגון כספית או חומרים אקריליים) וכו" .

פרופ' מלמד מזכיר שני חומרים, בעוד שהגב' לן נחשפה לעשרות או מאות חומרים, בחשיפה מסיבית כאשר הראיתי כי הינה סובלת מתיאור קלאסי של פגיעות המאפיינות חשיפות למגוון של חומרים. פרופ' מלמד הינו נוירולוג, אך אינו בקיא בספרות התעסוקתית. ע"פ המקובל בספרות זו, וכן מניסיוני העשיר בתחום, אין כמעט אף פעם 'חשיפה טהורה', כלומר חשיפה לחומר בודד בלבד בתהליך. בד"כ בתהליכים תעשייתיים קיימות חשיפות לעשרות, מאות ולעיתים אלפי חומרים. זאת הסיבה שלעיתים מתייחסים לתחלואה מתעשיות, ולעיתים מתייחסים לקבוצות חומרים כגון ממיסים אורגניים, מתכות, בסיסים חומצות וכו'. לכן תיאור מחלותיה של הגב' לן הינו תיאור של תחלואה ממספר גורמים, והתעלמות מהממיסים האורגניים ומהספרות אודות התעשייה הדנטלית מראה את החוסר שבחו"ד של פרופ' מלמד.

בבדיקתי הקלינית מצאתי הפרעת שיווי משקל, בניגוד לבדיקתו של פרופ' מלמד ויתכן בהחלט פערים בין הבדיקות, אך גם העדרם של ממצאים גופניים אינו שולל פגיעה קוגניטיבית או פסיכיאטרית. כך למשל למרות העדר הממצאים הקליניים הבדיקה הנוירוקוגניטיבית נמצאה פתולוגית, דבר המאפיין נזק של ממיסים אורגניים.

יש גם לזכור שבשל העובדה שמדובר בקבוצת חומרים דומה מבחינת מנגנון הפעולה לצורך הערכת החשיפה של מזהמים באוויר מבוצע חישוב המביא בחשבון השפעה אדיטיבית של מרכיבי התערובת ע"פ הנוסחא המוצעת: C1/T1 + C2/T2 +…+ Cn/Tn, כאשר C מבטא ריכוז המזהם באוויר וT- – הרמה המרבית המשוקללת המותרת לחשיפה באזור העבודה במשך 8 שעות מתוך יממה (TLV-TWA). כאשר המנה המחושבת גדולה מ- 1, קיימת חריגה מהחשיפה המומלצת. ההשפעה האדיטיבית יכולה להתקבל גם כאשר דרכי החשיפה הן שונות, למשל שתיית אלכוהול ונשימה של ממס אורגני נרקוטי (טריכלורואתילן). כלומר, הימצאותם של מספר ממיסים בו זמנית בתהליך העבודה, במספר עמדות עבודה, רק העצים את הנזק האפשרי.

כותבת ד"ר קרת בחו"ד כך: 'למיטב ידיעתי, אין המגע עם החומרים גורם לסימפטומים דיכאוניים'. לא ברור לי מה זה 'מיטב ידיעתי'? כל מה שהיה צריך, בעניינה של הגב' לן, הוא לפתוח ספר לימוד בתחום הרפואה התעסוקתית, בפרק הפסיכיאטרי, או בפרק על כספית, או בפרק על ממיסים אורגניים וכו' ולראות את תיאור הבעיות הפסיכיאטריות האופייני לנחשפים לחומרים אלה. אני מתרשם כי 'מיטב הידיעה' של ד"ר קרת הסתמך על מקורות מעולם הפסיכיאטריה, בעוד שטוב היה אם הייתה מצינת אילו מקורות בחנה שהביאו אותה ל'מיטב הידיעה' שהינה למעשה אי-ידיעה.

7. מסקנות

לאור זאת הנני קובע כי הגב' לן סובלת משורה ארוכה של פגיעות רפואיות הנובעות מעבודתה במעבדת השיניים בהדסה, וכי פגיעות אלה פגעו גרמו לאובדן מלא של כושר עבודתה. מבחינת אחוזי הנכות להלן המלצתי:

הליקוי הסעיף תיאור הסעיף האחוז

פגיעה קשה בזיכרון ובריכוז (מותאם) וכן הפרעה דכאונית 34 (ד) ישנם סימנים קליניים מובהקים וקבועים שאין בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר 50

כאבי ראש (סעיף מותאם) 29 (6) (3) נאוריטיס בצורה ניכרת 30

בעיית הסחרחורות 72 (4) (ב) (2) פגיעה בחלק הוסטיבולרי בצורה בינונית – ישנם סימנים אובייקטיביים 20

צלקות בחזה, בזרוע ובאמה הימנית 75 (1) ג' צלקות בגוף נרחבות באזורים מרובים 20

צלקות בפנים ובצוואר 75 (2) ג' צלקות בפנים ובצוואר רחבות עם כיעור ניכר 20

סובלת מ Contact Dermatitis לחומרים האופייניים לתעשייה הדנטלית 80 (4) – 30% ECZEMA כרונית, ההפרעות בינוניות 20

קרטוקונוס מתקדם ופגיעה בקרנית ובלחמית (סעיף מותאם) 65 (ב) דלקת הענבית או מצב אחריה – מצב עד שנה לאחר הדלקת הראשונה או יותר משנה עם התקפים חוזרים נדירים 20

אסטמה 6 (ב) קצרת הסימפונות ישנם התקפים קלים בהפסקות ארוכות וסיבוכים קלים 20

סה"כ 92%

 

כן הנני ממליץ על הפעלת תקנה 15 במלואה, לאור העובדה שאינה כשירה לשוב ולעבוד במקצועה, ועל רקע העובדה שכל פגיעותיה (למעט, אולי מחלת האסטמה שלא הוכח חד משמעית הקשר לעבודתה) הינן על רקע עבודתה. לכן המלצתי הינו 100% נכות צמיתה ואובדן מלא של כושרה לעבוד בעבודתה או לכל עבודה אחרת ע"פ מינה גילה והשכלתה."(שם, 40)

 

כאמור, מקבל אני את חוות דעתו של ד"ר משה (למעט בנושא הנכות הפסיכיאטרית) אולם לעניין שיעור הנכויות אתייחס בנפרד.

 

ד. כירורגיה פלסטית

36. ב"כ התובעת מבקש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר גולן אשר סיכם את חוות דעתו כדלקמן:

 

"הצלקות השטחיות גורמות למראה 'מנוקב' של אזורים נרחבים בעור. המראה האדמדם והגס של עור הפנים אף הוא מכוער באופן בולט. להערכתי מצבה הוא סופי, ואין לצפות לשינוי משמעותי במראה האיברים הנגועים במשך הזמן. אינני מכיר כל טיפול אשר עשוי לשפר את המראה של העור. בנוסף לאחוזי הנכות אשר הומלצו על רקע של מחלת העור והרגישות לחומרים, ועל רקע של קשיי הסתגלות וקשיים נפשיים, נראה לי כי יש לקבוע לה גם אחוזי נכות בגין הצלקות בפנים ובגוף על פי סעיף 75(1)ג' – 20% וסעיף 75(2)ג' – 20% לצמיתות." (שם, שם)

 

הנתבעת טוענת כי ד"ר גולן ציין כי הפגיעה בחזה, בזרוע והאמה הימנית אינטנסיביות יותר מאשר הפגיעות בשוק ימין, זרוע ואמה שמאליות. לא נמצאו פגיעות בכפות הידיים, ובצוואר. אין דיווח על פגיעות בחומרה גדולה יותר באזורים חשופים בהשוואה לאזורים בלתי חשופים. בנוסף, ברשומה הרפואית מחודש אוקטובר 1994 (עמ' 27 בתיק המוצגים) נכתב כי הופעת הפצעים אינה לפי סדר או מיקום קבוע.

מכאן מסיק ב"כ הנתבעת כי המשמעות היא שנמצאו פגיעות באזורים בלתי חשופים. גם במקומות הבלתי חשופים, הפגיעות אינן מתמקדות בקו הגבול בין הביגוד לעור החשוף, אלא באזורים הרחוקים משולי הבגדים כמו שוקיים, זרועות, חזה, גב עליון. האזור בעל פוטנציאל החשיפה המקסימלי – כפות הידיים – לא נפגע. גם הצוואר לא נפגע, למרות שהוא חשוף בדיוק כמו הפנים. לא נמצאה פגיעה חמורה יותר באזורים חשופים מאשר אזורים בלתי חשופים, ועל כן המסקנה החד משמעית לדעתו היא שהפיזור של המחלה העורית אינו מתיישב עם אזורי החשיפה התעסוקתית.

 

נראה בעיני כי מסקנת ד"ר גולן הולכת עקב בצד אגודל עם חוות הדעת של ד"ר טרטנר, ולמעשה הינה פועל יוצא ממנה. כך, אין אף צורך להתבסס על קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל שהכירה בפגיעות העוריות כתאונת עבודה והעמידה את נכותה הרפואית של התובעת בשיעור 20% בגין הצלקות בעיניים ובגוף. מכאן שאין צורך להכריע בשאלה אם קביעת המל"ל מהווה ראיה קבילה במקרה כגון דא (ראו רע"א 7474/00 עיריית תל-אביב נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נו(2), 193).

 

ה. תחום העיניים

37. בנושא זה נתן ד"ר שמואל פרידלנד חוות דעתו מטעם התובעת, ופרופ' שלמה מלמד מטעם הנתבעת. נראה בעיני להעדיף את חוות דעתו של ד"ר פרידלנד שציין, בין היתר, כדלקמן:

 

"החומר הקליני וסקרנו את הספרות הרפואית הרחבה בנושא, אין למעשה ספק שהממצאים בלחמית העין והדלקת והגירוי הכרוני בלחמיות ובעפעפיים אחראים לתלונות של הכאבים צריבה דמעת ופוטופוביה (רגישות לאור) וקשורים קשר ישיר לחשיפה הממושכת של חנה לן לחומרים הכימיים השונים עימם באה במגע שנם רבות בעבודתה במעבדה הדנטלית בהדסה עין-כרם. כתוצאה מחשיפה כרונית זו, התפתחה דלקת כרונית בלחמיות ובעפעפיים ואכן כך חשבה נכון רופאת המל"ל בהכירה בעובדה זו. יחד עם זאת, לדעתי, קיים קשר ישיר בין החשיפה הממושכת של חנה לכימיקלים השונים והופעת מחלת הקרטוקונוס עוד בעבודתה במעבדה, מחלה הגורמת לטשטוש מתקדם של ראייתה ולהחלפה תכופה של משקפיים." (שם, שם).

 

ד"ר פרידלנד הסתמך למעשה על הרשומות של רופאי הדסה התומכות בדעה כי נזק לעיניים, שנגרם מחומרים שהיו במעבדה (תרשומת מיום 14.08.74, של ד"ר אייל מרגלית, מכתב ד"ר שוורץ מיום 20.02.03 – ת/14, תרשומת מאשפוז במיון עיניים ביום 27.03.03, טיפולי עיניים – ת/15 – וכן רישומים ב-28.10.94, 23.03.98, 06.08.00, 04.09.00, וב-04.02.01). לעומת זאת טוענת הנתבעת כי חוות הדעת של פרופ' שלמה מלמד נסמכת כפי שהוא עצמו העיד על ספרות רפואית (פרו' ע' 242). יחד עם זאת פרופ' מלמד לא התבסס על הרשומות הרפואיות של הרופאים המטפלים לפיהן נמצאה עדות לפגיעה בעיניים (ע' 245, ש' 3), והעיד כי אין לו את התרשומת שקיים עם התובעת (ע' 248, ש' 26). כאן מפנה התובעת לכך שלא היו לה בעיות עיניים בעת קבלתה לעבודה, ובמהלך עבודתה במשך שבועות היתה דלקת וגירוי בלחמית שיכולים להיגרם על ידי חשיפה לרעלים ומתכות (עמ' 250, ש' 11, ש' 13, ש' 27), וכן שהרופאה המטפלת ייחסה לתגובה אלרגית עקב חשיפה לרעל או לאיזשהו חומר שהיה במעבדה (ע' 251, ש' 20; עמ' 252, ש' 15).

 

פרופ' מלמד אישר שחומרים אקריליים, בריליום וכספית יכולים לגרום לפגיעות עיניים (עמ' 256), וכי התובעת קיבלה טיפולים רבים, וסבלה גם מצריבה בעיניים ונמצא אודם בשתי הלחמיות (ע' 259, ש' 27; עמ' 260, ש' 13; ע' 261, ש' 14) ובשתי הקרניות (ע' 262, ש' 1) שיכולה להיגרם מחשיפה לרעלים וחומרים אקריליים (ע' 260, ש' 16), וכן כי טופלה גם בסטרואידים (ע' 263, ש' 3) ובטיפות אנטי אלרגיות (ע' 263, ש' 18). פרופ' שלמה מלמד קובע כי אין לתובעת קרטוקונוס בעיניים ושולל גם קשר סיבתי בין מצב העיניים לחשיפה הנטענת לחומרים במהלך תקופת העבודה.

 

ב"כ הנתבעת מפנה לבדיקת מיפוי קרנית שהתובעת עברה בשנת 2005, המיפוי בעין שמאל היה תקין לחלוטין ובעין ימין נמצאה נטייה קלה לאי סדירות בקרנית, המוגדרת כקרטוקונוס סמוי הנעדר ביטוי קליני של המחלה (FORMES FRUSTES). חדות הראיה בשתי העיניים נמצאה תקינה לחלוטין (חדות 6/6) בשתי העיניים עם תיקון של משקפיים והמומחה הוסיף כי נדיר לראות חדות ראיה מצוינת עם תיקון של משקפיים בלבד במקרים של קרטוקונוס מתקדמת, במיוחד בהתחשב בגילה של התובעת. בדיקת התובעת נערכה על ידו ביום 15.03.2006.

 

אשר לחומרת הנזק טען ד"ר פרידלנד כי את הקרטוקונוס, אשר לדבריו קיים אצל התובעת, היה מגדיר כקל. התיקון האופטומטרי לדבריו הינו טוב ומאפשר לתובעת חדות ראיה טובה ותפקוד טוב (עמ' 26). לאור דברים אלה של המומחה, מסיק ב"כ הנתבעת כי הוא ייחס משקל כמעט מכריע לתלונות הסובייקטיביות של התובעת, כאשר אבחן אצלה קרטוקונוס וכאשר חיווה דעתו בדבר קשר סיבתי בין חשיפה לחומרים למצב עיניה.

 

ד"ר פרידלנד אבחן ממצא של קרטוקונוס וכן קשר סיבתי בין חשיפה לחומרים לבין המצב בעיניים על יסוד מספר הנחות עובדתיות מהותיות שנמצאו, לדעת הנתבעת, שגויות. הוא הניח כי חלקיקי חומרים להם נחשפה התובעת (על-פי טענתה) חדרו לעיניים והותירו משקעים חומים (עמ' 3 לחוות דעתו). הוא גם הניח כי התובעת סבלה במשך שנים מצריבה, גירוי וכאבים בעיניים ורגישות חזקה לאור (עמ' 4 לחוות הדעת).

 

38. לטענת הנתבעת, ד"ר פרידלנד הודה, כי לא מצא בבדיקתו משקעים חומים בעיניים (פרו', 5). הוא אישר כי פרק זמן סביר להופעת המשקעים (המבטאים, כאמור, את הצטברות החומרים הכימיים בעיניים) הינו כשנתיים עד שלוש (עמ' 4).

כן הוא הניח, כי הדלקת הכרונית, ועימה ביטוייה – כאבים, צריבה רגישות לאור והרגשת גוף זר, צריכה ללוות את התובעת במשך שנים רבות (עמ' 3-4 לפרוטוקול). הוא אישר כי התלונות הצפויות הן קשות ומתמשכות ואינן נושאות אופי ספורדי (עמ' 8), וכי סביר לצפות לפנייה לקבלת טיפול רפואי בעקבות אותן תלונות, לרבות לקבלת טיפול תרופתי באנטיביוטיקה, סטרואידים ותכשירים לשטיפת עיניים (עמ' 8). התיק הרפואי של התובעת בבית החולים הדסה כולל גם גיליון מרפאת עיניים שם טופלה התובעת החל משנת 1974 (עמ' 94-101 לתיק המוצגים), וכן כארבע תלונות נוספות הקשורות, בין היתר, לעיניים, שאינן מתועדות במסגרת מרפאת העיניים (עמ' 76, 82, 49 ו-56 לתיק המוצגים). לטענת הנתבעת, בתיעוד אשר נמצא, בעיקר ברשומות מגיליון מרפאת העיניים אין תלונות על גירוי, צריבה, רגישות לאור וכאבי עיניים מתמשכים.

הנתבעת סבורה, כי ראוי היה לצפות במקרה של דלקת כרונית ומתמשכת בעיניים, והיא מצביעה על הרישומים (הקריאים) ממרפאת העיניים: בקשה לעדשות מגע משנת 1984; התייצבות לבדיקת עיניים כללית ותלונה על קושי בראייה בלילה משנת 1987; תלונה על אי נוחות בקריאה בלילה משנת 1991; קושי בקריאה בלילה – שנת 1993; 1.12.1992 – מצב כללי טוב; תלונה על פוקוס בראיה, כאבי ראש ומשקפיים שאינם נוחים משנת 1994; תלונה על צריבה בעיניים מזה מספר שנים משנת 2003; ופנייה לצורך בדיקת עיניים שגרתית משנת 2002. בפנייה זו נרשם כי לתובעת אין תלונות הקשורות בראיה. בנוסף, יש מספר בודד של תלונות נוספות שלא במסגרת מרפאת העיניים. ברישומים אלה מתועדות תלונות שהחלו "לפני מספר ימים". יצוין, כי ברשומה משנת 2003 תועדה תלונה על גירוי מזה מספר ימים ובמסגרת האנמנזה טענה התובעת כי היא סובלת מקרטוקונוס. מסקנת הנתבעת היא, כי לתובעת דפוס של פנייה לטיפול רפואי בסמוך להופעות תלונות שגרתיות, ולו הקלות ביותר, שלעתים נראות מיותרות על פני הדברים ועוסקות בעניינים פעוטים. לפיכך, בלתי סביר להניח (ולכך גם מסכים ד"ר פרידלנד), כי התובעת תסבול במשך שנים מגירויים קשים מאוד בעיניים ותופעות אחרות, והדבר לא יקבל ביטוי בתיעוד הרפואי. בנוסף, אין תיעוד על טיפול תרופתי מתמשך ביחס לעיניים.

 

39. ב"כ הנתבעת מפנה את תשומת הלב לכך, שד"ר פרידלנד הסכים כי ראוי היה לצפות כי החומרים יחלחלו לשתי העיניים במידה שווה (עמ' 6), שכן לשיטתו הממצא המשמעותי ביותר הוא ביחס לגירוי ולגודש של כלי הדם בעין ימין ביחס לעין שמאל. הוא הוסיף, כי סביר שייפגעו בעיניים עובדים נוספים במעבדה (עמ' 7 ו-34). הוא גם הסכים, כי לדלקת כרונית שחלפה יהיו שרידים (עמ' 11) וכי קיימים גורמים רבים נוספים לדלקת כרונית בעיניים (עמ' 12).

הנתבעת מפנה אף לדברי פרופ' מלמד, שהדגיש הן בחוות דעתו והן בחקירתו, כי לתובעת אין קרטוקונוס, שכן פגיעה ממטיל-הידרוקווינון אמורה להיות שווה בשתי העיניים, והדבר מתבטא בנזק קשה ללחמית ולקרנית אשר לא נמצא אצלה. פרופ' מלמד הבהיר, כי לא מצא סימנים לדלקת כרונית או שרידים של דלקת כאמור מהעבר. נראה, כי גם ד"ר פרידלנד מסכים למרבית הדברים.

 

40. לאור כל האמור בתחום זה, אני מגיע למסקנה כי יש קשר סיבתי בין רשלנותה של הנתבעת לבין הפגיעה בתחום רפואי זה, אולם נראה כי לאורך ציר הזמן מאז פסקה לעבוד במעבדה הפגיעה תשה. לכך תהא השלה בפרקים להלן הדנים בהפסד כושר השתכרות, ובכימות הנזק.

 

ו. תחום הפסיכיאטריה

41. מטעם התובעת העיד פרופ' אלכסנדרוביץ אשר קבע, בסופו של יום, כדלקמן:

 

"לאור כל האמור לעיל, אני רואה את מצבה הנפשי של הנבדקת בתור תוצאה ישירה של מחלתה הגופנית ומעריך את נכותה ל-50% בשלוש השנים עד ינואר 2002 ו-30% לצמיתות מאז ינואר 2002, לפי סעיפים 34(ב) ו-34(ד) (מותאם) של תקנון המוסד לביטוח לאומי.

הנכות הנ"ל כוללת את התגובה הנפשית להפרעות הקוגניטיביות הנובעות מנזקים למערכת העצבים המרכזית, אך אינה כוללת את ההפרעה הקוגניטיבית עצמה." (שם, שם).

 

לכך מבקש ב"כ התובעת להפנות לדברי הפסיכולוג, ד"ר פולק, בחוות דעתו, כדלקמן:

 

"חנה לן, בת 57, הופנתה להערכה נוירופסיכולוגית על ידי ד"ר י. פינקלשטיין לבירור אפשרות של ירידה קוגניטיבית על רקע חשיפה לממיסים אורגניים. הבדיקה הנוכחית מהווה המשך לבדיקה קודמת שעברה לפני כשנתיים. אנמנזה, תצפית התנהגותית ומבחנים קוגניטיביים העלו תפקוד קוגניטיבי שמור בתחומי השפה והתפיסה לצד הנמכות משמעותיות בזיכרון, בעיקר בשלב השליפה וזכירת הרצף ובתפקוד הניהולי: אימפולסיביות, פרסברטיביות, קשיי התארגנות, זיכרון עבודה מצומצם, הערכת זמן לקויה ובקרה. ביחס לבדיקה הקודמת לא ניכר שינוי משמעותי לכאן או לכאן. לצד ההנמכות הקוגניטיביות קיימת מצוקה נפשית-חברתית. יש להדגיש כי אין בקושי הרגשי בכדי להסביר את ההנמכות הקוגניטיביות ומאידך סביר שהקשיים הקוגניטיביים מנמיכים את התפקוד החברתי ואת היכולת לעיבוד רגשי והתמודדות עם השינויים המשמעותיים בחייה של גב' לן (ירידה קוגניטיבית ותפקודית, פרישה מוקדמת לגמלאות וכו'). הממצאים מצביעים על תת-תפקוד מוחי במערכת האקסקוטיבית (המערבת אזורים פרונטליים/תת-קורטיקליים) ומתאימים לפרופיל הנוירוטוקסי-פסיכולוגי של נפגעי חשיפה ממושכת לממיסים אורגניים: הנמכה בתפקודי זיכרון וניהול ובוויסות רגשי (דיכאון, חרדה, עיסוק יתר סומטי, בידוד חברתי)." (שם, 21).

 

וכן הפנה לאמור בחוות דעתו של הפסיכולוג מר דוייטש, בציינו:

 

"לגבי חנה לן, יכולת שכלית המתבטאת כיום במבחנים הבודקים תפקודים קוגניטיביים עילאיים ברמה נורמאלית רגילה לנורמת בני גילה (IQ-94 כללי). התפקודים הקוגניטיביים השמורים – הינם בתחום הנרכש מהעבר – יכולת הפשטה והסמלה – חשיבה מילולית, ידע כללי, הבנה והתמצאות בחוקים ונורמות חברתיים, תפיסה מרחבית, וכן תפקודי הקריאה, הכתיבה והעתקה תקינים. מצד שני, חשיבה הדורשת התמודדות עם חומר חדש (חשבון), המערב פונקציות של ריכוז, קשב, זכירה שמיעתית וזכרון חזותי – בזאת ישנה כיום הנמכה לממוצע הנורמה וקושי. בנוסף, חנה איטית ונמוכה לנורמת הגיל בתפקודים הבודקים יכולת סריקה ואיתור ויזואלי של סימנים, תוך שימוש בקשב, המערב גם פעילות גראפומוטורית. זמן הביצוע הנמוך מעיד על האטה במהירות העיבוד הפסיכו-מוטורי. הממצאים מעידים על ירידה בתפקודי הקשב והזיכרון הויזואלי והשמיעתי, וכן ביכולת להתארגן עם רצף של מצבים ויזואליים, כך שככל והפעילות הקוגניטיבית יותר מורכבת – נצפית האטה שמנמיכה ביכולת להתמודד עם מצבים ובעיות, וכתוצאה מכך ישנה גם ירידה ביכולת הלמידה." (שם, 22).

 

42. מטעם הנתבעת הגישה ד"ר נעה קרת חוות דעת, בה היא מתייחסת לתולדותיה של התובעת ובין היתר לעובדה שבנעוריה סבלה מגמגום קשה שחלף (לדברי התובעת) עם נישואיה, לגירושיה לאחר כעשר שנים, לעבודתה גם כמזכירה ולבעיותיה הרפואיות.

ד"ר קרת סוקרת את בעיותיה של התובעת, תלונותיה כיום, וקובעת לסיכום:

 

"הגברת חנה לן הינה אישה כבת 58. בנעוריה, לאחר עלייתה לארץ, סבלה מגמגום קשה אשר חלף זמן קצר לאחר נישואיה. פרט לכך – אין תיאור של איזושהי פסיכופתולוגיה מוגדרת בעברה.

במהלך עבודתה במעבדה הדנטלית בבית החולים "הדסה" החלה לסבול מבעיות עור קשות ובהמשך גם מבעיות בראיה, במערכת העצבים, בתפקוד הקוגניטיבי ועוד.

בתגובה למצבה הגופני הכללי הקשה – פיתחה גם סימפטומים דכאוניים.

היא טופלה בפסיכותרפיה (שיחות) בלבד, וסרבה להצעה לקבל תרופות נוגדות דיכאון.

לאחר שעזבה את העבודה ומצבה השתפר – חל שיפור גם במצבה הנפשי.

מבחינה אבחנתית – נראה כי מדובר בהפרעה המוגדרת כ"הפרעה בהסתגלות" שהיא תסמונת נוירוטית עם סימפטומים חרדתיים ו/או דכאוניים, המתפתחת כתגובה לדחק (כמו שינוי בחיים, דחק או מחלה קשה).

 

נראה לי כי שגה עמיתי פרופ' אלכסנדרוביץ, באבחנו את המצב כ"דכאון כתוצאה ממחלה גופנית".

(293.93 על פי ה- 4-DSM) שהינה הפרעה דכרונית המתפתחת כתוצאה פיזיולוגית של הפרעה גופנית ראשונית. כלומר, מדובר שם בהפרעות אורגניות (כמו מחלת פרקינסון, הפרעות בתפקוד בלוטת התריס, לופוס, איידס, קרצינומה של הלבלב וכו') – אשר בהן מופיעים סימפטומים דכאוניים כחלק מהמחלה, ולא כתגובה רגשית למחלה הקשה. [ר' עמ' 366-370 ב- 4-DSM]. למיטב ידיעתי, אין המגע עם החמרים גורם לסימפטומים דכאוניים.

גם אם יוכח כי הרגישות לחמרים, בנוסף לפגיעות גופניות, גורמת לסימפטומים רגשיים, הרי שעם הפסקת המגע – נפסקים הסימפטומים." (שם, עמ' 5).

 

כן מציינת ד"ר קרת כי ב"הפרעה בהסתגלות", בדרך כלל חולפים הסימפטומים הנוירוטיים כשהאדם מסתגל לשינויים שחלו בחייו, בתוך פרק של כחצי שנה. נראה בעיניה כי אכן חל שיפור במצבה הנפשי של התובעת. מסקנה זו נתמכת אף מכיוון אחר, דהיינו פרופ' פינקלשטיין שהעיד כי משהנפגע חדל לעבוד בסביבת העבודה כבמקרה זה, אף סימפטומים גלויים קטנים או נעלמים.

 

מכאן מסקנת ד"ר קרת כי לא ניתן לאבחן אצל התובעת קיומה של תסמונת נוירוטית מוגדרת. לפיכך פוסקת היא כדלקמן:

 

"מתוך כל הנ"ל ניתן לקבוע כי כתוצאה מההפרעות הגופניות מהן סבלה, היתה נכותה הנפשית של הגב' חנה לן בשיעור של עד 10% (עשרה) על פי סעיף 34ז' לתקנות המוסד לביטוח לאומי עד לתחילת שנת 2002 (לאחר שהפסיקה לעבוד ומצבה הגופני השתפר).

לגבי חנה לן, לא נותרה נכות נפשית צמיתה (על פי סעיף 34 לתקנות המוסד לביטוח לאומי) כתוצאה מהרגישות לחמרים שפיתחה" (שם, 6).

 

43. חוות דעתה של ד"ר קרת מועדפת בעיני, לרבות שיעור הנכות הנפשית שקבעה לתקופה דלעיל. ניתן להסיק אף מדברי פרופ' אלכסנדרוביץ כי האבחנה אליה הגיע בחוות דעתו (סעיף 293.83 ל-(DSM היא אבחנה משוערת בלבד (שם). אף הוא אינו יכול לבסס את האבחנה בה נקב בחוות דעתו. לדבריו, על-פי המידע שמסרה לו התובעת, יש לראות את תגובתה הנפשית כביטוי רגשי למצב העור (להבדיל מגורם אורגני) (עמ' 13-14), ולפיכך הוא בטוח כי קיימת הפרעה על רקע תגובה רגשית לבעיות העור, אף כי קשה להוכיח כי קיים גורם אורגני (עמ' 14-15).

 

לדברים שנכתבו ב-DSM, לפיהם כאשר הגורם האורגני לבעיה נפשית הינו חשיפה לחומרים (Substance induced mood disorder), ההפרעה חולפת כחודש לאחר הפסקת השימוש (עמ' 51 – הקטעים הרלוונטיים מתוך ה-DSM הוגשו וסומנו נ/7), אף פרופ' אלכסנדרוביץ אישר כי ה-DSM עוסק במרבית המקרים של הפרעה נפשית אורגנית כתוצאה מחשיפה לחומרים.

מכאן, כדברי ב"כ הנתבעת בסיכומיה, מוסכם על פרופ' אלכסנדרוביץ כי הפרעת הסתגלות היא תגובה רגשית כלפי מצב העור, הרי שככל שלא יימצא קשר סיבתי בין הסביבה התעסוקתית לבין בעיית העור של התובעת ונזקי אותה בעיה, לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין הסביבה התעסוקתית לבין המצב הנפשי הנטען. הנכות הנפשית, אפוא, תלויה בממצא של קשר סיבתי בין בעיית העור להתרשלות הנטענת ע"י התובעת.

 

לכך יש להוסיף את התיעוד מהמרפאה לבריאות הנפש בהדסה לפיו בין השנים 1977-1978 קיבלה התובעת טיפול פסיכולוגי. בדו"ח מיום 29.07.1979 (עמ' 318 לתיק המוצגים), אשר סיכם סדרת מבדקים פסיכולוגיים שעוברת התובעת, היא אובחנה כבעלת אישיות סכיזואידית הסובלת מחסך בקשרים רגשיים אינטימיים. צוין גם כי התובעת אינה מסוגלת לבסס קשר אינטימי רגשי. ברישום נוסף (שם, עמ' 322) אזכרה התובעת "דחפים" להסתגרות והתרחקות מאנשים ועל ניסיונותיה להימנע מהם. אבחנות דומות מופיעות ברישומים נוספים מאותה תקופה (עמ' 336-342). בתיק מסמך נוסף ממנו ניתן ללמוד כי התובעת טופלה גם בתחנה לבריאות הנפש בקרית יובל בין השנים 1976-1977 (עמ' 335).

 

44. התובעת סבלה אפוא בעברה מבעיות אישיות רבות וחלק משמעותי מתלונותיה בפני המומחים הפסיכיאטרים דומה לתלונותיה בעבר. לא ניתן, אם כן, לייחס את הנכות הרפואית הפסיכיאטרית, לבעיות העור.

הנה כי כן, ההפרעה אשר ממנה סבלה התובעת אף לשיטת פרופ' אלכסנדרוביץ היא הפרעה חולפת במהותה.

 

עמדת המשפט העברי

45. הגם שההלכה מכירה בכך שעבודה טומנת בחובה סיכונים, אין בכך כדי להפחית מחובתו של המעביד והעובד לצמצמם.

 

הרב מיכאל אדרעי וד"ר יובל סיני בחיבורים, חיוב מעביד בנזקים שנגרמו לעובדיו, המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע), המכללה האקדמית נתניה, 2009 (אתר www.natany.ac.il) (להלן: "אדרעי וסיני"), מציגים את הדעות השונות במקורות ליסוד חיוב המעביד, כפי שנאמר בהגהות הרמ"א, שולחן ערוך חושן משפט:

 

"מי ששולח חבירו בעסקיו ונתפס, יש האומרים דאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו, דהוי ליה עליו כשואל שחייב אונסין ויש חולקין" (שם, סימן קעו, סעיף מח).

 

הדעה הראשונה (מכח חובת השמירה של המעביד) הינה שיטת המרדכי בבבא מציעא, הסובר כי על המעביד ישנה חובת שמירה ביחס לגופו של העובד. אם העבודה נעשתה בחינם חלים על המעביד חיובי שואל, ואם בשכר יחולו עליו חיובים של שוכר הפטור מן האונס וחובתו פחותה. על דעה זו ישנן הגבלות.

 

הדעה השניה (מכח פיצויי הסתמכות), הפוטרת, הינה מדעת הרשב"א (שו"ת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן סימן כ') כדלקמן:

 

"שאלה: מי שהגיע לו היזק בממון שלו, מחמת שליחות שולחו, או שהעלילו עליו מחמת השליחות, והפסידוהו ממון. אם על המשלח לשלם לו נזקו, אם לאו…תשובה: אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח. שלא מצינו תשלומי נזק, אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו, האי כדיניה. ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן. כלומר: לפי שפשע בנזקו בשמירת ממונו. אבל בנזק שהגיע לשליח, מה הזיק המשלח, ומה הגיע לו מחמת פשיעתו?".

 

כן מפנים אדרעי וסיני לשו"ת מבי"ט חלק ג' סימן קנו שנשאל:

 

"שאלה: ראובן שלח את שמעון שיקנה לו בית ידוע מגוי והלך שמעון ונתפשר בסך מעות ובין כך וכך נתחרט ראובן מלקנותו והגוי הוליך את שמעון לערכאות.. ועתה תובע השליח ההפסד שהגיע לו מראובן".

 

וענה:

 

"נראה לי כי מה שכתב הרשב"א שאין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח היינו כשהוזק שלא מחמת המשלח ולא מסבתו… וכן נראה מלשון הרשב"א שכתב אבל בנזק שהגיע לשליח מה הזיק המשלח והיינו בנזק שהיה אפשר להגיע גם כן לשליח אעפ"י שלא היה שלוחו אבל בנזק והפסק שהגיע לשליח בסבתו כי הני גווני יהיה חייב שהוא כמו פושע לשליח". (שם, 6).

 

דהיינו המעביד חייב אם הנזק נגרם בפשיעתו. אולם מתשובה אחרת של המבי"ט ניתן ללמד כי אין החיוב מבוסס על פשיעתו של המעביד, אלא מעצם העובדה שהנזק נגרם מן העבודה, דהיינו מקור החיוב היינו דיני הערבות – פיצויי הסתמכות.

 

אדרעי וסיני מציינים כי כמה מן האחרונים חלקו על חידוש של המבי"ט (הש"ך בחושן משפט, שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא – אורח חיים סימן לד).

בנסיון ליישם בין הדברים מציינים אדרעי וסיני כדלקמן:

 

"אין כאן הסתמכות כלל וכלל, ואדרבה: ההיפך הוא הנכון, שהרי העובד יודע כי המעביד מכניס אותו לסיכון, ועל דעת כך הוא עובד וכיצד יטען לנזקי הסתמכות. כך גם בתשובת הנודע ביהודה אין כל מקום לנזקי הסתמות, שהרי המקרה בו דן הוא כדלהלן:

על דבר שאלתו על הסיבה ומקרה שקרה לו שישיש אחד בקש ממנו שיתן לו סחורות ללכת אל מקום קרוב ואשתו מחתה ביד הזקן כי הוא כח וזקן והדרך הוא משובש בגייסות, והוא הפציר וביקש מאוד שיתנו לו הסחורה ועפ"י הפצרת הזקן נתן לו הסחורה והלך ונהרג בדרך ובא לשאול אם צריך תשובה וכפרה. גם במקרה זה לא זו בלבד שהסכנה הייתה ידועה לעובד, אלא שהעובד הוא זה שהיה מעוניין בנטילת הסיכון, וכיצד הוא יכול לטעון שהסתמך על דברי המעביד. ואולם במקרה בו העובד יכול היה להניח כי המעביד פועל ע"פ חוק, הרי שיוכל לטעון כי סמך על דבריו ולדרוש פיצויי הסתמכות כדברי המבי"ט. כמובן שחובתו של המעביד לשמור על סביבת עבודה בטוחה, היא חובה חוקית והלכתית, ומעוגנת במצוות התורה "ולא תשים דמים בביתך". חובה זו אינה ניתנת להתניה ואינה נתונה למשא ומתן בין הצדדים. אף על פי כן אם העובד ידע כי המעביד אינו פועל ע"פ חוק ודין, לא יוכל לדרוש פיצויי הסתמכות ממעבידו".

 

חיוב מדיני הנזיקין

46. הרב רצון ערוסי, תחומין כרך כ"ו, 3281, נוטה לחייב בעילת חיובי מזיק משני טעמים:

 

"א. אם המעביד הורה ישירות לעובדו להיכנס לתוך הסכנה הרי שנזק זה אינו מוגדר כגרמא אלא כגרמי.

ב. אם העובד ניזוק ע"י חומרים של המעביד, הרי שניתן לחייב את המעביד מדין "ממונו שהזיק" או מדין בור או מדיני אש, כל מקרה לגופו".

 

אולם שיעור החיוב במקור זה בפועל היינו מצומצם, שכן ראש נזק זה הינו זניח, וכן מן הטעם בזמן הזה שאין דיינים סמוכים, לא נהוג כלל לחייב על נזק אלא רק ריפוי ושבת (ראו שולחן ערוך חושן משפט סימן א').

 

"כאשר אדם מזיק בגופו אדם אחר הוא מתחייב בחמשה ראשי נזק: נזק, [ירידת הערך של האדם, "רואים כמה עבד נמכר בשוק"] צער, ריפוי, שבת ובושת. חוץ מחיובי "נזק" שאר החיובים [צער ריפוי שבת ובושת] הם יחודיים לאדם שהזיק לאדם".

 

אם נגדיר את החומרים המזהמים כבור או אש, אין לכך שום משמעות מבחינה מעשית. גם אם נחייב אם המעסיק מדין "אדם המזיק", כאשר הנזק הינו נזק ב"גרמי" ולא ב"גרמא", נתקל בבעיה זהה שכן לדעת רבים מן הפוסקים גם דינא דגרמי מחייב רק בנזק ולא בד' דברים.

אדרעי וסיני סבורים כי דבריו של הרב ערוסי נראים כמפורשים בדברי הגמרא, וטענותיו כי ניתן לחייב את המעביד מדין "ממון המזיק" או "גרמי" גם הם מפורשות. אולם טענתם הינה כי החיוב מוגבל מפורש גם הוא. הגמרא דנה באדם שהעמיס על סבל יותר מן הראוי והסבל הוזק, הדין הוא שהמעביד חייב על כך. שואלת הגמרא, מדוע חייב המעביד הרי הסבל הוא בן דעת ויכול היה לראות שהמשקל כבד מדי? ומתרץ הרב אשי שייתכן שהסבל לא הבין שהמשא כבד ותלה את הכובד בחולשה זמנית שתקפה אותו. משמע שהמעביד חייב. על כך שואלים הראשונים מדוע לחייב והרי אין כאן נזק בידים, ואין זה אלא נזקי גרמא?

וכתב הריטב"א על אתר:

 

"ואם תאמר מכל מקום הוא הטעה את עצמו ולמה יהא חייב זה עליו? יש לומר מפני שהוא גרם לו הטעות שהיה סבור שאמר לו אמת, וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזוק הרי זה גיריה כמראה דינר לשלחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה וכן כל כיוצא בזה".

 

כלומר, דעת הריטב"א שיש חיוב מדינא דגרמי, ממש כדברי הרב ערוסי, ואשר לחיוב מדין ממון המזיק, מבואר בדברי האור שמח:

 

"הרמב"ן הקשה, תמיהני וכי שומר הוא על גופו שמשלם לו כו', וא"ת שנזקי אדם הן, תימה הוא, דהא לאו מכחו אתי ליה נזק, ואפילו הטעינו הוא, ולא אדע קושייתו, הא ממונו הוי, והוי כאבנו סכינו ומשאו דלא אפקרינהו דבין לרב ובין לשמואל חייב".

(הלכות שכירות, פרק ד' הלכה ז').

 

47. אם כן נראה כי לדעת הריטב"א ניתן לחייב מדין "גרמי", ולאור שמח מדי "ממון המזיק". לדעת אדרעי וסיני המשמעות המעשית של הדברים מצומצמת למדי. על דברי הגמרא כתב הטור בשם הרמ"ה:

 

"ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד אבל ארבעה דברים לא מיחייב אלא היכא דאזקיה בידים".

 

האחרונים על השולחן ערוך ביארו שהסיבה לאי חיוב ד' דברים הוא מכיון שמקור החיוב הוא בדינא דגרמי או בממון המזיק וזה כדברינו שאמנם יש חיוב מדין ממון המזיק אולם לחיוב זה אין הרבה משמעות ממשית.

 

הדברים מסוכמים על ידי המחברים, בזו הלשון:

 

"א. לא ניתן לחייב מעביד מדין שומר.

ב. אם היתה הסתמכות של העובד, כלומר שיכול היה להניח כי המעביד שומר על תיקני הבטיחות הראויים, יש לחייב המעביד לשלם פיצוי הסתמכות [מדין ערב].

ג. יש מקום לחיוב נזיקי מכח 'ממון המזיק' או 'דינא דגרמי' אולם האפשרות לחיוב נזיקי בהיקף גדול הוא מוגבל למדי" (שם, 9).

 

סיכום לעניין האחריות

48. על הנתבעת מוטלת היתה חובת הזהירות והחובה שלא להתרשל מכח יחסי הקירבה (יחסי רעות) בינה כמזיק העושה שימוש בחומרים מסוכנים, לבין התובעת, ותוך שימוש במבחן הצפיות, אולם נראה כי כשלה היא בכך. (ראו ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט (3), 66; דברי כב' השופטת ע' ארבל, שם, 77).

 

בהשלכה ליחסי רופא-חולה, ישנה חובה מוגברת לדעתי, על מעביד ליידע את העובד לחשיפתו לסיכונים בעבודתו עם חומרים מסוכנים ובמיוחד כאלה שאינם נראים לעין, על מנת שהעובד יוכל להחליט אם מעוניין הוא להמשיך לעסוק בעבודה זו (זכותו לאוטונומיה). (ראו ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים כרמל, פ"ד נג(4), 526, 551). גישה זו באה אף לידי ביטוי בע"א 4960/04 ערן סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, [פורסם בנבו]).

 

מן המורם עולה, כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעת ואף הפרה חובה חקוקה.

 

שיעור הנזק

49. טרם אבחן את שיעור נזקה של התובעת, אציין כי בניגוד להתנהלות הנתבעת טרם התבררה פגיעתה של התובעת, אותה ביקרתי לעיל, הרי שלאחר שהתבררה הפגיעה בתובעת, נהגה כלפיה הנתבעת בהגינות, כפי שיפורט להלן.

 

טענות התובעת

50. התובעת טוענת התובעת לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני.

 

עוד טוענת התובעת להפסדי השתכרות, הפסד ימי מחלה או הפסד פדיון ימי מחלה, הפסד תנאים סוציאליים והפסד הפרשי פנסיה.

 

פיצוי נוסף נדרש בגין סיעוד ועזרת הזולת, הוצאות רפואיות והוצאות ניידות מוגברות.

 

טענות הנתבעת

51. הנתבעת טוענת כי התובעת סובלת אך מנכות עורית, אשר אין בצידה נכות תפקודית, וכן כי התובעת פעלה בניגוד לחובתה להקטנת נזקה.

 

טענותיה של הנתבעת ביחס לראשי הנזק, יפורטו במקומן.

 

דיון בנושא שיעור הנזק

הנכות הרפואית אל מול הנכות התפקודית

52. אכן לעיתים קביעת הנכות התפקודית אינה כה פשוטה, ויש לבחון אותה בהקשר להפסד כושר ההשתכרות של נפגע, שכן הפיצוי הניתן לנפגע אמור להשיבו למצבו טרם הפגיעה ולפצותו בהתאם למה שיכול היה להשתכר, ללא מום (דוד קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, כרמל ספרות משפטית, 43).

במובן זה אבדן כושר השתכרות הוא נכס בר פיצוי, ובכימותו יש לקחת בחשבון שיקולים שונים כגון: מרכיבי ההון האנושי (מקצוע, השכלה, רקע משפחתי, זהות אישית, מקום מגורים ועבודה, סוג המעסיק וכיוצא באלה). לכך מתווספים נתונים פחות מוצקים כגון גידול השכר הריאלי במשק בעת קביעת בסיס ההשתכרות (ע"א 2099/94 חיימס נ' אילון חברה לביטוח, פ"ד נא(1), 529).

 

בפרשת גירוגיסאן הנ"ל, עמד בית המשפט על הקורלציה בין הפסד כושר ההשתכרות והנכות התפקודית. יחד עם זאת, אכן קושי רב לקבוע שיעור מדויק, וכפי שהתבטא כב' השופט מ' חשין בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 802, בציינו כי בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, היינו כמהלכים בארץ הפלאות של עליסה, בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות הן מציאות.

 

בע"א 4716/07 נתן גרוברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (אתר נבו) (13.7.09) (להלן: "פרשת גרוברג"), התייחס כב' השופט א' רובינשטיין לקורלציה בין נכות רפואית לנכות תפקודית, בזו הלשון:

 

"טענה אחת שהחלטנו להידרש אליה היא נושא הנכות התפקודית. זו – כנקבע מכבר – עניינה "מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. התפתחות זו באה לבטא את תרגום הנכות הרפואית לנכות אשר באה לבטא את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799, השופט – כתארו אז – אור); ע"א 354/79 מעין נ' ממרם פ"ד ל"ה(1) 77, 81 3 (תשס"ה) 485), "הנכות התפקודית נקעת על פי שיקול הדעת של בית המשפט, לאור כישוריו וסגולותיו האישיים של הנפגע על רקע עיסוקו…עם זאת, דרגת הנכות הרפואית היא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית..", ובהעדר נתונים אחרים משמשת היא כאמת מידה. עוד משכבר הימים, בע"א 132/65 מיררו נ' לנגברג, פ"ד יט(3) 282, 284 ציין השופט – כתארו אז – ח' כהן, "שבהעדר ראיות אחרות לענין זה להנחת דעתו של בית המשפט משמשים אחוזי הנכות שנקעו על ידי הרופאים כאמת מבחן סבירה הצודקת למידת אבדן כושר העבודה"; ובע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו (לא פורסם) [פורסם בנבו], נאמר מפי המשנה לנשיאה ריבלין, כי "בהיעדר ראיות אחרות עשויה הנכות הרפואית ללמד על שיעור הפגיעה התפקודית של הנפגע, אולם יש לבחון תמיד את מידת "התפקודיות" של הנכויות הרפואיות ואת המאפיינים הספציפיים של המקרה ושל הנפגע" (ראו גם ע"א 5175/06 כלל נ' אסרף (לא פורסם, [פורסם בנבו], פסקה 20, השופט ג'ובראן)". (שם, פסקה יג').

 

עוד ניתן ללמוד מפרשת גרוברג הנ"ל, כי הקביעה קשה יותר ככל שהנפגע צעיר יותר, וכן חלוף הזמן מיום התאונה עד ליום מתן פסק הדין, כב' השופט רובינשטיין מוסיף בעניין זה:

 

"נושא הנכות התפקודית אינו תמיד קל להכרעה, שכן כולל הוא מטבעו גם רכיבים של השערה ואי ודאות. עסקינן במכלול שחלקו לוט בערפילי העתיד, קרי, כיצד יתפקדו התובע או התובעת לאורך שנים יבואו. ברי כי הבסיס לכך הוא מחד גיסא "אלה תולדות" – המצב הרפואי העדכני וכן תפקודו של התובע בעבר, לרבות בתקופה שלאחר התאונה, ומאידך גיסא, על יסודם של אלה, הגריעה מכושר ההשתכרות. אוסיף, כי ככל שהנכות הרפואית גבוהה, גם אם אינה פוגעת באינטלקט וביכולות הקוגניטיבית כהוא זה, אין להתעלם הימנה גם במבט צופה פני עתיד, שכן מעבר לשינויים רפואיים אפשריים, לתנועות כלכליות יוודע לא אחת (אם גם לא תמיד) אפקט מעשי רב יותר כשהמדובר בבעל נכות גבוהה". (שם, פסקה יד').

 

53. בסוגיה זו ציין כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, בע"א 5148/05 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי, [פורסם בנבו], כך:

 

"כלי מרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים הוא שיעור הנכות הרפואית. כל זאת, בהיעדר קריטריון חילופי אחר שישמש לשומת הפיצוי, וכשלא הוכח טעם לסטייה מאחוז נכות זה. כך קבע השופט אור בע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (לא פורסם), [פורסם בנבו], ניתן ביום 21.12.1992):

קביעות שיעורה של ההגבלה בכושר העבודה של המערער אינה קלה. אך באין כלים ברורים לקבוע זאת, וכשבאים לקבוע שיעור זה לגבי מי שטרם יצא לשוק העבודה, יש מקום במקרים רבים לראות בנכות הרפואית עקב התאונה כמשקפת את הירידה בכושר ההשתכרות. כך נעשה הדבר פעמים רבות לגבי קטינים אשר טרם בחרו להם מקצוע לעסוק בו, וההערכה של מידת השפעת המגבלה התיפקודית על המקצוע בו יעסקו קשה היא….נראה לי, שבאין אינדיקציה משכנעת אחרת, ראוי בנסיבות ענייננו לקבוע שהנכות הרפואית יש בה לשקף בערץ את הנכות התיפקודית של המערער ואת הירידה בכושר השתכרותו עקב התאונה" (שם, בפסקה 6 ו')" (שם, 2801).

 

על אף זאת, לכלל זה, כמו לכל כלל, יכולים להיות חריגים, וייתכן כי בית המשפט ישתכנע כי נכות רפואית מסוימת אינה גורעת מכושר ההשתכרות של הניזוק הקטין.

 

54. אחוזי הנכות הרפואית, על פי ריכוז הנכויות שנקבעה על-ידי ד"ר משה, כעולה מן הטבלה דלעיל בסיפא חוות דעתו, מגיעה כדי 92% והוא ממליץ על הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, במלואה. גם אם נקזז מהטבלה את הנכות הפסיכיאטרית הצמיתה שקבע ד"ר אלכסנדרוביץ (30%), וכן נפחית את הנכות בתחום רפואת העיניים הרי שעדיין מדובר בנכות רפואית משמעותית.

 

כפי שיפורט להלן, במקרה דנן הנכות התפקודית אינה תואמת את נכותה הרפואית של התובעת. מאחר שההליך דנן הינו על פי פקודת הנזיקין (חישוב הפיצוי הלא ממוני אינו נעשה על פי הוראות תקנות הפלת"ד), אין אני נדרש לקביעה מדויקת של נכותה הרפואית של התובעת.

 

הנזק הלא ממוני

55. לתובעת נכות רפואית משמעותית ובכללה אחוז ניכר בגין צלקות. על אף שבעת בחינת הנזק הממוני, נקבע שצלקות אינן תפקודיות, הרי שהשפעתן בתחום הנזק הלוא ממוני חורגת לכיוון השני. כמו כן, מצבה הנפשי הסובייקטיבי של התובעת, הנובע מנכותה ודימויה העצמי, על אף שאינו מקים נכות רפואית, מהווה נדבך נוסף בקביעת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני.

 

התובעת טוענת כי לאור המגמה להגדיל את הפיצויים בראש הנזק הלא ממוני, ולפצות באופן ריאלי, הרי שיש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על שיעור 1,500,000 ₪ בצירוף ריבית כדין ממועד עזיבת העבודה בפועל – דצמבר 2001.

 

הנתבעת טוענת כי במקרים של כוויות חמורות נע סכום הפיצויים סביב 250,000 ₪ עד 300,000 ₪, והמקרה דנן רחוק מלהחשב כפגיעה חמורה. לפיכך, סוברת הנתבעת כי פיצוי בשיעור של 80,000 ₪ הולם את המקרה דנן.

 

56. צודקת התובעת כי בית המשפט העליון מתווה דרך של פסיקת פיצויים משמעותיים בראש נזק שאינו ממוני, בתביעות על פי פקודת הנזיקין, אולם אין ספק כי שיעור הפיצוי הנטען על ידה אינו מצוי בתחומו של מתווה זה. מאידך, אף נסיונה של הנתבעת לצמצם את נכותה של התובעת לתחום הנכות העורית, אינה עולה בקנה אחד עם קביעות פסק הדין, כך שטענותיה בעניין שיעור הפיצויים רלוונטית אך ביחס לנכות העורית, ועל כך יש להוסיף פיצוי בגין יתר הנכויות.

 

כאמור, התובעת סובלת מנכויות במספר תחומים רפואיים, נכות אשר לה משמעות אישית ניכרת. בהתחשב במגמה של הגדלת הפיצויים, במצבה של התובעת ובסיכוי לשיפורו, אני פוסק לתובעת פיצוי בסך 600,000 ₪ כערכם ביום מתן פסק הדין, בגין נזקה הלא ממוני.

 

הנזק הממוני

הפסדי השתכרות

חובת הקטנת הנזק

57. טרם הכרעה ביחס לגובה הפיצויים בראש נזק זה, אתייחס לשאלת חובת הקטנת הנזק. חובה זו חלה אף בדיני הנזיקין, ומשמעותה כי על הניזוק חובה להקטין את נזקו, במידת האפשר, ואל לו לצפות כי המזיק יפצה אותו בגין נזק אשר ניתן היה להימנע מקיומו. על חובה זו עמד כב' השופט ס' ג'ובראן בע"א 6581/98 זאב זאבי נ' מדינת ישראל – מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט(6), כלדקמן:

 

"העיקרון של הקטנת הנזק זכה לעיגון סטטוטורי בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, אשר לפיו החייב החוזי אינו חייב בפיצויים על נזק שהיה הנפגע החוזי יכול להקטין או למנוע באמצעים סבירים. חרף היעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בפקודת הנזיקין, הלכה פסוקה היא, כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין (ראו ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45, 51). השיקולים העומדים ביסוד העיקרון של הקטנת הנזק הם אותם השיקולים בדיני החוזים ובדיני הנזיקין." (שם, ע' 7).

 

כב' השופט (כתוארו אז) ת' אור עמד על נטל ההוכחה בסוגיה זו בע"א 120/00 משה יעל נ' משה בצלאל, [פורסם בנבו], באלו המילים:

 

"נטל ההוכחה, כי הניזוק-התובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק, מוטל על כתפי המזיק-הנתבע (ר' ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(45 (4, 51). נטל זה מחייב את המזיק להראות, כי מאזן ההסתברויות נוטה לכוון טענתו, על פיה הניזוק לא עשה את המוטל עליו, ולא נהג כנדרש על מנת להקטין את נזקו." (שם, פסקה 5)

 

שאלת סבירות מעשיו של הניזוק הוכרעה בע"א 320/87 שלמה גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(1), 743 (כב' השופט ת' אור) (להלן: "פרשת גנזך"), כך:

 

"שאלה היא כמובן מתי יחשבו מעשיו או מחדליו של ניזוק כסבירים ומתי לאו. המבחן לכך אינו רצונו או החלטתו של הניזוק עצמו, אלא מבחן הקשור בנסיבות המקרה השייכות לענין, מבחן של האדם הסביר שהיה נקלע למצבו של הניזוק. כשבוחר הניזוק שלא לעבוד לפרנסתו בנסיבות שכל אדם סביר במצבו עקב התאונה היה עובד לפרנסתו, אין לומר שנקט באמצעים סבירים להקטנת הנזק, ואין הוא יכול לגלגל את נזקיו בעקב כך לפתחו של המזיק. אכן, במסגרת ההכרעה בשאלה אם אדם במצבו של הניזוק היה ממשיך לעבוד לפרנסתו, ובאיזה עבודה ראוי ויכול הוא לעסוק, אין להתעלם מתגובות נפשיות שלו, ומקשיים הנגרמים לו בשל התיחסות הסביבה אליו בגין נכותו. אך זה רק אחד השיקולים במכלול השיקולים של נסבות המקרה. לא די בכך שלניזוק לא נוח או לא נעים בשל שנכותו גלויה לעין במקום עבודתו, ולא די בכך שהוא מרגיש מבויש בשל ההתחשבות בו ובנכותו במקום עבודתו. בסופו של דבר, השאלה היא, כפי שכבר נזכר, אם אדם סביר במצבו של הניזוק, על כל מוגבלותו קשייו ואי הנוחות הנגרמים לו במקום העבודה, היה חוזר או מתמיד בעבודתו אם לאו, ואין ליתן משקל מכריע להרגשתו או רצונו הסוביקטיביים של הניזוק – מבחן אותו הציע בא כח המערער בסיכומיו." (שם, פסקה 6).

 

(כן ראו: ת"א (ירושלים) 6442/04 זאכי סבאח נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (כב' השופט צ' זילברטל); ת"א (תל-אביב-יפו) 1502/01 דנון רחל נ' יורשי דנון יוחאי ז"ל, [פורסם בנבו] (כב' השופט מ' אלטוביה)).

 

כפי שנציין להלן, נראה כי דברי כב' השופט (כתוארו אז) ת' אור הנ"ל הולמים ככפפה ליד את נסיבות המקרה דנן.

 

עוד יודגש, כי בעוד היחס להקטנת הנזק הרפואי הינו מקל, הרי שביחס להימנעות מחזרה לעבודה נדרש צידוק משמעותי.

 

58. במקרה דנן, הוכיחה הנתבעת כי הוצעו לתובעת משרות חלופיות במסגרת מוסדות הנתבעת אשר אינן כוללות קירבה או מגע עם החומרים אליהם היא רגישה. כמו כן, אין מחלוקת כי כאשר נמנעה התובעת מלבוא במגע עם החומרים הללו, הופחתו באופן משמעותי התופעות העוריות.

ממכתבה של ד"ר דונחין מיום 16.12.01 (ת/10), עולה כי ההכרעה הרפואית היתה שהתובעת אינה יכולה לעבוד במעבדות. כך גם מאישורו הרפואי של ד"ר פורט, מיום 31.12.01 (מסמך 809 בתיק המוצגים שהוגש על ידי הנתבעת), עולה כי המחלה העורית נובעת ממגע עם החומרים הדנטליים. אף אם אתייחס למונח מגע בהרחבה, ודי בחשיפה קרובה על מנת לעורר את המחלה העורית, הרי שחוות דעתו אינה מונעת מהתובעת מלעבוד בקומה שונה בפקולטה לרפואת שיניים, אלא היא מנועה מלעבוד במעבדה.

 

ביום 9.1.2002 הודיע מר ברנט, דיקן המשנה, לתובעת כי הוא מקבל את בקשתה להפסיק את עבודתה במעבדה הדנטלית, ומודיע לה על שיבוצה במשרד קבלת המתרפאים (נ/3). ממכתבו הנוסף של מר ברנט, מיום 16.1.2002 (נ/4) עולה כי הדסה פעלה בהתאם לאישור הרפואי והציבה את התובעת במשרד קבלת המתרפאים, מבלי לפגוע בתנאי העסקתה.

 

מר ברנט העיד כי התובעת לא עבדה בסופו של דבר במשרד המתרפאים, כדלקמן:

 

"ש. מה הייתה התגובה של גב' לן להצעה שניתנה לה לעבור לעבודה חלופית בדלפק הקבלה?

ת. אני זוכר שזה לא יצא לפועל לחלוטין, מפני שאני לא זוכר את חנה עובדת בדלפק הקבלה של בית הספר מעולם. זה מקום שאני עובר בו יום יום כך שוודאי הייתי רואה או זוכר.

ש. מדוע זה לא יצא לפועל?

ת. אני חושב שחנה ניסתה לקבל עבודות אחרות במסגרת הדסה, ביניהם, בין היתר, אני חושב עבודה במשרד זימון תורים בהר הצופים.

יש שם יחידה שעוסקת, היא לא מקבלת פיזית את החולים אלא החולים מטלפנים וקובעים תור בעזרת הטלפון והיחידה הזאת נותנת שירות לכל בית החולים.

ש. האם

ת. או שהציעו עבודות חלופיות שאני לא יודע עליהם. גם כן אפשרות שיכול להיות." (פרו', 276).

 

באופן מתמיה, בעדותה, שכחה התובעת את כל נסיונות הניוד למשרד המתרפאים ולמרכז לזימון תורים, אולם זכרה ביתר פירוט את הראיון אשר היה באחת ממעבדות הדסה (לגבי זהות המעבדה ישנה סתירה בין תצהירה של התובעת לבין עדותה) בו חדלה את הראיון בתחילתו כי עורה נחרך (פרו', 6.6.07, ע' 32).

 

בעניין זה אני מעדיף את עדותו של מר ברנט, היות שעדות זו נתמכת בראיות בכתב בזמן אמת, וקובע כי לתובעת הוצעו מספר עבודות במסגרת הנתבעת.

 

59. את נימוקה של התובעת לאי יכולתה להשתלב בעבודה במסגרת המעבדה בה התראיינה, אני מקבל. עדותה בעניין זה לא נסתרה ועל אף שלא הוצגה כל ראיה לקיומו של אירוע זה ולא הובאו עדים לכך אין אני זוקף זאת לחובתה, היות שעדים אלו אינם בשליטתה, אלא בשליטת הנתבעת.

 

טענת התובעת שאין היא יכולה להתקרב לבניין מרפאת השיניים אינה עולה בקנה אחד עם האישורים הרפואיים (ראו אישורו הרפואי של ד"ר פורט), מלבד אישורה של ד"ר דונחין מיום 20.2.02 (ת/11), ממנו עולה כי התובעת התלוננה כי היא אינה יכולה לעבוד כלל בבניין הפקולטה. מעדותה של ד"ר דונחין עלה כי היא קבעה זאת רק על בסיס תלונתה של התובעת, ובלשונה:

 

"ש. בת/11 המלצת להוציאה ממקום העבודה הנוכחי לרבות מבית הספר לרפואת שיניים, למה?

ת. כיוון שחנה טענה, וזה לא דבר שבדקנו עד הסוף, שבכל מקום בבית הספר לרפואת שיניים יש ריכוז של אותו חומר שהיא רגישה וגם כשהיא מתקרבת לבית ספר לרפואת שיניים היא מרגישה את השפעת החומר הזה, לכן המלצתי להעבירה למקום אחר." [ההדגשה אינה במקור – י.ש.] (פרו', 15.10.07, 6).

 

ובהמשך, בחקירה הנגדית:

 

"ש. האם חנה דיווחה לך שהציעו לך עבודה חלופית בדלפק קבלה בבית ספר לרפואת שיניים והיא סירבה?

ת. אני יודעת שהיא ציינה זאת ואני יודעת שהיא לא הסכימה לקבל את זה, היא טענה שכל כניסה למתחם הזה של בית הספר גורם לה לבעיות

ש. בדקת את אמיתות התלונה?

ת. לא. הסתפקתי בדיווח.

ש. והאם בגלל אותו דיווח של התובעת זו הסיבה שבמכתב מיום 20.1.02 ת/11 המלצת להוציאה ממקום עבודה הנוכחי?

ת. כן." (שם, 7).

 

כאמור, התובעת עבדה שנים רבות בבניין הפקולטה, ומבחינה רפואית נקבע כי היא רגישה למגע עם חומרים מסויימים. כפי שעולה מהראיות ומהעדויות עד שנת 2001 היתה המעבדה הדנטלית בקומה הרביעית, ולאחר מכן הועברה לקומת המרתף. משרד המתרפאים שוכן בקומת הכניסה. כמו כן, התובעת לא טענה כי החלה את עבודתה במשרד המתרפאים ואז התברר לה כי אינה יכולה לשהות שם, וזאת על אף שנשאלה מדוע פנתה לד"ר דונחין. במענה לשאלה זו בחרה להשיב כך:

 

"ש. איך נולד המכתב מיום 20.1.

ת. הייתי בחופשת מחלה. הייתי צריכה כל פעם להגיע יש אישורי מחלה. מכיוון שרציתי לחזור לעבודה וחייבים למצוא לי מקום חלופי ולא חיפשו, יכול להיות שהיא כתבה לי את זה אז.

ש. למה היא כתב מכתב נוסף שכל מה שנאמר שאת לא יכולה לעבוד בבית ספר לרפואת שיניים

ת. לא ביקשתי. ביקשתי מכח אדם שימצאו לי עבודה, זה הכל.

ש. אז מה היה רע במכתב הראשון.

ת. יכול להיות שפנית לדונחין ואמרת לה שגם שאת נכנסת לבית הספר יש לך כל מיני תופעות לכן היא כתבה את המכתב הזה?

ת. היתה בעיה שכל ניסיון להתקרב בכלל חידש את כל התופעות העוריות והעיניים, זה לא היה משהו חד פעמי." (פרו', 5.6.07, 28).

 

מצופה היה, כי לו הרקע למכתב זה היה נסיונה של התובעת לעבוד במשרד המתרפאים, נסיון אשר גרם לחידוש התופעות העוריות ותופעות בעיניים, אזי זו היתה תשובתה. מכלל הן אתה שומע לאו – התובעת כלל לא ניסתה לשוב לעבודה במשרה אשר הוצעה לה.

 

60. נוסף על משרה זו נטען כי הוצע לתובעת לעבוד שבמסגרת מרכז ההזמנות. היא לא זכרה הצעה זו, אולם ממסמך 814 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת עולה, כי בהיעדר ידע במחשבים נרתעה היא מלנסות את המשרה המוצעת. כאשר נחקרה על כך השיבה:

 

"ש.זה נכון שביום 19.5.02 הציעו לך לעבוד במרכז ההזמנות בהדסה הר הצופים?

ת. לא זוכרת.

ש. אמרת שאת לא רוצה לעבוד עם מחשב.

ת. לא ידעתי אז להשתמש במחשב. למדתי אח"כ להשתמש.

ש. מציג לך מסמך מאת גב' רות ניזרי. זוכרת שקיימת שיחה בעניין הזה?

ת. (לאחר עיון), לא זוכרת, אבל יכול להיות.

ש. אם רצית להמשיך לעבוד, מה הקושי לעבור קורב במחשבים

ת. אני בטוחה שלא הייתי מתנגדת לעבור קורס במחשבים ובעצם ניסיתי עם הסטודנטים שהם לקחו קורסים מחויבים על ידם להצטרף אליהם, וזה גם הוצע לי, אבל לא יכולתי לתפוס או להיות בקצב שלהם והייתי במפח נפש מבחינה זו שלא ידעתי לעבוד על מחשב." [ההדגשה אינה במקור – י.ש.] (פרו', 6.6.07, 31).

 

בדיעבד מתברר כי לתובעת היכולת ללמוד להסתייע במחשב. לפיכך, סירובה למשרה זו, המשתמע מהכתוב על המסמך הנ"ל, מעיד על אי רצונה לשוב ולעבוד במסגרת הנתבעת.

 

מעיון במכלול המסמכים, ובנסיון לבנות תמונה מקיפה ביחס לתנאים אשר הציבה התובעת באשר לאופי המשרה בה היא מוכנה להיות מועסקת, עולה כי המשרה צריכה להיות מחוץ לכתלי הפקולטה לרפואת שיניים, ללא מגע או קרבה לחומרים רבים, עבודה ללא קהל וללא מחשב. למעט התנאי של הימנעות ממגע או קרבה ממשית לחומרים רבים, מדובר בתנאים שאינם נובעים ממגבלותיה ומנכותה של התובעת.

 

61. עוד אוסיף, כי אף כאשר דן אני את התובעת לכף זכות, ומתחשב בתחושותיה כי תלונותיה הביאו לפגיעה חמורה ביחסי העבודה בינה לבין גורמים בפקולטה לרפואת שיניים (פרו', 5.6.07, 26), הרי שנימוקה להימנעות מעבודה חלופית, אינה עומדת בתנאי הפסיקה כאמור בפרשת גנזך הנ"ל.

כך העידה על נסיונותיה למצוא עבודה חלופית ועל המניעה לכך:

 

"ש. אחרי שפרשת מהדסה חיפשת עבודה?

ת. רציתי בהחלט למצוא משהו אבל לא הייתי מסוגלת בגלל האי נוחות עם העור, אי נוחות, הפצעים, הצלקות, הצורך בטיפול בעור.

ש. בסיטואציות יותר קשות עבדת בהדסה בצורה מלאה?

ת. הייתי בטוחה שאנסה למצוא משהו ושאשתלב באיזשהו מקום, אפילו מתוך הבית, אבל גם מבחינת הגיל זה כבר לא התאים, גם מבחינת ההכשרה שלי לא התאים" (פרו', 6.6.07, 43).

 

חשוב להדגיש, כי טענת התובעת ביחס לשנתיים הראשונות הינה לגריעה של כ- 1,000 ₪ ביחס למשכורתה טרם חופשת המחלה, וגם ביחס לתקופות שלאחר מכן אין מדובר על הפסדים גבוהים אלא על סכומים אשר בנקל היתה יכולה להרויח בעבודה חלקית כלשהי. מאמץ זה לא נעשה.

 

במסגרת קביעותיי הנ"ל, לא נעלמו מעיני פניותיה של התובעת לגורמים בבית החולים, אולם כפי שעולה מפניות אלו – התובעת אכן סירבה לקבל את התפקידים שהוצעו לה. בהמשך, נועדו הפניות, הן שלה והן של באי כוחה, לצורך מיצוי זכויותיה ולא לצורך הקטנת נזקה באופן של חזרה לעבודה מותאמת במסגרת הנתבעת.

 

לאור האמור, אין מנוס מלקבוע כי היתה בידי התובעת היכולת להקטין את הפגיעה בשכרה, ואף לאיינו לחלוטין, אולם היא בחרה שלא לעשות כן.

 

62. המקרה דנן הינו מאותם המקרים בהם ישנו קושי לקבוע את שיעור הפיצוי על דרך חישוב הפיצויים הפרטני לאור עמימות הנסיבות, ויש לנקוט בדרך הפיצוי הגלובלי (ע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, [פורסם בנבו]; ע"א 3212/07 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לאה חכים, [פורסם בנבו]). אפרט.

מחד גיסא, במידה והתובעת היתה פועלת כנדרש, והיתה ממשיכה לעבוד במסגרת הנתבעת, אזי לא היו נגרמים לה הפסדי שכר, לא היו נגרמים לה הפסדי תנאים סוציאליים והיא היתה פורשת לגמלאות עם מלוא זכויות הפנסיה. כמו כן, זכתה התובעת בסכומים אשר לא היו מגיעים לידה לולא פרשה מוקדם.

מאידך גיסא, במידה והיתה בוחרת להקטין את נזקה במסגרת תעסוקתית אחרת, מהטעמים שנמנו על ידה (בניגוד לנסיבות המקרה נשוא ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ[פורסם בנבו]), ייתכן כי היה זה במסגרת אשר אינה מעניקה את אותם זכויות סוציאליות ותנאים נלווים הניתנים על ידי הנתבעת. כן היתה נמנעת ממנה יכולת ההתקדמות הנובעת מהותק בנתבעת ומתפקידים אותם היתה יכולה למלא. נוסף על האמור, נגרעו לה ימי מחלה בהם עשתה שימוש עקב מחלתה זו, והיות שעל פי תנאי ההעסקה במסגרת הנתבעת ניתן פיצוי כספי בגין ימי מחלה אשר לא נוצלו, אזי נגרעה ממנה הזכות לקבל פיצוי זה. יצויין כי אין כוונתי למלוא ימי מחלה שנוצלו בפועל – במשך שנתיים ימים – אלא לתקופה שתחילתה בהתפרצות המחלה (חודש דצמבר 2001) ועד לאישורה של ד"ר דונחין לשוב לעבודה חלופית במסגרת הנתבעת, ואישור מר ברנט ליתן את אותם התנאים בהם היתה מועסקת עד אותו מועד.

 

לאחר שבחנתי את השיקולים לכאן ולכאן, נראה בעיני כי סך של 275,000 ₪, כערכם היום, הינו פיצוי הולם בראש נזק זה.

 

סיעוד ועזרת הזולת

63. התובעת עותרת לפיצוי משמעותי בראש נזק זה, ולטענתה, בתקופה בה התפרצה המחלה כלל לא יצאה מביתה והסתייעה בילדיה לכל מטלות הבית, קניות וכד'.

 

הנתבעת טוענת כי התובעת מנהלת אורך חיים עצמאי לחלוטין, ואף סועדת את אחותה הנכה. לפיכך, סוברת הנתבעת, שהתובעת אינה זכאית לפיצוי בגין סיעוד ועזרת הזולת.

 

לעתיד, מסכים אני לעמדת הנתבעת, ואף הסיוע אשר ניתן לתובעת על ידי בני משפחתה אינו חורג מהסיוע אשר מצופה כי יינתן על ידי בני משפחה, ואשר אינו מזכה בפיצוי. אשר לפיצוי לעבר, אין ספק כי נכותה הפיזית של התובעת השפיעה רבות על תפקודה ואף המומחית מטעם הנתבעת סברה כי התובעת סבלה בעבר מדיכאון קליני, עקב מצבה.

 

לפיכך, אני פוסק לתובעת סך של 30,000 ₪ בראש נזק זה, עבור הסיוע אשר ניתן לה על ידי בני משפחתה בשנים הראשונות שלאחר התפרצותה של המחלה.

 

הוצאות ניידות מוגברות

64. התובעת טוענת להוצאות ניידות מוגברות בעבר בשיעור של 70,000 ₪ (כולל טיסות לחו"ל לקבלת טיפולים), ולהוצאות ניידות מוגברות בעתיד בשיעור של 204,150 ₪ (לפי 1000 ₪ לחודש).

 

הנתבעת לא התייחסה לסוגיה זו בסיכומיה, אולם לאור דבריה ביחס לראש הנזק של סיעוד ועזרת הזולת, ברי כי אין היא תומכת בטענות התובעת בעניין זה.

 

כאמור, אני מקבל את טענת הנתבעת שהתובעת הינה אישה עצמאית אשר ביכולתה לנהל את חייה באופן נורמלי. על אף זאת, אין ספק כי היא נדרשה לטיפולים רבים והיא עדין נדרשת לטיפולים רפואיים, הגורמים להוצאות ניידות מוגברות. לפיכך, אני פוסק לתובעת סך של 35,000 ₪ בראש נזק זה, לעבר ולעתיד.

 

יובהר, כי הפיצוי אינו בגין הוצאות הניידות בכלל, אלא רק בגין ההוצאות המוגברות.

 

טיפולים רפואיים

65. התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר בסך של 300,000 ש"ח, וזאת עבור טיפולים קונבנציונאליים פרטיים, טיפולים אלטרנטיביים רבים בגלל העדר טיפול קונבנציונאלי, מוצרי קוסמטיקה רבים והצורך בביגוד מיוחד. כמו כן, עבור אותן הוצאות, עותרת התובעת לפיצוי לעתיד בשיעור זהה.

 

הנתבעת טוענת כי כל הוצאותיה הרפואיות של התובעת, לרבות הטיפולים הפסיכולוגיים, מכוסות על ידי קופת החולים או על ידי המוסד לביטוח לאומי, אשר הכיר בתובעת כנפגעת עבודה. לפיכך אין לפסוק לה כל פיצוי בראש נזק זה.

 

משמעות חוק ביטוח בריאות ממלכתי וההכרה בתובעת כנפגעת עבודה

66. לאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994, קבעה הפסיקה כי על המזיק לפצות את הניזוק אך ביחס לטיפולים אשר אינם כלולים בסל הבריאות (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד דוד, פ"ד נא(2), 724). בהמשך, נפסק לא אחת פיצוי גלובאלי נוסף, בגין ההשתתפות ברכישת התרופות וההשתתפות בגין קבלת הטיפולים הרפואיים. במקרה דנן, התובעת גם הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כנפגעת עבודה, ולפיכך, בנוסף לזכאות לטיפולים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, זכאית היא גם לטיפול רפואי על פי תקנות הביטוח לאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968.

הלכה היא שהנטל להוכיח שהטיפול כלול בסל הבריאות הינו על חברת הביטוח, אולם זאת רק לאחר שהנפגע מוכיח את הצורך בטיפול הרפואי (ע"א 10090/03 נורית אלול -חמרני נ' ביטוח אישי ישיר בע"מ, [פורסם בנבו]). כך גם נקבע לגבי הזכאות לטיפולים על פי תקנות הביטוח הלאומי (ע"א 2445/03 נתן עזרא שמעון נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו]).

 

שלובה בכך סוגיית חובתו של הניזוק למצות את זכותו אל מול המוסד לביטוח לאומי, טרם תוטל החבות לפתחו של הנתבע. על פי הפסיקה, ניכוי רעיוני של תגמולי הביטוח הלאומי ניתן להיעשות רק כאשר לא פנה הניזוק למוסד לביטוח לאומי בתביעה כנה ולא מיצה את זכויותיו שם. בעניין זה נקבע בע"א 9099/02 הפניקס הישראלי – חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חמדה רפעאת, [פורסם בנבו] (כב' השופטת א' חיות), כדלקמן:

 

"ההלכה בעניין ניכוי תגמולים רעיוניים מבוססת על גישת יסוד לפיה אין אמנם הוראה בדין המחייבת נפגע לתבוע גמלה שהוא זכאי לה על פי חוק הביטוח הלאומי, אך כלפי המבטחת ממנה הוא תובע פיצוי בגין נזקי גוף, מוטלת עליו החובה לפעול בסבירות ובתום לב על מנת לנסות ולממש את זכויותיו על פי אותו החוק. לפיכך, היה והנפגע אינו נוקט בכל האמצעים הסבירים למימוש זכויותיו אלה, רואים אותו כמי שהתנהל בחוסר תום לב והתנהלות כזו מעמידה למבטחת זכות לנכות מן הפיצוי שבו חויבה תגמולים רעיוניים… עם זאת, הנטל המוטל על הנפגע בהקשר זה איננו נטל מוחלט (ראו ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 461 (1992)). משפנה למל"ל בתביעה כנה אך תביעתו נדחתה, אין דורשים ממנו כי ימשיך ויתדיין עם המל"ל בערכאות כתנאי לאי ניכוי התגמולים הרעיוניים" (שם, 1731).

 

(כן ראו: ע"א 8251/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אייש, [פורסם בנבו]).

 

67. עקרון זה חל אף ביחס לתביעות הניזוק לטיפול רפואי. כך נקבע במפורש בע"א 10/89 משה שבו נ' רינה אילוז, פ"ד מו(2), 456:

 

"אם סברו הנפגעת או רופאיה כי לא בדין הופסק הטיפול או כי מן הראוי, בגלל שינוי במצב, לחדשו, הרי שפתוחה בפניהם הדרך המותווית בתקנה 3 מתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח – 1968:

"היה רופא מוסמך בדעה שלא ניתן מלוא הטיפול הרפואי לנפגע לפי תקנה 2, או תבע הנפגע טיפול רפואי נוסף, יובאו עמדת הרופא המוסמך או תביעת הנפגע לידיעת רופא השרות; לא הסכים רופא השרות לאשר את הטיפול הרפואי הנוסף כמבוקש, יוכרע הענין על-ידי רופא שלישי …".

שום צעד כזה לא נעשה על-ידי הנפגעת או רופאיה. להשקפתי, נקיטת הצעדים לפי הוראות תקנה 3 הנ"ל הינה בגדר חובתה של נפגעת "לפעול בסבירות בנסיון לממש זכותה". המדובר איננו "בהתדינות בערכאות עם המוסד", אלא באקט מנהלי המתבקש מהחובה המוטלת על נפגע למצות את זכויותיו במסגרת המוסד לביטוח לאומי בטרם תיפול חובה לפצותו על הפוגע. הנפגעת לא נהגה כך (לפחות עד יום מתן פסק-הדין בערכאה הראשונה) ולפיכך אין להטיל על המערערת את החובה לפצותה בגין טיפולים פיזיותרפיים." (שם, 463).

 

מן הכלל אל הפרט

68. במקרה דנן, טוענת התובעת טענה והיפוכה. מחד גיסא, טוענת היא כי היא פונה לטיפולים אצל מומחים פרטיים, אולם, מאידך גיסא טוענת כי בהיעדר טיפול קונבנציונאלי במצבה, היא נדרשת לטיפולים אלטרנטיביים רבים, בארץ ובחו"ל. כמו כן, ההלכה היא כי על התובעת לפנות לקופות החולים לצורך קבלת הטיפולים הרפואיים, כל עוד מדובר בטיפולים הניתנים במסגרת זו.

התובעת לא הציגה כל אסמכתא רפואית המעידה על צורך בטיפול רפואי אשר אינו כלול בסל הבריאות ושאינו ניתן על ידי המוסד לביטוח לאומי. לא אחת נפסק, כי המוסד לביטוח לאומי נדרש לממן כל טיפול רפואי אשר עונה להגדרות התקנות, כל עוד מוכח קשר סיבתי בינו לבין הפגיעה, וישנו צורך רפואי בכך (עב"ל 294/98 קופת-חולים כללית – בראכה, [פורסם בנבו], פסקה 34). כך גם לגבי טיפולים אלטרנטיביים (ב"ל (תל-אביב-יפו) 2376/06 עומיסי – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) [פורסם בנבו]). כמו כן, התובעת העידה במפורש כי כלל לא פנתה לביטוח הלאומי על מנת למצות את זכויותיה. אלו דבריה:

 

"ש. אמרו לך שאת זכאית כנפגעת עבודה לפנות לביטוח לאומי לקבל החזר מלא של הוצאות רפואיות ותרופות

ת. אף פעם לא אמרו דבר כזה. לא שמעתי דבר כזה." (פרו', 6.6.09, 43).

 

על אף זאת, היות שבצד כל טיפול אצל מומחה נדרש המבוטח לשלם השתתפות עצמית, וכן לא תמיד מיצוי הזכויות אל מול המוסד לביטוח לאומי הינו הליך פשוט, אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלאלי בסך 55,000 ₪ בגין ההוצאות המוגברות עבור הטיפולים הרפואיים בעבר ולעתיד.

 

ניכויים

69. הנתבעת טוענת כי מסכום הפיצויים, באם יפסקו, יש לנכות את תגמולי המל"ל, להם זכאית הנתבעת לאור הכרתה כנפגעת עבודה, בשיעור 714,489 ₪. עוד טוענת הנתבעת כי יש לנכות את הסכומים אשר שולמו לתובעת במסגרת פרישתה המוקדמת, אשר להם לא היתה זכאית לו היתה ממשיכה בעבודתה עד הגיעה לגיל פרישה. לבסוף טוענת הנתבעת כי יש לנכות את סכום הקצבה החודשית בניכוי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות.

 

כאמור לעיל, בפסיקת הפיצוי הגלובאלי בגין הפסדי ההשתכרות נלקחו בחשבון ההטבות אשר קיבלה התובעת עקב פרישתה המוקדמת. כמו כן, היות שפיצוי נקבע באופן גלובאלי ולא על פי שיעור הגריעה מבסיס השכר, הרי שאין לנכות את סכום הקצבה בניכוי שיעור הגריעה.

 

לפיכך, אני מורה על ניכוי תגמולי המל"ל, על פי חוו"ד אקטוארית מעודכנת, אשר תובא על ידי הנתבעת תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

 

סיכום הפיצויים

70. לתובעת נפסקו פיצויים, כדלקמן:

פיצוי בגין נזקים שאינם ממוניים – 600,000 ₪.

פיצוי בגין הפסדי השתכרות – 275,000 ₪.

פיצוי בגין סיעוד ועזרת הזולת – 30,000 ₪.

פיצוי בגין הוצאות ניידות מוגברות – 35,000 ₪.

פיצוי בגין טיפולים רפואיים – 55,000 ₪.

סה"כ – 995,000 ₪.

 

מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל, על פי חוו"ד אקטוארית מעודכנת.

 

תוצאה

מן המקובץ אני מקבל את תביעתה של התובעת, וקובע כי עקב רשלנותה של הנתבעת נחשפה התובעת במהלך עבודתה בהדסה לחומרים כימיים רבים ומגוונים שלא היה לה ידע על מהותם, ושלא היו בשליטתה. כתוצאה מחשיפתה למגוון של חומרים כימיים מסוכנים בהם השתמשו במעבדה, נגרמה לה נכות רפואית ניכרת ונזקים כמפורט בפסק הדין.

 

לאור קביעותיי בשאלת האחריות, תישא הנתבעת במלוא הוצאות המשפט של התובעת, כולל שכ"ט המומחים מטעמה, ובשכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כדין.

 

סכום הפיצויים, הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד ישולמו תוך 30 יום מיום עדכון חוו"ד האקטוארית, ולא יאוחר מ 60 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

 

ניתן היום, כ"ג באב תשס"ט (13 באוגוסט 2009), בהיעדר הצדדים. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.