חסימת מעיים– חסימה של המעיים- רשלנות רפואית?
א 441/99 נעים מירב , נעים תקוה, נעים אורי נ’ שירותי בריאות כללית
1
בתי המשפט
א 000441/99
בית משפט מחוזי חיפה
29/03/2005
תאריך:
כב’ השופטת ב. גילאור- ס. נשיא
בפני:
1 . נעים מירב
2 . נעים תקוה
3 . נעים אורי
– נ ג ד –
הנתבעת
שירותי בריאות כללית
פסק דין
א. רקע עובדתי
התובעים הגישו נגד הנתבעת תביעה בעילה של רשלנות רפואית.
התובעת 1 (להלן:"התובעת") נולדה ביום 28/8/83 בביה"ח "סורוקה" בבאר-שבע, במשקל 3,170 גר’ . לאמה של התובעת, תובעת 2, היה זה הריון עשירי במספר לאחר 5 לידות חי ו-4 הפלות. במועד הגשת התביעה היתה התובעת קטינה. כיום היא כבת 21.5. לאור מצבה הרפואי קרוב לוודאי שהיא חסויה.
התובעת שוחררה ביחד עם אמה לביתה ביום30/8/83 במשקל של 2,740 גר’.
ביום 11/9/83, 12 יום לאחר שחרור התובעת מביה"ח לבית הוריה, אושפזה שוב בביה"ח במצב של צחיחות קשה (דהידרציה) שהתבטאה בטורגור ירוד ומרפס קדמי שקוע. לאחר יומיים, בשל הקאות ויציאות מרתיות, בוצע צילום דרכי עיכול והועלה חשד לחסימת מעיים עקב וולוולוס. התובעת נותחה נוכח ממצאי הצילום ב-13/9/83(להלן: "הניתוח"). בניתוח נמצאה מלרוטציה (סיבוב הפוך) של המעי ללא פגיעה במעי. כעולה מדו"ח הניתוח, המעי לא היה אסכמי ולכן לא נפתח ולא נכרת.
יומיים לאחר הניתוח מתואר שיעול פרודוקטיבי שלווה בחיוורון בגלגול עיניים ותנועות רעד בידיים. האירוע טופל במתן חמצן וסקשן. בגין האירוע אושפזה להשגחה במחלקת טיפול נמרץ. 01:00 החלו בהנשמה בעזרת צינור טובוס ומכונת הנשמה. התובעת נגמלה מהנשמה ביום29/9/83. ביום 23/11/83 שוחררה מביה"ח.
בגיל 21 חודשים, למעלה משנה וחצי לאחר האירועים שתוארו לעיל, הופיע התקף אפילפטי. מאז סבלה התובעת מהתקפים ופרכוסים תדירים שהצריכו אשפוזים רבים וטיפול סטרואידי. בהמשך אובחנה נסיגה התפתחותית והתקפי ניתוק ובהייה.
ב- MRI של המוח נמצאה פגיעה מוחית המאופיינת בדלדול של הקורטקס ושל המח הקטן ועקב כך הרחבה של חדרי המח המלווה בדלדול החלק המרכזי של המוחון (ה- VERMIS).
כיום, התמונה הכללית הינה של פגיעה קוגניטיבית קשה, הפרעות התנהגות קשות, פיגור שכלי קשה, מאפייני התנהגות אוטיסטית ועוד. בשל כל אלו נכותה של התובעת הינה 100% לפי סעיף 34(ז) לתקנות המל"ל (הפרעות פסיכו נוירוטיות) ועוד 100% בשל אפילפסיה לפי סעיף 30(2) לתקנות המל"ל. התובעת תלויה בזולת, אינה מודעת לסכנות וזקוקה להשגחה מלאה.
עד גיל 12, גידלו ההורים את התובעת בביתם. מגיל 12 נמצאת התובעת במוסד באזור בנימינה.
ב. כתבי הטענות וחוות הדעת הרפואיות
לכתב התביעה המקורי צורפה חוות דעתו של ד"ר אלי שחר מנהל היחידה לנירולוגיה ילדים ושיקים נאורולוגי בביה"ח רמב"ם בחיפה (ת/2) בה העריך את נכותה של התובעת, קבע כי התסמונת האפילפטית שממנה סובלת התובעת היא תסמונת Lennox Gastaut – תסמונת נירולוגית שהמאפיינים שלה הם פרכוסים מסוגים שונים שאינם מגיבים טוב לטיפול תרופתי, EEG שמראה זיז גל איטי ומהלך המחלה הוא בהידרדרות מנטלית פרוגרסיבית. כמפורט בחוות דעתו של ד"ר שחר, התפתחה המחלה אצל התובעת בגין חסימת מעיים חלקית או מלאה שהיתה לה סמוך לאחר הלידה, והיא שוחררה מחדר הלידה בבית החולים ללא בירור האפשרות של חסימת מעיים. עוד אמר שהתובעת התקבלה לאשפוז חוזר בגיל שבועיים במצב קשה של צחיחות, איבדה כ-20% ממשקל גופה. הטיפול הרפואי בקבלתה היה רשלני, שבמקום להתחיל בעירוי נוזלים מיידי, הפסיקו כלכלה לחלוטין ובהמשך ניסו להאכילה דרך הפה, מה שגרם להחמרת חסימת המעיים הקלינית.
לדעתו של ד"ר שחר גם לאחר הניתוח לא פעל הצוות הרפואי במידת המהימנות הנדרשת כי לא התייחס באופן מיידי לאבחון וטיפול בפרכוס שתואר ע"י האם. זו דיווחה לו שרופא הגיע לבדוק את התובעת, רק לאחר זמן ממושך מאז האירוע.
הנתבעת הגישה כתב הגנה וצרפה חוות דעת של ד"ר ר. וייץ, מנהל היחידה לנאורולוגיה של הילד במרכז הרפואי לילדים בילינסון. להערכתו, אין כל תיעוד רפואי שהצביע על אפשרות של חסימת מעיים בשלושת הימים הראשונים לחייה של התובעת.
ד"ר וייץ שולל את הטענה שלתובעת נגרם נזק מוחי באשפוז הראשון, לפני או אחרי הניתוח, כי התפתחותה של התובעת עד גיל שנה וחצי היתה נאותה, עד התקף הפרכוסים הראשון.
לדעתו, קשה להניח שפגיעה מוחית שנגרמה (כביכול) בגיל שבועיים שלושה לא תגרום לעיכוב התפתחותי מיידי אלא תתבטא רק כעבור חודשים ארוכים. להערכתו לוקה התובעת בתסמונת אחרת, בעיקר עקב התמונה האוטיסטית שלה, אך גם אם תוכר מחלתה כתסמונתLennox Gastaut אין קשר סיבתי בין המחלה לבין האירועים בחודש הראשון לחייה. סיבת הנזק המוחי אינה ידועה. יתכן נגרמה בתקופת ההריון כאשר אם התובעת לא חשה בתנועות העובר במשך שבועיים או במהלך אשפוזיה האחרים בתקופת ההריון.
הנתבעת הגישה חוות דעת נוספת של פרופ’ זוהר ברזילי מומחה ברפואת ילדים וטיפול נמרץ מביה"ח תל-השומר. להערכתו, שחרורה של התובעת מחדר התינוקות לאחר שלושה ימים היה תקין גם עם ירידה במשקל. התופעה של ירידה במשקל לאחר הלידה מוכרת והיא נגרמת כתוצאה מהפרשת נוזלים אקסטרה וסקולריים.
לדעתו, לאור תוצאות הניתוח קרוב לוודאי שהחסימה במעיים אצל התובעת היתה חלקית בלבד וזמנית, ולכן עם פתיחת הבטן וזיהוי המלרוטישן, לא הראה המעי סימני סבל. עם קבלת
ה, ביום 11.9.83, לחדר המיון במצב בינוני, התחילו מתן נוזלים תוך התייחסות למצבה. מתן המלחים נעשה בהתאם למשקלה של התובעת. המהלך לאחר הניתוח היה תקין והיא הועברה לטיפול נמרץ אך ורק להשגחה בעקבות האירוע של חיוורון וגלגול העיניים, מהלך שהדגים זהירות ראוייה לציון. בגלל התדרדרות נשימתית מאוחרת, וצבירה של 2CO הוחלט להנשימה ולהקל על החלמתה. לדעתו אין קשר בין אשפוזה בביה"ח לבין מחלתה. אין הסבר למחלה הפרכוסית הקשה ממנה היא סובלת והסיבות לתסמונת Lennox Gastaut אינן ידועות.
אז הגישו התובעים בקשה לצירוף חוות דעתו של ד"ר לרמן שהוא מומחה לאפילפסיה בילדים (ת/8). אין מחלוקת שד"ר לרמן בעל נסיון רב באבחון וטיפול בילדים שלקו בתסמונת Lennox Gastaut. לדעתו מתקיימים אצל התובעת כל הנתונים המצביעים שהיא סובלת מהתסמונת האמורה כי האוטיזם אצלה הוא משני.
לדבריו יש קשר סיבתי בין מחלתה לבין הנזק המוחי שנגרם לה בגיל שבועיים כי בתסמונת Lennox Gastaut הנזק המוחי הראשוני לא חייב להיות קשה. יש סבירות גבוהה שהצחיחות הקשה והאיחור בתיקון מאזן הנוזלים, לרבות האיחור בהעברתה לטיפול נמרץ, כל אלה גרמו לנזק המוחי אצל התובעת. עוד הוא אומר כי היה מקום לחשוד בחסימת מעיים כבר בימים הראשונים לאחר הלידה ע"י בדיקה פשוטה של מישוש הבטן.
לקראת ישיבת ההוכחות שהיתה קבועה ל-29.12.02 פנו התובעים בבקשה נוספת, שלישית, לתיקון התביעה ולצירוף חוות דעת של מומחה בתחום רפואת הילדים.
למרות התנגדות הנתבעת התרתי, בהחלטתי מ-7.10.02, את תיקון התביעה בצירוף חוות הדעת.
התובעים צרפו את חוות הדעת של פרופ’ גויטין, מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים בביה"ח הדסה עין כרם (ת/1). אז גם התגלה, לטענת התובעים, כי משקל הלידה של התובעת שנרשם בגליון השחרור מחדר התינוקות 3 ק"ג, ועליו התבססו המומחים מטעם שני הצדדים, היה שגוי וכי המשקל הנכון היה 3,170 ק"ג. לכן בשחרורה, משהיה משקלה 2,750 ק"ג היתה ירידה במשקל של מעל 13.6% וצריך היה להשאיר את התובעת בביה"ח לבירור. בכך היתה מועלית האבחנה של חסימת מעיים והיה נמנע מצבה הקשה עם קבלתה לביה"ח כעבור 15 ימים. לדעתו של פרופ’ גויטין, המהלך הארוך והמסובך לאחר הניתוח אינו אופייני למהלך לאחר ניתוח פשוט, במיוחד כאשר המעי לא היה נמקי ולא הצריך כריתה, והוא נובע מהמצב הקשה בו היתה שרויה התובעת לפני הניתוח.
לאחר הגשת כתב ההגנה המתוקן הגישה הנתבעת חוות דעת משלימה של פרופ’ ברזילי.
פרופ’ ברזילי לא מצא ברישום הרפואי שום רמז לכך שבשלושה ימים לאחר הלידה היה מקום לחשד לחסימת מעיים. לתינוקת שנולדה במועד (Full Tern) היתה צפויה ירידה מעל 10% במשקל לאם שסובלת מאי ספיקה. להערכתו אין ספק שחסימת המעיים התפתחה לאחר השחרור מביה"ח, התובעת הגיעה לביה"ח במצב של צחיחות. המהלך לאחר הניתוח אינו קשור לטיפול הרפואי שניתן לתובעת שהיה מקצועי ובאיכות סבירה ביותר.
לאחר שכל הרופאים נחקרו על חוות דעתם הגישו התובעים בבש"א 2747/04 מיום 12.2.04, בקשה לתיקון התביעה וצירוף חוות דעת של רופא נשים, חוות דעת נאורולוג ילדים וחוות דעת מתוקנת של פרופ’ גויטין. לדעתם התביעה היא "חריגה ובעייתית, שכן נבנתה ’טלאי על טלאי’ בשל אי תשומת לב המומחים לפרטים שונים…" (כנוסח סעיף 1 של הבקשה). לחלופין ביקשו למחוק את התביעה על מנת לאפשר לתובעים להתארגן ולהגיש כתב תביעה חדש הכולל את מלוא טענותיהם.
היתה זו בקשתם הרביעית של התובעים לתיקון התביעה.
הבקשה נדחתה בעיקר מהטעם שהוגשה לאחר שנים רבות של ניהול התביעה, בתום שמיעת פרשת התביעה וחלק מעדי הנתבעת, הבקשה נסמכה על עובדות ומסמכים רפואיים אשר היו ידועים לתובעים (או אמורים להיות בידיעתם) עובר להגשת כתב התביעה המקורי שהוגש ביום11.4.99.
אז סברתי שטענת התובעים שהתיקון נדרש על מנת ש"יהא להם יומם בבית המשפט" היא טענה חסרת יסוד כי לא היתה טענה או תיזה שלא הועלתה על ידם. לעמדת הנתבעת הסיבה להגשת הבקשה היתה שלאחר שמיעת עדויות התביעה, ובמיוחד חקירתם הנגדית של המומחים הרפואיים מטעם התביעה הבינו גם הם, ככל הנראה, כי תביעתם אינה מבוססת.
שוכנעתי שהבקשה להפסיק את התובענה בשלב ההוא של הדיון על מנת לאפשר לתובעים להביא ראיות אחרות מאלו שהוצגו בפני, נועדה לשלול מהנתבעת את התשתית הראייתית כפי שהונחה עד אז בהצגת חוות דעת רפואיות, בעדויות ובחקירות נגדיות מקיפות של עדי התביעה.
אקדים ואומר את מסקנתי שיש לדחות את התביעה.
ג. המחלוקת
המחלוקת בין הצדדים עוסקת בטעות שנפלה ברישום משקלה של התובעת עם שחרורה מביה"ח ביום השלישי לחייה והאופן בו טופלה. כפי שיפורט בהמשך, אין חולק כי משקל הלידה שנרשם בשחרורה היה 3,000 גר’ במקום המשקל הנכון של 3,170 גרם. התינוקת שוחררה לביתה במשקל של 2,740 גרם, הווה אומר, היתה ירידה של כ-13.6% ממשקלה בלידה.
במאמר מוסגר יצויין כי הראשון אשר הצביע על הרישום המוטעה של משקל הלידה היה ד"ר וייץ, המומחה מטעם הנתבעת, בעוד שהמומחים מטעם התובעת ציינו בחוות דעתם את משקל הלידה כ-3 ק"ג.
לטענת התובעים, הרישום המוטעה של המשקל הביא לכך שהתובעת שוחררה לביתה עם ירידה חריגה במשקל מבלי שתתברר הסיבה לירידה זו. לגרסתם, חסימת המעיים שהתגלתה אצל התובעת בהמשך הינה חסימה מולדת אשר ניתן היה לגלותה ולמנוע את הסיבוכים אחר כך. בשל רישום מוטעה של המשקל לא עוררה הירידה במשקל את חשדם של הרופאים המטפלים ואלו שחררו את התובעת לב]
]>