1. פנטה אדנה
2. מולא מנדפראו
נגד
מדינת ישראל, משרד הבריאות ע"א 6948/02
מדינת ישראל, משרד הבריאות
נגד
1. פנטה אדנה
2. מולא מנדפראו ע"א 8135/02
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[12.1.2004]
לפני המשנה לנשיא ת’ אור והשופטות מ’ נאור, א’ חיות
המשיבה 1 בע"א 8135/02 (להלן – המשיבה) נותחה ניתוח קיסרי ובמהלכו בוצעה בה הרדמה אפידורלית. למוחה של המשיבה חדר אוויר שגרם לנזק בלתי הפיך. בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה כי הנזק אירע כתוצאה מהתרשלות בביצוע ההרדמה. בית-המשפט שם דגש לעניין זה על כך שהמשיבה לא נתנה את הסכמתה לניתוח, ועל כך שביצוע הליך ההרדמה על-ידי מתמחה, ולא על-ידי רופא מומחה, הוא התרשלות. מסקנת בית-המשפט באה לאחר שקבע כי חסר ברישומים רפואיים מעביר את נטל השכנוע להיעדר התרשלות למערערת. הערעורים נסבו על קביעת ההתרשלות של המערערת וכן על גובה הפיצוי שנפסק.נ
בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת ולשמור על רישומים אלה מעוגנת בהלכה ובחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996. על-פי החוק, חלה חובה על המטפל טיפול רפואי לתעד, בין היתר, "מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל". תיעוד זה יש בו חשיבות רבה הן לצורך המשך טיפולים במטופל בעתיד הן על-מנת ליתן למטופל אפשרות לדעת, כפי שהוא זכאי לדעת, את מצבו הרפואי ואת הטיפול הרפואי שניתן לו, הן כראיה, אם תידרש, לאופי הטיפול שקיבל המטופל ולפרטיו (541ז – 542א).
(2) ביחסים שבין רופא לבין מטופל קיימת מערכת של אי-שוויון ביכולת לדעת את טיבו ואת פרטיו של הטיפול הרפואי שנתן הרופא למטופל. מצב זה של אי-שוויון מביא לא אחת להעברת נטל השכנוע כשמתקיימים תנאי הכלל של "הדבר מדבר בעדו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שני התנאים הראשונים של הכלל, האחד שהתובע לא ידע, ולא היה יכול לדעת, את הנסיבות שגרמו למקרה שהביא את הנזק, והשני כי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו (דהיינו שידיעת נסיבות המקרה הייתה ביכולתו ובשליטתו), משקפים את אותו אי-שוויון. בנוגע למונח "שליטה", לשון הפקודה אינה מחייבת את המסקנה שהשליטה על הרכוש חייבת להיות רצופה ויחידה. די בשליטה אפקטיבית. אם מתקיים גם התנאי השלישי, שלפיו אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהרופא הנתבע לא נקט זהירות סבירה, יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות כזו, יחול הכלל, והנטל להוכיח שלא הייתה התרשלות יעבור אל הנתבע; אם לא יעמוד בנטל, תיקבע אחריותו בנזיקין
(542ג – ז, 545א).
ב. (1) חוסר שוויון כאמור קיים גם כשנעדרים הרישומים הרפואיים. במקרה כזה עובר נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לו היו רשומות רפואיות כנדרש, היה קל לבררן, אל הרופא או אל המוסד הרפואי. הרופא (או המוסד) אשר לא ערך את הרישומים או לא שמר עליהם כנדרש הוא שגרם לנזק זה של היעדר הרשומות הרפואיות. בשל "נזק ראייתי" זה שנגרם נבצר מן התובע לברר ולהוכיח את העובדות הנוגעות לטיפול שקיבל ולמצב בריאותו במהלך הטיפול הרפואי (542ז – 543ב).
(2) במקרה דנן נוכח האירועים החריגים בזמן הזרקת חומר ההרדמה ובסמוך אחריה, אשר בסופם הביאו למצבה הקשה של המשיבה, היה נדרש שייערכו רישומים על מהלך הפעולות של הרופאים המטפלים ועל התגובה הפיזית של המשיבה להן. ברור הדבר שנתגלו אצל המשיבה תגובות ותופעות אשר היו צריכות למצוא ביטוי ברישום. היעדר כל רישום אשר יתעד התפתחות זו די בו כדי להעביר את נטל השכנוע אל המערערת בכל הנוגע לטיפול במשיבה ולתגובותיה לטיפול. רשומות רפואיות בנושאים אלה היו יכולות להיות מכריעות הן בשאלה אם הייתה התרשלות מצד הצוות הרפואי, הן בשאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות כזו לנזק הגופני שנגרם למשיבה (544ב – ד).
ג. (1) כלל הוא כי קיימת חובה על הרופא לספק למטופל את המידע הדרוש לו לביצוע החלטה מושכלת אם לבחור הליך רפואי זה או אחר. הפרתה של חובה זו עשויה להעמיד למטופל זכות לפיצויים בעילה של רשלנות (546א).
(2) במקרה דנן חתמה המשיבה על הסכמתה לניתוח ואף התקבלה בבית החולים ביום שקדם לניתוח לצורך הכנה לניתוח, הכוללת מתן הסברים על הניתוח. לאור עובדות אלה אין לקבל את קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי המשיבה לא ידעה על כוונת בית החולים לבצע את הניתוח, וכי הועמדה בפני מצב מוגמר בשלבים המוקדמים של הכניסה לחדר הניתוח. הצדדים אמנם מסכימים כי לא הוסברו למשיבה כל הסיכונים של הניתוח הקיסרי, עם זאת אין לדרוש מן הרופאים שהיקף ההסברים שניתנים למטופל יהיה מוחלט ויכלול סיכונים רחוקים ובלתי משמעותיים. ניתן לצמצם היקף זה לגדרם של סיכונים ממשיים בלבד, שהינם מהותיים בנסיבות העניין (546ב – ג).
(3) בכל מקרה, במקרה הנדון אין מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי הנדרש להוכחת אחריותו של מזיק בעוולה של רשלנות בגין אי-מתן הסברים מתאימים למשיבה (אם אמנם לא ניתנו הסברים כאלה). הקשר הסיבתי העובדתי מתמצה בדרישה להוכחה, על-פי מאזן ההסתברויות, כי התובע המטופל לא היה מסכים לטיפול אילו נמסר לו המידע הדרוש (546ד – ה).
ד. בית-המשפט המחוזי קבע כי העובדה שזריקת ההרדמה ניתנה על-ידי המתמחה, גם אם בפיקוחו של הרופא המומחה, היא התרשלות. קביעה זו אינה יכולה לעמוד. לא היו ראיות משכנעות שעל-פיהן היה בית-המשפט יכול לקבוע ש]
]>
