חישוב הפיצוי לעיזבון בשל אובדן השתכרות בשנים האבודות, בתקופה שלאחר סיום שנות התלות של ילדיה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8488/08 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט י' עמית המערערים: 1. עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל
2. תדהר סושרד
3. שקד סושרד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל -משטרת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ת"א 7020/05 [פורסם בנבו] מיום 31.8.2008 שניתן על ידי כבוד השופט נ' סולברג
פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: הערעור שבפנינו נסב על גובה הפיצויים שפסק בית המשפט המחוזי (השופט נ' סולברג) למערערים, הם עיזבון המנוחה רוננה סושרד וילדיה. רקע עובדתי ודיוני 1. ביום 23.8.2003 נרצחה רוננה סושרד ז"ל (להלן: המנוחה) מירי רובה M-16, על ידי אדם בשם ינקלביץ'. בעת הרצח הייתה המנוחה בת 40, גרושה ותפקדה כאם חד הורית לילדיה, הם המערערים 2 ו-3. לאירוע הרצח קדמו אירועים נוספים בהם איים ינקלביץ' על המנוחה, ובעקבותיהם התלוננה המנוחה במשטרה. המערערים – עיזבונה וילדיה של המנוחה – תבעו את משטרת ישראל (להלן: המשיבה) בגין אי מניעת הרצח ובגין רשלנות. 2. הצדדים הגיעו להסדר לפיו המשיבה תשלם פיצויים למערערים ללא הודאה בחבות. לגבי חלק ממרכיבי הפיצוי הושגה הסכמה, ולגבי חלק אחר – נותרה מחלוקת. ביום 11.3.2007 ניתן בבית משפט קמא תוקף של החלטה למוסכמות ולפלוגתאות בענין מרכיבי הפיצוי. ההסכמות עליהן הודע הן: בסיס השכר של המנוחה על פיו יחושבו הפסדי השתכרותה ב"שנים האבודות" הוא 14,000 ש"ח. על בסיס זה ייערך חישוב לפיו יקבלו המערערים את ידת החסכון וידות התלויים שלהם. מבסיס זה תנוכה ידת המנוחה, כאשר ניכוי ידת משק הבית נותר שנוי במחלוקת. החישוב ייעשה עד גיל 70. כן הוסכם על פיצוי בסך 450,000 ש"ח בשל קיצור תוחלת חיים, פיצוי בסך 150,000 ש"ח בשל אובדן שירותי אם, ופיצוי בסך 5,000 ש"ח עבור הוצאות קבורה ואבל; תנוכה קצבת המל"ל שמקבלים המערערים 3-2. שכר הטרחה יעמוד על 17.5% מהסכום שיפסק בתוספת מע"מ. הפלוגתאות שנותרו, כפי שהוגדרו בין הצדדים הן תוספת פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בשנים האבודות, עבור התקופה שלאחר גיל 70 של המנוחה; האם יש לנכות את ידת הבית ואם כן ממתי; תוספת מזונות שגרושה של המנוחה היה משלם לה (טענה זו לא נידונה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ונראה כי נזנחה – מ.נ.); האם יינתן פיצוי בגין כאב וסבל לילדים ופיצוי בגין כאב וסבל למנוחה, האם בכלל ואם כן כמה. למוסכמות ולפלוגתאות נתן בית המשפט כאמור תוקף של החלטה, וניתנו הוראות בעניין סדרי הדין. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט דן תחילה בגובה הפיצוי בגין אובדן השתכרותה של המנוחה ב"שנים האבודות". המנוחה היתה כאמור גרושה והיא חיה בנפרד מאבי ילדיה. בית המשפט התייחס בפסק דינו לשתי תקופות. האחת, עד לסיום גיל התלות של ילדי המנוחה, והשנייה – מסיום גיל התלות. בית המשפט פסק כי בתקופה הראשונה, עד לסיום גיל התלות, יש לפסוק לעיזבון פיצוי שחושב לפי שיטת הידות. על דרך חישוב זו אין מחלוקת בין הצדדים בערעור שבפנינו. לגבי התקופה השנייה – פסק בית המשפט פיצוי כאילו היתה המנוחה רווקה ללא תלויים, כפי שיבואר מיד. 4. בשאלת הפיצוי לגבי התקופה השניה, דהיינו לאחר סיום גיל התלות של ילדי המנוחה טענה המשיבה כי מסיום גיל התלות יש לראות במנוחה כמי שהייתה חיה בגפה, וכי יש להשוות את חישוב הפיצויים בגין הפסדי השתכרותה של המנוחה ב"שנים האבודות" להפסד השתכרות של רווק חסר תלויים. המשיבה טענה כי יש להחיל על מקרה זה את ההלכה שנקבעה ב- ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006) (להלן: הלכת פינץ)). בהלכת פינץ נקבע כי לניזוק חסר תלויים הוצאות מוגברות לצרכיו שלו – בגובה 70% מהכנסתו – אותן יש לנכות מסכום הפיצוי. על כן, לגבי ניזוק חסר תלויים סכום הפיצוי הנותר עבור הפסדי השתכרות ב"שנים האבודות" עומד על 30% מההכנסה בלבד. המשיבה טענה כי כך יש לחשב גם את פיצויי העזבון בענייננו לגבי התקופה שמסיום גיל התלות של הילדים. המערערים, מצידם, טענו כי אין מקום להשוות בין מצבה של המנוחה שהיו לה תלויים לבין מצבו של רווק חסר תלויים. לדידם, אין להפחית את סכום הפיצוי לעיזבון המנוחה עבור הפסדי ההשתכרות גם לא לאחר סיום גיל התלות. לטענתם, מאחר שבעת פסק הדין היו למנוחה תלויים, ילדיה, יש לדבוק בחישוב על פי שיטת הידות גם לאחר שהללו לא ייתמכו עוד על ידה. דהיינו, לאחר סיום התקופה בה תלויי המנוחה היו נתמכים בה, יש לחלק את הכנסתה לשלוש ידות: ידת משק הבית, ידת החיסכון וידת הקיום. לאחר הפחתת ידת הקיום, המייצגת את הוצאותיה של המנוחה על עצמה, בידי העיזבון אמורים להישאר 2/3 מהכנסות המנוחה. בית המשפט דחה בנסיבות העניין את החישוב המוצע על ידי המערערים. אעמוד עוד על פרטי הדברים בהרחבה. באופן כללי יאמר כי אף שבית המשפט נטה, על דרך העקרון, לעבר עמדת המערערים, הוא סבר כי השאלה העקרונית בעניין דרך החישוב אינה טעונה הכרעה משהוסכם בין הצדדים כי המשיבה תשלם פיצוי גם עבור אובדן שירותי אם. בית המשפט קבע כי הפיצוי עבור אובדן שירותי אם הוא במהותו פיצוי לתלויים ולא לעיזבון, ופיצוי זה מכסה בחלקו על הוצאות גשמיות ואחרות מהן היו נהנים ילדיה של המנוחה, גם לאחר סיום גיל התלות. על כן, כך קבע בית המשפט בענייננו ניתן לפסוק באופן "נקודתי" כי מסיום גיל התלות יעמוד הפיצוי לעיזבון בשל אובדן כושר השתכרות ב"שנים האבודות" על סך של 30% משכרה של ה] ]>