נפילה של ילד במדרגות ציבוריות המובילות מגן הילדים לביתו

בית משפט השלום בחיפה ת"א 2045-08 פלוני(פסול דין) ואח' נ' עיריית אלשגור ואח'
בפני סגן הנשיא השופט יעקב וגנר
21 מאי 2012 התובעים
1 פלוני (קטין )
ע"י הוריו ואפוטר ופיו הטבעיים
2 ח.ב.
3 א.ב. נגד הנתבעות 1 עיריית אלשגור
2 הראל חברה לביטוח בע"מ נגד הצדדים השלישיים 1. ב.ח
2. ב.א. פסק דין נתוני רקע ועובדות

1. התובע מס' 1 (להלן: "התובע"), יליד שנת 2000, הגיש תביעה זו באמצעות הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים, תובעים מס' 2 ו –3 וצדדי ג' מס' 1 – 2' (להלן: "התובעים"), כנגד הנתבעות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, ביום 1.12.05 עת נפל במדרגות ציבוריות המובילות מגן הילדים (להלן:"הגן") לביתו, בכפר בענה ונגרמו לו נזקי גוף; פגיעה בעינו השמאלית (להלן: "התאונה"). 2. לטענת התובעים ביום 1.12.05 חזר התובע מהגן והלך לכיוון ביתו, כאשר בדרכו הוא עבר במדרגות ציבוריות. תוך כדי עלייה במדרגות, ניסה התובע להחזיק במעקה אולם לאור מבנה המעקה והמדרגות הלקויים, כשל התובע ונפל במדרגות לכיוון שטח האדמה הפתוח. בשטח האדמה היו אבנים, וכאשר התובע נפל הוא נפגע בעינו השמאלית מאחת האבנים בשטח ונגרמה לו נכות צמיתה עקב כך. לטענתם, התאונה ארעה במקום אשר נמצא תחת פיקוחה של הנתבעת ואירוע התאונה מתיישב יותר עם אי שמירתה של הנתבעת על זהירות סבירה מאשר עם שמירתה על זהירות סבירה ועל כן חלה על הנתבעת חובת ההוכחה להעדר רשלנות מצידה. זאת ועוד, לטענת התובעים התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותה וחוסר זהירותה של הנתבעת ושל עובדיה או מי מטעמה, וכן בהפרת חובות חקוקות.

עוד נטען ביחס לעדותו של התובע 2, מר ב. יש לתת משקל לעובדה כי הוא אינו שולט בשפה העברית. לפיכך, כך לטענתם, כל סתירות, ככל שישנן בעדותו נובעות כתוצאה מקשיי שפה ותו לא. התובעים מס' 2 ו – 3, אשר כנגדם הוגשה הודעת צד ג' ע"י הנתבעות טענו כי הנתבעת מס' 1 הינה האחראית הבלעדית לקרות התאונה ואין לייחס להם כל רשלנות או אשם תורם לקרות התאונה. לטענת תובעים מס' 2 ו – 3' הסיבה לתאונה ולנזקו של התובע אינה קשורה לכך שכילד בן 5 במועד אירוע התאונה לא לווה על ידם בדרך מהגן, אלא הליקויים במבנה המדרגות והעדר מעקה תקין במקום התאונה. 3. הנתבעות כפרו בנסיבות אירוע התאונה ובאחריותן לאירועה. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובעים.
לטענת הנתבעות התובעים כלל לא הוכיחו את תביעתם ואף מחומר הראיות עולה כי מדובר באירוע שכלל לא התרחש וחבלת התובע הנטענת אינה בזיקה לנתבעות. לאירוע הנטען לא היו עדים, ולמעשה מדובר בעדות שמיעה שהיא גם עדות יחידה של בעל דין לה אין כל סיוע. עדותו של מר ב., אבי התובע, הייתה לטענת הנתבעות מתחכמת ובלתי אמינה, תוך ניסיון להסתיר פגיעות ופציעות עבר. כמו כן מהמסמכים הרפואיים שנכתבו סמוך לאירוע הנטען, עולות סתירות רבות ותמיהות נוספות לגבי גרסת התובעים. זאת ועוד, לטענת הנתבעות התובעים לא רק שלא הצליחו לבסס את הפן העובדתי של תביעה זו, אלא לא ביססו גם את הפן המשפטי. לטענתן היה במקום הנפילה הנטען מעקה אשר עומד בדרישות הדין ואין כל התרשלות של נתבעת מס' 1. בנוסף נטען כי במידה וכן תוטל אחריות הרי יש להטילה על הורי התובע, קרי תובעים מס' 2 – 3, שכן כהורי התובע היה עליהם ללוות את ילדם בן ה – 5 מהגן לביתו ולא להניח לו לחזור לבד ללא ליווי. דיון:
4. ראשית יש לקבוע את העובדות שהינן שנויות במחלוקת. האם התובע אכן נפל במדרגות בדרכו הביתה מהגן או האם הפגיעה בעינו נגרמה בנסיבות אחרות כפי שטוענת הנתבעת? גרסתם התובעים בתצהיר (ת/1) הינה כי התובע נפל במדרגות (צילומים נספח א' לחוו"ד ת/3) כאשר חזר מהגן והלך לכיוון ביתו. כתוצאה מהנפילה נפגע התובע בעינו השמאלית מאחת האבנים בשטח. בעדותו בעמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.11 (לשם נוחות הדיון כל ההפניות לפרוטוקול יהיו לדיון מיום 26.6.11) חזר התובע על גרסתו הנ"ל:
"ש. תספר לנו מה קרה?
ת. הלכתי הביתה מהגן ובמדרגות רציתי להחזיק במעקה, לא יכולתי נפלתי בצד שמאל.
ש. מה קרה אחר כך?
ת. שמתי את היד על העין והתחלתי לבכות והלכתי הביתה.
ש. ומה קרה?
ת. לקח אותי אבא שלי והרים אותי…" 5. תובע מס' 2, מר ב. , אביו של התובע, השלים את התמונה לגבי ההתרחשויות הסמוכות לקרות התאונה (בעמ' 14 לפרוטוקול) עת השיב לשאלות בעניין זה:
"…ת. הוא חזר בוכה והיד על העין השמאלית. הוא אמר שהוא נפל על המדרגות. פתחתי את היד מעל העין, קראתי לאשתי הושבנו אותו לא ראינו שירד לו דם או שצריך לקופת חולים, לא היה סימן שהוא קיבל מכה בעין, למחרת בשעה 08:00 היה כמו פס לבן ונבהלנו לכן לקחתי אותו ישירות לקופת חולים לד"ר נאדרה ומשם נשלחנו לבית החולים.
ש. גם שם סיפרת שהילד נפל על מדרגות ?
ת. נשאלתי איך הוא קיבל מכה, אמרתי לו שהוא נפל מהמדרגות… " על גרסה זו חזר תובע מס' 2 גם בתצהירו (ראה: ת/1) ושוב בעדותו (עמ' 17 לפרוטוקול):
"… ת. כאשר פתחתי את הדלת לילד והיד היתה על העין שאלתי אותו מה קרה לך, אמר שהוא נפל במדרגות.
ש. אולי הוא נפל במדרגות של הבית?
ת. מה פתאום? אנו מדברים על הגן מה אתה מדבר על הבית. הוא היה בגן לא בבית. הוא סיפר שהוא נפל במדרגות. לקחתי אותו וקראתי לאשתי לראות ביחד למה הוא בוכה. לא ראיתי דם, אשתי לקחה לו עכשיו אני זוכר לקחה מגבת רטובה ושמה לו על העין.
ש. מה הדבר הראשון שהילד סיפר לך ?
ת. הוא אמר שהוא נפל על המדרגות.
ש. כל הזמן הוא סיפר שהוא נפל על המדרגות?
ת. פעם אחת שאלתי והוא ענה לא כל הזמן שאלתי אותו איפה הוא נפל… " 6. בטופס הפנייה לחדר המיון (נ/6), נרשם כי התובע קיבל מכה בעינו השמאלית. לא צוינה כל נפילה במדרגות ואף צוין כי התובע נפצע מספר שעות לפני קבלתו וזאת למרות גרסת התובעים כי פנו לקבלת טיפול רפואי רק למחרת הפציעה. הנתבעות מפנות למסמך נוסף והוא טופס התביעה במוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בו ציין מר ב. כי התובע נפצע כאשר נפל בכביש בחזרתו מהגן (ראה: נ/4). לכן לטענת הנתבעות יש בחוסר ההתאמות הללו, יש כדי להוכיח כי גרסת התובעים לנסיבות קרות התאונה שקרית. אינני מקבל טענות אלה של הנתבעת.
כידוע, במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא). על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב – 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 – ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864).
7. לאחר ששקלתי את כלל העדו יות הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובעים עמדו בנטל הנדרש ועל כן הנני מקבל את גרסתם לקרות אירוע התאונה. לטעמי, אי ההתאמות בין הגרסאות הינן זניחות. יכול להיות שהרופאים המטפלים לא רשמו את נסיבות התאונה כפי שסופרו להם במלואן אלא הסתפקו בציון הפציעה והיא – פגיעה בעין. כמו כן ישנה אפשרות שהתובעים כלל לא פירטו את נסיבות התאונה לרופאים המטפלים. אין בעובדה זו כדי לערער את גרסתם. אכן התובע הגיע לחדר המיון שעות לאחר הפגיעה, למחרת היום אולם היה לכך הסבר מניח את הדעת ולפיו רק בבוקר איבחנו הוריו בפס לבן בתוך עינו ונוכחו לדעת כי מדובר בפגיעה רצינית בעין השמאלית. ובנוסף התרשמתי כי יש ממש בטענת התובע 2 שהוא מתקשה בשפה העברית. כאשר נשאל בעדותו מדוע לא סיפר את כל השתלשלות האירוע בבית החולים ענה בעמ' 16 לפרוטוקול:
"ש. למה בבית החולים סיפרת את מה שסיפרת ולא הזכרת נפילה, כביש מדרגות כלום?
ת. כל הזמן חשבתי על הילד מה יש לו בעין אם כל כך דחוף הניתוח. מה זה קשור? זה מה שהדאיג אותי…" בסיכום פרק זה, נחה דעתי כי על סמך עדויות וראיות התובעים התאונה יכולה הייתה להתרחש כפי שתוארה גירסה אשר לא ממש נסתרה בראיות הנתבעת. הגרסה נתמכת במסמכים שונים (ראה: ת/1 על שלל נספחיו) וכן בעדותם של התובעים. על כן הנני מקבלה בכל הנוגע לנסיבות קרות התאונה.
8. מעבר לדרוש אציין כי לגבי טענת המרמה שמעלה הנתבעת אציין כי נטל ההוכחה בטענת מרמה, גבוהה ולא הוכח במקרה זה. במישור האזרחי נוהגת בנסיבות מיוחדות מעין מידת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית המקובלת לבין מידת ההוכחה הפלילית, מעין "מידת הוכחה מוגברת", אשר זכתה לכינוי "דרגת ביניים" או "רמת ביניים". כאשר הנתבעות מעלות טענת הגנה המייחסת לתובעים עבירה פלילית, מדובר בטענות המייחסות ליריבם ביצוע עבירות רציניות, המטילות עליהם סטיגמה ושיש עימן משום קלון. משקלן הסגולי ("כמותן" או "רצינותן") של הראיות הדרושות לעמידה במידת ההוכחה הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ולרצינותו של העניין הטעון הוכחה. על משקל הראיות בעניין שהוא 'רציני' יותר, להיות גדול יותר. בענייננו, מדובר בטענת הגנה, המייחסת לתובעים מעשה בעל גוון פלילי, ועל כן 'רצינותו' גדולה יותר מאשר מעשה שאינו נושא גוון כאמור. על כן, נדרש מהנתבעות להביא כמות ראיות רבה יותר, במשקל גדול יותר, בהשוואה לדרוש בהוכחת טענות ללא גוון פלילי (ראה: י. קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי, תשנ"ט – 1999] עמ' 1316 – 1319). במילים אחרות, טענת תרמית היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע כאמור, בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית. את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין (ראה והשווה: ע.א. 400/86 עזבון המנוח בן-ציון קריגר נגד ד"ר סבינה שטנה פ"ד מ"ב(4) 500, 504 ). הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע.א. 475/81 זיקרי נ. כלל פ"ד מג(1) 589, עמ' 600-599). עול ההוכחה לעניין טענות המרמה הינו "כבד למדי" (ע.א. 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח אסעד פ"ד מו(1) 491, 500). במקרה שלפניי, לא שוכנעתי כאמור, כי הנתבעות עמדו בנטל "הכבד למדי" המוטל עליהן להוכיח מרמה מצד התובעים. משקלן של הראיות שהובאו כנגד התובעים "אינן ראיות בעלות משקל רב וכבד" והנתבעות לא הצליחו להביא "הוכחה קרובה לוודאות" ולטעמי לא הוכחה כל תרמית ובודאי לא הוכחה "על כל חלקיה ופרטיה ועל כל תגיה ודקדוקיה" – כפי שדורשת הפסיקה הנ"ל. לפיכך טענותיהן בעניין זה נדחות. אחריות הנתבעות:
9. באשר להיבט המשפטי; הנתבעת 1 רשות מקומית חובתה לדאוג למעברים בטוחים ולהסיר מכשולים בשטחים ציבוריים, מעוגנת בפקודת העיריות (כאשר הפקודה מוחלת על רשויות מקומיות באמצעות צווים) בסעיף 235(3) לפקודה לפקודת העיריות [נוסח משולב] (להלן: "הפקודה") נקבעה חובתה של העירייה לדאוג להסרת מכשולים וכן לנקוט "אמצעי זהירות נאותים, נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות" (ראה: סעיף 235(5) לפקודה). סעיף 249 לפקודה מקנה לעירייה סמכויות ובהם: לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור. מעשיה ומחדליה של הרשות המקומית יבחנו בהתאם לנסיבות העובדתיות והמשפטיות של כל מקרה ומקרה. סוגיית חובת הזהירות של רשות מקומית פותחה בין היתר בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113 עת יצר בית המשפט אבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית (להלן: "פרשת ועקנין"). קביעת האחריות בעוולת הרשלנות נעשית בשלבים, כאשר יש לבחון ראשית האם המזיק חב חובת זהירות (על שני היבטיה) המושגית ואח"כ הקונקרטית לניזוק. המבחן שיש להפעיל הוא מבחן הציפיות. 10. ההיבט הראשון הוא ההיבט העקרוני, הבוחן למעשה את חובת הזהירות המושגית – יש לבחון האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות? הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי מקום בו ניתן לצפות נזק כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה. חובה זו נועדה לאפשר קביעתה של מדיניות שיפוטית. כבר נקבע בפרשת ועקנין כי הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלים, יכולים ל] ]>