בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"א 54662-08 עבד אל קאדר ואח' נ' מרכז רפואי "מאיר" ואח'
בפני
כב' השופט ירון בשן
תובעים
1.הרבה עבד אל קאדר
2.ראסם עבד אל קאדר
3.עזבון המנוח מוחמד עבד אל קאדר ז"ל
נגד
נתבעים
1.מרכז רפואי "מאיר"
2.קופת חולים כללית
פסק דין
זוהי תביעת רשלנות רפואית בשל מותו של הפעוט מוחמד עבד אל קאדר ז"ל לאחר שנדבק בחיידק סטרפטוקוקוס A, הקרוי בלשון עממית גם "החיידק הטורף" ולקה בדלקת קרום המח. העובדות העיקריות אינן במחלוקת ממשית והן עולות מהתיעוד הרפואי ומעדויות האם והרופאים.
ביום 7.12.03 הובא המנוח שהיה בן פחות משנה וחצי לטיפול בקהילה אצל ד"ר גולקן לאחר שיום קודם סבל מחום של כ- 40 מעלות ומהקאות. עם קבלתו ציינה ד"ר גולקן שהוא נראה במצב כללי ירוד, חלש, אפאטי ובאופן כללי חולה. חום גופו היה 38.3 מעלות ללא סימנים מנינגיאליים. הוא הופנה לקבלת טיפול בחדר מיון בהפניה דחופה עם אבחנה משוערת של דלקת במערכת העיכול והתקבל בשעה 12:06. בבדיקתו במיון נמצא במצב כללי טוב, עם בטן רכה וללא סימני גירוי מנינגיאליים. בדיקתו הנוירולוגית הייתה תקינה. בבדיקות מעבדה נמצאו, בין השאר, 13,290 כדוריות לבנות ו- 14% סטאבים. במשטח דם toxic granulation. חום גופו היה 37 מעלות. במחלקה הוחל בעירוי נוזלים לתוך הוריד בהסתמך על אבחנה של דלקת במערכת העיכול וכדי למנוע התייבשות. המנוח אושפז במחלקת ילדים ועם הפנייתו למחלקה נרשם כי יש לבחון אפשרות לטיפול ברוציפין. עם קבלתו במחלקה, נלקחה צואה לבדיקת רוטה וירוס, וירוס שתוקף את מערכת העיכול וגורם לשלשולים ולהקאות. כמו כן, נכתב שאין צורך באנטיביוטיקה.
עוד באותו הלילה, בשעה 01:00 נרשם שאמו של המנוח התלוננה על נפיחות סביב לעיניים כתוצאה מעירוי עודף. המנוח נבדק ובגליון הטיפול צויין כי ההקאות פסקו בערך משעה 21:00 ושיש להקטין את קצב טפטוף העירוי. בשעה 3:00 (ככל הנראה) היה אירוע פרכוס יחיד שנמשך כ- 30 דקות ולאחריו הוחלט לתת לתובע טיפול רחב טווח באנטיביוטיקה. כמו כן, נערכה לתובע בדיקת LP (דיקור מתני). לעומת רישום זה, שככל הנראה נערך בזמן אמת, בדף המעקב הרפואי שנערך לאחר מכן נרשם ששעת הפרכוס הייתה 4:30 וכי הפרכוס היה על רקע שיגלה. בשעה 4:00 תועדה בגליון
— סוף עמוד 1 —
הסיעודי קבלת ווליום כחלק ממשטר הטיפול בפרכוסים. לא נרשמו הוראות למעקב אחרי מדדים חיוניים. כמו כן, בשעה 4:48 נמדד ערך נמוך במיוחד של נתרן, לגביו נטען על ידי התובעים כי הוא עשוי להשפיע על הפרכוסים ולהחמיר בצקת מוחית. רישום דומה נערך בשעה 5:00 ורק בשעה 6:00 התקבלו תוצאות בדיקת הדיקור המותני. המנוח נבדק גם בשעות 7:00, 8:00, 9:00 ו- 11:00 כאשר רק החל מהשעה 8:00 נרשמו דופק ולחץ דם. הדפקים היו מואצים ולחץ הדם היה גבוה. בשעה 9:45 צוין כי המנוח נושם לבד, אין החזרים גידיים (מינימום של החזרים בגפיים עליונות), אין החזרי גזע מוח, אישונים mid position שמאל מעט רחב מהימין. לסיכום צוין כי המנוח במצב של קומה. בשלב כלשהו בהמשך המנוח החל לסבול גם מנשימות אגונליות והוכנס טובוס להנשמתו. הרישום האחרון בבית החולים מאיר נערך בשעה 10:35. לבית החולים שניידר התקבל המנוח בשעה 11:40 כשלא נותר אלא לקבוע את מותו.
הצדדים חלוקים מרה בהערכת מערכת עובדתית זו. התובעים התבססו על חוות-דעתו של פרופ' גדעון פרת, מנהל מחלקת טיפול נמרץ בילדים בבי"ח שיבא. לדעתו, המנוח נפטר עקב איחור באבחון בזיהוי של מחלתו שנגרם בשל כך שצוות המטפל התעלם מעובדות שהצביעו על קיומה של מחלה מסכנת חיים ולא נקט בצעדים הדרושים כדי למנוע נזק מוחי וגם את מה שעשה, עשה באיחור. הנתבעים הגישו חוות-דעת של ד"ר דן מירון, מומחה במחלות זיהומיות בילדים. לשיטתו, מדובר באירוע טרגי, שטופל כשורה ע"י כל הרופאים על-פי המידע שהיה בפניהם בזמן אמת, ומסקנות פרופ' פרת נגועות בחכמה שלאחר מעשה. בית-המשפט ביקש לקבל חוות-דעת של מומחה מטעמו. הצדדים הסכימו שמומחה זה יהיה פרופ' יצחק סרוגו, מנהל מחלקת ילדים בבית-החולים בני ציון בחיפה ומומחה במחלות זיהומיות בילדים, אף ששמרו על זכותם להסתמך על חוות-הדעת שהגישו. פרופ' סרוגו סבר שהטיפול במנוח לא לקה ברשלנות. לשיטתו, מחלתו של המנוח היתה מסוכנת וקשה מאוד ובלי קשר לפעולות שיכולים היו הנתבעים לבצע, היתה הפרוגנוזה של המנוח רעה מאוד.
טענות התובעים
התובעים מבקשים שחוו"ד פרופ' פרת תועדף על חוו"ד המומחים האחרים, למרות שאחד מהם מונה מטעם בית המשפט. לטענתם, אין ספק כי הטיפול שניתן לתובע היה לקוי ולא עמד בסטנדרט הסביר. המנוח הגיע לחדר מיון עם סימפטומים כגון חום גבוה והקאות והיה על הצוות לאבחן אותו ולמצער, להתחיל בטיפול אנטיביוטי ללא דיחוי. ד"ר לוינסקי המליצה על טיפול אנטיביוטי עוד בקבלתו של המנוח לחדר מיון ולא ברור מדוע הוחלט לוותר עליו למרות ההוראה המפורשת. גם אחר-כך, היו די הזדמנויות לתקן את הטעות הראשונית אולם גם הן לא נוצלו. כך למשל, לטענת התובעים לא נעשתה בדיקת שקיעת דם ולא נערכה בדיקת CRP שהיה בהן כדי להדליק נורה אדומה ולהצדיק את שינוי הדיאגנוזה.
לאחר שהמחלה זוהתה, טוענים התובעים שהיה על הצוות המטפל לקיים מעקב צמוד תוך כדי עריכת בדיקות לסימני חיים כגון לחץ דם, מספר נשימות, שוויון אישונים, מצב הכרה, או סטורציה. ההחלטה לא לבצע את הבדיקות גרמה לנזק ראייתי שדי בו להיפוך נטל הראייה. לאחר הפרכוסים, המרדים המליץ על מעקב לחץ דם ועל ביצוע בדיקת גזים אולם הן לא בוצעו. כאשר סוף סוף בוצ]
]>
תפריט
