בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 9719/10
לפני:
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופטת א' חיות
המערערים:
1. מרק לאוטמן
2. דיתה לאוטמן
נ ג ד
המשיבים:
1. מרכז רפואי סורוקה
2. קופת חולים הכללית
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט אלטוביה) מיום 24.11.10 בתיק ת"א 2305-00 [פורסם בנבו]
תאריך הישיבה:
ד' בכסלו תשע"ב
(30.11.11)
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט אלטוביה) מיום 24.11.10 בתיק ת"א 2305-00. עניינו של ההליך, שאלת הקשר הסיבתי בין הרשלנות שייחס בית המשפט קמא למשיבים, לבין אבדן הראיה של המערער 1 (להלן המערער) בעין ימין.
— סוף עמוד 2 —
רקע
ב. זו תמצית העובדות הנדרשות לצורך הדיון בערעור. בשנת 1983, בעת שירות מילואים, אובחנה אצל המערער סוכרת מסוג 1, ומאז טופל באינסולין והוכר כנכה צה"ל. סמוך לשנת 1989 הופיעה אצל המערער פגיעה סוכרתית ברשתית העין (Proliferative Diabetic Retinopathy להלן PDR), ומאז קיבל טיפולי לייזר בשתי העיניים. חרף הטיפול, בחודש יולי 1992 איבד המערער את הראיה בעין שמאל, וביום 4.8.93 נותח אצל המשיב 1 לשיפור הראיה בעין זו. למחרת הניתוח התברר, כי בעקבות איזון לא תקין של רמת הסוכר היה נתון המערער במצב של Diabetic Ketoacidosis (חמצת קטוטית סוכרתית, ולהלן חמצת), והוא הועבר לטיפול במחלקה הפנימית. ביום 8.8.93 הוחזר המערער למחלקת העיניים, וכעבור יומיים שוחרר מבית החולים. בהמשך הסתבר, כי הראיה בעין שמאל לא השתפרה, ובהמשך הידרדרה הראיה גם בעין ימין. באוקטובר 1994 קבעה ועדה רפואית של משרד הביטחון, כי למערער נכות בשיעור 100% בשל אבדן כושר הראיה בשתי העיניים. בתביעתו טען המערער לרשלנות המשיבים, בכך שלא איזנו את רמת האינסולין שלו בטרם נותח ובהמשך, ועל כן נכנס למצב החמצת שסופו שגרם לאבדן כושר הראיה בעינו הימנית.
ג. בית המשפט קמא קבע, כי המשיבים אכן התרשלו בטיפול במערער, במובן זה שלא פעלו כראוי לאיזון ערכי הסוכר בדמו (דבר שגרם לחמצת), וכי בכך הפרו את חובת הזהירות כלפיו. מנגד נקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין החמצת לבין הפגיעה בעין ימין. בית המשפט הצביע על שני פגמים עיקריים בחוות דעתו של המומחה מטעם המערער (פרופ' מיכה רפפורט) בסוגיה זו: ראשית, אי הידרשות להידרדרות מצבה של עין ימין החל משנת 1989 ללא קשר לניתוח ולחמצת; שנית, קושי בביסוס המדעי של קשר בין חמצת לבין פגיעה ברשתית. בשתי הסוגיות האמורות העדיף בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים (פרופ' פסח סגל, שאליו הצטרפה גם פרופ' אילה פולק); וכל זאת, מעבר לבעייתיות הקשורה בכך שפרופ' רפפורט, פנימאי בהכשרתו, בדק את המערער אך לא את ראייתו, ולא בחן את תיקו הרפואי של המערער לגבי התקופה שקדמה לשנת 1993.
ד. בכל הנוגע להידרדרות הראיה בעין ימין אומצה, כאמור, חוות דעתו של פרופ' סגל, אשר הראה כיצד רמת הסוכר של המערער אוזנה לאורך השנים בצורה "גרועה" (לשיטתו בהזנחה מצד המערער), כי החל משנת 1989 קיבל המערער טיפולים עקב פגיעה בשתי העיניים, וכי בהמשך הופיעו סימנים אופייניים ל-PDR גם בעין ימין. הוזכר, כי ביולי 1992 החלה הראיה בעין ימין להידרדר (מ-6/6 ל-6/9) ונצפו ממצאים המעידים על החמרה (Rubeosis בשולי
— סוף עמוד 3 —
האישון), וכי בספטמבר 1992 נצפתה ירידה נוספת בראיה בעין ימין, ושטף דם שאותר טופל בהלחמת לייזר. עוד הוזכר, כי באפריל 1993 פנה המערער למרפאת עיניים בדחיפות עקב הידרדרות נוספת בראיה בעין ימין, ואכן אותרה הידרדרות נוספת בראיה (ל-6/12) בשל "מוקד של כלי דם חדשים, הצטלקות של רקמות קדימה לרשתית, ומשיכה של הרשתית באזור המאקולה". על רקע נתונים אלה – לרבות הודאת המומחה מטעם המערער, כי גם עין ימין היתה חולה עובר לניתוח – קבע בית המשפט: "איני סבור שרשלנות הנתבעים שגרמה ל-קטואצידוזיס בו היה נתון התובע הגבירה את הסיכון של התובע לאבאת הראייה בעינו הימנית אלא הריטונופתיה בה לקה התובע שלא באשמת הנתבעים…" (פסקה 29).
ה. עוד נקבע, כאמור, כי המערערים לא ביססו כדבעי את טענתם, לפיה חמצת עשויה לגרום לפגיעה ברשתית או לאבדן ראיה. הוזכר, כי פרופ' סגל הציג מחקר משנת 2005 (S. L. A. Martin et al., "Retinal Vascular Integrity Following Correction of Diabetic Ketoacidosis in Children and Adolescents", Journal of Diabetics and its Compilations 19 (2005) 233) אשר הוזכר גם על ידי פרופ' פולק, הקובע כי:
"כלי הדם של הרשתית בחולי סוכרת אינם פגיעים לנזקים האפשריים של Diabetic Keto-Acidosis והטיפול בה, בניגוד לכלי הדם של המוח שכן מראים פגיעות כזו" (סעיף 10 לחוות הדעת המשלימה; פסקה 21 לפסק הדין; להלן Martin et al.).
ואילו באי כוח המערערים, שנמנעו מחקירת פרופ' סגל לגבי מאמר זה, ניסו לבסס את הטענה לקשר סיבתי אפשרי על ניתוח המנגנון הפתופיסיולוגי (באופן שאינו עולה בקנה אחד עם מאמרם של Martin et al.), ועל יסוד תיעוד של מקרים בודדים (case report), אשר פרופ' סגל נדרש לערכם המחקרי והראייתי בנסיבות. מסיבה זו נקבע, "כי אין בנמצא מחקר רפואי או דיווח אודות ממצאים קליניים המצביעים באופן סביר על קשר סיבתי בין קטואצידוזיס לבין אבדן ראייה או פגיעה ברשתית העין" (פסקה 24 לפסק הדין).
ו. בנסיבות אלה, ואף שנקבע כי המשיבים התרשלו בטיפול במערער, נדחתה התביעה, מבלי שנערך דיון בשאלת גובה הנזק, או בשאלת חובת המערער להשיב את התשלומים שקיבל ממשרד הביטחון כתנאי לפסיקת פיצוי במסגרת התביעה האזרחית. ואולם, נוכח הנסיבות, לא חויב המערער בהוצאות.
טענות המערערים
— סוף עמוד 4 —
ז. בערעור נטען, בין היתר, כי בית המשפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לעובדה, שמצבה של עין ימין היה יציב משנת 1983 והראיה בה תקינה יחסית (בין 6/6 ל-6/9); וכי מיד לאחר הניתוח החלה הידרדרות קשה, עד שבתוך חמישה שבועות עמדה הראיה על 6/18. כל זאת, על רקע הסכמת מומחי המשיבים, כי מראשית הדרך היה פער במצב הראיה בין שתי העיניים, ולפיכך אין להסיק מההידרדרות בעין שמאל לפרוגנוזה של עין ימין לולא הטיפול הרשלני.
ח. נאמר, כי גם מומחי המשיבים הסכימו, שרק 43% מחולי הסוכרת מסוג 1 שאינם מאוזנים פיתחו רטינופתיה והתעוורו; ונטען, כי מצבה היציב של עין ימין במשך תקופה כה ארוכה, והרישומים בתיק הרפואי, לפיהם לאורך השנים היה מצב הסוכר "מאוזן פחות או יותר", תומכים בהנחה, שהמערער נמנה על קבוצת הרוב (57%) שאינה מגיעה לכדי עיורון – ושגה איפוא בית המשפט בשייכו את העיורון למחלת היסוד, ולא לטיפול הרשלני. עוד נטען לאחריות בגין הגברת סיכון, ולהעברת הנטל הנובעת – כנאמר – מכך שרשלנות המשיבים היא שסיכלה את האפשרות לדעת האם ובאיזו מידה היה מחמיר מצבה של עין ימין לולא הטיפול הרשלני; בפרט כך נוכח טענות המשיבים, כי המערער לא היה מאוזן לאורך השנים, וממילא פגיע יותר ומועד לאירועים חמורים דוגמת החמצת שהופיעה בזמן הניתוח (טענה שכונתה "גולגולת דקה").
ט. מעבר לטענות אלה, המכוונות בעיקר כלפי שיוך הידרדרות הראיה למחלת היסוד, נטען גם כלפי קביעת בית המשפט, לפיה לא בוסס מדעית קשר בין חמצת לפגיעה בראיה. בין היתר הוזכר, כי כל המומחים מסכימים שחמצת מסוכנת לסוכרתיים ועשויה להביא לבצקת מוחית ואף למוות, וכי פרופ' רפפורט הראה כיצד "בצקת מוחית הנגרמת מקטואצידוזיס עלולה להתבטא גם בבצקת של הרשתית וכן פגיעה במגוון איברים כולל פגיעה ברשתית העין" (סעיף 17 לסיכומים). נטען, כי קביעתו של פרופ' רפפורט מבוססת על חמישה מקרים שפורסמו בספרות הרפואית, ולא הוצג מחקר הטוען להיעדר קשר כאמור. אשר למאמרם של Martin et al. הוזכר, כי הוא עסק בשבעה ילדים ואינו רלבנטי לנסיבותיו של המערער.
י. עוד נטען, כי מלוא הנתונים לגבי מצב הראיה מופיעים בתיק הרפואי, ולא היה מקום לזקוף לחובתו של פרופ' רפפורט את העובדה שלא בדק בעצמו את ראיית המערער, או את העובדה שאינו רופא עיניים (כשם שגם פרופ' סגל אינו רופא עיניים). בדיון בפנינו (30.11.11) נדרש בא כוח המערערים גם לבעייתיות הנובעת מהוראת סעיף 36 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959, אשר אינה מאפשרת למערער, הזוכה לתשלומים בהיותו נכה צה"ל,
— סוף עמוד 5 —
לגבות בנוסף גם פיצויים במסגרת תביעה אזרחית. בעיקר נטען, כי ניתן יהיה להשיב למשרד הביטחון את הכספים ששולמו בגין ההחמרה בעין ימין בלבד, באופן שיאפשר קבלת פיצוי מהמשיבים.
טענות המשיבים
י"א. בסיכומי המשיבים נטען, בין היתר, כלפי הטענה לפיה ההידרדרות הופיעה בסמוך לניתוח, שכן לפי הנתונים המצויים בתיק לאחר הניתוח אמנם נמדדה הידרדרות קלה בראיה בעין ימין (מ-6/9 לפני הניתוח ל-6/18 כחודש וחצי אחריו), ואולם מצב זה נותר יציב משך יותר משנה, ורק אז (ביום 12.9.94) חלה הידרדרות משמעותית (ל-6/60). כן נטען, כי פרופ' רפפורט לא הצליח להציג בסיס מדעי להנחתו, שבצקת מוחית, המהוה סיבוך מוכר של חמצת, באה לידי ביטוי גם בבצקת של הרשתית, ומכאן כי גם הרשתית עלולה להיפגע כתוצאה מחמצת; ואף הודה, כי אין בספרות הרפואית עבודה מבוססת שהכריעה בשאלה זו. בודאי כך, שעה שאצל המערער לא נצפתה לא בצקת מוחית ולא בצקת ברשתית, ושאילו מדובר היה בירידה בראיה בשל בצקת ניתן היה לצפות לשיפור עתידי עם ספיגתה. הוזכר גם מאמרם שלMartin et al. בו נטען, כי כלי הדם במוח מגיבים בחדירות יתר לחמצת, בעוד שכלי הדם של הרשתית נמצאו עמידים יותר; והוזכר, כי במענה לשאלת בית המשפט השיבה פרופ' פולק (עמוד 165 לפרוטוקול), שבהקשר זה של כלי הדם ברשתית אין משמעות לעובדה שהמחקר מבוסס על נערים.
י"ב. נתונים אלה מסבירים, לשיטת המשיבים, מדוע אין קשר בין אירוע החמצת להחמרת מצבה של עין ימין; ובמקביל הם מצביעים, בעקבות בית המשפט קמא, על המקור להידרדרות – המהלך הטבעי של PDR ממנה סבל המערער עוד לפני הניתוח. הוזכר, כי הראיה בעין ימין החלה להידרדר כבר בשנת 1989, כי המערער קיבל מאז טיפולי לייזר אינטנסיביים בשתי העיניים, כי מדובר במחלה הפוגעת בשתי העיניים ("מחלה דו-עינית") אף אם לא באותו קצב, כי לאורך השנים היתה תנודתיות ברמת הראיה – דבר המצביע על תהליך בסימן הידרדרות, וכי ערב קבלתו לבית החולים אובחנה אצל המערער PDR גם בעינו הימנית. כן נטען, כי ההידרדרות המהירה בעין שמאל היתה סימן מקדים להידרדרות שהופיעה בהמשך בעין ימין. נטען עוד, כי נתונים אלה מאפשרים ניבוי מבוסס של התפתחות המחלה בעין ימין (ולפיכך – אוסיף – גם אין מדובר במצב של נזק ראייתי). אשר לנתונים הסטטיסטיים נטען, כי אכן "רק" 43% מחולי הסוכרת מסוג 1 שפיתחו PDR מתעוורים בתוך חמש שנים – ואולם, אבדן הראיה בעין שמאל מוכיח כי המערער נמצא בקבוצה זו. העובדה שבמשך שנים ראייתו של המערער בעין ימין היתה טובה, כך נטען, אינה מעידה כי מחלתו לא התקדמה, שכן גם במצב בו הרשתית נגועה
— סוף עמוד 6 —
כולה למעט מרכז הראיה, תמשיך חדות הראיה להיות 6/6 – ואולם ברגע שהתהליך יפגע במרכז הראיה תידרדר החדות; ועוד הוזכר, כי גם פרופ' רפפורט אישר בעדותו, כי "יש סיכוי סביר שגם העין השניה תפגע… הסבירות קיימת אך לא ניתן לצפות מתי זה יגיע". ולבסוף נטען, כי אין קשר בין PDR לבין חמצת, ולפיכך אין מקום לטענת "גולגולת דקה".
דיון והכרעה
י"ג. בהינתן הקביעה בדבר רשלנות המשיבים מזה, והקביעות בדבר הבעייתיות בחוות הדעת מטעם המערערים וקבלת חוות דעת המשיבים, שלא בישרו סיכויים גבוהים לערעור, מזה – הצענו לצדדים במהלך הדיון להגיע לפשרה מסוימת; זאת, כפוף לעמדת משרד הביטחון, הנדרשת נוכח הוראת סעיף 36 לחוק הנכים. הצדדים הסכימו לעדכננו אם הפשרה מקובלת עליהם, והשלימו את טענותיהם לגופו של עניין. ביום 19.12.11 נמסר, כי הפשרה לא הבשילה. בנסיבות אין מנוס איפוא ממתן פסק דין זה, בגדרו באנו לידי מסקנה שאין להיעתר לערעור. בטרם נידרש למקצת הטענות לגופן, נזכיר הלכות ידועות:
"תפקידה של הערכאה המבררת בתביעת נזיקין בעילת רשלנות רפואית הוא, בין היתר, לקבוע ממצאים עובדתיים… מלאכה זו טומנת בחובה גם הכרעה בין שתי חוות דעת של מומחים. העדפת חוות דעת אחת על פני רעותה מצויה אף היא במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט המברר. במקרים כגון דא, אין בית המשפט שלערעור נוהג להתערב ואף אין מקום לסטות מכלל זה… רק כאשר המסקנות של בית המשפט השומע את הראיות אינן מבוססות על פניהן וכשהתשתית העובדתית מופרכת או בלתי סבירה בעליל – אז, ורק אז, יתערב בית המשפט שלערעור" (ע"א 5787/08 קפאח נ' משרד הבריאות [פורסם בנבו] פסקה 5 – השופט הנדל; ע"א 5099/07 נת-קר שומריה בע"מ נ' עיריית קרית אתא [פורסם בנבו] פסקה 8; ע"א 3758/03 מזרחי נ' קופת חולים מאוחדת [פורסם בנבו] פסקה 6).
י"ד. ובמקום אחר: "לבית המשפט שמורה הסמכות להחליט את מי מבין חוות הדעת להעדיף… למתדיינים שמורה הזכות לנסות לקעקע את אמינותו של המומחה מטעם בית המשפט, אולם משלא השכילו לעשות זאת בערכאה הראשונה, תקשה מלאכתם שבעתיים בערכאת הערעור" (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948 – השופט לוי). בית המשפט קמא עיין בחוות הדעת ושמע את מחבריהן נחקרים בחקירה נגדית, הוא נימק מדוע העדיף את עמדת מומחי המשיבים, ובודאי שאין ניתן לומר כי הכרעתו
— סוף עמוד 7 —
"מופרכת או בלתי סבירה בעליל" (כלשון השופט הנדל בעניין קפאח); בודאי כך נוכח הקשיים בחוות דעתו המקורית של פרופ' רפפורט, וכבר מסיבות אלה חוששני כי אין להיעתר לערעור.
ט"ו. ואולם, כפי שנזדמן לי לכתוב בתיק אחר, העובדה שאשמתו-רשלנותו של נתבע הוכחה עשויה להשפיע גם על נטלי ראיה בכל הנוגע לקשר הסיבתי: "בית משפט זה קבע בעבר כי לאשמה של מעוול יכולה להיות השפעה על הנטלים בהוכחת הקשר הסיבתי, עד כדי הפיכתו…" (ע"א 6216/03 נסאר ואח' נ' מ.ח.מ בע"מ [פורסם בנבו]); בפרט כך, נוכח הטענה בדבר סמיכות הזמנים בין אירוע החמצת לבין הידרדרות הראיה בעין ימין:
"סמיכות הזמנים בין שני האירועים גרמה לאי נוחות מסוימת, והיה עלי לשוב ולעיין בשאלה שמא יש בה כדי להטות את כף המאזניים. למה שנראה כצירופי מקרים יש להתייחס בכובד ראש: 'הילכו שניים יחדו בלתי אם נועדו'" (עמוס ג, ג)" (שם).
מסיבה זו בחנתי את עמדות המומחים וחומר הראיות לגופם, בשאלת הקשר הסיבתי בין הרשלנות שנקבעה בטיפול לבין הרעת הראיה בעין ימין כאמור; ועדיין דומני כי אין להיעתר לערעור. יש לזכור, כי דחיית התביעה מבוססת על שני אדנים מצטברים, וגם אם ניתן היה לשקול (בקונסטלציות מסוימות של העברת נטלים) תוצאה אחרת בכל הנוגע להוכחת הקשר התיאורטי בין חמצת לבין אבדן הראיה בעין ימין – ואינני נוטע מסמרות בעניין זה – לא ניתן להתעלם מקיומו של הסבר סביר יותר באופן מובהק לתוצאה המצערת שלפנינו; קרי, המהלך הטבעי של מחלת המערער. כפי שיוצג להלן, גם אותה סמיכות זמנים "מחשידה" אינה כצעקתה במובן הזיקה בין האירועים.
ט"ז. לכל הדעות גם עינו הימנית של המערער לא היתה בריאה שנים מספר עובר לניתוח. המערער עבר טיפולים מרובים בה החל משנת 1989; ואף פרופ' רפפורט – המומחה מטעם המערער – הודה, כי "היתה עין חולה" (עמוד 34 לפרוטוקול). בחוות דעתו הראשונה (מיום 14.10.01) התייחס פרופ' סגל לעובדה, שסיבוכי "סוכרת בעיניים פוגעים תמיד בשתי העיניים" (עמוד 6; ההדגשה הוספה – א"ר), כך מסר גם פרופ' יסעור (ששימש מנהל מחלקת עיניים אצל המשיב 1 וניתח את המערער), לשאלת בית המשפט (עמוד 154 לפרוטוקול), וכך העידה גם מומחית המשיבים פרופ' פולק:
"אנו יודעים שפגיעת סכרת בעיניים היא מחלה דו עינית לא בהכרח סימטרית בזמן הופעתה, ואנו עוד יודעים שלא פעם אחת אנחנו בודקים את תהליך ההתפתחות של המחלה בעין
— סוף עמוד 8 —
אחת ולומדים ממנה על הצפי בעין השניה" (עמוד 161 לפרוטוקול).
חוששני, כי למעט לגבי שאלת קצב התקדמותה של המחלה, שלגביו נטען כי הוא עשוי להיות שונה בין עין לעין, אין בחוות הדעת שהגישו המערערים, ובשאלות שהציבו באי כוחם למומחי המשיבים, מענה של ממש לקביעה כי מדובר במחלה הפוגעת בשתי העיניים.
י"ז. מעבר לכך, הידרדרות חדות הראיה בעין ימין מיד לאחר הניתוח – מהטווח של 6/12-6/6 בשנים 1993-1990 ל-6/18 כחודש לאחר הניתוח – אינה קיצונית ומובהקת כזו שבאה לאחר כשנה (ראשית ל-6/24, ובמיוחד, כשלושה חודשים לאחר מכן, ל-6/60). ולא למותר לציין, כי בשנת 1990 גם בעין שמאל היתה חדות הראיה 6/6, וכי בתוך כחמישה חודשים הידרדרה מ-6/6 ל-6/60. סמיכות הזמנים אינה איפוא כה מובהקת, ובכך מענה נוסף לטענת "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ". בנתונים אלה ישנו גם מענה לטענת המערער, כי מצב עינו הימנית היה יציב לאורך שנים רבות; שכן גם הראיה בעינו השמאלית היתה יציבה במשך תקופה ארוכה – והידרדרה באופן פתאומי. כשנתונים אלה, המעידים על טיב המחלה בעין ימין, על קצב הידרדרותה ועל היחס בינו לבין מועד הניתוח, מצטרפים למחקרם של Martin et al.לגבי מידת פגיעותם של כלי הדם בעין לחמצת, דומה כי האפשרות לפיה אבדן הראיה בעין ימין היא תוצאה טבעית של מחלת המערער מסתברת יותר.
י"ח. באי כוח המערערים מתייחסים לסטטיסטיקה לפיה "לא כל חולי סוכרת מסוג 1 בלתי מאוזנים כמו המערער פיתחו רטינופתיה והתעוורו אלא רק 43% מהם" (סעיף 31 לסיכומים), וטוענים כי יש להניח לטובת שולחם כי הוא נמנה על קבוצת הרוב, ואילולי הטיפול הרשלני לא היה מגיע לכדי עיורון. עיון במקור הנתונים (Ellenberg & Rifkin's, Diabetes Mellitus (Fourth Edition) 667) מעלה – אולי בשונה מניסוחם של באי כוח המערערים, ואולי אף לטובתם – כי הנתון 43% מתייחס לאחוז המתעוורים מתוך אותם חולים שכבר פיתחו PDR. ואולם, כפי שטענו המשיבים (לעיל פסקה י"ב), המערער אכן פיתח PDR ואיבד את ראייתו בעין שמאל, והוכח איפוא כי הוא בא בגדריה של קבוצת המיעוט (ולא למותר לציין, כי לא נשמעה טענה כי הנתון אינו מתייחס לאבדן הראיה בשתי העיניים).
י"ט. בשולי הדברים אציין, כי לאחר הדיון (ביום 13.12.11) הגישו המערערים (בעצמם) "בקשה להוספת טיעונים חשובים", ובה הפנו לחלקים מעדותו של פרופ' יסעור אשר הופיעו גם בסיכומי המשיבים (סעיפים 60-56), אשר בהם מבקשים המערערים למצוא בסיס לקשר הסיבתי בין אירוע החמצת לפגיעה בראיה. המשיבים לא התנגדו לבקשה, ואולם מקובלת עלי עמדתם,
— סוף עמוד 9 —
לפיה מדובר בפרשנות בעייתית לדברים שאמר פרופ' יסעור מעל דוכן העדים (ראו עמוד 155 לפרוטוקול). בין היתר אמר פרופ' יסעור, כי אילו ראה את עין ימין לפני הניתוח היה מעריך:
"שאם לא אעשה פעולות נוספות כלשהן… העין תתנהג באותה צורה שבה התנהגה העין השניה. אבל אם אנקוט באמצעים שונים… יתכן מאוד שאוכל לעצור את התהליך כפי שקרה בעין השניה" (עמוד 155).
חוששני, כי אף ניתן ללמוד מדברים אלה שנקיטת אמצעים שונים – אשר יתכן כי אכן ננקטו בהמשך – יכולה היתה לעצור את הידרדרות הראיה בעין ימין במידה זו או אחרת, אין להסיק מהם קשר סיבתי בין אירוע החמצת לבין ההידרדרות. להשלמת התמונה נציין, כי פרופ' יסעור נשאל אם נוכח הבחנה זו הזמין את המערער להמשך טיפול בעין ימין, השיב כי בשלב זה עזב את עבודתו אצל המשיב 1, ובכך מוצה הטיעון בעניין.
סוף דבר
כ. סוף דבר, מאזן ההסתברויות נוטה בנסיבות לעמדת המשיבים, לפיה מחלת היסוד של המערער היא שהביאה למצבו המצער, ולא רשלנותם. מסיבה זו אציע לחברי שלא להיעתר לערעור, אשר גם כך ישנו ספק לגבי היקף משמעותו האופרטיבית בהינתן ההכרה במערער כנכה צה"ל בשיעור 100%. ואולם, בנסיבות אציע שלא נעשה צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת א' חיות:
— סוף עמוד 10 —
כחברי השופט א' רובינשטיין אף אני סבורה שקביעתו של בית המשפט המחוזי – לפיה לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלותם של המשיבים לאבדן הראיה של המערער 1 בעין ימין – היא קביעה מבוססת שאין להתערב בה.
על כן, אני מצטרפת למסקנת חברי כי דין הערעור להידחות.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום, ו' בטבת התשע"ב (1.1.2012).