בית משפט השלום בירושלים
בפני כב' השופט ארנון דראל
1.1.12
ת"א 3766-05 עזבון המנוחה ג' ב' ואח' נ' המרכז לבריאות הנפש איתנים ואח'
התובעים:
1.עזבון המנוחה ג' ב'
2.י' ב'
3.ג' ב'
נגד
הנתבעים:
1.המרכז לבריאות הנפש איתנים
2.מדינת ישראל- משרד הבריאות
פסק דין
מבוא
1. המנוחה, שעזבונה הוא התובע מס' 1, (להלן: "המנוחה"), הייתה חולת נפש ובעלת נכות פסיכיאטרית. בשנות חייה האחרונות היא ניסתה להתאבד פעמים אחדות וגילתה, כנטען בכתב התביעה, נטיות אובדניות. המנוחה הייתה מאושפזת באשפוז כפוי במרכז לבריאות הנפש איתנים, הנתבע מס' 1, (להלן: "איתנים").
2. יום לאחר תום תקופת האשפוז הכפוי היא עזבה את איתנים על דעת עצמה ובחלוף מספר ימים חזרה לשם מרצונה. בהמשך לאחר שעברו עוד מספר ימים היא יצאה לחופשה. מייד כשיצאה את שערי איתנים, ביום 18.7.99, היא הגיעה לבית החולים הדסה עין כרם, עלתה לאחת הקומות העליונות וקפצה אל מותה.
3. התביעה שבפני היא תביעתם של העזבון, האלמן בנה של המנוחה לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו להם בשל הפטירה והיא הוגשה כנגד איתנים וכנגד המדינה, שמפעילה את המרכז הרפואי. עוד כולל כתב התביעה טענה לכך שנגרמו לתובעים מס' 2 ו- 3 (להלן בהתאמה: "האלמן" או "הבעל" ו"הבן") נזקים נפשיים.
4. התובעים טוענים לקיומם של כשלים ובעיקר להתרשלות צוות איתנים שאפשר את יציאתה של המנוחה לחופשה באותו יום בכלל ומבלי שיציאתה תואמה עם בני המשפחה, ללא ליווי וללא השגחה. בנוסף לטענותיהם לרשלנות נטענו טענות בדבר הפרת חובה חקוקה.
— סוף עמוד 1 —
5. הנתבעים חולקים על חבותם כלפי התובעים והם מפרטים בכתב ההגנה את הנסיבות שהביאו לשחרורה של המנוחה לחופשה, את תהליך הטיפול שעברה ואת מעורבותו של האלמן בהחלטות שהתקבלו.
6. לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית. במהלך ניהול ההליך הגישו התובעים חוות דעת רפואית שנערכה על ידי פרופ' רוברטו מסטר. הנתבעים הגישו חוות דעת נגדית, שנערכה על ידי פרופ' אבנר אליצור ולאחר מכן מונה מומחה מטעם בית המשפט – ד"ר משה איזק.
7. במהלך שמיעת הראיות נחקרו שלושת המומחים וכן האלמן והרופא המטפל, ד"ר אורן ישי.
העובדות
8. העובדות נלמדות משלושה מקורות: עדותו של האלמן, התובע מס' 2, עדותו של הרופא המטפל, ד"ר אורן ישי, והרשומה הרפואית. כפי שאפרט להלן אין למעשה מחלוקת רבה באשר לעובדות.
עדות האלמן
9. האלמן נסמך בתצהירו על התיק הרפואי. הוא מפרט בנוסף כי המנוחה אושפזה באשפוז האחרון ביום 12.7.99 וכי הצוות הרפואי לא עדכן אותו בעת שיצאה לחופשה ביום 18.7.99. עוד הוא מזכיר כי לאור הניסיונות הקודמים של המנוחה להתאבד בכל פעם שהיא הייתה אמורה לצאת לחופשה היו מגיעים הוא או אמה לאיתנים וחותמים על שחרורה ומלווים אותה.
10. בחקירה הנגדית נשאל הבעל לגבי הערכתו, כפי שזו נלמדת מתוך התיעוד הרפואי וחוות הדעת, ולפיה המחלה היא 'דיבוק' הוא השיב כי הדברים אינם סותרים וכי הדיבוק הוא נפשי (עמ' 26, ש' 6). הוא אישר כי סבר שלאשתו נכנס דיבוק וכי הרב יכול להוציא אותו (עמ' 6, ש' 7-8). לדבריו היה מעודד את נטילת התרופות על ידי המנוחה והיה דואג לכך שתיקח (עמ' 26, ש' 18-21). הוא אישר כי איים בגירושים בגלל הקושי לחיות כך בשל האשפוזים (עמ' 26, ש' 22-23).
— סוף עמוד 2 —
עדות ד"ר ישי אורן
11. ד"ר אורן היה בזמן הרלוונטי רופא מתמחה באיתנים ושימש כרופא המטפל של המנוחה משנת 1998. גם הוא נסמך בתצהירו על התיק הרפואי ומציין כי המנוחה אושפזה בחודש יוני 1998 למשך שבוע והייתה בטיפולו. בהמשך היא שוחררה ביום 1.11.98 והופנתה להמשך טיפול במרפאה בקהילה. בטרם האשפוז האחרון בחודשים מאי ויולי היה אכן המעקב במסגרת רפואה בקהילה.
12. ביום 12.5.99 המנוחה הגיעה מרצונה לבית החולים במצב של הפרעה פסיכוטית מאניפורמית. היא הייתה באי שקט פסיכומוטורי בינוני, אפקט מרומם, שטף דיבור ורפיון אסוציאטיבי. היא התאשפזה בהסכמה כדי לנוח בבית החולים והוחל בטיפול תרופתי. הטיפול היה במחלקה סגורה. כעבור שבועיים דרשה להשתחרר מאשפוז אך באותה עת הייתה עדיין במצב פסיכוטי מאניפורמי שמלווה בתוקפנות כלפי אחרים.
13. בהתחשב במצבה הוצאה הוראה לאשפוז כפוי. כשהייתה רגועה החלה לפתח תובנה למצבה, הביעה רצון לעבור למחלקה שיקומית והסכימה לאשפוז ארוך טווח מרצון למשך כשנה. במקביל החלה עובדת סוציאלית בטיפול זוגי בניסיון לסייע לה בזוגיות ולהביא את בעלה לידי תובנה על מחלתה ועל הצורך בטיפול מתמשך. בעלה התנגד לתוכנית ודרש לשחררה בהקדם.
14. ביום 6.7.99 פג התוקף של הוראת האשפוז וביום 7.7.99 יום לאחר מכן המנוחה דרשה להשתחרר לאלתר. למרות שהמצהיר סירב לבקשתה היא עזבה את בית החולים על דעת עצמה ודיווחה שהיא בביתה. בישיבת צוות נערך דיון וההערכה הייתה כי היא אינה מסוכנת לעצמה או לסביבתה ולכן לא הייתה אינדיקציה לאשפוז כפוי.
15. ביום 12.7.99 חמישה ימים לאחר שברחה חזרה המנוחה לבית החולים, מסודרת בלבושה, עם אפקט מרומם אך לא רגזני, ללא הפרעות בולטות בהלך וללא מחשבות שווא שאפיינו את ההחרפות הקודמות. היא סיפרה שהיא נמצאת ללא טיפול תרופתי מאז שעזבה את בית החולים. באותו יום חודש הטיפול התרופתי, המצב התייצב במהירות ובימים שאחר מכן היא הייתה שקטה, האפקט הפך אאוטימי, היא החלה לדבר על מחלתה שוב תוך הפגנת תובנה למצב. היא השתתפה בכל הפגישות של מחלקה ונפגשה עם הרופא והצוות.
16. ביום 15.7.99 בשיחה מתוכננת עם הרופא המטפל הביעה המנוחה את רצונה להשתחרר לחופשה לסוף השבוע כדי לפגוש את בנה ובעלה. לאור העובדה כי היתה שומרת מסורת סבר הרופא כי חופשה למשך יומיים ללא אפשרות חזרה במהלכה יכולה להיות ארוכה עבורה ובנוסף רצה לבדוק את התנהגותה יומיים נוספים. סוכם שתצא לחופשה ביום 18.7.99. סוף השבוע התנהל באופן תקין ולא נצפו הפרעות התנהגותיות או ביטויים רגשיים בולטים.
17.
18. — סוף עמוד 3 —
19. בבוקר יום 18.7.99 פנתה המנוחה שוב בבקשה לצאת לחופשה. היא הייתה מודעת לכך שמצבה טוב יותר והיא והעד דנו באפשרות להמשך הטיפול במסגרת בית החולים או למעבר למצב של 'חולת יום'. בפגישה קבוצתית שהייתה באותו בוקר התנהגותה הייתה רגועה ולכן אפשר לה לצאת לחופשה עד למחרת בצהריים מתוך הנחה כי מדובר בתהליך חיובי עבורה וצעד חשוב לבניין הקשר בינו לבינה במיוחד לאחר שהסכימה לאשפוז שיקומי ממושך. הוא מבהיר כי אם היה מסרב הייתה המנוחה יכולה לדרוש להשתחרר או לברוח והיה ברור לצוות ולו שאין כל התוויה להוצאת הוראת אשפוז במקרה כזה. במהלך הבוקר היא השתתפה במסגרות הרגילות של המחלקה, אכלה ארוחת צהריים וכל אותו יום לא נצפו סימנים והתנהגויות המעידות או שהיו יכולים להעיד על אשר קרה בהמשך. בשיחה לפני היציאה לחופשה היא התווכחה על מועד החזרה מהחופשה כשהיא דורשת לחזור רק ביום שלישי בבוקר ולא למחרת כפי שדרש. התרופות נמסרו לה והיא נפרדה בצורה מתאימה ופנתה לתחנת האוטובוס.
20. מספר שעות לאחר מכן התקבלה הודעה כי המנוחה מצאה את מותה בבית החולים הדסה בקפיצה מבניין בית הספר לרפואה.
21. בחקירה הנגדית אישר ד"ר ישי שידע על הניסיונות האובדניים הקודמים (עמ' 31, ש' 26-27); על כך שלא שיתפה פעולה בעניין התרופתי (עמ' 32, ש' 2-3); ועל כך שלבעלה היה קושי בהבנת מצבה ומחלתה (עמ' 32, ש' 4-5). הוא התבקש להסביר מדוע לא פעל בהתאם לנוהל משרד הבריאות לעניין ליווי והשיב פעולה זו נעשית בהתאם לשיקול הדעת של הרופא המטפל (עמ' 32, ש' 23-24). כך הדבר גם באשר להכנת המקום המארח את החולה. ד"ר ישי הטיל ספק בנוהל וסבר כי בזמנו היה נוהל אחר (עמ' 33, ש' 6-7).
22. את שהתרחש עובר לשחרורה של המנוחה מבית החולים הוא תיאר כך:
"נעשה סדר בהתרחשות המאורעות. ג' פנתה שלושה ימים לפני שהיא יצאה בבקשה לצאת לחופשה לביקור אצל גניקולוג ואחר כך להיות בבית. אני לא נתתי לה, באותו יום ראשון היא אמרה שהיא הולכת לגניקולוג ואחר כך הביתה. הצעתי לה שיבוא איתה ליווי אל הרופא הגניקולוג, ליווי או שלנו או של מישהו שהיא תרצה שיבוא איתה. היא ענתה לי שאין צורך. אני מכירה את הדרך, הייתי שם הרבה פעמים."
(עמ' 33, ש' 22-26).
23. לאחר שבאת כוח התובעים העירה כי אין לכך זכר ברשומה או בתצהירו הוא המשיך את התיאור:
"היא אמרה שאין צורך, שהיא מכירה את הדרך לגניקולוג. רציתי ליווי כי זאת מרפאה שלא נעים ללכת אליה לבד. היא יצאה מבית החולים. את אומרת שמטרת הדיווח לעדכן איזה טיפול היא לוקחת? מי יתן לה את הטיפול? מי שצריך להפסיק אותו. העובדת הסוציאלית שטיפלה בה בטיפול זוגי היא עובדת בבית החולים שאני זה שסידרתי לה, מי שאמור להשתתף בו הוא זה שמתנגד לטיפול…. במקרה של ג' יכלו לבקש
— סוף עמוד 4 —
ממישהו שילווה אותה לבית אם חשבו על הדרך. לגבי מה שקורה בבית היא היתה יותר בוס של עצמה מכל אחד אחר…"
(עמ' 33, ש' 30- עמ' 34, ש' 9).
24. הוא סכם את הדברים ואישר כי לא יידע אף גורם לכך שהמנוחה יוצאת הביתה אך טען כי המנוחה הסכימה לכך גם אם הדברים אינם מתועדים ברישום (עמ' 34, ש' 25-30).
25. ד"ר ישי שב והזכיר כי באותו שלב המנוחה לא הייתה במסגרת אשפוז ואם היא מבקשת לצאת לחופשה הוא 'יכול לתמרן' אך חייב להוציא אותה לחופשה' (עמ' 37, ש' 22). הוא תאר את המשא ומתן עם החולה בטרם היציאה לחופשה ואת קבלתה את דחיית החופשה מסוף השבוע ליום ראשון וכן כי הגביל את החופשה ליום אחד (עמ' 38, ש' 1-2). לדבריו היה לו ברור שהיא צריכה להישאר לאשפוז ארוך מאוד אך סבר כי יש לפתח עמה יחסי אמון לאחר שהסכימה להיכנס למחלקת המשך, לשיקום, לטיפול זוגי עם בעלה אך לאחר הסכמתה היא ברחה (עמ' 38).
26. באשר לאפשרות שהיה עליו להתקשר לבעלה לפני היציאה לחופשה הוא השיב כי לא הייתה שום סכנה בהוצאתה לחופשה באותו שלב וכשאין סכנה לא צריך להתקשר ולעשות רעש ברקע. בנוסף הוא אמר כי החולה סירבה לזה וזכותה הייתה להחליט למי יתקשרו ולמי יודיעו (עמ' 43, ש' 1-5). הוא חזר על כך שהוא הציע להתקשר (עמ' 43, ש' 6-7) אף שאין על כך רישום.
הרשומה הרפואית
27. התובעים הגישו רשומות רפואיות: הרשומה שנערכה על ידי האחיות והרשומה שנערכה על ידי הרופאים.
28. מתוך רשומת האחיות (ת/2) עולים הדברים הבאים:
א. ביום 13.7.99 מתואר בבוקר מצב רוח טוב. מרבה ליצור קשר עם מטופלים. אוכלת טוב, סיפרה על יחסיה עם בעלה שאינם טובים. דואגת לילד שלה, אין לה תמונות שלו. השתלבה בפעילות, שקטה ומאורגנת. בערב נרשם כי היא במצב רוח יציב. אוכלת טוב, נקיה ומסודרת. עשתה טיולים בחוץ. בלילה ישנה.
ב. ביום 14.7.99 נרשם כי מצב רוחה טוב. יחסית יציבה מדי פעם נכנסת לתחנה ומרבה לדבר גם עם קבוצה. דיברה לעניין אך בלחץ דיבור. בערב נכתב כי 'אומרת שחשה דכאון ואשמה על התנהגותה', הבריחה שלה והזנחת הילד שלה. מתואר כי פרצה בבכי. עודדו אותה לחזור בתשובה ולעשות חסדים. נראה כי יש לה יותר שליטה עצמית.
ג.
ד. — סוף עמוד 5 —
ה. ביום 15.7.99 נכתב כי השתתפה טוב מאוד בכל הפעילות הגופנית. הלכה 700 מטר. השתלבה בפעילות ריפוי בעיסוק וסיימה עבודה. מאוד אמביוולנטית לגבי המשך פעילותה בגלל הימים 'בין המיצרים' שלפני צום תשעה באב. בבוקר מצוין כי במחלקה הייתה שקטה ורגועה אך נראית מעט עצובה. רוצה לחזור הביתה ולא להיות בבית החולים יותר. בערב נכתב שהיא רגועה וכמעט לא מורגשת במחלקה. מרבה לשכב במיטה, ממעטת ליצור קשר.
ו. ביום 16.7.99 נכתב לגבי הבוקר כי היא עצובה, מצב רוחה ירוד, אבל רגוע. לדבריה הייתה יכולה למנוע הרבה אשפוזים אם לא הייתה מפסיקה על דעת עצמה לקחת תרופות. לדבריה עצובה בגלל שבעלה רוצה להתגרש ממנה.
ז. ביום 18.7.99 יש רישום על כך שנמסרה הודעה מהדסה על כך שהתאבדה והשאירה מכתב שנמאס לה לחיות בגלל שהיא חולה וכל הזמן מאושפזת בבית החולים ובגלל הגירושין.
29. מתום רשומת הרופאים (ת/3) עולים הדברים הבאים:
א. ביום 6.7.99 – מתואר כי במצב טוב, חתמה על המשך אשפוז מרצון. מסכימה לעבור בהדרגה לחולת יום. בדרך כלל מצב רוח יציב. עדיין לעיתים התקפי רוגזנות אך משתלטת באופן עצמוני.
ב. ביום 7.7.99 מתוארת דרישה להשתחרר שלאחריה ברחה מבית החולים ושוחררה.
ג. ביום 12.7.99 – נכתב שחזרה מהבית בכוחות עצמה. אינה אלימה וגם לא צועקת. מספרת שלא לקחה טיפול בכלל. הוחלט לחדש הטיפול בהדרגה.
ד. ביום 18.7.99 נכתב כי מצבה יציב, שקטה בדרך כלל והתנהגותה תקינה. בהמשך רשומה הודעה על התאבדותה. לפי הרישום הייתה שיחה עם אנשי הצוות שלפיה לא היו רמזים להתנהגות אובדנית הבוקר.
נוהל משרד הבריאות
30. התובעים הגישו נוהל של משרד הבריאות, (ת/1) , שקובע הוראות פעולה של יציאת חולה לחופשה. הנוהל מגדיר את תהליכי מתן אישור יציאת חולים לחופשה כחלק מהטיפול הרפואי ונדרש בו כי לקראת היציאה לחופשה יש לוודא עם הגורם המארח את היכולת לקבל את החולה; לתדרך אותו על מתן תרופות לחולה ולוודא את הסדרת מועד ואופן חזרתו לבית החולים. עוד יש לבצע הכנה של החולה לקראת היציאה לחופשה. נוהל אחר שהוגש עוסק בשחרור מאשפוז.
— סוף עמוד 6 —
סיכום ביניים
31. מתוך התיאור שלעיל דומה כי אין למעשה שאלות עובדתיות שיש להכריע בהן למעט שתי שאלות:
א. האם עובר לשחרורה לחופשה ביום 18.7.99 הוצע לה כי הצוות יתקשר לקרוב משפחה או ילווה אותה לבדיקה הגניקולוגית כפי שטען ד"ר אורן ישי בחקירתו הנגדית אך מבלי שהזכיר את הדברים בתצהירו או שנכללו ברשומה.
ב. האם ככלל היה נוהג שלפיו הייתה נמסרת הודעה למשפחה בכל עת שהמנוחה הייתה יוצאת מאיתנים כנטען על ידי בעלה בתצהירו.
32. לאחר בחינת הראיות מצאתי כי לא ניתן לקבל את שתי העדויות בנושאים אלה ולקבוע ממצא שלפיו הוצע למנוחה בטרם היציאה האחרונה לווי לבדיקה הגניקולוגית. בנוסף איננני מקבל את הגרסה לקיומו של מנהג כפי שטען הבעל. באשר לשאלה הראשונה אין כל זכר להצעה כזו ברשומה הרפואית וגם בתצהירו של ד"ר אורן ישי, שמשקף דברים שנאמרו ולא נכתבו לא מוזכרת הצעה כזו. האזכור שלה רק בשלב של החקירה הנגדית מקשה לקבל אותה כעדות המשקפת את מצב הדברים מלפני למעלה מעשור.
33. אני מתקשה לקבל גם את עדות האלמן כמפורט בתצהירו על נוהג שלפיו היו הוא או אחת מאחיותיה של המנוחה נוהגים לבוא ולקחת אותה מבית החולים שכן גם דבר קיומו של נוהג כזה אינו נלמד מתוך הרשומה או מתוך הראיות האחרות ואינו נתמך בדבר. בהינתן התרשמותי מעדות האלמן, כפי שעוד אפרט, איני יכול להסתמך על עדותו היחידה בעניין זה לקביעת ממצא.
34. כאמור, באשר לשאר הנתונים העובדתיים אין למעשה מחלוקת באשר למה שאירע וניתן לסכם את התשתית העובדתית לצורך הדיון בשאלת האחריות על יסוד הראיות והרשומה:
א. המנוחה סבלה מתחלואה כפולה שכללה הפרעה סכיזואפקטיבית והפרעת אישיות גבולית.
ב. במהלך השנים אושפזה המנוחה בכפייה מספר רב של פעמים; כאשר הסתיים האשפוז והיא חזרה לבית היה קושי עם נטילת הטיפול התרופתי והיו שבעה ניסיונות אובדניים קודמים לאירוע נשוא כתב התביעה.
ג. המנוחה נשאה לבן זוגה ובהמשך נולד לה ילד. התעוררו קשיים בנישואי בני הזוג ובעלה של המנוחה איים להתגרש ממנה. המנוחה חששה מהגירושין ומהפגיעה שתהיה לקשר בינה לבין בנה כתוצאה מכך.
ד.
ה. — סוף עמוד 7 —
ו. האשפוז הכפוי הסתיים ביום 6.7.99 ולאחר מכן ביום 7.7.99 החליטה המנוחה לעזוב את בית החולים ללא הסכמת הצוות ומיוזמתה. בית החולים נקט פרוצדורה של שחרור ללא שהביא לאשפוז כפוי נוסף. המנוחה הפסיקה לקחת את התרופות.
ז. ביום 12.7.99 חזרה המנוחה מיוזמתה לבית החולים. חודש מתן הטיפול התרופתי.
ח. המנוחה ביקשה לצאת מבית החולים ביום 16.7.99. הרופא סירב לאפשר זאת משום שסבר שחופשה ממושכת בסוף השבוע אינה טובה עבורה והוסכם בין הרופא לבין המנוחה כי אם מצבה יאפשר זאת תשתחרר ביום 18.7.99 לחופשה.
ט. המנוחה שוחררה לחופשה ביום 18.7.99 והתאבדה זמן קצר לאחר מכן בבית החולים הדסה. בטרם השחרור לחופשה לא ננקט הליך כלשהו של יצירת קשר עם הבעל או בן משפחה אחר ולא הוצע או ניתן ליווי של המנוחה בעת יציאתה מבית החולים.
— סוף עמוד 8 —
האחריות
35. בחינת שאלת האחריות מחייבת בחינה של ההיבטים הרפואיים והמשפטיים הנוגעים לאופן שבו על מוסד רפואי לטיפול בחולי נפש לנהוג כלפי החולים. היבטים אלה נבחנו על ידי שלושת המומחים הרפואיים בתחום הפסיכיאטריה.
חוות דעתו של פרופ' רוברטו מסטר – המומחה מטעם התובעים
36. פרופ' מסטר, המומחה מטעם התובעים, סוקר בחוות הדעת את התיעוד הרפואי והוא מגיע למסקנה כי המנוחה סבלה מהפרעה נפשית קשה, ממושכת שהתלוותה בתופעות פסיכוטיות, התנהגות אימפולסיבית וביטויים קליניים שהעידו על סיכון גבוה לפגיעה בעצמה או בזולת.
37. הוא מציין כי שנתיים לפני האשפוז האחרון נישאה המנוחה לגבר שחזר בתשובה, אשר מתואר כבעל תובנה מועטה ביותר למחלתה. היא שוחררה מאשפוז בנובמבר 1998 ומאז הייתה במעקב מרפאתי. על דעת עצמה היא צמצמה בהדרגה את הטיפול התרופתי על ידי הקטנת המינונים והפסקת נטילת חלק מהתרופות. חלה הדרדרות במצבה שבאה לידי ביטוי באי שקט פסיכומוטורי ומחשבות שווא על רדיפה.
38. בנוסף הוא מסיק מהמסמכים שיחסי המנוחה ובעלה היו מעורערים ויתכן שתרמו להחמרה במצבה הנפשי. נתון זה לדעתו לא נלקח בחשבון בצורה סבירה כאשר הצוות במחלקה אישר את חופשתה האחרונה של המנוחה.
39. הוא מסביר כי בששת השבועות האחרונים לחייה המנוחה הייתה שרויה בגל של מצב רוח סוער ולא יציב, הההפרעה הנפשית הכרונית בה לקתה שנים רבות החמירה והיו מצבים של חוסר יציבות רגשית ושיתוף פעולה לקוי בטיפול שהתבטא בבריחה מאשפוז והפסקות בנטילת הטיפול.
40. לדעתו אישור חופשה ששה ימים בלבד מחידוש הטיפול הכבד שלו היא נזקקה היווה נטילת סיכון גבוה מאוד, מעבר לסביר. פרופ' מסטר מפנה לנהלי משרד הבריאות ולפיהם לקראת יציאה לחופשה יש לוודא עם הגורם המארח את היכולת לקבל את החולה, לתדרך את המארח לגבי מתן תרופות לחולה ולוודא את הסדרת מועד ואופן חזרתו של החולה לבית החולים. הוא מציין כי התיק של המנוחה בבית החולים אינו כולל רישומים המתעדים את ההסברים והתהליכים שנעשו לקראת היציאה לחופשה כנדרש.
41. פרופ' מסטר מציע כי היה על צוות הרפואי לערוך הערכת סיכון להתאבדות דבר שלא נעשה במקרה זה; כמו כן כדי להפחית את סיכון ההתאבדות היה על הצוות הרפואי לנקוט בשני צעדים הכרחיים: התערבות משפחתית טיפולית מכינה לקליטת החולה בזמן הביקור בבית וכן מתן חופשה קצרה של שעות ספורות בלבד ובלווי איש צוות.
— סוף עמוד 9 —
42. בחוות דעת משלימה שהגיש הוא עמד על כך שהצוות שטיפל במנוחה היה מודע היטב במיוחד בשנתיים האחרונות לפני מותה ובחודשיים האחרונה כי החולה לוקה בהפרעה נפשית קשה, ממושכת, מלווה התנהגות אימפולסיבית ושלעיתים קרובות גילתה אלימות כלפי עצמה וכלפי הסובבים אותה. הוצאתה לחופש באותו יום מעידה לדעתו על הערכה קלינית לקויה של מצב המנוחה וחוסר זהירות בקבלת ההחלטות לגבי הטיפול בה. פרק הזמן שבו הייתה המנוחה רגועה לאחר חזרתה לבית החולים ועד ליציאתה היה לטעמו קצר מדי וככל שהחופשה הייתה צעד מתחייב לטובת טיפולה של המנוחה היה צריך לדאוג ליציאה בליווי איש צוות המחלקה.
43. בחקירה הנגדית אישר פרופ' מסטר כי המנוחה הייתה מאושפזת במשך כ- 15 שנים 40-50 אשפוזים, נכנסת ויוצאת (עמ' 3, ש' 18-20). הוא הסכים כי בתוך בית החולים הייתה המנוחה נוטלת טיפול אך בחוץ לא קיבלה אותו (עמ' 4, ש' 4-9). עם זאת הוא חלק על כך שלאחר נטילת התרופות מצבה היה תקין. להערכתו כדי לקבוע כי קיימת הפוגה במחלה יש צורך במעבר זמן רב. הוא התבקש להתייחס לשאלה האם ביום 6.7.99 כאשר מצבה השתפר והאשפוז הכפוי לא הוארך ולדעתו הייתה טעות של הצוות הרפואי בכך שתקופת האשפוז הכפויה לא הוארכה. הוא סבר שהיה כדאי להאריך את האשפוז (עמ' 5, ש' 4-7). הערכת הצוות שלא ניתן יהיה לקבל אישור להמשך האשפוז הייתה לא נכונה לדעתו (עמ' 5, ש' 15).
44. באשר ליציאה לדעתו של פרופ' מסטר הצוות היה צריך לתת ליווי וגם להכין את המשפחה לקראת שחרורה וזאת בהתחשב בבעיות שהיו לה עם בעלה ובבית. עמדתו היא כי כאשר משוחרר חולה ל'מקום שיש בעיות' צריך להכין ולארגן: לדבר עם הבעל, לפגוש את הבעל איתה או לבד, לברר אם הגורמים שמדאיגים אותה בבית עדיין קיימים. את כל זה, כך עמדתו, היה צריך לברר (עמ' 6, ש' 4-10). לדעתו הצוות היה צריך לשבת עם המשפחה ועם גורמים אחרים ולברר את כל הנושאים שהיא פחדה מהם ברגע שתצא הבייתה (עמ' 6, ש' 13-14). הוא למד זאת מכך שההתאבדות הייתה מספר שעות לאחר היציאה ולא בחלוף ימים ולכן להערכתו 'משהו העיק לה כשיצאה מבית החולים' (עמ' 7, ש' 21).
45. פרופ' מסטר התייחס לשאלה מה צריך היה לעשות והא טען כי 'לא הייתה שום סיבה לא ללוות אותה הבייתה' וכי זה הסטנדרט המצופה ונלמד מנוהלי משרד הבריאות (עמ' 8, ש' 4). בנוסף לדעתו מבחינה קלינית רפואית היה צריך להזמין את הבעל לבית החולים לפני שהיא יוצאת (עמ' 8, ש' 14-15). המומחה נסמך בעמדתו על כך שהייתה בעיה על רקע תלונת המנוחה שבעלה רוצה להתגרש ממנה שיתכן ועוררה חשש שלא תוכל לראות את הבן האהוב עליה. במקום אחר הוזכרה תלונתה על כך 'שנתן לה מכות'. לדבריו לא הייתה שום סיבה שעובדת סוציאלית או מישהו ילווה אותה לבית כדי לראות אם כל הפנטזיות לגבי בעלה הן אמת או שהיה צריך להזמין את הבעל לבית החולים לפני שהיא יוצאת (עמ' 8, ש' 10-15).
— סוף עמוד 10 —
46. באשר לאפשרות שהפסקת התרופות לאחר שיצאה מבית החולים לאחר סיום האשפוז הסכים פרופ' מסטר שיכול להיות שהתרופות עדיין משפיעות אך סבר כי ללא קשר לתרופות המחלה תנודתית (עמ' 9, ש' 5).
47. פרופ' מסטר אישר את ההנחה כי כאשר גמלה בלבו של חולה ההחלטה להתאבד הוא מוצא את הדרך לעשות כן אך הבהיר כי אין זה אומר שלא צריך ללמוד ולראות מדוע לא נמנע המקרה הזה והאם הצוות הרפואי עשה את כל מה שאפשר לעשות (עמ' 9, ש' 24-26).
חוות דעתו של פרופ' אבנר אליצור המומחה מטעם הנתבעים
48. עמדתו של פרופ' אליצור שונה. הוא מפרט בחוות דעתו לגבי מצבה של המנוחה והסיכונים. הוא עומד על מידת המודעות של הצוות המטפל לסיכון ומציין כי במהלך כל הטיפול היה ברור שהצוות הרפואי מודע לסיכון ההתאבדות שהיה קיים כמה פעמים בעבר. עוד הוא מציין כי זמן קצר לפני ההתאבדות חזרה המנוחה לבית החולים מיוזמתה, הביעה את הסכמתה לאשפוז יום וקבלת טיפול רפואי שיקומי ארוך וכל זה הצדיק את ההערכה כי המסוכנות נמוכה ואת ההחלטה המקצועית של הצוות לאפשר לה לצאת לחופשה.
49. המומחה מפרט בחוות דעתו את השיקולים והאיזונים העדינים הנדרשים על ידי הפסיכיאטר בבואו להחליט אודות סוג הטיפול. הוא מזכיר את הזכויות השונות: הזכות לאוטונומיה אישית; הזכות והצורך לקבל טיפול רפואי והזכות לשמור על שלום הציבור. האיזון ביניהם הוא העומד בבסיס הטיפול הפסיכיאטרי. לדבריו בעשור האחרון חל שינוי והונהגה גישה ליברלית יותר במסגרות הטיפול בחולי נפש דבר שהקטין את מספר ההתאבדויות במקום מצבים של אשפוז כפוי וכפיית טיפול על החולה.
50. באשר למהלך הטיפול במנוחה הוא מציין כי הטיפול בה היה תקין לחלוטין. מצבה של המנוחה הוטב וכאשר כך היה היא הועברה ממסגרת סגורה למסגרת פתוחה והותר לה לקבל חופשות. מצבה של המנוחה לא הצדיק הוצאת צו אשפוז כפוי ולכן כאשר היא עזבה את המחלקה מיוזמתה לא היה ניתן לעשות דבר. חזרתה לבית החולים, נטילת התרופות מחדש והסכמתה לטיפול העידו על כך שמצבה הוטב וכפועל יוצא מכך ההחלטה לאפשר את יציאתה לחופשה הייתה החלטה סבירה.
51. פרופ' אליצור נשאל בחקירתו הנגדית לגבי השפעת הטיפול התרופתי לאחר שהופסק למשך מספר ימים ועמדתו הייתה כי לאור אורך חיי התרופות הרי שהמערכת שלה הייתה ספוגה בתרופות ולכן תוך פרק זמן קצר לאחר שחזרה ליטול אותן השתפר תפקודה (עמ' 46, ש' 2-13). הוא שלל את האפשרות שצריך היה להתקשר לבעלה לפני
52. — סוף עמוד 11 —
53. החופשה (עמ' 51, ש' 1-2) והזכיר כי הייתה יוצאת ונכנסת לבית החולים פעמים רבות. הוא הזהיר מפני דיון מוטה בדיעבד לאחר האירוע לבין דיון שצריך היה לעשות לפני השחרור ובאותן נסיבות השחרור היה נכון (עמ' 51, ש' 6-10). לדבריו לא צריך היה באותו שלב לדאוג לליווי או להודיע לעובדת סוציאלית או לבעל כאשר היא יוצאת לחופשה בהסכמה (עמ' 51, ש' 20-24). הוא שב והסביר כי חולים פסיכיאטריים מתאבדים ומה שיש לבדוק אם נעשו הדברים הסבירים לפני כן (עמ' 52, ש' 30-31).
חוות דעתו של פרופ' משה איזק – המומחה מטעם בית המשפט
54. ד"ר איזק מתאר בחוות דעתו את פרטי המקרה כפי שעולים מהרשומה הרפואית. עמדתו היא שעם כל הצער על כל חולה אשר מצליח להתאבד בייחוד בבית חולים אין לו ספק כי הצוות הכיר את החולה היטב ושקל את הסיכון להתאבדות וכי ההחלטה לאפשר למנוחה חופשה ביטאה 'פרקטיקה רפואית פסיכיאטרית טובה ועדכנית'. הוא מבהיר כי מדובר במחלה מאוד קשה כאשר הסיכון הוא גבוה ובלתי ניתן לצפיה מראש ובאחוז מסוים למרות הטיפול המקצועי והמסור ביותר לא ניתן למנוע מעשה מצער כזה.
55. בהתייחסו לתולדות העבר הוא מתאר כי מבין האחים והאחיות של המנוחה ארבעה סובלים ממחלות נפש וכי בשלב מסוים אובחנה בכך גם המנוחה. היא נמנעה מלקבל טיפול מתאים והוא מזכיר מקרה שבו עבדה המנוחה כעורכת עלון במושב שבו התגוררה שבסיומו האושפזה בכוח והחלה בטיפול. ד"ר איזק מתאר כי כאשר הייתה המנוחה מאושפזת במהלך השנים ומקבלת טיפול היא הייתה חוזרת לתפקוד תקין וזאת בשל כך שהייתה בעלת אינטיליגנציה מעל הממוצע וכוחות 'אני' טובים שאפשרו לה התארגנות מהירה ממצבי הפסיכוזה מהם היא סבלה וחזרה מהירה לרמיסיה מלאה. יחד עם זאת היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם מצבי לחץ ואז הייתה נכנסת למצבים מניפורמיים, הכחשת מחלתה, סירוב לקבל טיפול. הוא סוקר את תולדות המחלה ומתאר אשפוזים רבים במהלך השנים בבתי החולים הפסיכיאטריים ובמחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים שונים.
56. המומחה נדרש לתיאור הניסיונות האובדניים הקודמים והוא מציין כי היו שבעה ניסיונות קודמים לניסיון שהצליח.
57. בחוות הדעת מזכיר ד"ר איזק את נישואי המנוחה לבעלה והוא מתאר אותו כבעל חשיבה מצומצמת ודעות קדומות. ההתייחסות למחלת אישתו, כפי שמתואר בחוות דעתו, הייתה מאגית והוא האמין שרוחות רעות השתלטו עליה או שנשלטה על ידי דיבוק והוא סירב להסכים לכך שמדובר במחלת נפש, לא שיתף פעולה והתנגד לאשפוזים ולניסיונות לשקם את מצבה. הוא היה מבקש שחרור מוקדם בניגוד להמלצת הרופאים ומזכיר כי המנוחה טענה שהוא מכה אותה ובסופו של דבר איים בגירושין
58. — סוף עמוד 12 —
59. דבר שהשפיע על מצבה הנפשי. הוא מוסיף כי אנשים בעלי אישיות גבולית מגיבים בדיכאון ובחרדה לכל איום של פרידה, מציאותי או מדומה.
60. בתיאור הימים האחרונים של המנוחה הוא מציין את האשפוז האחרון, עזיבת בית החולים על דעת עצמה יומיים לאחר תום האשפוז הכפוי וחזרתה לבית החולים מיוזמתה בחלף מספר ימים. הוא נדרש לחופשה שנדחתה ביומיים וסבור כי באותו שלב הייתה המנוחה ברמיסיה טובה, לא פסיכוטית, לא מניפורמית ולא מדוכאת. הוא חולק על הנחתו של פרופ' מסטר שניתן היה לקבל את שיתוף הפעולה של הבעל בחופשה זו.
61. ד"ר איזק משער בחוות הדעת כי ההתאבדות הייתה על רקע ניסיונות קודמים של המנוחה להתאשפז בבית החולים הדסה ללא הצלחה והוא מניח שגם הפעם התכוונה להתקבל למחלקה הפסיכיאטרית שם ונדחתה. לאחר הדחיה היא נכנסה למצב של זעם ותסכול ואז ביצעה את ההתאבדות בצורה אימפולסיבית.
62. בפרק הדיון והמסקנות בחוות דעתו מעלה ד"ר איזק את ההתלבטות לגבי האפשרויות השונות לטיפול. הוא סבור כי לא היה מקום לאשפוז תמידי כפוי ולהערכתו נוכח הגעתה של המנוחה לרמיסיה טובה כתוצאה מהטיפול לא ניתן היה להמליץ על הארכת האשפוז. באשר לחופשות סבור ד"ר איזק כי ביום היציאה לחופשה היה המצב הקליני טוב ללא רמז לכוונות אובדניות. הוא מבהיר כי הסיבות להתאבדות היו התחלואה כפולה של פסיכוזות סכיזואפקטיביות והפרעת אישיות גבולית; היעדר תמיכה משפחתית בקבלת הטיפול התרופתי; העול החדש שהתווסף עליה על ידי נישואים ולידה ותופעת ה'דלת המסתובבת' וחוסר שיתוף פעולה בטיפול התרופתי כאשר זה היה הטיפול היחידי שהיה מסוגל לעזור לה במצבים הפסיכוטיים המרובים.
63. לאור כל אלה מסקנתו של ד"ר איזק שלא הייתה התרשלות של הצוות הרפואי בבית החולים בעת שהתאפשר למנוחה לצאת לחופשה.
64. בחקירה הנגדית הסביר ד"ר איזק כי המנוחה הייתה מחלימה מהר מאוד ברגע שהיו ניתנות לה תרופות וכאשר קיבלה טיפול, אפילו ליום יומיים, היא הפכה משתפת פעולה (עמ' 14, ש' 1-3). הוא ציין כי באותו שלב של חזרתה לבית החולים הסכימה המנוחה לראשונה לאשפוז ארוך שיקומי (עמ' 14, ש' 21-23).
65. ד"ר איזק נשאל מדוע לא התייחס בחוות הדעת לכך שהמנוחה שוחררה באותו יום מבלי שהודיעו על כך לבעלה והוא השיב 'לא יכולתי להתייחס כי אין שיתוף פעולה'. הוא הוסיף על רקע תיאוריו את עמדת הבעל 'הדיבוק יצא, הדיבוק נכנס'.
66. בהמשך הוא נשאל האם כאשר מתעוררת בעייתיות מסוימת עם הקשר עם מי שאליו היא הולכת האם בית החולים לא צריך לפני שהוא משחרר לגרום לכך שהבעל יגיע לבית החולים וכך ניתן יהיה לשמוע מכלי נוסף אם השחרור הבייתה באותו שלב הוא
67. — סוף עמוד 13 —
68. נכון. תשובתו הייתה שהמנוחה הייתה במחלקה פתוחה ולכן הייתה יכולה לצאת בכל רגע (עמ' 16, ש' 4-6). הוא שב ונשאל האם לא נכון היה להתקשר והשיב שכן (עמ' 16, ש' 17). הוא חזר ואמר 'למה לא התקשרו בפעם המיוחדת הזאת לבעלה, אני לא יודע' (עמ' 17, ש' 3). הוא שב ונשאל האם בנסיבות האלה לא היה צריך להתקשר לבעלה על רקע חוסר שיתוף הפעולה שלו ומערכת היחסים בין בני הזוג או לחילופין לשלוח את המנוחה עם מישהו'. תשובתו הייתה שהוא מתלבט בכך. הוא התייחס לעצם השחרור והגדיר זאת כחוזה בין החולה לרופא שצריך לעודד אותו ומציין שהרגישה טוב. לדבריו 'יכול להיות שבמצב הזה התרופפו קצת הבלמים' והודה 'שיש תשובות לכאן ולכאן' (עמ' 17, ש' 14-23).
69. נושא זה של ההתקשרות לבעלה של המנוחה טרם שחרורה שב ועלה בחקירה הנגדית ובהמשך אמר ד"ר איזק כי בוודאי היה מודיע לבעל על שחרור המנוחה בטרם השחרור (עמ' 17, ש' 25-26). עם זאת בהמשך עדותו לאחר שנשאל על כך שוב הוא שיער כי במחלקה ידעו שאין מה לצפות מהבעל לשיתוף פעולה (עמ' 19, ש' 10-11). לדבריו בהמשך החקירה היה ברור כי בזמן החופשה היא עתידה ללכת הבית (עמ' 22, ש' 22-23).
השאלות העומדות להכרעה
70. כמפורט לעיל השאלות העולות מתוך חוות הדעת והדברים שנאמרו על ידי המומחים בחקירתם הם השאלות הבאות:
א. האם נפל פגם בהחלטה לאפשר את יציאתה של המנוחה במועד שבו יצאה לחופשה והאם ניתן וצריך היה לצפות באותו שלב את האפשרות שתתאבד זמן קצר לאחר מכן.
ב. האם התהליך שקדם ליציאתה לחופשה היה תקין, האם היה צריך לנקוט בצעדים נוספים ובהם יצירת קשר עם הבעל או עם אדם אחר או ליווי.
ג. האם מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין כל מעשה או מחדל של איתנים, ככל שהיו, לבין התאבדותה של המנוחה.
ההתרשלות
71. אין למעשה חולק כי בית החולים חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המנוחה שהייתה בטיפולו עד יציאתה לחופשה. עוד אין חולק כי ככל שהמנוחה הייתה מתאבדת בעת היותה בהשגחת בית החולים ובתוכו תמונת המצב הייתה שונה (השווה ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עופרה גלעד, פ"ד נג (3) 529, (1999) והניתוח הנעשה שם). כך הדבר גם ביחס למקרים אחרים שבהם התאבדו אנשים שהיו
72. — סוף עמוד 14 —
73. במשמורת או בפיקוח (ר' ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל, (פורסם במאגרים, 12.3.09), (להלן: "לוי")). הדיון מתמקד אפוא בשאלה האם הפר בית החולים את חובות הזהירות המוטלות עליו באותם היבטים שלהם טענו התובעים והאם יכול היה לצפות את שאירע.
74. עוד בטרם בחינת הטענות השונות יש להזכיר ודומה כי במקרה זה הדברים מתחייבים כי לא כל החלטה שבדיעבד מתבררת כהחלטה מוטעית היא החלטה רשלנית. נקבע כי : 'המבחן אשר על פיו על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא, תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אין בו רשלנות אינו מבחן של "חכמים לאחר המעשה" אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה. רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות' (ר' ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ-פלדמן, פ"ד טו 1975, 1977 (1961); ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד מה (2) 142, 151 (1991)).
ההחלטה לאפשר חופשה וצפיית ההתאבדות
75. התובעים טוענים כי במסגרת ההחלטה אם לאפשר חופשה וצפיית ההתאבדות לא נערך על ידי איתנים התהליך המתחייב של הערכת מסוכנות לגבי המנוחה ורישום המתעד את הדיון שהתקיים באשר לשחרורה לחופשה, עיתוי היציאה ואלו תנאים הותנו. טענות אלה משולבות עם טיעון לנזק ראייתי ואי הצגת מסמכים הנובעים מהיעדר כל רישום לגבי תהליך היציאה לחופשה.
76. עוד סבורים התובעים כי סמיכות הזמן והמקום בין היציאה מאיתנים לבין ההתאבדות מצביעה על כך שהמנוחה שוחררה במצב נפשי ובריאותי לא תקין שהיה חייב למנוע את שחרורה לחופשה.
77. הנתבעים סבורים כי עצם ההוצאה לחופשה באותו שלב היה תקין והתחייב מהשיפור במצבה של המנוחה והערכת הצוות המטפל את החיוניות של ההסכמה לחופשה לשם בניית יחסי אמון עם החולה. הם מפנים לכך שהרופא אף עיכב את הסכמתו לחופשה עד לחלוף סוף השבוע כדי לוודא כי מצבה של המנוחה מאפשר זאת וניהל דיאלוג עם המנוחה לגבי משך החופשה. בהסתמך על חוות הדעת טוענים הנתבעים כי בראייה טיפולית ההחלטה לאפשר את החופשה הייתה החלטה סבירה ומתבקשת לאותן נסיבות ולמעשה לטענתם גם פרופ' מסטר לא חלק על כך אלא סבר כי השחרור צריך היה להעשות ב'צורה מאורגנת ומסודרת.
78. בעניין זה מקובלת עלי עמדתם של פרופ' אליצור וד"ר איזק כמתואר בסיכומי הנתבעים כי לא נפל כל פגם בהחלטה לאפשר את יציאתה של המנוחה לחופשה כחלק מההליך הטיפולי וזאת לאחר מספר ימים שבהם טופלה באיתנים לאחר ששבה אליו מיוזמתה. נוכח השיפור במצבה של המנוחה, התפקוד והנכונות שהראתה לאשפוז שיקומי ארוך
79. — סוף עמוד 15 —
80. טווח היה השיקול שנעשה – לאפשר יציאה לחופשה קצרה כחלק מתהליך בניית האמון עם החולה – שיקול סביר ותקין ולא מצאתי בו כל פגם. שיקול זה נעשה בהינתן ההכירות הממושכת וההדוקה של צוות איתנים עם המנוחה ויכולתו להעריך את מצבה בטרם השחרור כפי שנעשה על ידי הרופא המטפל. מבחינה זו לא היה גם הכרח בביצוע הערכת סיכון כתובה מקום בו הרופא מכיר את המנוחה היטב ומודע לתנודות השונות במצבה במהלך השנים הקודמות.
81. זאת ועוד, המנוחה ממילא לא הייתה בבית החולים במסגרת אשפוז כפוי אלא מרצונה והייתה יכולה לעזוב את איתנים בכל רגע. דווקא משום כך התהליך שננקט להגיע עמה להסכמה לאחר שהרופא מצא כי שהתה פרק זמן נוסף בבית החולים היה סביר.
82. אמנם, בדיעבד הוברר כי מייד לאחר היציאה לחופשה אירעה ההתאבדות ואולם אותה 'חוכמה שבדיעבד' אינה יכולה להביא לקביעה כי הייתה רשלנות בהוצאת המנוחה לחופשה.
יצירת קשר עם בן משפחה או גורם אחר בטרם יציאת המנוחה לחופשה
83. טענת התובעים היא כי בהתאם לנוהלי משרד הבריאות היה על איתנים לוודא עם הבעל כי הוא ערוך לקבל את המנוחה, לתדרך אותו לגבי התרופות וכן לוודא את הסדרת חזרתה של המנוחה לבית החולים. הם סבורים כי היה על איתנים ליצור קשר עם בעלה של המנוחה מתוך הנחה שבשל עמדתו לגבי אשפוזיה של המנוחה הייתה הידיעה על שחרורה לחופשה מתקבלת על ידו באופן חיובי; פקידת סעד שטיפלה במשפחת המנוחה שאותה עדכנו בעת שהמנוחה ברחה מבית החולים ביום 7.7.99 אך לא עשו כן כשיצאה לחופשה; עובדת סוציאלית שטיפלה בקשר הזוגי של בני הזוג או המרפאה שטיפלה במנוחה במסגרת הקהילה עד לאשפוזה ביום 12.5.99.
84. הנתבעים מבקשים לבחון תחילה את 'זהותו' של הבעל כהגדרתם כפי שתוארה בחוות הדעת של ד"ר איזק כאדם מופנם וסגור, בעל אישיות סכיזואידית ומי שסובל מדעות קדומות ומתייחס למחלה כ'מאגית' ומאמין שרוחות רעות השתלטו על המנוחה. תיאור זה, שעלה אף בקנה אחד עם עדות הבעל, כשמתלווים אליו טענות לאלימות וכן רצונו של הבעל להתגרש, מוביל למסקנה, כך טענת הנתבעים, כי לא היה כל טעם בהתקשרות אל הבעל או כי הייתה צומחת תועלת מכך. באשר לגורמים האחרים שהתובעים סבורים כי היה מקום להתקשר אליהם משיבים הנתבעים כי המנוחה יצאה מבית החולים פעמים רבות לחופשות קודמות מבלי שנמסרו על כך הודעות או הוברר כי אפשרויות אלה הן מעשיות וישימות.
85. גם בעניין זה אינני סבור כעמדת התובעים כי ההימנעות מלהתקשר אל הבעל היא צעד רשלני. לא הוכח כי היה נוהג שלפיו נמסרה לבעל הודעה באופן קבוע על כל מקרה שבו יצאה המנוחה לחופשה ומתוך תיאור הבעל בחוות הדעת וכפי שניתן היה להתרשם
86. — סוף עמוד 16 —
87. מגישתו גם מעדותו – הערכת הרופא כי לא היה טעם בהתקשרות כזו בשל גישתו של הבעל למחלתה של אשתו נראית סבירה. כזכור, הבעל סבר כי אשתו סובלת מ'דיבוק'; לא שיתף פעולה עם הטיפול הפסיכיאטרי במנוחה והתנגד לאשפוזיה. בנסיבות אלה אני מתקשה להניח כי היה מגיע לבית החולים כדי ללוות את המנוחה. מאחר וממילא המנוחה התאבדה בדרך הרי שגם אם הייתה נמסרת לו הודעה על בואה הקרוב לא היה לדבר כל השפעה על מה שאירע.
88. התובעים נסמכים על הדברים שאמר ד"ר איזק בחקירתו ואולם קריאת החקירה כמכלול מעלה כי עמדתו של ד"ר איזק אינה כי ההימנעות מלהתקשר אל הבעל היא רשלנית, אף שבאחת התשובות אמר שהיה עושה זאת. ד"ר איזק היה חד משמעי בהערכתו את מוכנות הבעל לשתף פעולה עם הצוות הרפואי בטיפול במנוחה ובכך שלמעשה לא היה כל טעם בהתקשרות אליו כפי שניתן להתרשם ממכלול הדברים שאמר. מסקנה זו נובעת גם מההערכה כי מצבה של המנוחה באותו זמן אפשר את יציאתה לחופשה ללא הערכה כי הדבר מסוכן.
89. הנוהל שעליו נסמכים התובעים מחייב אמנם לוודא עם הגורם המארח את היכולת לקבל את החולה; תדרוך לגבי תרופות והסדרת החזרה ואולם במקרה זה יצאה המנוחה לביתה שלה ולא לחופשה אצל 'מארח'. בוצעו בהתאם לנוהל הכנה של המנוחה לקראת היציאה לחופשה ונבחנה שאלת העיתוי ומשך החופשה.
90. הפנייה לגורמים האחרים – אינה נראית נדרשת בנתונים הקיימים לאותה נקודת זמן. איני סבור כי מקום בו הצוות הרפואי מתרשם שמצבה מאפשר זאת שנדרשת הודעה לפקידת סעד, שאליה נמסרה הודעה מקום בו החליטה המנוחה לעזוב את בית החולים כנגד דעתו של הצוות ועל דעת עצמה והדברים שונים וכך הדבר גם באשר למטפלת הזוגית או העובדת הסוציאלית.
יציאת המנוחה עם ליווי
91. טענה נוספת של התובעים היא כי ככל שהיה הכרח טיפולי לאפשר את צאתה של המנוחה מאיתנים ניתן היה לאפשר חופשה קצרה עם ליווי של איש צוות ולא יציאה עצמאית של המנוחה לחופשה ארוכה.
92. גם בעניין זה נוכח האמור בחוות הדעת אף שבדיעבד יתכן וככל שהיה ליווי למנוחה היא לא הייתה יכולה להתאבד בזמן שהיה הליווי הרי שאין לקבוע כי הייתה חובה להצמיד ליווי כזה בהתחשב במצבה של המנוחה כפי שהוא עולה מתוך הרשומה הרפואית ועדותו של ד"ר ישי. המנוחה שוחררה לאחר הערכה כי מצבה מאפשר זאת ללא ליווי. גם אם היה ניתן ליווי לא ניתן היה להצמיד אליה מלווה משך פרק זמן ארוך או לכל חופשתה.
93.
94. — סוף עמוד 17 —
95. בשולי הדברים אציין כי אף שד"ר אורן ישי אמר בעדותו כי הציע למנוחה ליווי בשל כך שהתכוונה ללכת לבדיקה גניקולוגית והיא סרבה הרי שנוכח הממצאים העובדתיים שאליהם הגעתי לעיל לא ייחסתי לאמירה זו כל משמעות – לא בהיבט של ההצעה ולא מכך שניתן היה ללמוד מהם על עמדה ולפיה היה מקום להציע ליווי.
הקשר הסיבתי
96. עמדת הנתבעים היא כי המנוחה גמרה אומר בלבה להתאבד ולכן אין קשר הכרחי בין יציאתה מאיתנים לבין התאבדותה שהייתה מתרחשת בכל מקרה. הנתבעים טוענים בנוסף כי מאחר וההחלטה על ההתאבדות הייתה בדרך מאיתנים ככל הנראה לביתה הרי שגם אם הייתה נמסרת הודעה לבעל על יציאתה והיו מתואמים עמו מועד הגעתה וחזרתה לא היה הדבר מונע את ההתאבדות. התובעים טוענים כי יש לקשור בין ההתרשלות בהוצאתה של המנוחה לחופשה ותהליך היציאה לבין מה שאירע.
97. כמתואר לעיל המנוחה סבלה ממחלות קשות ועשתה שבעה ניסיונות אובדניים קודמים. מתוך התיאור שלעיל המנוחה החליטה להתאבד ויש להניח כי נוכח החלטה זו הייתה מנסה לבצע את תוכניתה ללא קשר למקום ולזמן.
98. מבחינה זו ספק אם במקרה זה מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי במובן זה שאלמלא היציאה לחופשה לא הייתה המנוחה שמה קץ לחייה והאם מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי הבוחן קיומה של צפיות למעשה ההתאבדות (השווה ע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי וייצמן ז"ל נ' סלע, פ"ד נו (1) 822, 834 (2002); ע"א 3379/01 יניב ידיד נ' מדינת ישראל המשרד לבטחון פנים, פ"ד נח (1) 196 (2003); לוי, שם)).
סיכום
99. התביעה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.