פס"ד- תביעה נגד חברת הגז

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 60075-03-11 גלעד נ' דור גז החדשה בע"מ ואח'

12 ינואר 2012

בפני

הרכב כב' השופטים:

יגאל גריל, ס. נשיא [אב"ד]

יעל וילנר, שופטת

בטינה טאובר, שופטת

המערערת

רני גלעד

נגד

המשיבות

1. דור גז החדשה בע"מ

2. מ.נ. אנרגיה 1990 בע"מ

3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

4. פטרול גז – חברת הגז הישראלית 1969 בע"מ

(הודעת צד ג' נגדה נדחתה בהסכמה)

5. כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין משלים

(בהמשך לפסק דיננו מיום 20.12.11)

א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' כ. ג'דעון) מיום 22.2.11 ב-ת"א 20313/06 לפיו נדחתה תביעתה של המערערת לפיצויי נזיקין עקב אירוע שהתרחש ביום 11.6.05.

°

— סוף עמוד 1 —

ב. המערערת, ילידת 27.2.1940, התכוונה באותו יום להדליק מבער בכיריים של גז במטבח ביתה, אך מכיוון שמצת התנור לא פעל היא הדליקה גפרור. מיד עם פתיחת הגז אירעה התפוצצות גדולה ולהבה פרצה במטבח, אחזה בבגדיה של המערערת וגרמה לה לכוויות.

כפי שהתברר, גורם ההתלקחות היה שבר פתאומי במנוף ווסת מערכת הגז שארע כאשר המערערת הפעילה את מערכת הגז, וזאת מחמת כשל בחומר שממנו נוצר המנוף.

ג. את תביעתה הגישה המערערת כנגד חברת "דור גז" החדשה בע"מ, שהיא ספקית הגז (להלן: "המשיבה מס' 1"), וכנגד מ.נ. אנרגיה 1990 בע"מ ששימשה כמפיצה מטעם דור גז (להלן: "המשיבה מס' 2"), וכן כנגד המבטחת של מ.נ. אנרגיה (הפניקס חברה לביטוח בע"מ, שהיא המשיבה מס' 3).

דור גז מצידה שיגרה הודעת צד ג' כנגד פטרול גז (המשיבה מס' 4) והודעת צד ג' זו נדחתה בהסכמה. כמו כן שיגרה דור גז הודעת צד ג' כנגד מ.נ. אנרגיה והפניקס.

מ.נ. אנרגיה שיגרה אף היא הודעת צד ג', וזאת כנגד המבטחת של דור גז, כלל חברה לביטוח בע"מ, בעילה של כפל ביטוח (המשיבה מס' 5).

ד. בית משפט קמא דחה את תביעתה של המערערת בהגיעו למסקנה שבמועד ביצוע הבדיקה התקופתית, דהיינו, ביום 6.5.05, כחמישה שבועות טרם האירוע, לא ניתן היה לגלות את הפגם בווסת הגז, ולא ניתן היה לצפות את תהליך הגרימה הפתאומי (השבר במנוף) אשר גרם לאירוע, ומשכך לא ניתן היה להטיל על מי מן המשיבות אחריות נזיקית בגינו.

ממילא גם נדחו ההודעות לצדדים שלישיים שנשלחו על-ידי המשיבות.

ה. לקראת הדיון בערעור הגישו בפנינו הצדדים עיקרי טיעון ותיקי מוצגים. בדיון שהתקיים בפנינו בתאריך 20.12.11 הושגה ההסכמה הבאה:

"אנו מקבלים את הצעתו והמלצתו של ההרכב שבנסיבות העניין שבתיק זה ישולם למערערת פיצוי בסכום של 75,000 ₪ (כשהסכום כבר כולל בתוכו גם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין) ובתוספת אגרת הערעור. במערכת היחסים שבין המשיבה מס' 1 לבין המשיבות מס' 2 ו-3, יתקיים טיעון חופשי של עורך דין גב' ינקו ועו"ד ברוך בכתב (שלא יעלה על עמוד אחד)….".

להסכמה זו נתנו באותו מעמד תוקף של פסק דין.

ניתנה אפשרות למשיבות מס' 2 ומס' 3 לחזור בהן מהסכמתן, אך בהודעתו מיום 3.1.12 מסר ב"כ המשיבות מס' 2 ו-3 שאין המשיבות חוזרות בהן מן ההסכמות והן מבקשות שההכרעה בהליך תינתן בפסק דין מנומק.

— סוף עמוד 2 —

הן ב"כ המשיבה מס' 1 והן ב"כ המשיבות מס' 2 ו-3 הניחו בפנינו טיעון תמציתי בהתאם למוסכם ביום 20.12.11.

ו. אנו סבורים שהאחריות לאירוע רובצת על המשיבות מס' 1 ומס' 2, כשהאחריות בעיקרה רובצת על המשיבה מס' 2.

על האירוע חלה הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

ז. איננו סבורים שעלה בידי המשיבות מס' 1 ומס' 2 להרים את הנטל ולהראות שלא היתה מצד מי מהן רשלנות לגבי הדבר המסוכן (הגז).

בית משפט קמא קבע (סעיף 12 של פסק הדין) כי הוכח שהנזק נגרם על-ידי דליפת גז בכמות חריגה אל תוך דירתה של המערערת עקב כשל בווסת שהיה בשליטתן של מי מן המשיבות מס' 1 ומס' 2. מכאן שעליהן הנטל להוכיח שלא היתה לגבי אירוע הדליפה כל התרשלות שיחובו בגינה.

ח. יצויין שלפי עדות מר פנחס מזרחי, טכנאי בכיר ב-מ.נ. אנרגיה, בעמ' 16 לפרוט':

"כל 5 שנים אנו עושים בדיקות יזומות מטעם החברה ללקוחות בבתים. חובה. בבדיקה הזו בודקים את אטימת המערכת מהברז בתוך הבית עד לבלונים. אח"כ עושים בדיקה לווסת בנפרד על-ידי שעוני לחץ. לא פותחים את הווסת כדי לראות מה שבפנים, אלא בודקים ע"י לחץ. אם פותחים את הווסת אז צריך לזרוק אותו, מאחר שהוא מגיע מביהח"ר הרמטי. ניתן לבדוק את הווסת ע"י בדיקת לחץ. יש בדיקה חזותית של הווסת עצמו ובדיקת לחץ וכשאיננו מגביר את הלחץ מחכים 5 דקות עם מנומטר (השעון) על מנת לראות שהווסת לא מגביר לחץ. כאשר הוא לא מגביר לחץ, הוא תקין…".

ובהמשך העדות, בעמ' 17 לפרוט':

— סוף עמוד 3 —

"אין בתקן אורח (צ"ל: אורך) חיים. כל עוד הווסת עומד בבדיקת הלחצים וחזותו החיצונית שהוא לא נאכל אז משאירים אותו. כאשר הוא מתחיל לזייף טיפה קטנה לא לוקחים סיכונים…".

ועוד באותו עמוד:

"… כשרואים ווסת, שלא נראה לעין חזותית, ישר מחליפים אותו. זו הוראה. גם מדור גז וגם ממ.נ. אנרגיה…".

ט. דא עקא: כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא מאז שנת 1990 (שהוא מועד ההתקשרות בין דור גז לבין המערערת) עד 6.5.05 (משמע, תקופה של כ-15 שנה) לא בוצעה בדיקה תקופתית במערכת הגז הביתית של המערערת, זאת בניגוד לדבריו של מר מזרחי שמסר כי בדיקה כאמור יש לבצע אחת לחמש שנים.

כמצויין כבר לעיל, התבצעה בדיקה של מערכת הגז בדירת המערערת ביום 6.5.05, משמע, חודש ושבוע בטרם התרחש האירוע נשוא הדיון. הטכנאי שבדק את מערכת הגז הביתית בדירת המערערת היה מר צדוק מורדוך, בעל ותק של כ – 20 שנה במקצוע.

בתום הבדיקה היה על מר מורדוך למלא טופס הנקרא "דו"ח בדיקה תקופתית של מתקן גפ"מ" המפרט את סוג הבדיקות שנעשו על ידו ותוצאותיהן.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו (סעיף 15) כי לא שוכנע שמר מורדוך ביצע את הבדיקה הנדרשת בסעיף 6 של טופס הבדיקה המתייחס לבדיקות ווסת הגז בלחץ השימוש.

מר מורדוך לא סימן סעיף זה בטופס הבדיקה (להבדיל מן הסעיפים האחרים), וטען שאירעה טעות טכנית של "קפיצת שורה" במילוי הטופס (עמ' 33 לפרוט'), ואולם בית משפט קמא כתב בפסק דינו סעיף 15:

"… לא שוכנעתי כי אי הרישום בטופס הבדיקה על ידו נבע מטעות של "קפיצת שורה" כגירסתו, בשים לב לניסיון הרב שיש למר מורדוך במילוי טפסים כנ"ל במשך תקופה של 15 שנה".

עוד קבע בית משפט קמא שתשובותיו של מר מורדוך בחקירתו הנגדית לעניין נסיבות ביצוע הרישום המוטעה על ידו לא היו סבירות.

— סוף עמוד 4 —

י. בית משפט קמא קבע (סעיף 16 של פסק הדין) כי המשיבה מס' 2 (מ.נ. אנרגיה) התרשלה כלפי המערערת בכך שלא ערכה בדיקה לווסת במהלך ביצוע הבדיקה התקופתית על ידי מר מורדוך, וכן בכך שלא בוצעו בדיקות תקופתיות אחת לחמש שנים (בניגוד לדבריו של מר פנחס מזרחי).

י"א. למרות האמור לעיל הגיע בית משפט קמא למסקנה שלא ניתן לייחס למי מן המשיבות אחריות לאירוע נשוא הדיון, וזאת משהוכח שהגורם לאירוע היה שבר במנוף הווסת שלא ניתן היה לגלותו או לצפותו מראש, גם לא על ידי בדיקה תקינה של הווסת אילו היתה זו נערכת על-ידי מר מורדוך לפי דרישות משרד העבודה.

לעניין זה התבסס בית משפט קמא על כך שהווסת נבדק על-ידי מכון התקנים בדיקה חיצונית על-ידי המומחה פרופ' ירניצקי, מהנדס מכונות במקצועו, שהיה עד הגנה מטעם הנאשמים בהליך הפלילי (עיינו בהכרעת הדין ת.פ. 2037/06 בית משפט שלום חיפה מיום 4.5.08) ולא הוכח כי התגלה בווסת פגם חיצוני בבדיקה.

הוכח גם שמאז ביצוע הבדיקה התקופתית ועד לאירוע לא היה שינוי בלחץ הגז היוצא אל הכיריים והמערערת המשיכה להפעיל את הגז מבלי שנצפו שינויים בלהבות הגז או תקלות כלשהן.

י"ב. משמעות הדבר, כך סבר בית משפט קמא, שבדיקת הלחץ של הווסת, בדיקה שכאמור לא בוצעה על-ידי מר מורדוך, לא היה בה כדי להקדים את פני הסכנה שהתרחשה (גם אילו היתה מתבצעת כנדרש).

עוד סבר בית משפט קמא (סעיף 16 בפסק הדין) שהעובדה שלא נצפה שינוי בלהבת הגז מאז ביצוע הבדיקה ועד התרחשות האירוע מתיישבת עם המסקנה ששבירת המנוף היתה פתאומית ולא התרחשה בהדרגה, ומכאן שבבדיקה תקופתית לא ניתן היה לגלות את הפגם בווסת ולא ניתן היה לצפות את תהליך הגרימה הפתאומי (השבר במנוף) שגרם לאירוע, ולכן, אין להטיל חבות על מי מן המשיבות (סעיף 17 של פסק הדין).

י"ג. למסקנתו זו של בית משפט קמא אין בידינו להצטרף.

באשר לכך שלא היה שינוי בלחץ הגז היוצא אל הכיריים מאז ביצוע הבדיקה התקופתית ועד לאירוע, כשהמערערת ממשיכה להפעיל את הגז מבלי שנצפו שינויים בלהבות הגז – איננו סבורים שהתרשמותה של המערערת, שאין לה כל הכשרה בבדיקת תקינות מערכת

— סוף עמוד 5 —

הגז הביתית, יכולה לבוא במקום הערכתו המקצועית ומומחיותו של טכנאי שהוכשר לביצוע בדיקות מסוג זה (כמו מר מורדוך).

אנו מפנים לעדות מר מורדוך בעמ' 30 לפרוט':

"אני בודק את הלחץ של העבודה. אני שם מד לחץ בברז, פותח את המיכל, ואם השעון מחזיק 30 גרם ולא עולה מעל 10 אחוזים, אז זה בסדר. אם זה עולה מעל 10 אחוזים אני מחליף את הוסת…".

משמע, סטיית לחץ של עד 10% אינה נחשבת כ"פתולוגית", אך אין להתבסס לעניין זה על התרשמותה של המערערת לגבי השאלה, האם היה שינוי בלחץ הגז היוצא אל הכיריים אם לאו, כשמדובר בהתרשמותו של מי שאין לו כל הכשרה בתחום זה.

כיצד יכולה לבוא טביעת עין או התרשמות בלתי מקצועית במקום זו של טכנאי ותיק הנעזר בשעון למדידת לחץ?

י"ד. באשר לבדיקה החזותית של ווסת הגז נשאל המומחה מטעם ההגנה, המהנדס פרופ' ירניצקי, בעדותו במהלך הדיון בתיק הפלילי שהתנהל בזמנו בפני כב' השופטת ר. חוזה, איזה חלק של הווסת הוא העביר בדיקות מטלורגיות. על כך השיב פרופ' ירניצקי: "את הזרוע הקטנה, הזרוע השבורה, חלק ממנה לא קיבלתי" (עמ' 78 לפרוט' בהליך הפלילי, ש' 6-7, ההדגשה שלנו).

מכאן, שגם המשקל הראייתי שניתן לייחס לבדיקה שערך פרופ' ירניצקי הינו מוגבל שהרי המומחה מאשר שחלק מן הזרוע השבורה הוא לא קיבל.

ט"ו. נזכור ונזכיר, שמכוח סעיף 38 של פקודת הנזיקין, הנטל להוכיח מוטל על המשיבות מס' 1 ומס' 2 שלא היתה מצידן, או מצד מי מהן, רשלנות לגבי הדבר המסוכן. איננו סבורים שדי באמור בסעיף 16 ובסעיף 17 אשר בפסק דינו של בית משפט קמא כדי להוביל למסקנה שעלה בידי המשיבות מס' 1 ומס' 2 כדי לעמוד בהרמת הנטל המוטל עליהן.

ט"ז. למעלה מן הדרוש נוסיף שהתרשלותן של המשיבות, שעניינה אי-ביצוע בדיקת הווסת ביום 6.5.05, גרמה למערערת נזק ראייתי הואיל ומחדל זה העמיד את המערערת בפני משוכה ראייתית שהפכה לבלתי עבירה מבחינתה. המערערת הועמדה במצב שבו לא היה באפשרותה להביא ראיה משכנעת באשר לתוצאות בדיקת הלחץ שהיו עשויות להתקבל בבדיקה מיום 6.5.05 (שבה כזכור הווסת לא נבדק, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו).

קושי ראייתי זה בפניו הועמדה המערערת, הינו – בראש ובראשונה – תוצאת אשמן של המשיבות – נוכח אי-ביצוע בדיקות תקופתיות כנדרש, במשך 15 שנים, וספציפית תוצאת

— סוף עמוד 6 —

המחדל של אי ביצוע בדיקת הווסת בתאריך 6.5.05 כאשר טכנאי השירות מטעמה של המשיבה מס' 2, אמנם ביצע בדיקה תקופתית (כחמישה שבועות לפני האירוע), אך את ווסת הגז לא בדק, כעולה מקביעותיו של בית משפט קמא.

י"ז. בנסיבות אלה, אך צודק הוא היפוך נטל ההוכחה, מכוח הדוקטרינה של נזק ראייתי. דהיינו, נוכח הנזק הראייתי שנגרם למערערת יש לקבוע כי בדיקת הווסת ביום 6.5.2005 (אילו נערכה), היתה מצביעה על סטיית לחץ שהצדיקה החלפת הווסת (סטייה גדולה במעט מ-10%), אלא אם היו המשיבות מוכיחות אחרת.

כאמור כבר לעיל, לא הובאה על-ידי המשיבות או מי מהן ראיה שיש בה כדי לבסס ממצא עובדתי חד משמעי שיש בו כדי לסתור את המסקנה המתבקשת כתוצאה מהיפוך נטל ההוכחה מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי.

י"ח. על טיבה של דוקטרינת הנזק הראייתי, בגירסתה הדיונית, עמד בית המשפט העליון בע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב פ"ד נט(4) 310, שם נכתבו הדברים הבאים (עמ' 327):

"הלכה מיוסדת היא מלפנינו כי מקום שבו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע – כלומר, פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו – עשוי בית המשפט להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי נכונה (ראו למשל: ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור (להלן – פרשת מאיר [2]), בעמ' 65-64; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק [3], בעמ' 552-551; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו [4], בעמ' 126-125)".

 

ובהמשך, שם, (עמ' 328):

"ההלכה הראייתית-דיונית בדבר הנזק הראייתי משמעה אפוא הקמת חזקה עובדתית כי אלמלא ניזוקו עקב רשלנותו של הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגירסת התובע בנוגע לטענה העובדתית שנשנתה במחלוקת. אף שחזקה זו ניתנת לכאורה לסתירה, הרי שמטבע הדברים – ובדומה לחזקות אחרות המופעלות בסופו של המשפט – נזקקים לה רק כאשר ידוע שאין בנמצא ראיות רלוונטיות אחרות, היינו: כשבאשר לטענה העובדתית שהראיות החסרות נדרשו לתובע להוכחתה מתקיים בין הצדדים "תיקו ראייתי". במצב דברים זה נמצא הנתבע לוקה בחסר ראייתי לסתירת החזקה. ומכאן שהקמת החזקה מכריעה למעשה את

— סוף עמוד 7 —

המחלוקת העובדתית (פורת ושטיין, במאמרם הנ"ל [14], שם; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית [6], בעמ' 47)".

י"ט. באשר לטענה כי דוקטרינת הנזק הראייתי מוגבלת ליישום בהקשרים של רשלנות רפואית, משיב בית המשפט העליון (עניין ד'אהר הנ"ל, בעמ' 328):

"בפסיקתו של בית המשפט העליון יושמה ההלכה עד כה רק בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, ולרוב בהתייחס לאי עריכתן, חסרונן או אבדנן של רשומות רפואיות. אולם ברי כי הרציונלים שביסודה חלים גם בתביעות מסוגים אחרים, ואין הצדקה עניינית להגבילה להקשר הרפואי בלבד" (ההדגשה שלנו).

כ. מסקנתנו היא שנוכח היפוך הנטל, על בסיס דוקטרינת הנזק הראייתי כמוסבר לעיל, לא עלה בידי המשיבות להרים את הנטל ולהראות שאין הן נושאות בחבות כלפי המערערת.

המסקנה על יסוד האמור לעיל היא שעל המשיבות לפצות את המערערת בגין הנזק שנגרם לה, כשגובה הפיצוי הוסכם על דעת הצדדים בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 20.12.11.

כ"א. מחלוקת נטושה בין המשיבות מס' 1 ומס' 2 באשר לשאלה מי מהן נושאת בחבות כלפי המערערת.

ב"כ המשיבות מס' 1 (דור גז) ומס' 5 (המבטחת "כלל") מציינת שהוכח כי משיבה מס' 1 הקפידה מאוד בנושא הבטיחות ועל ביצוע הבדיקות הנדרשות בחוק. משיבה מס' 1 איננה "יצרן" הווסת.

הכשל בהתנהלות (דהיינו, אי ביצוע הבדיקות במשך 15 שנה, ואי בדיקת הווסת ביום 6.5.05) אינו רלוונטי מבחינת דור גז, ומי שאמור היה לבדוק את הווסת ביום 6.5.05 היה הטכנאי של מ.נ. אנרגיה.

כמו כן נטען, שהחוזה בין הצדדים (נ/9) מדבר בעד עצמו וכי האחראית הבלעדית לאספקת שירותי הגז זו המשיבה מס' 2, כולל באשר להתקנת ציוד נילווה לרבות מיכלים, ווסתים, ומונים, שירות טכני, ותחזוקה שוטפת למתקנים (סעיף 5(א) לחוזה).

עוד נטען כי נקבע בחוזה (נ/9) שאין לדור גז אחריות כלשהיא בקשר למתן השירותים הנלווים (סעיף 5(ב) לחוזה). על משיבה מס' 2 היה לוודא שעובדיה יהיו בעלי הידע והכישורים הטכניים הנדרשים. כמו כן התחייבה המשיבה מס' 2 (סעיף 8(ג) לחוזה) לשפות ולפצות את דור גז בגין כל נזק בקשר עם אחריותה, ולכן, שיגרה דור גז הודעת צד ג' כנגד מ.נ. אנרגיה.

— סוף עמוד 8 —

כ"ב. שונה כמובן עמדת ב"כ המשיבות מס' 2 ומס' 3 הטוען שהדרך למנוע כשל פתאומי בווסת (שלטעמו אינו ניתן לגילוי בבדיקה חיצונית מוקדמת), היא על-ידי החלפה יזומה של הווסת כל פרק זמן סביר וקביעת נוהל קבוע לעניין זה וחובה זו היתה מוטלת על המשיבה מס' 1 בלבד.

עוד טוען ב"כ משיבות 2-3 שציוד הגז שהותקן אצל המערערת, לרבות הווסת שקרס ובלוני הגז שייכים אך ורק לדור גז, ונחשבים לרכושה הבלעדי (סעיף 10 של נ/9).

המשיבה מס' 1 דור גז, כך נטען, היא שסיפקה את ציוד הגז והיתה הבעלים הבלעדית שלו ואחראית לתקינותו לפי סעיפים 5(ב) + 5(ג) להסכם נ/9.

המשיבה מס' 1 היא זו שקבעה את תכיפות הבדיקות התקופתיות והיא זו שהחליטה על תכיפות החלפת החלקים. דהיינו, המשיבה מס' 1 היא שצריכה היתה לקבוע נוהל החלפת הווסת כל חמש שנים, או כל שנה, או כל פרק זמן אחר, לנוכח הבלאי הטבעי, ולכן, אם בכלל יש מקום להטיל חבות, הרי זה על המשיבה מס' 1.

כ"ג. נקדים ונציין שעיקר האחריות רובץ על המשיבה מס' 2 הן לנוכח סעיפי חוזה ההתקשרות שבינה לבין המשיבה מס' 1, והן לנוכח התנהלותה: אי ביצוע בדיקות תקופתיות במשך 15 שנה (מאז 1990 ועד 6.5.05) במערכת הגז הביתית של המערערת, ואי-ביצוע בדיקת הווסת על-ידי הטכנאי של המשיבה מס' 2 ביום 6.5.05, כחמישה שבועות בטרם התרחש האירוע, והדברים מדברים בעד עצמם.

כ"ד. יחד עם זאת, אין לפטור את המשיבה מס' 1 מכל אחריות. לא נעלמו מעינינו ההוראות החוזיות בהסכם נ/9 אותן ציינה ב"כ המשיבות מס' 1 ומס' 5 בטיעוניה, ובכלל זה הסעיף לפיו התחייבה המשיבה מס' 2 לפצות ולשפות את המשיבה מס' 1 בגין כל אבדן או נזק או פגיעה בגוף או ברכוש ככל שייגרמו לצד ג' כלשהו, בקשר עם אחריותו של המפיץ, דהיינו, המשיבה מס' 2 (סעיף 8(ג) בחוזה).

כ"ה. ואולם, אין להסיק מתנאי החוזה שהמשיבה מס' 1 פטרה עצמה מכל חבות או אחריות.

כפי שציין בצדק בית משפט קמא בסעיף 3 של פסק הדין, בהתייחס להתקשרות החוזית נ/9:

"בהסכם זה סוכם, בין היתר, כי מ.נ. אנרגיה תהיה אחראית לאספקת מוצרי גז ושירותים נלווים ללקוחותיה של דור גז, כקבלן עצמאי, וכי לדור גז לא תהיה כל אחריות בקשר עם מתן השירותים הנ"ל, למעט אחריות לתקינות הציוד שסופק על ידה (סעיף 5(ב)). עוד סוכם כי מ.נ. אנרגיה תקיים אחר הוראות כל דין לרבות

— סוף עמוד 9 —

תקני בטיחות המתייחסים לגז ותמלא אחר הוראות ו/או הנחיות שיינתנו על-ידי דור גז בקשר עם השירותים הנלווים (סעיף 5(ג))" (ההדגשה שלנו).

כ"ו. מכאן, שהמשיבה מס' 1 מקבלת על עצמה, גם לפי תנאי ההתקשרות שבינה לבין מ.נ. אנרגיה, אחריות לתקינות הציוד והמוצרים שהיא סיפקה ללקוחותיה, ובנוסף היא מוסמכת ליתן הוראות והנחיות מפעם לפעם בקשר לשירותים הנלווים, ואלה כוללים גם שירות טכני ותחזוקה שוטפת למתקני גז של לקוחות דור גז, כמוסבר בסעיף 5(א) של החוזה.

כ"ז. סעיף 5(ה) של החוזה קובע שדור גז תהא רשאית לבדוק ולבקר, לפי שיקול דעתה הבלעדי, את מתן השירותים הנלווים על-ידי המפיץ ללקוחות דור גז, לרבות בדיקת החומרים שהמפיץ משתמש בהם.

כ"ח. בנוסף, ולפי סעיף 7(ב) של ההסכם נ/9, רשאית דור גז, לפי שיקול דעתה, לערוך הדרכות ו/או קורסים למפיצים ולעובדיהם בכל הקשור עם אספקת מוצרי גז של דור גז ו/או מתן שירותים נלווים ללקוחות דור גז, ועל המשיבה מס' 2 לשלוח את העובדים להדרכות או לקורסים כאמור בתיאום עם דור גז.

כ"ט. בנוסף, ולפי סעיף 7(ג) של ההסכם רשאית דור גז להורות למפיץ (המשיבה מס' 2) לפטר או להחליף עובד או עובדים שאינם מתאימים או שאינם משרתים את לקוחות דור גז לשביעות רצונה וזאת לאחר קיום בירור עם המשיבה מס' 2, ובלבד שההוראה ניתנת מנימוקים סבירים.

על המשיבה מס' 2 לספק את מוצרי הגז של דור גז וליתן את השירותים הנלווים ללקוחות דור גז תוך זמן סביר ולשביעות רצונה של דור גז (סעיף 8(א) של החוזה).

ל. לפי סעיף 14(ד) של החוזה זכאית דור גז להנחות את המשיבה מס' 2 לנקוט בכל האמצעים הסבירים, לפי שיקול דעתה הבלעדי של דור גז, כדי לשפר את מהירות ויעילות אספקת מוצרי הגז של דור גז ומתן השירותים הנלווים ללקוחות דור גז ועל המפיץ לפעול לפי הנחיות דור גז.

כזכור, השירותים הנלווים כוללים שירות טכני ותחזוקה שוטפת למתקני הגז של לקוחות דור גז.

ל"א. עולה מכל האמור לעיל, שהמשיבה מס' 1 השאירה ברשותה את הפיקוח המלא על התנהלותה של המשיבה מס' 2 בכל הנוגע לאספקת מוצרי הגז והשירותים הנלווים, ולרבות ההנחיה המקצועית, עריכת הדרכות וקורסים.

— סוף עמוד 10 —

מי שסמכויות אלה נתונות לו גם אמור להפעיל ולממש אותן הלכה למעשה. בוודאי הוא כאשר עסקינן באספקת מוצר ששימוש בלתי זהיר או בלתי מיומן בו כרוך בסכנה של ממש.

לא זו בלבד, אלא שלפי סעיף 14(א) של ההסכם, זכאית דור גז לבדוק לפקח ולבקר את פעולות המפיץ, לרבות אספקת מוצרי הגז של דור גז ומתן השירותים הנלווים ללקוחות דור גז.

ל"ב. בענייננו, המחדל הבולט והעיקרי טמון בכך שהטכנאי של המשיבה מס' 2 לא ביצע בדיקה של הווסת ביום 6.5.05, ועל כך כבר עמדנו בהרחבה לעיל, אך מאידך גיסא, המשיבה מס' 1 היתה, לפי תנאי החוזה, אחראית לתקינות הציוד והמוצרים שסופקו על-ידי דור גז ללקוחותיה.

בנוסף: המשיבה מס' 2 גם התחייבה, בין יתר הדברים, לקיים את הוראות דור גז והנחיותיה, ככל שיינתנו, מפעם לפעם בקשר עם השירותים הנלווים.

לפי הוראות החוזה שבין הצדדים (נ/9), זכאית היתה דור גז להנחות את המפיץ (המשיבה מס' 2) לנקוט בכל האמצעים הסבירים, לפי שיקול דעתה הבלעדי, לשיפור מהירות ויעילות אספקת מוצרי הגז של דור גז ומתן השירותים הנלווים ועל המפיץ (המשיבה מס' 2) לפעול לפי הנחיות דור גז (סעיף 14(ד) של החוזה).

ל"ג. בצדק טוען ב"כ המשיבות מס' 2-3 בטיעונו שהיה זה בסמכות המשיבה מס' 1 לקבוע את תכיפות הבדיקות התקופתיות, וכן גם תכיפות החלפת החלקים (במסגרת מה שנקרא בחוזה "השירותים הנלווים").

היה זה איפוא בסמכותה, בשיקול דעתה, ובאפשרותה של המשיבה מס' 1 לקבוע את פרקי הזמן שבהם יש לבצע החלפה של ווסתי הגז, בין אם מידי חמש שנים, ובין אם בתוך כל פרק זמן אחר בשים לב לבלאי הטבעי, דהיינו, לא להסתפק בקיום בדיקה של הווסת אלא לקבוע מהו פרק הזמן שבו יש לבצע החלפה של הווסת.

ל"ד. בענייננו, ברי שמאז 1990 עד 6.5.05 לא בוצעה כל בדיקה תקופתית, אצל המערערת, ובבדיקה הספציפית מיום 6.5.05 לא נבדק ווסת הגז.

מכל מקום, ברי שבמערכת הגז הביתית של המערערת לא בוצעה במשך 15 השנים כל החלפה של ווסת הגז. גם לא הוכח שהמשיבה מס' 1 נתנה הנחיות בנוגע לתדירות החלפתם של הווסתים, הגם שהפיקוח, הביקורת וההנחיה המקצועית היו בידי המשיבה מס' 1.

— סוף עמוד 11 —

ל"ה. לפיכך, סבורים אנו שבנסיבות העניין הספציפיות שבפנינו יהא זה נכון לקבוע שהמשיבות מס' 1 ומס' 5 נושאות (ביחד ולחוד) ב-15% מן החבות כלפי המערערת, ואילו המשיבות מס' 2 ומס' 3 נושאות (ביחד ולחוד) ב – 85% מן החבות כלפי המערערת.

ל"ו. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא, ומחייבים את המשיבות מס' 1, מס' 2, מס' 3 ומס' 5 לשלם למערערת את הסכום הכולל של 75,000 ₪ בתוספת החזר אגרת הערעור.

המשיבות מס' 1 ומס' 5 תשלמנה (ביחד ולחוד) 15% מן הסכום הנ"ל, והמשיבות מס' 2 ומס' 3 תשלמנה (ביחד ולחוד) 85% מן הסכום הנ"ל.

התשלום יתבצע במשרד ב"כ המערערת – עוה"ד ע. בדארנה, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, שאם לא כן, ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

פרט לאמור לעיל אין צו להוצאות.

הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר על-ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערת, עו"ד ע. בדארנה, עבור המערערת.

ניתן היום, יז' טבת תשע"ב, 12 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.