בבית המשפט העליון
ע"א 9656/03
וערעור שכנגד
כבוד הנשיא א’ ברק
בפני:
כבוד השופט א ’ גרוניס
כבוד השופט א’ רובינשטיין
1. עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל
המערערים והמשיבים שכנגד:
2. משה מרציאנו
3. אושרית חדידה
4. ישראל מרציאנו (קטין)
נ ג ד
1. ד"ר זינגר יהורם
המשיבים והמערערים שכנגד:
2. ד"ר מרינה סטרינה
3. המרכז הרפואי סורוקה
4. קופת חולים כללית
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.8.03 בת"א 1483/99 שניתן על ידי כבוד השופט צ’ זילברטל
פסק דין
השופט א’ רובינשטיין:
רקע
א. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט זילברטל) מיום 26.8.03 בת"א 1483/99, שעניינם הטלת אחריות על המשיבים בקשר למותה של המנוחה ברטה מרציאנו ע"ה וגובה הפיצוי המגיע לעזבונה. המדובר באשה שנפטרה לעולמה, למרבה הצער, בייסורים בגיל צעיר (כ-50); מחלתה אובחנה באיחור ועל כך נסב התיק, וכן על הפיצויים למערערים, עזבונה, בעלה וילדיה.
ב. להלן עיקרי העובדות בקצרה: המנוחה ברטה מרציאנו ע"ה (להלן: המנוחה), ילידת 1947, נפטרה ביום 16.2.97 כתוצאה ממחלת הסרטן שפשתה בבטנה; אציין כבר כאן, כי בית המשפט קמא קבע, לאחר דיון ולוא גם על פי מאזן ההסתברויות, שהמנוחה נפטרה מסרטן המעי הגס. המערערים תבעו את נזקיהם כיורשיה וכתלויים בה וטענו, כי הטיפול שניתן למנוחה על ידי רופאיה ועובדיה של הנתבעת מס’ 4 (להלן: קופת חולים) ובהם המשיבים 2-1 שהם רופאי משפחה, לקה ברשלנות. לדידם, היה על המנוחה להיבדק בדיקת קולונוסקופיה, אשר יכולה היתה לזהות את סרטן המעי הגס מבעוד מועד, ומשלא עשו כן, חטאו במחדל. בפרט טענו המערערים כלפי המשיבה 2, אשר טיפלה במנוחה החל מחודש ספטמבר 1995 (לערך) ועד ליום 15.8.96, וכן כלפי משיב 1 שטיפל במנוחה במשך כחודש, עד ליום 19.9.96.
ג. המשיבים טענו מנגד, כי ערכו למנוחה את כל הבדיקות שהתחייבו מתלונותיה, אשר התמקדו (לפחות עד יוני 1996) בכאבים באזור הבטן העליונה הימנית ואף נמצא לשיטתם מקור להן (בקע סרעפתי ובעיות בעמוד השדרה). לטענתם, גם אילו נערכה למנוחה בדיקת קולונוסקופיה, לא ניתן היה לאתר קיומו של תהליך סרטני, ומכל מקום – בהתחשב בסוג הסרטן האלים שבו מדובר – לא היו סיכויים לריפוי המנוחה, או שסיכוייה היו נמוכים ביותר.
ד. צוין, כי עוד בטרם עלייתה ארצה בשנת 1975 מברית המועצות סבלה המנוחה מכאבי בטן, ומאז שנת 1977 רצוף תיקה הרפואי בתיאור תלונות על מחושים, שחלק לא מבוטל מהן נוגע לכאבים בבטן העליונה.
ה. החל מיום 30.8.95 ועד סמוך למותה של המנוחה נשלחה לבדיקות רבות, נוכח תלונותיה על כאבים בבטנה, במיוחד בבטן העליונה: מבין הבדיקות יש לציין בדיקה מיום 19.10.95 אשר זיהתה כאמור, שהמנוחה סובלת מ"בקע סרעפתי". המשיבים הסתמכו על קיומו של ממצא זה וטענו, בין היתר, שבממצא זה נמצא הסבר לתלונותיה של המנוחה על כאבים בבטן העליונה, כך שלא נדרשו בדיקות של הבטן התחתונה. נטען גם על ידי המשיבים, כי נערכה למנוחה בשנת 1994 בדיקת חוקן בריום שאמורה היתה לאבחן חולי במעי הגס, אך בית המשפט קמא קבע כי הדבר לא הוכח.
ו. בראשית אוקטובר 1996, לאחר שפנתה המנוחה למיון של בית החולים קפלן ונותחה, התגלה כי היא סובלת מסרטן. המנוחה החלה לקבל טיפולים כימותרפיים, שלא היה בהם להועיל נוכח מידת התפשטותה של המחלה לעת ההיא, והיא נפטרה ביום 16.2.97, רק יום אחד לפני חגיגת בר-המצוה של בנה.
ז. להלן אדרש לקביעות בית המשפט קמא לפי סדרן, לעמדות הצדדים בעניינן ולהכרעה המתבקשת.
פסק-הדין קמא
ח. (1) בית המשפט קמא, לאחר שמיעת הוכחות ובעיקר עדויות מומחי הצדדים, קבע, כי על רופא סביר היה לכלול במאמצי האבחנה המבדלת את האפשרות שהמנוחה סבלה מבעיות בבטן התחתונה. הדבר נכון דווקא נוכח תלונותיה, נוכח אי קיומם של סימנים מובהקים למחלת סרטן המעי הגס בשלביה הראשונים, ואף שאצל המנוחה לא הופיעו גם כל הסימנים המובהקים המתלווים לקיומו של סרטן זה בשלביו המתקדמים. בפועל, בתקופה הרלבנטית – מספטמבר 1995 – ואף סמוך לפניה, לא נעשה כל בירור של מצב המעי הגס. כן שלל בית המשפט קמא את הטענה כי ניתן היה להסתפק, במחצית הראשונה של שנת 1996, בממצא של קיום בקע סרעפתי.
(2) לשיטת בית המשפט קמא, האפשרות שמדובר בתהליך סרטני במעי הגס לא היתה רחוקה במכלול הנסיבות: המנוחה היתה בת קרוב ל-50, ממוצא אירופי, וסרטן המעי הגס שכיח במיוחד אצל יוצאי אירופה, והוא המצוי ביותר מבין הגידולים בחלל הבטן והשני בשכיחותו מבין הגידולים הסרטניים אצל נשים, לאחר סרטן השד. את בדיקת הקולונוסקופיה אין קושי מיוחד לבצע והיא גם אינה יקרה במיוחד, והריהי בדיקה המוצעת לציבור במסגרת רפואה מונעת.
ט. בהתחשב בחומרת הסיכון (חיי אדם שבכף) והאמצעים למניעתו (בדיקות מוכרות ופשוטות יחסית), וכן בכך שצריך היה לצפות את האפשרות שמקור התלונות באיבר הנמנה על מערכת העיכול, הגיע בית המשפט קמא למסקנה שהיה על המשיבים להתייחס לאבחנה מבדלת הקשורה במעי הגס, ולערוך את הבדיקות שנדרשו כדי לשלול אותה.
י. משהגיע בית המשפט קמא למסקנה כי אכן היתה התרשלות, דן ב]
]>
תפריט
