כליות הן בעצם איברי הפרשה, אשר תפקידן לסנן עודפי מים ופסולת מהדם. הוצאתם מהגוף נעשית בצורת שתן, אשר עובר דרך השלפוחית ומופרש מהגוף. הכליות ממוקמות מצידי עמוד השדרה, בצמוד לחלקה האחורי של הבטן.
בגוף האדם שתי כליות, אך יש ביכולתו של גופנו להתקיים עם כליה אחת בלבד.
כריתת כליה נעשית מסיבות שונות – כאשר החולה סובל מנזק חמור לכליות בשל מחלה, זיהומים, או מצב מולד. הסרת כליה נעשית גם לשם השתלתה באדם אחר. בתהליך זה מסירים כליה בריאה מתורם ומשתילים אותה אצל אדם הזקוק לה.
כאשר מחליטים לנתח ולהוציא את הכליה, ישנם שני סוגים של כריתה – כריתה רדיקלית, אשר כוללת מלבד כריתת הכליה כולה גם את בלוטות יותרת הכליה והשומן מסביב, וכריתה חלקית בה כורתים את קצוות הכליה. הניתוח החלקי הפך לשכיח יותר גם כאשר מדובר בגידול סרטני בכליה. המנתח מסיר רק את החלק הנגוע ברקמה סרטנית והאיבר הבריא נותר בגוף.
את הניתוח החלקי ניתן לבצע גם בלפרוסקופיה – המנתח מבצע 3 חתכים זעירים במקום 1 גדול, דרכם מוכנסת מצלמה ומכשירי ניתוח. שיטה זו נחשבת ליעילה בדיוק כמו השיטה "הקלאסית" של ניתוח פתוח, ובנוסף מספר הסיכונים המלווים את הניתוח פוחת דראסטית – יש פחות כאב, פחות סיכון לזיהום, והצלקות הנותרות הינן זעירות. חשוב לציין כי לעיתים כריתה לפרוסקופית עלולה להתפתח לניתוח פתוח לאור שיקול דעתו של הרופא המנתח.
לאחר הכריתה, בהתאם לסוג הכריתה שהתבצעה, משתנה משך האשפוז. במידה ומדובר בכריתה לפרוסקופית, מדובר ביומיים עד ארבעה. במידה ומדובר בניתוח פתוח, האשפוז נמשך לרוב כשבוע. הכליה הנותרת (במידה והלה בריאה) תפצה על אובדן חברתה ע"י הגברת פעילותה.
כאב במקום הניתוח רגיל לחלוטין, אך עם זאת ישנם מספר סיבוכים העלולים להתרחש בתום הניתוח – זיהום, פגיעה באיברים שכנים, דימום, סיבוכי הפצע הנוצר מהחתך, דלקת ריאות לאחר הפרוצדורה, ואף סיכון של אי ספיקת כליה אצל מטופלים אשר סובלים ממחלה כלשהי בכליות. ישנם מטופלים הנזקקים לתרופות קבועות לאחר מכן וחשים מוגבלים בתנועתם.
בסופו של יום, כריתת כליה היא הליך אשר עדיף להימנע ממנו ככל האפשר. אך לעיתים ניתוח זה נדרש בשל רשלנות רפואית של רופאים –
בפס"ד א 3194/01 זליג צפורה נ’ קופת חולים לאומית, תבעה אישה את קופה"ח בגין רשלנות רפואית, בשל אבחון לקוי של אבן בדרכי השתן. הסימפטומים שהצביעה עליהם כללו עצבנות, צריבה במתן שתן, כאבים בגב התחתון, בחילות וירידה במשקל. היא נבדקה ע"י רופאים שונים, ביניהם רופאת המשפחה, אורולוג ואורטופד. נראה כי רישום תלונותיה היה לקוי בחסר, בנוסף התובעת עצמה פסחה על מספר בדיקות אשר הופנתה אליהן, והרופאים סברו כי מדובר בתלונות הרלוונטיות לגיל המעבר. בשל האבחון המאוחר, נגרם נזק בלתי הפיך לכליה השמאלית של התובעת. בשל כך, היה צורך בכריתת הכליה. דעת המומחים סברה כי היה ביכולתם של הרופאים לאבחן את האבן כשנתיים טרם הניתוח. גם שנים לאחר הניתוח, עדיין מתלוננת התובעת על כאבים בגב התחתון, עליה ליטול תרופות לשיכוך כאבים הגורמות לה לטשטוש, ועדיין נדרשת לטיפול רפואי מתמד. בהמ"ש קבע כי בגין הכריתה, הצלקת והבקע שבאו בעקבות הניתוח, תקבע לתובעת נכות בסך 49.6%. קופה"ח תשלם פיצויים בגובה 70% בלבד מגובה הנזק שנקבע, משום שבכך שלא הלכה הנתבעת לבדיקות אשר נדרשה אליהן, יש לראות בה אשם תורם לאבחון המאוחר.
