קיימים לעיתים מקרים של רשלנות רפואית בטיפול במצב של היפוגליקמיה. במקרים כאלה ניתן לשקול הגשת תביעת פיצויים בגין אותה רשלנות רפואית לכאורה.
יש להיוועץ בעו"ד לרשלנות רפואית אשר יבחן את נסיבות המקרה ויחד עם רופא מומחה יחליט אם כדאי להיכנס להליך של תביעת רשלנות רפואית.
לשאלות או להערכת סיכויי תביעתך ניתן ליצור קשר עם עו"ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.
היפוגליקמיה (בלועזית: Hypoglycemia או Hypoglycaemia; ( או מיעוט סוכר בדם היא מצב שבו רמת הסוכר בדם נמוכה באופן קיצוני מהרמה הנורמטיבית (בין 70 ל-110 מיליגרם לדציליטר דם). במצב כזה תפקודן של מערכות רבות בגוף עלול להפגע. המוח שהגלוקוז הוא מקור אנרגיה הראשי שלו עלול במיוחד להפגע ממצב זה.
במצב של היפוגליקמיה המוח מגרה את יותרות הכליה לשחרר את ההורמון אדרנלין, במטרה שיגרה את הכבד לשחרר סוכר לזרם הדם. המצאות של האדרנלין בדם, גורמת במקביל לתסמינים הדומים להתקף חרדה: עצבנות, הזעה, רעד ודפיקות לב. ולכן חולה בהיפוגליקמיה יהיה באי שקט ולכן יכול להיות אגרסיבי ואף אלים. סימנים נוספים במצב שבו ההיפוגליקמיה מחריפה הם חיוורון, חולשה פתאומית, בלבול, בחילה, ורעידות ולאחר מכן פרכוסים ועוויתות, במקרים קיצוניים עד כדי אובדן הכרה ומוות. בדרך כלל התסמינים יתחילו להופיע לאחר שרמת הסוכר צונחת אל מתחת ל-50 מיליגרם לדציליטר דם.
אירועי היפוגליקמיה עשויים להופיע בעקבות צום ממושך, דיאטה דלת פחמימות, גידול לבלבי פעיל המפריש ומייצר אינסולין בכמויות בלתי מבוקרות או צריכת אלכוהול אצל שתיינים כבדים שנמנעים מאכילה זמן רב.
אירועי היפוגליקמיה הם תופעה נפוצה ומוכרת אצל חולי סוכרת המטופלים באינסולין, בשל העדר המנגנון המווסת אוטומטית את הפרשת האינסולין מהלבלב כתגובה לרמת הסוכר בדם. מינון-יתר של אינסולין שהזריק לעצמו המטופל, דילוג על ארוחה, או פעילות גופנית מוגברת יגרמו לתופעה זו. במקרה כזה הטיפול המיידי הוא צריכה מהירה של גלוקוז באוכל או משקה, ובמקרה קיצוני – הזרקת גלוקגון.
האבחנה נעשית באמצעות בדיקת רמות הסוכר והאינסולין בדם, במקרה שהאדם מפתח תסמינים של חרדה, תפקוד מוחי לקוי, והתנהגות הדומה לשכרות. לחולי סוכרת אפשר בדיקה עצמית באמצעות מכשיר מיוחד הבודק את רמת הסוכר בדם.
הטיפול ברמות נמוכות של סוכר נעשה באמצעות אכילת מאכל המכיל סוכר כמו ממתק או טבליות גלוקוז או שתיית משקה ממותק. כמו אצל חולי סוכרת, אלו שמועדים להתקפי היפוגליקמיה צריכים לשאת סימן זיהוי כגון צמיד או מסמך רפואי, כדי להקל את הטיפול בהם על ידי אנשי צוות החירום הרפואי.
להלן תוצאות מחקר שנעשה בנושא היפוגליקמיה
במטרה להשוות את יעילותן של לירגלוטיד [(Liraglutide, (Victoza] וסיטגליפטין [(Sitagliptin, (Januvia] כתוספת לטיפול במטפורמין בחולי סוכרת מסוג 2 שאינם מאוזנים, בוצע מחקר תווית-פתוחה עם הקצאה אקראית, שמומן על ידי חברת Novo Nordisk. המחקר כלל למעלה מ-400 חולי סוכרת מסוג 2 שאינם מאוזנים תחת טיפול במטפורמין. החולים הוקצו אקראית לטיפול בלירגלוטיד או בסיטגליפטין למשך 26 שבועות. לירגלוטיד נמצאה יעילה יותר מסיטגליפטין בהורדת רמות המוגלובין A1C, עם סבילות טובה וסיכון מינימלי להיפוגליקמיה.
אגוניסטים של הקולטן ל-GLP-1 (Glucagon-like-peptide) מאפשרים הגעה לרמות פעילות פרמקולוגיות של GLP-1, בעוד מעכבים של DPP-4 (Dipeptidyl peptidase-4) מעלים את רמות GLP-1 האנדוגני ו-GIP (Glucose-dependent insulinotropic polypeptide). מחקר זה בוצע במטרה להעריך את יעילותה ובטיחותה של לירגלוטיד [Liraglutide, (Victoza)], המהווה אנלוג של GLP-1 האנושי, לעומת סיטגליפטין [Sitagliptin, (Januvia)], המעכבת את DPP-4 – כתוספת טיפול למטפורמין [Metformin, (Glucophage)] בחולי סוכרת מסוג 2 שאינם מצליחים להגיע לאיזון של רמות הסוכר עם מטפורמין בלבד.
מחקר זה הינו מחקר תווית-פתוחה עם קבוצות-מקבילות והקצאה אקראית. במחקר השתתפו חולי סוכרת מסוג 2 בגילאי 18-80 שלא הצליחו להגיע לאיזון של רמות הסוכר (רמת המוגלובין A1C בין 7.5-10%( תחת טיפול במטפורמין (במינון גבוה מ-1500 מ"ג ליום למשך שלושה חודשים לפחות). המשתתפים במחקר טופלו במרפאות באירופה, ארה"ב וקנדה. החולים הוקצו אקראית לקבלת טיפול בלירגלוטיד במינון 1.2 מ"ג או 1.8 מ"ג פעם ביום בהזרקה תת עורית, או לטיפול בסיטגליפטין במינון 100 מ"ג פעם ביום. משך הטיפול היה 26 שבועות. התוצאה העיקרית שנבדקה במחקר הייתה שינוי ברמות המוגלובין A1C בתום הטיפול ביחס לתחילת המחקר. החוקרים העריכו את יעילותה של לירגלוטיד לעומת סיטגליפטין בצורה היררכית באמצעות השוואת יעילות שאינה פחותה (non-inferiority comparison) עם שוליים של 0.4%, ולאחר מכן השוואת עליונות (superiority-comparison). ניתוח הנתונים בוצע על סט הנתונים השלם, כאשר הערכים החסרים יוחסו כהמשך לתצפית האחרונה. שבעה מהחולים שהוקצו לטיפול בלירגלוטיד לא קיבלו את הטיפול ולכן לא התאימו לקריטריונים להכללה בסט הנתונים השלם.
לירגלוטיד במינון של 1.2 מ"ג או 1.8 מ"ג הביאה להורדה משמעותית יותר של ערכי המוגלובין A1C הממוצעים לעומת סיטגליפטין. ההבדלים הממוצעים המשוערים בהמוגלובין A1C בין שתי התרופות היו -0.6% עבור מינון של 1.8 מ"ג לירגלוטיד לעומת סיטגליפטין, ו- -0.34% עבור מינון של 1.2 מ"ג לירגלוטיד לעומת סיטגליפטין (בערכי P הקטנים מ-0.0001(. דיווחים על בחילות היו שכיחים יותר בקבוצה שטופלה בלירגלוטיד. היפוגליקמיה קלה התרחשה ב-5% מהחולים בכל קבוצת טיפול.
מסקנות:
לירגלוטיד יעילה יותר מסיטגליפטין בהורדה של רמות המוגלובין A1C, עם סבילות טובה וסיכון מינימלי ל-היפוגליקמיה. ממצאים אלו תומכים בשימוש בלירגלוטיד כתוספת יעילה לטיפול במטפורמין.
