הכרה בזכויות אלמנת צה"ל

בית משפט השלום בחיפה
ו"ע 112-06 אזלואי דליה נ' משהב"ט-אגף השיקום-תגמולים-עמ"ח
11 יוני 2012
בפני
יו"ר הועדה כב' השופט יעקב וגנר – ס. נשיא
חבר הועדה – דר' דן בק
חבר הועדה – דר' צבי בן-ישי
המערערת
אזלואי דליה
נגד
המשיב
משהב"ט-אגף השיקום-תגמולים
פסק דין נתוני רקע ועובדות
1. המערערת, אשתו של המנוח צביקה אזולאי ז"ל (להלן :"המנוח") אשר נמצא ירוי ומת ביום 1.2.06 בחדר הכושר ביחידתו כתוצאה מירייה בראשו (דו"ח רופא-מסמך מס' 120 בתיק הרפואי)(להלן:"האירוע" או "האירוע הטראגי"), הגישה תביעה למשיב להכרה בזכויותיה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950 (להלן: "חוק המשפחות") בגין מות המנוח.
2. המנוח שירת במשטרת ישראל החל משנת 1987 בתפקידים שונים. בתפקידו האחרון שימש כראש מנהלה ביחידת הסיור המיוחדת (יס"מ) במרחב העמקים של משטרת ישראל. ביום 1.02.06 בשעה 08:00 בבוקר הגיע המנוח כהרגלו למקום עבדותו ביס"מ עמקים וזאת לאחר שעבד בשכר בשעות הלילה עד השעה 03:00 לפנות בוקר. בסביבות השעה 12:00 בצהרים, בהיות במשרדי היס"מ, נפגע המנוח מפגיעת קליע בראשו. חברי יחידתו מצאו אותו במצב של חצי ישיבה חצי שכיבה, למרגלותיו אקדחו מסוג יריחו. המנוח פונה מחוסר הכרה לבית החולים רמב"ם, בו נקבע מותו.
3. בעקבות מות המנוח מונה ביום 7.2.06 קצין בודק לבחינת נסיבות מותו. לפי חוות דעת פתולוגית מיום 7.2.06 מות המנוח נגרם מירי ממעבר קליע דרך הראש כאשר הירי בוצע מטווח מגע (להלן: "הדו"ח הפתלוגי" – מסומן 4 בתיק משפחות). לפי עדותו של מפקד המנוח, המנוח היה נתון בלחץ כלכלי בעטיו הרבה לעבוד בשכר. על פי חוות דעת פסיכיאטרית של פרופ' משה קוטלר, מיום 9.8.06 (להלן: "חוות דעת פסיכיאטרית" –
— סוף עמוד 1 —
מסומן 89 – 90 בתיק משפחות), למרות שלא ניתן לקבוע זאת בוודאות, הסבירות הגבוה מכוונת לכך שהמנוח שלח יד בנפשו על רקע של מצב דיכאוני ששמר בתוך תוכו, למרות שחבריו לשירות ראו סימנים שכללו סגירות, ירידה במצב רוחו ואובדן משקל. מחוות הדעת עולה כי נסיבות הדחק הקשורות לדיכאון אינן מכוונות לשירות שם היה אהוד, מקובל ומוערך ביותר, וייתכן ונסיבות דחק כלכליות ועומס עבודה כבד הם אלה שגרמו להתפתחות ההליך הדיכאוני.
4. אשת המנוח הגישה כאמור תביעה להכרה בזכויות בני משפחה לפי חוק המשפחות. ביום 12.11.06 הודיע קצין התגמולים למערערת על דחיית תביעתה מהנימוקים כי בהתאם למסמכים ולחומר הראיות שהובאו בפניו, אין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין השירות.
טענות המערערת
5. לטענת המערערת לא ניתן להצביע על סיבה כלשהי שהביאה את המנוח לשים קץ לחייו (בהנחה שכך מצא את מותו), והנסיבות שהובילו למותו הינן בגדר תעלומה מוחלטת. בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 2ב' לחוק המשפות על המשיב מוטל הנטל להוכיח היעדר קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין השירות. נטל זה יורם באמצעות ראיות המוכיחות שלא היה בשירותו של המנוח דבר המצביע לכאורה על קשר סיבתי. לכך יש לצרף ראיות המצביעות לכל הפחות על אפשרות סבירה מאוד שהמוות אכן נגרם בנסיבות שאינן קשורות בשירות, ומכל מקום על המשיב להצביע על אפשרות שתהא סבירה יותר מכל אפשרות אחרת. המערערת סבורה כי המשיב לא עמד בנטל מצטבר זה. בנסיבות הטראגיות והעלומות של המקרה דנן, המערערת סבורה כי לעולם לא נוכל לדעת מהי הסיבה האמיתית למותו של המנוח. כל ניסיון של מי מהצדדים לשער את סיבת מותו של המנוח והסיבה למעשה האובדני, ככל שהיה כזה, אינה אלא בגדר ניחוש ולא יותר מכך. חיזוק לכך מוצאת המערערת בחוות דעתו ובמיוחד בעדותו של פרופ' משה קוטלר (להלן: " פרופ' קוטלר") שאישר כי אין לדעת בוודאות את הסיבה לירי של המנוח שגרם למותו.
6. המערערת ממשיכה וטוענת כי בראיות שהוגשו הוכח כי טענת המשיב לפיה המנוח התאבד בשל תהליך דכאוני הנעוץ ככל הנראה בלחץ כלכלי, אינה מבוססת כלל. טענה זו מבוססת על חוות הדעת הפסיכיאטרית, אשר התערערה בעדותו של פרופ' קוטלר. זאת ועוד, חוות הדעת הפסיכיאטרית נכתבה רק על סמך המסמכים שעמדו בפני פרופ' קוטלר ועל סמך שביבי מידע לא מבוסס. פרופ' קוטלר לא שוחח כלל עם המערערת, לא התייחס להודעתה כי מצבם הכלכלי שלה ושל המנוח היה תקין, ואף לא ביקש לקבל את פירוט בנוגע מצבם הכלכלי כגון: פרטי חשבונות בנק וכו'. המערערת ממשיכה וטוענת כי פרופ' קוטלר אף התעלם מההודעות של חברי המנוח הקרובים, השוטרים: חיים כהן, ציון שרף ורפי כהן,
— סוף עמוד 2 —
אשר העידו כי לא ראו במנוח כל סימן ו/או שינוי התנהגות, או עצבות. פרופ' קוטלר אף התעלם מעדות השוטר יהודה פינטו, אשר ציין כי דקות ספורות לפני האירוע מצב רוחו של המנוח היה טוב והוא אף התחבק עם מפקדו וצחק עימו. מפקדו של המנוח שטען לפני הקצין הבודק כי המנוח סבל מבעיות כלכליות העיד בבית המשפט כי הטענה בנושא הקשיים הכלכליים הייתה השערה בלבד. המפקד לא ידע את היקף עבודתו בשכר של המנוח. בנוסף בעיות רווחה, ככל שהיו, טופלו ע"י קצינת הרווחה המרחבית (כפי שקרה בעבר). במקרה דנן, למנוח לא הייתה כל בעיה כלכלית הידועה לה במועד האירוע. מעדותם של שני שוטרים נוספים, השוטר חג'אגרה והשוטר יוסף עולה כי טרם האירוע לא נראה כל שינוי אצל המנוח וכן לא דובר על בעיות כלכליות. המערערת טוענת כי ההפרש בין עלות מכירת דירתם הישנה ורכישת ביתם החדש עמד על 16,000 ₪ בלבד. לפער בשיעור כה קטן קשה להתייחס כהתחייבות כספית כבדה שעולה כבד ומטריד. היקף עבודתו בשכר של המנוח ב – 8 החודשים עובר לאירוע עמד על 11 פעמים כלומר פחות מפעם וחצי בחודש בממוצע. לא מדובר בהיקף עבודה נרחב ואף מדובר בהיקף עבודה קטן משמעותית מהיקף העבודה שביצע בעבר. חשבונו של המנוח היה מאוזן בחודשי חייו האחרונים, בנוסף הוא לא היה מפרנס יחיד, שהרי מלבד משכורתו של המנוח, משכורתה של המערערת (דמי מחלה) נכנסה גם היא לחשבון מדי חודש.
7. המערערת ממשיכה וטוענת כי סמוך למותו התגלע סכסוך קשה בין המנוח לקצין צעיר שהגיע ליחידה, סכסוך שהגיע עד לאיום של מפקד היחידה כי "יזרוק" את המנוח מהיחידה. המנוח היה מתוסכל מאוד עקב הכנסת מערכת מחשוב חדשה לתחנה וכן היה מוטרד מסוגיית פינוי עמונה, פינוי בו נטלה היחידה חלק. בזמן מותו ישב המנוח וצפה בטלביזיה היחידתית בתמונות מפינוי המאחז. באותה תקופה המנוח "ניפח" את ממידה של פציעה קלה באצבע על מנת שלא לחזור ליחידה לפרק זמן לא סביר.
המערערת מפנה לחוות הדעת הנגדית מטעמה, חוות הדעת של פרופ' קנובלר (ראה: ת/5), אשר ממנה עולה כי אם בכל זאת מדובר בירי עצמי מכוון, אין לשלול מצב דחק רגעי ביחידה – היכן שהמנוח נמצא באותה העת, עם נשקו האישי. במקרה כזה הגורם המובהק ביותר הוא עצם הימצאות הנשק האישי. הקשר בין מותו של המנוח לבין שירותו כשוטר הינו מובהק, והניסיון לקשר בין מותו לבין גורמים מחוץ לשירות כגון לחץ כלכלי, מקורו בטעות. זאת ועוד, פרופ' קנובלר קבע כי ברמת וודאות של 99% המנוח לא סבל מדיכאון, כמו כן אין מדובר בהתאבדות מתוכננת אלא במעשה אימפולסיבי.
בנסיבות הללו, לטענת המערערת יש לקבוע כי חוות דעתו של פרופ' קוטלר לא הייתה מבוססת עוד במועד כתיבתה, ולא הוכיחה ברמת הנטל המוטל על המשיב כי האפשרות הסבירה יותר הינה כי האירוע התרחש בנסיבות שאינן קשורות לשירות.
— סוף עמוד 3 —
טענות המשיב
8. לטענת המשיב חומר הראיות מצביע כי אין קשר בין שירותו של המנוח במשטרה לבין התאבדותו. לטענת המשיב, מחומר הראיות עולה בבירור כי המנוח מצא את מותו בעקבות ירי עצמי מכוון. המשיב סבור כי המנוח היה נתון בתהליך דכאוני סמוי בעטיו ראה צל הרים כהרים. אין קשר כלשהו בין המעשה האובדני לבין השירות, אותו אהב המנוח והיה מרוצה ממנו.
המשיב מתייחס לטענותיה של המערערת בנוגע למצבם הכלכלי וטוען כי מהראיות אותן המציאה המערערת עולה דווקא תמונה הפוכה מזו שרצתה לצייר. המשיב מפנה למסמך שנערך ע"י קצינת הרווחה שטיפלה במנוח בחודש ינואר 2003, המדבר על מצוקה כלכלית אליה נקלע המנוח ואשר בגינה מבקש לעבוד בשכר בהיקף של 70 שעות. בנוסף צוין במסמך כי המצוקה הכלכלית נבעה בין היתר מהעובדה שהמנוח היה מפרנס יחיד. מצבה הבריאותי של המערערת לא היה תקין ולמנוח היו הוצאות רבות בהן היה עליו לשאת, כגון משכנתא, הלוואות בנקאיות שונות ועוד. הוצאות אלו היו אל מול משכורתו לא גבוהה יחסית. במהלך שבעת החודשים האחרונים לחייו, המנוח הרוויח ממוצע חודשי של 5,000 ₪ לחודש בלבד והוצאותיו הסתכמו בסך חודשי של 15,732 ₪. יש בעובדה זו אינדיקציה לתזרים מזומנים בעייתי, בלשון המעטה ולמצוקה כלכלית בה היה שרוי המנוח. לטענת המשיב, המערערת חשפה טפח והסתירה טפחים בכל הנוגע למצבם הכלכלי. היא לא ספקה פרטים אודות היקף ההתחייבויות בה היה כרוך המנוח ולאיזה צורך נמשכו מחשבונותיו סיכומים נכבדים ביותר מידי חודש. בעדותה הודתה המערערת כי היא עקרת בית מזה כ – 5 שנים, בעקבות אירוע מוחי שעברה בשנת 2004. מכאן שבמועד פטירת המנוח הוא היה המפרנס היחידי, כאשר על שולחנו היו סמוכים שניים מילדיו, בת אחת עמדה להינשא ובת נוספת עמדה ללדת. מעדותה של המערערת עולה כי היא לא בקיאה בנעשה בחשבונותיו של המנוח. עובדה זו תומכת בהשערה כי הם היו נתונים בקשיים כלכליים, ובאפשרות המסתברת שהמערערת כלל לא הייתה מודעת למצוקה הכלכלית בה היו. בנסיבות אלה יש אפוא לתמוך בסברה אותה העלה פרופ' קוטלר, כי לפחות סובייקטיבית מצבו הכלכלי הוא שהוביל את המנוח בסופו של יום לאקט הטראגי בו נקט.
9. לטענת המשיב, המערערת זנחה בצדק בסיכומיה את הטענה כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מתאונת נשק. שינוי חזית זו מלמד, כך סבור המשיב, על המגמתיות של חוות הדעת מטעם מומחה המערערת, פרופ' קנובלר. גם בהנחה שהחלטת המנוח לשלוח יד בנפשו הייתה ספונטאנית, אי בכך כדי לשלול שמקורה בהליך דכאוני סמוי, כפי שהציע פרופ' קוטלר, וממלא אין בכך כדי לקשור בינה לבין השירות. מומחה המערערת, פרופ' קנובלר,
— סוף עמוד 4 —
הבהיר בעדותו כי הוא אינו פתולוג או מומחה בבליסטיקה בהכשרתו. מכאן שלא היה בעל הכישורים לקבוע כי ישנה אפשרות שהמנוח מצא את מותו בתאונת נשק. יש בהערתו זו כדי לפגוע באמינותו וללמד על המגמתיות של חוות הדעת. זאת ועוד, חוות הדעת של פרופ' קנובלר הסתמכה רובה ככולה על מידע שנמסר לו מבני משפחתו של המנוח , מכאן שיש להתייחס אליה בזהירות המתחייבת בוודאי כאשר היא ניצבת אל מול הראיות האחרות בתיק. פרופ' קנובלר אף הודה בעדותו כי חלק גדול מהלוקים בדיכאון אינם מטופלים וכן בהנחה כי מדובר באקט אימפולסיבי, אזי אין זה ברור מה מקורו וממילא לא ניתן להצביע על קשר כלשהו בינו לבין השירות. עצם העובדה כי המנוח ביצע את האקט האובדני באמצעות הנשק שניתן לו לצורך שירותו, אין בה כדי לקשור בין המוות לשירות.
10. עוד לטענת המשיב לא ניתן לקבוע בוודאות את נסיבות המוות וההליך דנן בוודאי שאינו מתיימר לעשות זאת. כל עניינו של ההליך הנוכחי הינו בשאלה מהי האפשרות המסתברת ביותר למות המנוח והא] ]>