בית משפט השלום בירושלים
ת"א 5047-09 כהו נ' הסתדרות מדיצינית הדסה
בפני
כב' הסגן נשיאה כרמי מוסק
התובעת
רינה כהן
נגד
הנתבעת
הסתדרות מדיצינית הדסה
פסק דין
הרקע לתביעה
1. התובעת טוענת כי בעקבות הליך שיגרתי של ביופסיה שעברה אצל הנתבעת נגרמו לה נזקי גוף שונים וזאת בעיקר עקב התרשלות הנתבעת והרופאים מטעמה בביצוע הפרוצדורה.
2. אין מחלוקת כי רופאה מטעם הנתבעת בשם ד"ר תניר אלוייס (להלן: הרופאה) הפנתה את התובעת ביום 4.11.03 לאשפוז בבית החולים הדסה הר הצופים וזאת לצורך ביצוע ניתוח הביופסיה שנקבע ליום 6.11.03. הרופאה כתבה על טופס ההפניה "נא טיפולכם ואישורכם דחוף". (ההפניה מסומנת מסמך 25 בתיק המוצגים שהגישה הנתבעת, להלן: תיק המוצגים).
3. כדי שניתן יהיה לבצע את הביופסיה, קיים תהליך מוקדם יותר של סימון מקום הממצא החשוד. אצל התובעת התגלה ממצא חשוד בשדה השמאלי ועל כן היה צורך לבצע הליך של סימון המקום שבו יש לבצע את הביופסיה. הסימון נעשה על ידי תיל דק שמוחדר לשד ומסמן את מקום הביופסיה. הליך זה נעשה לפני הביופסיה. על פי מסמך 10 שבתיק המוצגים התובעת הופנתה לקופת חולים מאוחדת כדי לבצע את הסימון. הדבר נעשה בקופת חולים ביום 5.11.03 היינו יום אחד לפני ביצוע הביופסיה. על פי מסמך 10 הוחדרה מחט על ידי הרופא המבצע לאחר שבוצעה הרדמה מקומית. כמו כן, נעשה צילום לאחר ההחדרה. לאחר שהמחט הוחדרה ובעקבותיה התיל, על פי האמור במסמך 10, המחט הוצאה והתיל הושאר עמוק. תוך כדי כך, התיל נמשך עמוק אל מתחת לשטח העור אך קצהו נמוש בקלות. על פי צילום צדדי שנעשה נראה שהתיל נמצא לכל אורכו של השד.
4. התובעת טוענת כי ביום ביצוע הביופסיה הרופאה אמרה לה שהיא ממהרת מאחר ועליה לנסוע לחו"ל. טענה זו עליה חזרה התובעת בעדותה, לא הוכחשה על ידי הרופאה שהעידה.
— סוף עמוד 1 —
5. בתיק המוצגים קיים מסמך 18 בו נאמר כי התובעת מופנית לביצוע ביופסיה פתוחה בהנחיית מחט שבוצעה יום טרם קבלתה. התובעת עברה סימון בקופת חולים.
6. אין חולק כי התובעת עברה את הביופסיה אצל הנתבעת שבוצעה על ידי הרופאה. במסמך 16 שהוא תעודת השחרור נאמר כי המהלך לאחר הניתוח תקין, ללא סיבוכים, התובעת נינוחה, ללא סימן זיהום בפצע הניתוח.
7. לאחר שהתובעת שוחררה מבית החולים הופיעו אצלה עוד איזה כאבים באזור פצע הניתוח ובעקבות כך פנתה התובעת לטיפול רפואי. ביום 12.11.03, פנתה התובעת לנתבעת. על פי מסמך 64 נצפה בפצע מעט אודם ללא הפרשה, הפצע נראה תקין.
8. לאחר שהתובעת שוחררה מבית החולים החלו להופיע הפרשות מהחתך הוא נפתח. התובעת פנתה לטרם שם קיבלה טיפול אנטיביוטי, ב-3 הזדמנויות באמצעות עירוי. התובעת הופנתה לאחר מכן לבית החולים. ביום 16.11.03 הובחן בבית החולים סביב אזור הביופסיה רגישות, אודם, פתיחה של הצלקת, והפרשה מוגלתית. נלקחה תרבית ונמצא חיידק מסוג E.COLI (להלן החיידק). מדובר בחיידק שמוגדר כחיידק גרם שלילי ומקורו באזור המעיים. התובעת קיבלה אצל הנתבעת טיפול אנטיביוטי דרך הוריד והיא שוחררה לאחר 5 ימי אשפוז (נספח ד' לתצהיר התובעת). לאחר מכן, סבלה התובעת מכאבים, הפצע נותר פתוח והיא פנתה מספר פעמים לטיפולים רפואיים בקופת חולים וזאת במשך 4 חודשים. תקופה מסוימת הוחלפו החבישות מידי יום.
9. לאחר שהפצע התאחה, טוענת התובעת כי נותר עיוות בשד, נותרה צלקת עמוקה, הפטמה התעוותה וחדרה לפנים השד.
10. ללא כל קשר לאירועים שתוארו עד כה, בחודש מרץ 2005 עברה התובעת ממוגרפיה שיגרתית ואז הובחן חלק מתכתי של תיל הסימון שנותר בשד וזאת מהבדיקה ביום 5.11.03. התובעת התייעצה עם פרופ' דורסט כירורג מבית החולים ביקור חולים שהמליץ שלא לנתח ולהתיר את התיל במקומו. (נספח ז' לתצהיר התובעת). מבלי כל קשר לאמור לעיל, בחודש ינואר 2009 עברה התובעת כריתה חלקית של השד השמאלי לאחר שהובחן אצלה גידול קטן ללא גרורות.
11. בפי התובעת מספר טענות כנגד הנתבעת:
א. הנתבעת התרשלה בכך שנותר חלק מהתיל בתוך השד.
ב. הנתבעת התרשלה בכך שנגרם הזיהום כתוצאה מהחיידק, זאת מעצם העובדה שנגרם זיהום מחיידק שלא צריך להיות בחדר הניתוח, וכן התרשלה הנתבעת בכך שלא נתנה לתובעת אנטיביוטיקה עוד קודם לתהליך הביופסיה, בפרט כאשר
— סוף עמוד 2 —
הסימון בתיל נעשה יום קודם לניתוח ולא סמוך לניתוח כפי שמקובל לטענת התובעת.
ג. התובעת לא הוחתמה כדין על טופס הסכמה לניתוח ולא הוסברו לה הסיכונים הכרוכים בניתוח. בעקבות כך נגרמה פגיעה בזכות התובעת לאוטונומיה על גופה.
ד. מעשי הנתבעת או מי מטעמה מהווים תקיפה.
הכרעה במחלוקות
12. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית וכן חוות דעת של מומחה מטעמה.
13. למעשה באשר להתרחשות העובדתית, התובעת היא עדה יחידה וברור כי היא מעוניינת בתוצאות המשפט, ועל כן חובה על ביהמ"ש להתייחס בזהירות המתחייבת מהחוק והפסיקה לעדותה של התובעת.
14. מטעם הנתבעת העידו הרופאה וכן הוגשה חוות דעת של מומחה.
15. שני המומחים מטעם הצדדים נחקרו על חוות הדעת.
טופס ההסכמה לניתוח
16. התובעת טוענת כאמור כי הרופאה כלל לא החתימה אותה על טופס ההסכמה לביצוע הניתוח. התובעת העידה (סעיף 11 לתצהירה) כי מי שהחתים אותה על אותו טופס היתה סגנית האחות הראשית במחלקה. הטופס היה ריק והיא לא קיבלה הסברים כלל. בעדותה חזרה התובעת על גרסה זו. היא גם העידה שלא הוסבר לה כי קיימת אפשרות לזיהום או ניתוח נוסף. התובעת הסבירה בתצהירה כי היא מכירה את האחות שהחתימה אותה על הטופס מאחר והיא מתגוררת בשכונה בה גרה התובעת. הנתבעת טוענת כי התובעת הוחתמה על טופס ההסכמה לניתוח לאחר שהוסברו לה בין היתר הסיכונים הכרוכים בניתוח.
17. טופס ההסכמה לניתוח נמצא בתיק המוצגים והוא מסומן במספר 23. על פי הטופס נרשם כי ד"ר אנינה רויטנברג היא שהחתימה את התובעת על הטופס והיא שהסבירה לתובעת את כל הדרוש לרבות אפשרות של זיהום וצורך בניתוח נוסף. הרופאה הנ"ל לא הובאה להעיד, כך שאין לפני עדות כי אכן הוסבר לתובעת על ידי אותה רופאה כפי שנחזה מטופס ההסכמה לניתוח. התובעת חתמה על הטופס, אולם כפי שניתן לראות בטופס ליד מקום החתימה מסומן איקס. צודק ב"כ התובעת בסיכומיו כאשר הוא טוען כי אם אכן החתימה נעשתה מול הרופאה, לא היה צורך כלל לסמן את מקום החתימה. אני ער לטענת הנתבעת כי אין זה הגיוני שהנתבעת תעיד כל רופא או מטפל שחתם על טופס כלשהו בתיק הרפואי, וכי מדובר ברשומות מוסדיות, אולם שעה שהתובעת טוענת מתחילת הדרך כי לא הוחתמה כדין על טופס ההסכמה לניתוח, היה על הנתבעת לזמן את הרופאה המחתימה כדי להעידה שאכן ההליך נעשה כדין וכי הוסברו לתובעת כל העובדות והסיכונים על פי חוק זכויות החולה.
— סוף עמוד 3 —
לטעמי, משלא עשתה כן הנתבעת, הרי שהדבר תומך בגרסת התובעת כי לא הוסברו לה הסיכונים ולמעשה לא הוסבר לה דבר והיא חתמה על טופס ריק.
18. לעומת זאת, העידה התובעת כי כאשר עברה הפרוצידורה הניתוחית השנייה בבית חולים שערי צדק, היא זוכרת היטב שפרופ' ריבקין שביצע את הפרוצידורה הסביר לה את כל הסיכונים, הסיכויים, והאפשרויות. דבר זה מחזק את האמון שיש לתת בתובעת שמקפידה לזכור את העובדות הקשורות לטיפולים הרפואיים שהיא מקבלת.
19. לסיכום, יש לקבוע כי ההחתמה על טופס ההסכמה לניתוח, נעשתה שלא על פי הנדרש בחוק זכויות החולה, לא הוסברו לתובעת כל הסיכונים האפשריים לרבות הסיכון של זיהום. שאלה אחרת היא, אם הייתה מקבלת התובעת הסברים אלה, האם הייתה נמנעת מביצוע הביופסיה, נראה לי כי התובעת לא הוכיחה שלא הייתה מבצעת את הביופסיה. ידוע כי הדבר נעשה כדי לאתר או להפיג חשש של גידול ממאיר, ועל כן סביר שהתובעת הייתה מבצעת את אותו ניתוח בפרט כאשר לאור עדויות המומחים שנשמעו לפני הסיכון לזיהום אינו גדול, וכן קיים טיפול אנטיביוטי שמתגבר על הזיהום כפי שארע במקרה שלפנינו. אמנם, נגרמה פגיעה אסתטית בשד עקב הצורך בטיפולים כפי שפורטו לעיל, אולם גם כאן הנני סבור כי התובעת וכל מטופל סביר היו מבצעים את הניתוח לאור דבריי לעיל.
מתן האנטיביוטיקה
20. טענה נוספת בפי התובעת היא העובדה שלא ניתנה לה אנטיביוטיקה בזמן וזאת כדי למנוע דלקת כתוצאה מזיהום אפשרי, בפרט לאור העובדה שהסימון בתיל נעשה יום קודם לביצוע הניתוח, ועל כן על פי טענת המומחה מטעם התובעת היה ראוי להתחיל בטיפול מניעתי באנטיביוטיקה עוד באותו היום, היינו יום קודם לניתוח.
21. לעניין זה, כתב המומחה מטעם התובעת (ד"ר אביאל רועי – שפירא, להלן: מומחה התובעת) כי ביצוע הסימון יום לפני הביופסיה מעלה את הסיכון להתפתחות זיהום ותזוזה של התיל. לטעמו, עצם הביצוע של הסימון נמצא באחריות הנתבעת בתור הגורם שהפנה את התובעת לטיפול הניתוחי ולביצוע הסימון. לטעמו של מומחה התובעת, קיימת הוראה כי במקרה והתיל מוחדר יום לפני הניתוח, יש לתת אנטיביוטיקה באותו מועד ולפני הניתוח. המומחה נחקר על כך וחזר על דבריו (עמ' 3 לפרו'). לדבריו, אילו היה ניתן אנטביוטיקה באופן מסודר, 75% מהזיהומים היו נמנעים.
22. על פי תצהירה של הרופאה המנתחת לאחר ביצוע הניתוח או במהלכו, ניתנה אנטיביוטיקה כמקובל (ראה מסמכים 9, 11, 13, 14).
23. כדי לבחון את השאלה האם היה ראוי לתת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם יותר, יש לבחון גם את נדירות או שכיחות תופעה של זיהום בניתוח שכזה. מומחה התובעת קבע בחוות דעתו כי שכיחות הזיהום אינה עולה על 2%. לטעמו, בדרך כלל הזיהום נגרם מחיידקים שנמצאים
— סוף עמוד 4 —
על פני העור ולא מחיידק הנמצא בצואה, ומכאן עולה כי הנתבעת התרשלה. לעומתו מומחה הנתבעת (ד"ר כרמון) קובע, תוך שהוא מסתמך על מאמר כי כל חיידק יכול לגרום לזיהום במקרה שכזה, וכי על פי אותו מאמר 49% מהזיהומים בביופסיית שד נגרמים על ידי חיידקי גרם שלילי. מדובר במחקר שנערך עד לשנת 2002, דהיינו הנתונים נאספו עד לשנת 2002. על פי נתונים אלה אצל 19% מהמטופלות שסבלו מזיהום מחיידקים גרם שליליים, מדובר היה בחיידק E.COLI. המומחה הסביר נתונים אלה ונחקר על כך בבית המשפט. המאמר שהוגש הוא מתוך כתב עת מוביל בתחום הכירורגיה בארה"ב. מומחה הנתבעת הוא מנהל במחלקת כירורגיית שד בבית החולים שערי צדק, ועל פי עדותו זיהומים מהחיידק הנ"ל אינם נדירים בתחום זה. לדעת מומחה הנתבעת שיעור הזיהום גבוה יותר מהשיעור שקבע מומחה התובעת. לדבריו, מדובר על שיעור של 4.5% ובמאמר שהוגש על ידו מדובר על שיעור של 5.3%.
24. אם אכן נקבל את הנתונים עליהם מדבר רופא הנתבעת, שכאמור מבוססים על מחקרים וניסיונו הרב בתחום לעומת מומחה התובעת שלא ביסס את עדותו על מאמרים, עולה כי הסיכון לזיהום הוא גבוה יחסית, ועל כן הייתה חובה להסביר ולהזהיר את התובעת מפני סיכון שכזה, זאת ועוד, היה על הנתבעת לתת לדעתה בכובד ראש לטיפול באנטיביוטיקה כדי למנוע זיהומים שכאלה.
25. הנתבעת טוענת כי אין זה מקובל לתת אנטיביוטיקה בניתוחי ביופסיה כטיפול מניעתי מאחר ומדובר בניתוח שמוגדר כניתוח נקי. יחד עם זאת, נראה לי כי אמירה זו אינה מבוססת, שכן שני המומחים הסכימו כי יש לתת אנטיביוטיקה, ולראיה נטען על ידי הנתבעת כי ניתנה אנטיביוטיקה במהלך ניתוח או סמוך לפניו.
26. לכך מצטרפת עדותו של מומחה הנתבעת בבית המשפט, כי זיהום מאותו חיידק מלמד על כך שלא הייתה הקפדה על טכניקה סטרילית וזו תוצאה לא רצויה. (עמ' 24 לפרו'). עוד העיד מומחה הנתבעת כי בדרך כלל הוא נותן אנטיביוטיקה כסטנדרט חצי שעה לפני הניתוח ואפילו טיפה יותר וזאת בעירוי, וכי היה גם נותן לתובעת במקרה בו נעשה הסימון יום קודם אנטיביוטיקה פומית. (עמ' 28-29 לפרו'). הנה כי כן, גם מומחה הנתבעת מאשר כי היה ראוי לאור העובדה שהסימון נעשה יום קודם להתחיל בטיפול אנטיביוטי מניעתי עוד במועד זה, וכי כדבר שבשגרה היה נותן אנטיביוטיקה דרך הוריד עוד חצי שעה לפני הניתוח ואולי יותר. דברים אלה עומדים בסתירה לטענת הנתבעת כי כלל לא היה צורך בניתוח שכזה לתת טיפול אנטיביוטי מניעתי.
עיתוי החדרת התיל
27. טענה נוספת בפי התובעת הייתה כי עיתוי החדרת התיל, היינו יום קודם לפני הניתוח אינה נכונה וגובלת ברשלנות, כך טען מומחה התובעת בחוות דעתו. לעומת זאת, מומח הנתבעת וכן רופאת הנתבעת טענו כי אין פסול בביצוע הבדיקה יום קודם, וכי לעיתים הבדיקה מבוצעת ביום הניתוח מטעמי נוחיות למטופלת. רופאת הנתבעת העידה כי במקרה זה
— סוף עמוד 5 —
הסימון נעשה יום קודם מאחר ורופאי הרנטגן אצל הנתבעת היו מחוץ לבית החולים עקב כנס ביום הניתוח. מומחה הנתבעת אישר כי זו פרקטיקה מקובלת ברבים מבתי החולים.
28. מומחה התובעת לא הביא נימוק רפואי או כל מסמך רפואי או מאמר התומך בדעתו כי חובה לבצע את הבדיקה ביום הניתוח. לפיכך, לא מצאתי סיבה לקבוע כי ביצוע הבדיקה יום לפני הניתוח אינו בגדר סטנדרט רפואי סביר כפי שהעידו מומחה הנתבעת והרופאה מטעם הנתבעת.
טכניקת ביצוע הניתוח
29. בין הצדדים התעוררה מחלוקת באשר לטכניקת הביצוע של הניתוח בה נקטה רופאת הנתבעת. אין מחלוקת כי לאחר הסימון התיל חדר במלואו לתוך השד דבר שהקשה מאוד על הרופאה המנתחת לעקוב אחרי התיל.
30. מומחה התובעת קבע בחוות דעתו כי הגישה הנכונה לבצע את הביופסיה היא לעקוב אחרי התיל דבר שמביא לדיוק בביצוע הניתוח, לגרימת נזק קטן ככל האפשר לרקמת השד, והגעה מדויקת יותר למקום המסומן. מומחה הנתבעת טען כי עקב כך שהתיל שקע לתוך השד, לא ניתן היה לבצע את הניתוח בגישה עליה עומד מומחה התובעת. לעניין זה יוער כי הסימון נעשה במרפאת קופת חולים, ואם הייתה התרשלות בסימון בכך שהתיל שקע לתוך השד, אין הדבר באחריות הנתבעת אלא באחריות קופת החולים.
31. מומחה התובעת נחקר על אופן ביצוע הניתוח והעיד בבית המשפט כי במידה והתיל שוקע לא ניתן לעקוב אחריו כפי שקבע בחוות דעתו. מעדותו עלה כי במקרה של התובעת התיל הוחדר ונמצא ברבע התחתון של השד. אכן, רופאת הנתבעת ביצעה את החיתוך והניתוח באזור זה. מחוות דעת מומחה הנתבעת וכן מעדות רופאת הנתבעת עולה כי יש לבצע את הניתוח כך שהחיתוך יעשה בדרך הקצרה ביותר לאזור החשוד. מומחה הנתבעת הסביר כי מטרת התיל הוא לסמן את הרקמה המיועדת להסרה תוך ביצוע מקסימלי עם פגיעה קוסמטית מינימלית. נראה מהגיונם של דברים כי גישת הנתבעת והמומחה מטעמה היא הסבירה היותר שהרי גם אם התיל לא היה שוקע ברקמת השד, הרי על פי מסמך הביצוע של הבדיקה, התיל הוחדר לכל אורכו של השד עד לאזור החשוד. מה טעם אפוא לבצע חיתוך לכל אורכו של התיל. ההיגיון מחייב לחדור לפרוצידורה ניתוחית לאזור החשוד בדרך הקצרה ביות כדי לגרום נזק מינימלי כפי שאכן בוצע. יתר על כן, מומחה הנתבעת הסביר בעדותו כי על המנתח לחדור לאזור הקרוב ביותר לתיל ואז ללכת לאורכו עד האזור החשוד. התובעת סבורה כי עדות זו או דעה זו תומכת בדברי המומחה מטעמה, אולם לא כך היא. עיון מדוקדק בדברי מומחה הנתבעת מלמד כי כוונתו הייתה שיש אכן לבצע את הניתוח באזור הקרוב ביותר לאזור החשוד, להגיע לתיל, ואז ללכת לאורכו עד לאזור החשוד. אין להבין מדבריו כי כוונתו הייתה שעל המנתח לעקוב לכל אורך התיל המוחדר עד לאזור החשוד. לאור זאת, לא ראיתי מקום לקבל את עמדת התובעת כי הגישה הניתוחית הייתה רשלנית.
— סוף עמוד 6 —
חיתוך התיל
32. מחלוקת נוספת הייתה כעצם העובדה שנמצא חלק מהתיל בשלב מאוחר יותר בתוך השד. אקדים ואומר כי לא הוכח שהימצאות התיל גרם לתובעת נזק כלשהו הן בפן הרפואי הטהור והן בפן האסתטי. ולראיה, פרופ' דורסט המליץ שלא לבצע ניתוח כלשהו כדי להוציא את התיל. מעדות המומחים וכן עדות רופאת הנתבעת עולה כי קרוב לוודאי הרופאה השתמשה בסכין חשמלי שגרם לחיתוך התיל. הסבירות מחייבת לקבל הנחה זו, אולם אינני סבור כי מדובר במהלך רשלני כלשהו מצד רופאת הנתבעת שהרי מדובר בתיל ששקע והיה קשה ביותר לעקוב אחריו. רופאת הנתבעת ביצעה את הניתוח בגישה המקובלת. אמנם, מומחה הנתבעת הגדיר זאת כאירוע מצער "ולא שמחה לאף כירורג" עצם השארת התיל בשד לאחר חיתוכו הוא לא דבר שכירורג מתגאה בו כפי שהגדיר זו מומחה הנתבעת. לטעמו של מומחה הנתבעת, ב-2% מהניתוחים קורה דבר שכזה אם כי הוא עצמו ביצע מאות ניתוחים כאלה ואירוע שכזה קרה לו פעם אחת.
33. אין לקבל את דברי מומחה הנתבעת כתמיכה לטענת התובעת או המומחה מטעמה כי עצם חיתוך התילך מהווה התרשלות מכל סוג שהוא. מדובר באירוע שיכול לקרות, בפרט כאשר התיל במקרה של התובעת נעלם או שקע דבר שהקשה ביותר על ביצוע הניתוח.
34. אחזור ואומר, כי התיל שנשאר לא גרם נזק כלשהו, מדובר באירוע נדיר.
האם ניתנה אנטיביוטיקה
35. בשולי הדברים, התעוררה לעניין מתן האנטיביוטיקה מחלוקת נוספת כאשר התובעת טוענת כי אמנם קיים מסמך בו נרשמה הוראה לתת אנטיביוטיקה, אולם הרופא המרדים שאמור לבצע את הפקודה לא הובא להעיד. אינני סבור כי ניתן לקבל טענה שכזו שהרי מדובר ברשימה מוסדית. להבדיל מההסכמה לניתוח שם קיימת מחלוקת באשר לאותנטיות של טופס ההסכמה היינו האם התובעת חתמה על אותה הסכמה בפני הרופאה שחתומה על הטופס, במקרה של מתן האנטיביוטיקה, המחלוקת אינה סביב השאלה הנוגעת לאותנטיות של אותו מסמך. לפיכך, לעניין זה ראוי לקבל את עמדת הנתבעת כי מדובר ברשומה מוסדית ועל כן אין עליה חובה להעיד מטעמה את כל מי שחתום על רשומה שכזו. לפיכך, במידה והתובעת הייתה מבקשת לסתור את הכתוב ברשומה, היה עליה לזמן לעדות את הרופא המרדים. יש להתספק בעדותה של רופאת הנתבעת שהעידה כי כדבר שבשגרה המטופלת מגיעה לחדר הניתוח כאשר יש איתה אמפולה של אנטיבייוטיקה שנשלחת מהמחלקה. הרופא המרדים נותן את העירוי בזמן הניתוח.
36. העולה מכל האמור לעיל הוא כי יש מקום לקבל את טענות התובעת לעניין טופס ההסכמה לניתוח היינו כי לא ניתנה הסכמה מדעת, כאשר לא הוסברו לה כל הסיכונים הרלוונטיים. כמו כן, לאור העובדה שביצוע הסימון נעשה יום קודם לניתוח, יש לקבל את עמדת התובעת
— סוף עמוד 7 —
כי היה ראוי להתחיל בטיפול אנטיביוטי מניעתי עוד יום קודם לניתוח, והיה ראוי כדבר שבשגרה לתת עירוי של אנטיביוטיקה חצי שעה לפני הניתוח ואף יותר מכך.
היפוך נטל הראיה
37. באשר לשאלות שבמחלוקת, טענה התובעת כי היה ראוי להכיל את הכלל של היפוך נטל הראיה. אינני סבור כי ראוי במקרה זה להכיל כלל זה, שכן, התובעת לא הוכיחה כי קיים חוסר ראייתי כלשהו, או כשל דומה שלא מאפשר לה להוכיח את יסודות התביעה. נהפוך הוא, מכלל הראיות שהובאו, עולה כי כל העובדות הנטענות, ואלה שהובאו על ידי הצדדים היו בידיעת התובעת. בפי התובעת הייתה גרסה ברורה הנסמכת על ראיות, ומגרסתה לרבות חוות דעת המומחה מטעמה עולה כי התובעת ידעה היטב מה הנסיבות שגרמו לטעמה לנזקים שארעו. לא ראיתי כי פרט מסוים או עובדה מסוימת נותרו עמומים באופן שלא אפשר לתובעת להוכיח את תביעתה. לפיכך, לא ראיתי מקום להפעיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
קשר סיבתי
38. באשר למועד מתן האנטיביוטיקה, עולה השאלה האם הוכח קשר סיבתי בין העובדה שהאנטיביוטיקה ניתנה במהלך הניתוח ולא קודם לכן לבין הנזקים שארעו לתובעת. לעניין זה העיד מומחה התובעת כי כאשר אנטיביוטיקה ניתנת במועד, 75% מהזיהומים נמנעים. אם נסכם את עדותו של מומחה הנתבעת, נראה כי הוא נוטה להסכים שהיה צורך לתת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם יותר. ברור, וכך מחייב ההיגיון כי מתן אנטיביוטיקה בשלב מוקדם לא נעשה ללא מטרה כלשהי. המטרה היא אכן למנוע זיהומים, וסוג האנטיביוטיקה בו מדובר מונע זיהום גם של חיידקי גרם שלילי. יוצא אפוא, כי הוכח לפני באופן חד משמעי כי קיים סיכוי רב כי במידה והייתה ניתנת אנטיביוטיקה במועד, אפילו כפי שהמליץ מומחה הנתבעת, הזיהום היה נמנע.
39. במצב זה של דברים, כדאי להזכיר את ההלכה כי אי מתן האנטיביוטיקה יצר למעשה מעין נזק ראייתי לתובעת שהרי לא ניתן לדעת מה היה קורה אילו האנטיביוטיקה הייתה ניתנת במועד, דבר זה רק מחזק את המסקנה, כי אילו ניתנה אנטיביוטיקה במועד אפילו לשיטתו של מומחה הנתבעת היה נמנע הזיהום.
הוכחת הזהירות
40. אין צורך לחזור ולומר כי לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת. במבחני הצפיות הזיהום הוא אירוע שהיה על הנתבעת לצפות כאשר לא נהגה על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת לעניין מועד מתן האנטיביוטיקה שתפקידו למנוע זיהום שכזה. במישור הפיזי וכן במישור המדיניות הראויה, יש לקבוע כי היה על הנתבעת לצפות שיגרם נזק לשד עקב הופעת הזיהום, והטיפול שבא בעקבותיו ושגרם בסופו של דבר לתוצאה המצערת.
— סוף עמוד 8 —
41. כמו כן, זכאית התובעת לפיצוי עבור פגיעה באוטונמיה בכך שלא הוסבר לה הסיכון של זיהום לשד.
גובה הנזק
42. באשר לשאלת גובה הנזק, על פי חוות דעת מומחה התובעת שבדק את התובעת לפני ביצוע הכריתה בשד בחודש ינואר 2009, עקב העיוות שנגרם לשד, קיימת נכות של 15%. מומחה הנתבעת בדק את התובעת לאחר הכריתה החלקית, ועל כן לא יכול היה להעריך את הנכות כתוצאה מהאירועים נשוא התביעה. לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו לעניין הנזק שנגרם למראה השד והעיוות וכן לאור עדות התובעת, סבורני כי יש לקבל את דעתו של מומחה התובעת.
43. התובעת דורשת פיצוי בראשי הנזק של כאב וסבל, פיצוי עבור הפגיעה באטונומיה מהטעמים שפורטו לעיל, וכן פיצוי עבור הוצאות שונות הכוללות הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות לטיפולים רפואיים.
44. באשר לפיצוי בעבור כאב וסבל – סבורני כי עברה על התובעת תקופה קשה של טיפולים רפואיים, צורך בניתוח נוסף, וכן עיוות לשד, כאשר יש להתחשב בטענה שבסופו של יום בוצעה כריתה חלקית. בנסיבות העניין, אני קובע פיצוי של 60,000 ₪.
45. באשר לפגיעה באוטונומיה – כאמור סבורני כי גם אם הייתה מקבלת התובעת את מלוא ההסברים, הייתה מבצעת את הביופסיה. מדובר אפוא על פיצוי שנוגע לעצם אי מסירת המידע בקשר לסיכונים הכרוכים בביצוע הביופסיה. בנסיבות אלה, אני קובע פיצוי של 50,000 ₪.
46. באשר להוצאות – לא השתמרו בידי התובעת מלוא הקבלות. על דרך האומדן אני קובע פיצוי של 5,000 ₪.
47. לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 115,000 ₪, וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 28,000 ₪, וכן הוצאות המשפט, לרבות עלות חוות הדעת, ועלות החקירה בבית המשפט של המומחה. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, א' שבט תשע"ב, 25 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.
