ניתוח להסרת משקפיים בלייזר

 

רשלנות רפואית- ניתוח להסרת משקפיים בלייזר

עא 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע"מ נ’ מחמד דיראוי בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 522/04 כבוד השופט א’ ריבלין
בפני:
כבוד השופטת א’ פרוקצ’יה כבוד השופטת ע’ ארבל
מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע"מ
המערערת: נ ג ד
מחמד דיראוי
המשיב: ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.12.03 בת.א. 1599/97 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר’ שטרנברג אליעז (23.3.05)
י"ב באדר ב התשס"ה
תאריך הישיבה: פסק-דין השופט א’ ריבלין: 1. המשיב עבר, אצל המערערת, ניתוח לטיפול בקוצר ראייה ממנו הוא סבל. הניתוח בוצע באמצעות מכשיר המשגר קרני לייזר (מסוג Excimer), בשיטה המכונה P.R.K (להלן: המכשיר). כעבור זמן-מה, איבד המשיב את כושר ראייתו בעין שמאל – היא העין המנותחת – בשל דימום ברשתית. הוא הגיש תביעה כנגד המערערת. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא ר0027 שטרנברג-אליעז) קיבל את התביעה, ומכאן הערעור שבפנינו. רקע עובדתי ומשפטי 2. המשיב סבל, מאז ילדותו, מקוצר ראייה (מיופיה) בשתי עיניו. בעינו השמאלית עמד הליקוי על 20 מספרים (דיופטריות). בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון, פנה המשיב, ביום 6.10.1994, למערערת – מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע"מ – ושאל אודות האפשרות לטפל, באמצעות ניתוח לייזר, בבעיית קוצר הראייה. המשיב הופנה לייעוץ אצל פרופ’ גודל, נציג המערערת בצפון הארץ. זה האחרון קבע כי המשיב מתאים לעבור את ניתוח הלייזר, והסביר כי הניתוח מביא להפחתת הליקוי בשיעור של 10 דיופטריות לכל היותר. המשיב הסכים לעבור את הניתוח, ונשלח לבית החולים "אסותא", שם מבצעת המערערת את הניתוחים. בהגיעו לבית החולים, ביום 12.10.1994, חתם המשיב על "דף מידע והסכמה לניתוח לתיקון קוצר ראייה ע"י אקסימר לייזר", בלא שהקדים קריאה לחתימה. המשיב שילם עבור הניתוח, ונבדק על-ידי שני רופאים – פרופ’ לזר וד"ר ליפשיץ. המשיב נותח בעינו השמאלית, וכושר ראייתו השתפר לזמן-מה. דא עקא, שבחלוף חודשיים ומחצה לערך, אירע דימום ברשתית העין השמאלית, וכושר ראייתו של המשיב, בעין זו, התדרדר עד כדי עיוורון. יצוין כבר עתה, כי ניתוח הלייזר שבו עסקינן מבוצע בקרנית, קרי – החלק החיצוני-קדמי של העין. קרני הלייזר משוגרות לעבר הקרנית, מסירות שכבות מיקרוסקופיות משטחה ובכך משנות את קמירותה. הדימום, לעומת זאת, ארע בחלק האחורי של העין, קרי – הרשתית. מכאן השאלה העומדת ביסוד המקרה שבפנינו – האם הוכחה זיקה סיבתית בין הניתוח בקרנית לבין הדימום ברשתית. 3. ואכן, בית המשפט המחוזי נדרש, בראש ובראשונה, לשאלת הקשר הסיבתי בין הניתוח לבין העיוורון ממנו סובל המשיב. כאמור, העיוורון נגרם עקב דימום ברשתית. אין מחלוקת – כך הבהיר בית המשפט – כי בני-אדם הסובלים מקוצר ראייה בדרגה גבוהה עלולים לסבול מדימום ברשתית. על כן, כך נפסק, קשה לשלול את האפשרות כי הדימום בעינו של המשיב לא נבע מהניתוח, אלא מעצם קוצר הראייה שהמשיב סבל ממנו. נשאלה אפוא השאלה, האם ישנו גורם אפשרי נוסף לנזק מסוג זה, לאמור: ניתוח הלייזר. המומחים שהעידו בבית המשפט קמא השמיעו דעות שונות בעניין זה, ובית המשפט ציין כי הניסיון לגבי ניתוחים חדשניים אלה הוא קצר. זאת ועוד, בית המשפט הטעים כי לאור העובדה שניתוחים מהסוג שבוצע כאן אינם מיועדים לבני אדם הסובלים מקוצר ראייה שדרגתו למעלה מ- 10 דיופטריות, אין בנמצא מחקר סטטיסטי בנוגע לשאלה האם בקרב בני אדם כאלה קיימת נטייה מוגברת ללקות בדימום ברשתית בסמוך לאחר הניתוח. בית המשפט הוסיף כי המערערת ביצעה מאות ניתוחים כאלה ובכל זאת לא הציגה נתונים סטטיסטיים התומכים בעמדתה; מכאן, כך סבר בית המשפט, שיש להניח כי אין ביכולתה לשלול את הסיכון הטמון בביצוע ניתוח לייזר במטופלים בעלי קוצר ראייה גבוה. עם זאת, בפני בית המשפט המחוזי היו נתונים סטטיסטיים אחרים: התברר, כי הסיכוי הסטטיסטי שאדם הסובל מקוצר ראייה כשל המשיב ילקה בדימום ברשתית במהלך חייו עומד על 7.5% לערך. בפועל, ההסתברות לגבי המשיב נמוכה יותר, לאור גילו הצעיר, אולם – כך פסק בית המשפט קמא – אפילו בהתעלם מנתון זה, הסיכוי לכך שהדימום יתרחש דווקא בשנה שבה התרחש הינו 0.1% לכל היותר. זאת, לאור חלוקת ההסתברות להתרחשות דימום כאמור (7.5%) בתוחלת החיים (75 שנים). משאמר כל זאת, הדגיש בית המשפט כי אף אלמלא החישוב הסטטיסטי האמור, היתה נותרת בעינה המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח, שיש בו משום הפעלת לחץ על העין הרגישה בלאו הכי, לבין הדימום שארע בסמוך לאחר הניתוח. בית המשפט אף ציין כי בישראל קיימת שכיחות גבוהה של מקרי עיוורון עקב דימום לאחר ניתוח לייזר, יחסית למספר המקרים בעולם, וקבע כי "סביר יותר כי בעולם מקפידים לא לבצע ניתוחי לייזר בבעלי קוצר ראייה גבוה". 4. סוגיה נוספת שבית המשפט המחוזי נדרש לה נוגעת להפרת החובה לגלות למטופל מידע על הסיכונים הכרוכים בניתוח ולקבל את הסכמתו מדעת. חובה זו – כך הדגיש – נובעת מן הפסיקה ומחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, שאמנם נחקק לאחר האירוע אך רוחו מבטאת את ההלכה הפסוקה. בית המשפט קבע כי המשיב לא קיבל כל הסבר על הסיכונים הכרוכים בניתוח, ותוכן המסמך שעליו חתם לא הוסבר לו כלל. יתרה מכך, לא צוינו בפני המשיב הסיכונים המיוחדים הנוגעים לבעלי קוצר ראייה גבוה, על רקע חוסר הניסיון המצטבר בהקשר זה. בי] ]>

I learned more about the how and whys of flipping the classroom and I was able to reflect on what I writing helper in https://eduessayhelper.org/ already know and put in a written format

להערכת סיכויי ושווי תביעתך ללא התחייבות יש למלא את הפרטים הבאים או לחייג 8517*

תוכן עניינים
שיתוף

עו״ד ענת מולסון

בעלת תואר ראשון במשפטים. עוסקת בתחום רשלנות רפואית מעל 25 שנים. מרצה בכנסים בתחום הרשלנות הרפואית. בוגרת השתלמות ברפואה למשפטנים באונ' ת"א. חברת האגודה לזכויות החולה. שותפה במשרד נבו מולסון העוסק בתחום הרשלנות הרפואית בלבד. רוב המקרים בהם מטפלת הם רשלנות בזמן הריון, לידה, ניתוחים ואבחון מחלות. לא גובה שכר טרחה מראש, אלא רק בסוף התביעה ורק אם זוכה. השיגה פיצויים של מאות מיליוני שקלים ללקוחותיה.

להערכת סיכויי ושווי תביעתך ללא התחייבות ע"י עו"ד ענת מולסון, יש למלא את הפרטים הבאים או להשאיר לה הודעה בטלפון 8517*

עשוי לעניין אתכם