פסק דין בתביעה שהוגשה בנושא סטנדרט התנהגות רופא סביר

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני: כב' ס.הנשיא השופטת ר.יפה-כ"ץ – אב"ד

כב' השופט אריאל ואגו

כב' השופטת נחמה נצר

ע"א 38512-05-11

המערערים

נ.ת (קטין) באמצעות הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים

נגד

המשיבה

שירותי בריאות כללית

פסק דין

כב' השופטת נ.נצר:

הערעור שבפנינו מופנה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת מ.וולפסון) מיום 15.3.11, שניתן בת.א. 2452/07.

 

עיקרו של הערעור מכוון כנגד קביעתו של בית משפט קמא, כי "לא הונחה תשתית ראייתית, שממנה ניתן לגזור מעשה או מחדל של הצוות המצביע על נפילה מסטנדרט התנהגות סבירה, בסביבה של עומס ומגבלות כח אדם…. שמקים את עוולת הרשלנות" (עמ' 8 לפסה"ד, ש' 27-29).

 

— סוף עמוד 1 —

בטרם ייבחנו ההשגות הפרטניות שבפי המערערים, ראוי למנות את עיקרי העובדות אשר שימשו את בית משפט קמא לצורך הכרעתו ואשר נדמה, כי אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:

1. המערער – קטין יליד 18.8.00 (להלן:"הקטין"). ביום 28.2.06 בהיותו בגן, החל לסבול מכאבי בטן עזים שלוו בהקאות. אימו של הקטין, שהוזעקה לגן, לקחה אותו לקופת חולים ורופא שבדק הקטין, הפנה אותו לחדר מיון.

2. הקטין התקבל באותו מועד בשעה 11:53, בחדר המיון בבית החולים סורוקה, ובקבלתו נרשם "מתפתל מכאבי בטן , מאד באי שקט, בטן רכה, רגישות מפוזרת, בדיקה רקטלית-אמפולה ריקה".

בדיקות מעבדה (דם), שבוצעו בקטין, הצביעו על עלייה במספר כדוריות הדם הלבנות (21,000 לעומת נורמה של 8,000).

3. כירורג ילדים שבדק את הקטין לא התרשם מקיומו של ממצא כירורגי חריף והומלץ על השגחה. הקטין הועבר לאשפוז במחלקה לכירורגיית ילדים, שם טופל בצום ובנוזלים.

4. במהלך היממה בה אושפז, לא נרשמו אירועים חריגים, מצבו הכללי השתפר ובגיליון הרפואי נרשם כי "במידה והכאבים יחזרו, יבצע US בטן".

5. ביום 1.3.06, בשעה 17:30, שוחרר הקטין לביתו, על פי דרישת אימו. בשחרורו נמצא כי הוא "במצב כללי טוב, ללא תלונות על כאבי בטן כעת, בטן סימטרית, לא תפוחה, רכה במישוש, לחלוטין לא רגישה, ללא סימני גירוי צפקי או תנגודת" (מתוך גיליון האשפוז שצורף כמוצג ת/3).

6. ביום 2.3.06 הובהל הקטין למרפאה בשנית, בשל כאבי בטן והקאות והופנה בדחיפות לחדר מיון. אימו של הקטין בחרה להפנותו לחדר מיון בבית החולים "שניידר לרפואת ילדים". בבדיקתו, שם, התרשמו ממלאות בבטן שמאל מרכזית בצילום בטן ובדיקת על קול (U.S), הדגימו גוש והתפשלות של המעיים.

7. הקטין הובהל לחדר ניתוח בדחיפות ובפתיחת הבטן התברר, כי בחלק מהמעי-הדק התפתח נמק אשר הצריך את כריתתו וביצוע השקה של קצה אל קצה, של המעי הדק.

8. בדיקה פתולוגית של חלק מהרקמה שנכרתה בניתוח, הצביעה על קיומו של דברטיקול ע"ש MECKEL (להלן: סעיף ע"ש מקל).

— סוף עמוד 2 —

בתביעתו טען המערער (באמצעות הוריו) כי המשיבה באמצעות שלוחיה – הצוות הרפואי בבית החולים סורוקה, התרשלו בטיפול בו ובאבחון מחלתו, ובכך גרמו להחמרה ניכרת במצבו שחייבה ניתוח חירום וכריתה של חלק מהמעי הדק.

בית משפט קמא קבע כי כי התמונה הקלינית בקבלתו לראשונה של הקטין ואף עובר לשחרורו, לא היתה ברורה דיה ולכן, קביעת המומחה מטעם המערערים – ד"ר אמסטרדם ז"ל, כי מצבו של הקטין צריך היה לעורר חשד להתפשלות המעי וכי התנהלות רפואית סבירה – הצריכה ביצוע בדיקת U.S בטן – היא בבחינת "חכמה שלאחר מעשה". זאת לצד קביעתו הקטגורית של בית משפט קמא, כי המערערים כשלו בניסיונם להניח תשתית ראייתית לביסוס עוולת הרשלנות כלפי המשיבה.

בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי העליה "בספירה הלבנה", אמנם חייבה מעקב והשגחה ולא מעבר לכך ונמצא, כי הקטין אכן היה נתון למעקב ולהשגחה ושוחרר על פי דרישת אמו. עוד קבע בית משפט קמא, כי הואיל והקטין שוחרר מבית החולים ביוזמת אמו ולפי דרישתה, תיתכן בהחלט הסברה כי אילו נותר הקטין להמשך השגחה, ניתן היה "לעלות" בזמן קצר יותר על התרחשותה של התפשלות המעי, כבר בבוקרו של יום ה- 2.3.06 וניתן היה להקדים ולטפל בקטין טרם שנוצר הנמק ברקמת המעי.

המערערים סבורים כי בית משפט קמא טעה בקביעתו כי רופאי המשיבה לא היו צריכים לבצע בדיקות נוספות לשם אבחון מקור תחלואתו של הקטין ובכלל זה, ביצוע סריקה על-קולית של הבטן בפרט, לנוכח חוסר האפשרות להסביר מקור העליה הדרמטית שחלה במספר הכדוריות הלבנות, עלייה שמעידה, כך על פי הנטען, על נוכחות תהליך דלקתי.

המערערים טוענים כי רופאי המשיבה לא עשו דבר על מנת לנסות ולהתחקות אחר הגורם להתדרדרות שחלה במצבו הרפואי של המערער ובוודאי, שבנסיבות אלו, אין לומר כי רופאי המשיבה פעלו כראוי.

לטענת המערערים בית משפט קמא צריך היה לקבוע כממצא שיפוטי, כי התהליך הדלקתי שהתבטא בעלייה משמעותית של הליקוציטים בדמו של הקטין, העיד על התפשלות המעי,

— סוף עמוד 3 —

כבר בעת האשפוז בסורוקה וכי טעה בית משפט קמא בהימנעותו מקביעה כי ביצוע בדיקה על-קולית (U.S) יכול היה לסייע באבחון מצבו של הקטין.

המשיבה בעיקרי טיעוניה סבורה כי אין למצוא פגם או דופי בקביעותיו השיפוטיות של בית משפט קמא וכי הטיפול הרפואי שניתן לקטין, באמצעות רופאי המשיבה, אינו נופל מסטנדרט רפואי סביר.

לטענת המשיבה, הוכח כי במהלך אשפוזו של הקטין אצלה, ביצעו בו רופאי המשיבה את שניתן וצריך היה לצפות מרופא סביר. מה גם שעובר לשחרורו, שהתרחש על פי דרישת אמו של הקטין, לא נמצאו סממנים חריגים ו/או כאלה האופייניים לתחלואת מעי.

נטען על ידי המשיבה, כי המערערים כשלו בהוכחת טענתם כי אילו בוצעה סריקה על קולית במהלך האשפוז אצל המשיבה, ניתן היה לאבחן קיומה של התפשלות המעי.

בנוסף, נטען, כי עליה בספירה הלבנה, כשאין בצידה ממצאים גופניים אחרים, היא כשלעצמה, אינה מחייבת המשך בירור, זולת השגחה ומעקב, כפי שאכן בוצעו.

לטענת המשיבה, במהלך האשפוז בבית החולים סורוקה, התמונה הקלינית לא היתה ברורה ונעדרו סימנים מובהקים שיכולים היו לעורר חשד לקיומה של התפשלות ובשלב האמור לא נמושו גושים, לא היה גירוי צפקי ולא היה דם בצואה.

נטען כי ההתערבות הניתוחית נגרמה והוצרכה בשל נוכחותו של "סעיף ע"ש מקל", ואף המומחה מטעם המערערים, הודה כי נוכח קיומו של ממצא עוברי זה, היה הכרח בביצוע ניתוח לכריתתו.

לטענת המשיבה, אין לומר, כי העיכוב באבחון, המוכחש כשלעצמו, הוא שהצריך מעורבות ניתוחית. שלא לדבר על כך כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק, בשים לב לכך, שההתערבות הניתוחית נדרשה בשל אותו ממצא מולד (סעיף ע"ש מקל). לסיום, טוענת הנתבעת כי לא כל עיכוב באבחון, עולה כדי התרשלות ואין להשקיף על התנהלות הצוות הרפואי מבעד לפריזמה של "חוכמה שלאחר מעשה" אלא, בהסתמך על ממצאים ועובדות שהיו בפני הצוות הרפואי "בשעת מעשה".

לאחר שנתתי דעתי לכתבי הטענות בערעור, לטענות באי כח הצדדים בפנינו, באתי לכלל דעה כי דין הערעור – להידחות, בוודאי בשים לב לתשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא.

— סוף עמוד 4 —

לדעתי, קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מבוססות כראוי ונתמכות בתשתית ראייתית שהונחה בפניו.

אינני סבורה כי התנהלותם של רופאי המשיבה חרגה מאמות מידה מקובלות וסבירות במערכת היחסים שבין מטופל לרופא וכי בדין קבע בית משפט קמא, כי לא באה בפניו תשתית ראייתית שעל פיה ניתן לגזור סטיה משמעותית מסטנדרט התנהגות סביר ומקובל.

סברתי כי התמונה הקלינית, כפי שהתבררה בשעת מעשה, לא הצדיקה ולא חייבה בירורים רפואיים ובדיקות נוספות ואין יסוד ראייתי או אחר לסברתם של המערערים, כי אילו בוצעה בקטין סריקה על-קולית במהלך האשפוז, היה מתגלה קיומה של התפשלות המעי במיוחד, בהעדר סימנים קליניים ברורים לקיומה של תחלואת מעי. ודוק, על פי התיעוד הרפואי במהלך היממה שבה היה הקטין מאושפז בסורוקה, לא היו תלונות על כאבי בטן, לא היו הקאות ואף לא שלשולים ולמעשה, הממצא החריג היחיד נמצא בדמות עליה בספירה הלבנה וממצא זה, כשלעצמו, לא הצדיק המשך בירור, זולת מעקב והשגחה.

זאת ועוד, מהתיעוד הרפואי שהציגו המערערים עולה כי בעת השחרור תודרכה אמו של הקטין לשוב לבית החולים במידה והכאבים יופיעו.

אמו של הקטין העידה כי כבר לפנות בוקר של יום ה- 2.3.06 החל הקטין להקיא ולשלשל אך זו בחרה שלא לשוב עמו לבית החולים סורוקה, ואף לא ראתה לנכון להפנותו בדחיפות לחדר מיון בבית חולים אחר, אלא פנתה מאוחר יותר לרופאת המשפחה וזו שבה והפנתה הקטין לחדר מיון, או אז, שמה אמו של הקטין פעמיה לבית החולים שניידר, כאשר הגעתם לשם, התרחשה ביום 2.3.06 בשעה 16:19.

במצב דברים זה, טבעי והגיוני לגרוס כי אילו הושאר הקטין להשגחה אצל המשיבה, יתכן שהצוות הרפואי היה מאבחן בזמן קצר יותר קיומה של התפשלות מעי והיה נערך לטפל בקטין כבר בבוקר יום ה-2.3.06, טרם שנגרם הנמק.

לדעתי, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי התמונה הקלינית בעת שחרורו של הקטין מבית החולים סורוקה, לא הצביעה על התפשלות מעי או על חסימת מעיים וכי קביעה זו, מעוגנת היטב בתשתית הראייתית, לרבות זו העולה מחקירתו הנגדית של ד"ר אמסטרדם ז"ל, המומחה מטעם המערערים, אשר אישר העדר מובהקות של התמונה הקלינית, באומרו בין היתר, כי "לא כל ילד שמגיע עם כאבי בטן עושים לו אולטרא סאונד, אתה צריך חשד מסויים. החשד הזה לא עלה טוב ולכן הם לא עשו את זה" (פר' עמ' 9 ש' 19-18).

— סוף עמוד 5 —

אשר על כן, לנוכח כל האמור לעיל, דעתי הינה, כי אין עילה או הצדקה לשנות מקביעותיו של בית משפט קמא.

אמליץ בפני חבריי להורות על דחיית הערעור.

באשר להוצאות – אמנם במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא, הושת על המערערים חיוב בהוצאות בסכום שאיננו נמוך, אלא שסברתי כי לא יהיה זה נכון לפטור המערערים בהליך זה בלא כלום, ובנסיבות העניין, נראה כי יהיה זה נכון לחייבם בתשלום הוצאות למשיבה, בסכום של 7,500 ₪.

נחמה נצר, שופטת

ס.הנשיא, כב' השופטת ר.יפה-כ"ץ:

מסכימה.

השופטת רויטל יפה-כ"ץ

ס.נשיא

כב' השופט א.ואגו:

מסכים.

אריאל ואגו, שופט

— סוף עמוד 6 —

הוחלט, אפוא על דחיית הערעור, תוך חיוב בהוצאות, כמפורט בחוות דעתה של השופטת נצר.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ב, 14 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

ס.הנשיא, רויטל יפה-כ"ץ

אב"ד

אריאל ואגו, שופט

להערכת סיכויי ושווי תביעתך ללא התחייבות יש למלא את הפרטים הבאים או לחייג 8517*

תוכן עניינים
שיתוף

עו״ד ענת מולסון

בעלת תואר ראשון במשפטים. עוסקת בתחום רשלנות רפואית מעל 25 שנים. מרצה בכנסים בתחום הרשלנות הרפואית. בוגרת השתלמות ברפואה למשפטנים באונ' ת"א. חברת האגודה לזכויות החולה. שותפה במשרד נבו מולסון העוסק בתחום הרשלנות הרפואית בלבד. רוב המקרים בהם מטפלת הם רשלנות בזמן הריון, לידה, ניתוחים ואבחון מחלות. לא גובה שכר טרחה מראש, אלא רק בסוף התביעה ורק אם זוכה. השיגה פיצויים של מאות מיליוני שקלים ללקוחותיה.

להערכת סיכויי ושווי תביעתך ללא התחייבות ע"י עו"ד ענת מולסון, יש למלא את הפרטים הבאים או להשאיר לה הודעה בטלפון 8517*

עשוי לעניין אתכם