משרד הבריאות- ועדת בדיקה, ועדת חקירה, וועדת בדיקה של משרד הבריאות, וועדת חקירה
רעא 4708/03 ל’ח’ נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 4708/03
כבוד השופטת ד’ ביניש
כבוד השופט א’ א’ לוי
כבוד השופט י’ עדיאל
1. ל’ ח’
המערערים:
2. ג’ ח’ (קטין)
3. א’ ח’ (קטין)
נ ג ד
מדינת ישראל – משרד הבריאות
המשיבה:
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בבר"ע 2056/02 מיום 15.5.03 שניתנה על-ידי כבוד השופט ד’ ארבל
(12.10.04)
כ"ז בתשרי התשס"ה
תאריך הישיבה:
פסק-דין
השופט י’ עדיאל:
1. השאלה העומדת להכרעה בערעור זה, היא באלו מקרים יורה בית המשפט על גילוי פרוטוקול של ועדת בדיקה שהוקמה לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן – חוק זכויות החולה או החוק). לשון אחר, מתי, יימצא, לפי סעיף 21(ד) לחוק זה, "כי הצורך בגילוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו".
שאלה זו מתעוררת, בערעור שהוגש לפנינו, לאחר קבלת רשות, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ד’ ארבל), לפיה בוטלה החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (השופט א’ שילה), המורה למשיבה להעביר לעיון המערערים את פרוטוקול הדיון שהתקיים בוועדת בדיקה רפואית, אשר הוקמה לשם בדיקת נסיבות מותו של אבי משפחת המערערים.
הרקע העובדתי
2. בהיותו בן 46, אושפז דוד חן ז"ל (להלן – המנוח) במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר לצורך ניתוח באחת מאצבעות כף רגל שמאל. ניתוחים דומים עבר המנוח פעמיים קודם לכן, באצבעות אחרות ברגליו. בעת החלמתו מהניתוח, החל המנוח להתלונן על כאבים ובמקום הניתוח התגלתה מוגלה. הוא טופל בטיפולים שונים, לרבות מתן תרופות אנטיביוטיות וניתוחים חוזרים לשם פתיחת פצע הניתוח וניקויו. חרף כל זאת, חלה התדרדרות במצבו, והוא נפטר ביום 17.12.99, כחודשיים לאחר הניתוח.
3. בעקבות כך, מינה נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, ועדת בדיקה (להלן – הוועדה), אשר התבקשה לבדוק את "מהלך הטיפול במר דוד חן ז"ל בביה"ח שיבא, תל השומר". הוועדה שמעה את בני משפחתו של המנוח, הם המערערים, וחקרה את הרופאים שטיפלו במנוח או היו אחראים בדרך זו או אחרת על הטיפול בו. בסופו של דבר הוציאה הוועדה דו"ח ממצאים ומסקנות שנמסר גם למערערים. דו"ח זה מצביע על רשלנות לכאורה של המשיבה.
בדו"ח נקבע, לאחר סקירת מהלך המחלה והטיפולים שהחולה קיבל, שהמנוח עבר ניתוח פשוט יחסית בכף הרגל, אך המהלך לאחר המחלה הסתבך בזיהום, שמקורו לא הוברר, אשר הביא לאי ספיקה רב מערכתית ולפטירתו. גם הנתיחה שלאחר המוות לא סייעה באבחון מקורו של הזיהום. האבחנה הסבירה ביותר, נקבע בדו"ח, היא זיהום קשה – ספסיס, שמקורו בזיהום ברגל על-ידי פסוידומונס, אשר צמח פעמיים מתרביות הפצע. אולם, קיימים גם נתונים שאינם מתאימים להשערה זו. השלב אשר קבע את מהלך המחלה התבטא בהידרדרות מצבו של החולה בימים 21-23.11.99. כל מה שאירע לאחר מכן היה בלתי נמנע. במבט לאחור, נקבע במסקנות הדו"ח, נראה שצוות המחלקה לא היה ער דיו לחומרת ולקצב ההידרדרות במצבו של החולה. גם משהתברר (בימים 21-23.11.99) כי מדובר במחלה קשה ומסוכנת יותר מאשר זיהום שגרתי בכף הרגל והגורמת לפגיעה רב מערכתית, לקה הטיפול שקיבל המנוח בהיסוס ובחוסר המשכיות בהליך האבחון והטיפול. בטיפול היו מעורבים רופאים ויועצים רבים, אך לא היה רופא מטפל אשר ריכז את הטיפול בחולה, דאג לקשר עם משפחתו של החולה וקיבל אחריות כוללת והחלטות כמתבקש מחומרת מחלתו של המנוח. נראה, נקבע בדו"ח, כי לולא היה מדובר במטופל צעיר, במצב בריאותי תקין שעבר ניתוח פשוט יחסית, נורות האזהרה באשר להידרדרות במצבו של החולה היו נדלקות אצל הצוות המטפל מוקדם יותר.
4. ביום 5.8.01 הגישו המערערים, אלמנת המנוח וילדיו, תביעת נזיקין נגד המשיבה דכאן, היא מדינת ישראל, בה תבעו פיצוי בגין מות המנוח. לשם הוכחת התביעה, טוענים המערערים, הם נזקקים לפרוטוקול הדיונים של הוועדה. על כן, הם עתרו לאפשר להם לעיין בפרוטוקול. המשיבה התנגדה לבקשה, בטענת חיסיון.
החלטות הערכאות קמא
5. בית משפט השלום קיבל את בקשת המערערים, לאחר שעיין בפרוטוקולים בהסכמת בעלי הדין. בית משפט השלום ראה לנגד עיניו, כלשון ההחלטה, "את הנסיבות המיוחדות של המקרה … שהסתיים בתוצאה הטרגית של מות המטופל בבית החולים, את ממצאי הוועדה ומסקנותיה, את הקושי המיוחד בהוכחת רשלנות רפואית בכלל ורשלנות רפואית מוסדית-מערכתית במיוחד, את זכותם היסודית של התובעים לאתר חומר ראיות ולהוכיח את עניינם, ואת העדר חשש אצל הרופאים שהופיעו בפני הוועדה והסכימו כולם להעיד על אף שהוזהרו כי עדותם עלולה לשמש ראייה נגדם". על כן, נקבע, "לא זו בלבד שגילוי הפרוטוקולים במקרה זה לא יחרוג מעבר למתחייב מעשית הצדק אלא שהוא הוא חלק מעשיית הצדק".
6. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה למתן רשות ערעור על החלטה זו. בית המשפט המחוזי החליט לדון בבקשה כבערעור גופו, וקיבל את הערעור. בהחלטה נקבע, כי מטרת החיסיון היא למנוע חששם של רופאים להעיד לפני ועדות חקירה. בלא עדותם, נקבע, ייפגע האינטרס הציבורי של קיום מערכות בקרה יעילות בבתי החולים ושיפור איכות הרפואה. במקרה שלפנינו, נקבע בהחלטה, היה על המערערים לשכנע את בית המשפט כי הצורך בגילוי הפרוטוקול עדיף על העניין שבאי הגילוי. לשם כך, ציין
בית המשפט המחוזי בהחלטתו, "אין די בהנחת סיסמאות גרידא, אלא על המבקש את חשיפת הפרוטוקולים להראות באופן פרטני, תוך הנחת תשתית ראייתית מתאימה, כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה מדובר בראיה חיונית, אשר גילויה הכרחי לצורך עשיית צדק, וכי צורך זה גובר על העניין שבאי גילוי. כמו כן, על המבקש גילוי להראות כי אין בידו להישען על ראיות חלופיות שאין עימן צורך בהסרת החיסיון". במקרה זה, קבע בית המשפט המחוזי, המערערים לא הניחו כל תשתית ראייתית המצדיקה את גילוי הפרוטוקולים. בית המשפט קמא הוסיף כי מקרה זה איננו מקרה בו למערערים אין אפשרות להגיע לחקר האמת ללא קבלת הפרוטוקולים; נקבע, כי בידי המערערים מצוי חומר רב יחסית המתעד את כל מהלך הטיפול הרפואי ופרטיו, וכן דו"ח הוועדה המצביע על רשלנות לכאורה של המשיבה. עוד צוין, כי למערערים קיימת זכות על-פי דין להפנות שאלונים לבית החולים ולצוות הרפואי המעורב, וכן זכות לזמן לעדות כל רופא ואיש צוות שטיפל במנוח. נוכח כל זאת, נקבע, מתייתר בשלב זה של הדיון הצורך בחשיפת הפרוטוקולים ובפגיעה בחיסיון שקבע המחוקק. שיקולי בית משפט השלום בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי, הם שיקולים כלליים אשר מתקיימים בכל מקרה בו מוקמת ועדת בדיקה, והם עשויים לרוקן מתוכן את החיסיון שנקבע בחוק.
החלטה זו היא נשוא הבקשה לרשות ערעור שלפנינו, בה החלטנו לדון כבערעור.
טענות הצדדים
7. לשיטת המערערים הכלל הוא גילוי האמת, ואילו החיסיון הוא החריג. החיסיון יוסר, כאמור בסעיף 21(ד) לחוק, כאשר גובר הצורך בעשיית צדק, על העניין שלשמו הוטל החיסיון. במקרה זה, טוענים המערערים, מטות הנסיבות את הכף לעבר גילוי הפרוטוקול. ממצאי ועדת הבדיקה מצביעים על ליקויים וכשלים בתפקוד בית החולים. הצורך בגילוי הפרוטוקולים מתעצם, נטען, לאור החסר בראיות חלופיות לצורך הוכחת עילת הרשלנות לה טוענים המערערים בתביעתם, ולאור כפירתה של המשיבה במסקנות הוועדה. ללא העדויות המקוריות של הרופאים והגורמים המטפלים בנושאים אלו שהונחו בפני הוועדה, אין כל משמעות למסקנות הוועדה, באשר חברי הוועדה לא יוכלו במהלך עדותם להצביע על האסמכתאות אשר הביאו לממצאים ולמסקנות אשר נקבעו בדו"ח הוועדה, מה ש"יהפוך את עדותם לריקה מכל תוכן". לגישתם של המערערים, הם זכאים לעיין בפרוטוקולים של הוועדה גם כדי שיוכלו לבחון אם ניתן היה להגיע לממצאים נוספים על אלו הכלולים בדו"ח, לעניין רשלנות הרופאים.
טעם נוסף להסרת החיסיון, נטען, מקורו בליקויים שנתגלו בעבודת הוועדה; במסקנות הוועדה כפי שפורטו בדו"ח קיים חסר במספר נושאים; מספר סברות שהעלתה הוועדה, מהן ניתן ללמוד על רשלנות הצוות הרפואי שטיפל במנוח, לא נבדקו עד תום; הכשלים עליהם הצביעה הוועדה נוגעים, בין היתר, למדיניות בית החולים ולחוסר הניסיון והערנות של המחלקה האורטופדית באבחון מחלה זיהומית, הערכת מידת חומרתה, חוסר תיאום בין הרופאים המטפלים והעדרו של גורם מנחה ומייעץ בתחום הזיהומי למקרים החורגים מן הרגיל. יחד עם זאת, נטען, הוועדה אינה מצביעה באופן ברור על קשר סיבתי בין מות המנוח לבין הכשלים, והיא אינה תומכת את מסקנותיה באסמכתאות, אשר עשויות להימצא, לשיטת המערערים, בפרוטוקול הדיונים. בדו"ח הוועדה, מוסיפים המערערים, אין התייחסות לכשל של רופא מסוים, אלא לרשלנות מערכתית. הוועדה אף לא הצליחה להגיע למסקנה אודות מקור הזיהום וסיבת הפטירה. לצורך אישוש אותן סברות והשלמת החסר, יש לאפשר למערערים, לשיטתם, לעיין בפרוטוקול הוועדה. גם הרכב ועדת הבדיקה – אנשי מערכת הבריאות עצמה – מהווה, לטענת המערערים, שיקול התומך בחשיפת הפרוטוקולים. עוד מוסיפים המערערים, כי לפני ועדת הבדיקה העידו 13 רופאים, שטיפלו במנוח בשנת 1999. היום, בחלוף שנים מאז הפטירה, סביר להניח כי פרטים רלוונטיים רבים נשכחו או יישכחו מזיכרונם של המעורבים. על כן, ראוי להיעזר בעדויותיהם המקוריות שניתנו בסמוך להתרחשות האירוע.
שיקול נוסף התומך בהסרת החיסיון לדעת המערערים, הוא שמדובר בוועדת בדיקה, המוקמת מכוח סעיף 21 לחוק זכויות החולה עקב מותו של אדם, שבה יש לשים את הדגש על עניינם של הבאים בנעלי המנוח. גם העובדה שהרופאים אשר מעידים לפני הוועדה ערים לכך שהם חשופים לסיכונים עקב עדותם, כולל הסיכון של העמדה לדין משמעתי או פלילי, מפחיתה, לפי הטענה, את החשש לפגיעה באינטרס הציבורי, ומצדיקה את גילוי הפרוטוקול.
8. המשיבה מתנגדת לחשיפת הפרוטוקולים. לגישתה, סעיף 21(ד) לחוק מטיל על מבקש הגילוי נטל כפול: עליו להראות שהגילוי דרוש לעשיית צדק עמו, וכן להראות כי צורך זה גובר על העניין באי הגילוי. סעיף זה מחייב את בית המשפט, טוענת המשיבה, לאזן בין האינטרסים המתנגשים הבאים: אינטרס גילוי האמת של המטופל או שאריו; האינטרס הציבורי לשיפור רמת הרפואה; וזכות הפרט – הרופא או איש הצוות הרפואי – להגן על שמו הטוב, על עיסוקו ולעיתים גם על ממונו. המשיבה סבורה כי יש ליתן פרשנות רחבה לכלל החיסיון, שכן פרשנות מצמצמת תביא לכך שהרופאים המסתמכים על החיסיון יאבדו את אמונם במערכת, ולא ייאותו להשתתף בדיון הפתוח של הוועדה. כך, יסוכל "העניין" שלא לגלות את הפרוטוקול, כמובנו בסעיף 21(ד) לחוק, ב"קידום הרפואה ושיפורה ומניעת הישנותם של מעשים רשלניים ומחדלים דומים בעתיד", דבר שיקשה על חקירתם של מקרים עתידיים במסגרת ועדת הבדיקה ומחוצה לה.
יישומם של המבחני]
]>