תביעה על רשלנות רפואית בניתוח קטרקט- פסק דין

 

בית משפט השלום בירושלים

ת"א 11358-08 פלוני נ' התדרות מדיצינית הדסה

 

בפני

כב' הסגן נשיאה כרמי מוסק

התובע

פלוני

נגד

הנתבעת

הסתדרות מדיצינית הדסה

פסק דין

 

א. רקע עובדתי

 

1. התובע, יליד1987. כשהיה כבן 3 שנים הבחינו הוריו בבעיה שנוצרה לו בעין שמאל שכללה פזילה וכתם לבן באישון. התובע אובחן כסובל מקטרקט. . לאחר התייעצויות שערכו הוריו של התובע הם החליטו לפנות לפרופ' בן עזרא ז"ל מבית החולים הדסה בירושלים כדי שיבצע את הניתוח בעינו של התובע .

 

2. הורי התובע נפגשו עם פרופ' בן עזרא ביום 23/4/91. התובע נבדק על ידו ונמצא כי הוא סובל מעכירות קשה בעדשה בעינו השמאלית ופזילה באותה עין. התובע אובחן כסובל ממחלת PHPV בה הזגוגית וכלי הדם היוצאים מעצב הראיה ומגיעים לעדשה אינם נספגים ועל כן נגרמת אותה עכירות.

 

3. פרופ' בן עזרא הציע לבצע ניתוח ולהשתיל לתובע עדשה מולטיפוקאלית. בשיחת הייעוץ שהתקיימה אמר פרופ' בן עזרא ז"ל כי עד אז השתיל 16 עדשות מן הסוג הזה וכל ההשתלות עברו בהצלחה גדולה. הוא ציין בפני ההורים כי קיבל את העדשות מהיצרן ועל כן לא יחויבו בעלות העדשה. במכתב שערך ומסר להורי התובע כתב כי הוא מציע לבצע ניתוח של השתלת עדשת MIOL אותה הוא חוקר. נאמר במכתב כי הניתוח דחוף, וכי ההורים החליטו לחכות לשובו של פרופ' בן עזרא מנסיעה בחו"ל בעוד כחודש.

 

4. הוריו של התובע החליטו שפרופ' בן עזרא ינתח את התובע במסגרת שר"פ.

 

5. לדברי ההורים השיקול המכריע לביצוע הניתוח שהוצע היה שהתובע לא יזדקק לניתוח נוסף בעתיד וזאת לעומת ניתוח קטרקט רגיל שהיה מחייב ניתוח נוסף בעתיד. פרופ' בן

 

6. — סוף עמוד 1 —

 

7. עזרא, הספיק להשיב לשאלון טרם נפטר, בו השיב כי טענה זו אינה נכונה כלל. לא ניתן להכריע בעניין זה מאחר ופרופ' בן עזרא הלך לעולמו טרם יכול היה להעיד. לכך מצטרף השיהוי הרב בהגשת התביעה. לפיכך, אין בידי לקבל טענה זו של התובע והוריו.

 

8. ביום 26/5/91 אושפז אורי בבית החולים הדסה עין כרם. ביום 27/5/91 ניתח אותו פרופ' בן עזרא בעינו השמאלית ניתוח קטרקט והשתלת עדשה קשיחה מולטיפוקלית.

 

9. על פי המסמכים הרפואיים התובע נותח והוצא הקטרקט מעל העין השמאלית. לאחר שאיבת העדשה העכורה, נתגלה PLAQUE קשה בקוטב האחורי של העדשה עם המשך לתוך הזגוגית. בוצעו מספר פעולות ניתוחיות בתוך העין ולאחר מכן הושתלה העדשה.

 

10. למחרת הניתוח, ולאחר בדיקות וביקורת, שוחרר התובע לביתו.

 

11. לפני השחרור נבדק התובע על ידי פרופ' בן עזרא שמצא כי העין שקטה, הקרנית שקופה, האישון גדול והעדשה יושבת היטב במרכז האישון. על פי עדויות המומחים נהוג לבצע בבדיקה שכזו לפני השחרור בדיקה לוודא שאין דלף בעין בעזרת ספוג. הבדיקה שגרתית ופשוטה. יש להניח כי בדיקה זו בוצעה למרות שאין על כך רישום מאחר ומדובר בבדיקה שגרתית. כמו כן לא הועלתה טענה כי התובע שוחרר עם דלף בעין. ניתנו להוריו של התובע הנחיות להוריד את החבישה מהעין המנותחת לאחר מספר ימים ולהזליף טיפות לעין המנותחת, להתחיל ולכסות את העין הימנית הבריאה ברטייה כדי שהתובע יתרגל להפעיל את העין השמאלית וכדי למנוע תופעה של עין עצלה.

 

12. בעת השחרור מבית החולים נקבע מועד לביקורת אצל פרופ' בן עזרא ליום 11/6/91.

 

13. במהלך השבועיים שבין השחרור מבית החולים ועד לבדיקה היה התובע בהשגחת הוריו. אמו של התובע הייתה למעשה צמודה אליו, למעט זמנים קצרים בהם הלכה לשירותים וכדומה. היא דאגה לטפל בו ובמיוחד להזליף לעינו טיפות שמונה פעמים ביום וזאת על פי הוראת פרופ' בן עזרא.

 

14. יום לפני מועד הביקורת הצפוי הבחינה אמו של התובע בנקודה חומה מעל לאיריס בעינו השמאלית. הביקורת הייתה ביום שלמחרת ועל כן המתינו הורי התובע למועד זה.

 

15. ביום 11/6/91 הובא התובע לביקורת אצל פרופ' בן עזרא ז"ל, תוך כדי הבדיקה הסבו ההורים את תשומת לבו של פרופ' בן עזרא לנקודה החומה בעין.

 

16. פרופ' בן עזרא הסביר כי קורה שבניתוחים מסוג זה נפתח תפר ואז פרץ החוצה חלק מהאיריס. פרופ' בן עזרא אמר להורים כי יש צורך להכניס את התובע לניתוח תיקון דחוף בהרדמה כללית.

 

17.

 

18. — סוף עמוד 2 —

 

19. בערב, התובע הועבר לחדר הניתוח ונותח על ידי פרופ' בן עזרא ז"ל שבסיום הניתוח יצא והודיע להורים שעכשיו הכול בסדר. לדבריו הוסיף תפרים כדי למנוע חזרה של המצב שהיה.

 

20. התובע עבר ביקורת לאחר מכן אצל פרופ' בן עזרא שמצא כי האישון משוך מעט כלפי מעלה. העדשה שהושתלה במקומה. בשנת 2001 נבדק התובע אצל ד"ר אירן ענתבי שמצאה כי חדות הראיה היא 6/12 ללא עדות לפזילה.

 

21. אין מחלוקת כי לתובע נגרם לראייתו בעין שמאל ופגם אסטטי בעינו.

 

22. הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים מטעמם וכן מונה מומחה מטעם בית המשפט. המומחים נחקרו על חוות הדעת. בהמשך תידונה הטענות שהעלו הצדדים והתייחסות המומחים לטענות אלה.

 

23. לאחר הניתוח התברר להורי התובע כי עתה האיריס אינו שלם חלקו העליון חסר והאישון משוך כלפי מעלה.

 

24. להשלמת התמונה – הניתוח הראשון נועד להתגבר על עכירות שהייתה בעדשה בעינו של התובע. לצורך כך הושתלה בניתוח עדשה לאחר שהוצא פלאק פיברוטי שהיה מאחורי העדשה הטבעית. האיריס או הקשתית נמצאים לפני העדשה הטבעית משני צדדיה. תפקיד האיריס לתת את הצבע לעיניים. אין מחלוקת כי הכתם החום נוצר לאחר שהאיריס פרץ את התפרים, או תפר שבוצעו בניתוח הראשון או נכנס בין התפרים, על פי הגרסאות השונות שמופיעות במסמכים הרפואיים שהוגשו. בניתוח המתקן נחתכו החלקים של האיריס שפרצו החוצה. ובוצעה תפירה נוספת.

 

25. אין מחלוקת כי באותה עת היה פרופ' בן עזרא אחד המומחים הבכירים בישראל בתחום רפואת העיניים, ניתוחי עיניים ועל פי טענת הנתבעת באותה עת היה היחיד שביצע ניתוחים מסוג זה שביצע בתובע.

 

ב. טענות המומחים בתמצית

 

26. מומחה התובע פרופ' בן סירה טען בחוות דעתו כי הייתה התרשלות בניתוח הראשון בכך שלא בוצע אירידוקטומי, לא בוצעו מספיק תפרים בעין, לא נערך אחר הניתוח מעקב רפואי הולם תחת אשפוז, בפרט כאשר מדובר בילד רך בשנים הזקוק להזלפת טיפות מס' רב של פעמים במשך היום, הביקורת נקבעה לאחר טווח זמן ארוך מידי, לא ניתנו הוראות מתאימות להורים בעת השחרור מבית החולים. עקב כל אלה נגרמה לתובע דלקת בעין שיצרה לחץ תוך עייני שדחף את האיריס החוצה בין תפרי הניתוח. בניתוח השני נעשה תיקון לקוי והקשתית-איריס נשארה דבוקה לפצע הניתוח.

 

27.

 

28. — סוף עמוד 3 —

 

29. פרופ' טרייסטר מטעם הנתבעת וכן ד"ר רוזנמן מומחה בית המשפט חלקו על טענות אלו וקבעו כי הניתוחים היו תקינים ובוצעו כראוי. לדעתם הפריצה של האיריס נגרמה עקב מכה או שפשוף בעין התובע.

 

30. להלן נדון בטענות הצדדים והמומחים.

 

ג. ביצוע הניתוח הראשון – האם היית ההתרשלות באי ביצוע אירידקטומי דבר שגרם ללחץ פנימי בעין ויציאת האיריס בין התפרים

 

31. פרופ' בן סירה טען כי היה צורך לבצע אירידקטומי כלומר קיצור האיריס. לטענתו עקב כך נוצרה דלקת דבר שגרם ללחץ תוך עיני. האיריס נדחף בין שני תפרים ונגרם "איריס פרולפס". פרופ' בן סירה חזר על דבריו אלה גם בחקירתו בבית המשפט. מעדות פרופ' טרייסטר עלה כי האירדקטומי של האיריס נועד כדי למנוע "פופילרי בלוק" שגרם ללחץ התוך עיני. יחד עם זאת, העיד פרופ' טרייסטר כי יש מנתחים שביצעו אירדקטומי יש כאלה שלא ביצעו.

 

32. התובע טוען כי הייתה חובה להסביר להוריו על שתי האפשרויות הנ"ל דבר שלא נעשה. אין רישום רפואי כי הנושא הוסבר.

 

33. נקדים ונאמר כי התובע סבל ממום וללא ספק היה צורך בטיפול ניתוחי. על כך אין חולק. פרופ' טרייסטר וכן ד"ר ענתבי שהעידה מטעם הנתבעת סברו כי המום היה קשה, והשתלת העדשה, הביאה לתוצאה של ראיה 6/12 שהוגדרה על ידי פרופ' טרייסטר כתוצאה טובה מאד ועל ידי ד"ר ענתבי כנס רפואי.

 

34. פרופ' בן סירה העיד בחקירתו כי היה צורך בניתוח דחוף בעת שפרופ' בן עזרא בדק את התובע. (עמ' 86 ש' 5-16).

 

35. המסקנה היא כי ברור לכל שהיה צורך בניתוח. המחלוקת היא באשר לסוג הניתוח ודרך ביצועו.

 

36. אין חולק כי פרופ' בן עזרא נחשב מומחה בתחום ניתוחי עיניים בילדים והוא בחירה ראויה ביותר לבצע את הניתוח מבחינת מיומנותו וכישוריו. (עדות פרופ' בן סירה עמ' 85 ש' 9-18).

 

37. לעניין האירדקטומי, לא הוצגה אסמכתא רפואית ממנה עולה כי חובה לבצע הליך שכזה בעת הניתוח אותו עבר התובע. פרופ' טרייסטר אמר כי הדבר אינו מתחייב וכך גם ד"ר רוזנמן. לפיכך, יש לקבוע כי התובע לא הוכיח שהייתה זו פרקטיקה רפואית מחייבת לנהוג כך.

 

38.

 

39. — סוף עמוד 4 —

 

40. שאלה אחרת היא האם אכן עקב כך שלא בוצע אירידוקטומי של האיריס נוצר אותו פופילרי בלוק שגרם ללחץ התוך עיני שהביא לאיריס פרולפס ובהקשר זה, האם הייתה חובה על המנתח להציג בפני ההורים את האפשרות של ביצוע אירידוקטומי.

 

41. יאמר מיד, כי אין לפני ראיה ממנה ניתן להגיע למסקנה כי אכן נוצר בעין פופילרי בלוק. ד"ר רוזנמן שדן בסוגיה זו הביע דעתו כי בניתוח מסוג זה אין כלל הכרח לבצע אירידוקטומי. לפיכך, אינני סבור כי הייתה פרקטיקה רפואית שחייבה לבצע אירידוקטומי או כי הוכח שאי הביצוע גרם לפופילרי בלוק בעין. מאחר ושיטת הניתוח בה נקט פרופ' בן עזרא, לצורך השתלת העדשה, היא שיטה מקובלת, אינני סבור כי היה מקום להציג בפני ההורים את האפשרות לבצע אירידוקטומי שהרי, יש גם גבול לעומס הפרטים שיש להציג בפני המטופל, יש לבחון עניין במבחני היגיון ושכל ישר, אחרת אין סוף לכמות המידע והפרטים שניתן להציג בכל הליך רפואי ויהיה זה הפשוט ביותר.

 

42. לאור כל זאת, אינני סבור כי הייתה התרשלות כלשהי בכך שלא בוצע אירידוקטומי בניתוח הראשון.

 

ד. הרישומים הרפואיים הנוגעים לניתוח הראשון

 

43. לאחר שמיעת הראיות לרבות חקירת המומחים וד"ר ענתבי, עולה כי חסרים ברישומים הרפואיים נתונים מהותיים הנוגעים ללב המחלוקת שבין הצדדים. אין ברישומים הרפואיים נתונים בגבר גודל החתך שבוצע, מספר התפרים, חומר חוטי התפירה כאשר בניתוח השני אנו למדים על מספר התפרים והשימוש בחוטי משי, שימוש שהתברר כבעייתי בעיני ד"ר ענתבי שסברה כי יש להשתמש בחוטי ניילון שהם חזקים יותר.

 

44. מחקרית ד"ר ענתבי (6/7/11 עמ' 177-178) עולה כי היא מסכימה שאותם פרטים חסרים, ואותם פרטים היו אמורים להיות בפרוטוקול הניתוח הראשון. על פי הפסיקה, גם אם המטפל הוא רופא ותיק עליו למלא את כל הפרטים הדרושים ברישום הרפואי שהוא עורך. סבורני כי בניתוח מסוג זה שבוצע בעינו של התובע, רישום אורך החתך, מספר התפרים, חומר חוט התפירה, הם רישומים מהותיים. עוד עלה כי פרופ' בן עזרא לא ערך בעצמו את הרישומים אלא רופאים מתמחים שהיו בעת הניתוח. מדובר ברופאים מחו"ל – דרום אמריקה ואפריקה. על חלק מהרישומים פרופ' בן עזרא לא חתם כלל. דוגמא נוספת היא להבדל בין כמות הטיפול בטיפות בתקופה מהשחרור ועד הביקורת שנקבעה על ידי פרופ' בן עזרא, לבין מה שנרשם במכתב השחרור. ד"ר ענתבי בחקירתה ציינה כי הרישום במכתב השחרור שונה מהרישום שערך פרופ' בן עזרא בעניין זה. כמו כן ציינה כי מתן כמות נמוכה יותר של טיפות מהמומלץ עלולה לגרום לדלקת, שהרי מטרת הטיפות היא מניעת דלקת לאחר הניתוח. (6/7/11 179-181). שוב עדים אנו לליקוי ברישום הרפואי. ההורים קיבלו את מכתב השחרור, ויש להניח כ נהגו על פי האמור בו ביחס לטיפול בטיפות. אחד הגורמים האפשריים ללחץ תוך עייני הוא דלקת, כפי שסבר פרופ' בן סירה. גורם זה לא נשלל על ידי

 

45. — סוף עמוד 5 —

 

46. המומחים האחרים כיוצר לחץ תוך עייני אלא שהם העדיפו לסבור כי היה לחץ חיצוני. הנה כי כן, הליקויים ברישום הרפואי לא רק שיוצרים במקרה זה חוסר ראייתי אלא יכולים גם להטות את הכף לכיוון ההסיבה ליצירת אותו לחץ תוך עייני. ראוי לציין כי פרופ' טרייסטר סבר שכלל לא היה מקום לטיפול האינטנסיבי בטיפות אנטיביוטיקה, היינו טפטוף 8 פעמים ביום, מאחר והדבר יוצר סיכון לפגיעה בעין. לטעמו גם הזלפה 5 פעמים ביום מספקת. לעומתו, קיימת ההמלצה של פרופ' בן עזרא, כאשר גם ד"ר ענתבי סבורה כי מינון נמוך יותר עלול לגרום לדלקת. מכל מקום, נותרנו עם אותה סתירה ברישום הרפואי, שאין לה כל הסבר.

 

47. החוסר ברישום הרפואי משפיע על שאלת ההתרשלות, אם הייתה כזאת, כפי שיבואר בהמשך.

 

ה. האם הייתה התרשלות בביצוע התפרים בניתוח הראשון

 

48. מטרת התפרים היא לסגור את פצע הניתוח ולמנוע יציאה של חלקים פנימיים החוצה דוגמת האיריס. – כך עולה מעדויות המומחים.

 

49. פרופ' טרייסטר וד"ר רוזנמן סברו כי האיריס יצא בין התפרים עקב מכה או לחץ חיצוני שהופעל על העין. גם פרופ' בן עזרא סבר כך כאשר ראה את התובע בביקורת הראשונה, שהייתה כאמור לפני הניתוח השני. הוא העלה התרשמות זו על הכתב. ראה גיליון המחלה מיום 11/6/91.

 

50. לעומת זאת, פרופ' בן סירה סבור כי עקב הדלקת שנוצרה בעין נוצר אותו לחץ תוך עיני שגרם ליציאת האיריס בין התפרים.

 

51. טוען התובע, כי התפרים נועדו למנוע אפשרויות אלה ובין אם סברה אחת נכונה, או סברה אחרת, התפרים כשלו במילוי תפקידם. על המנתח לצפות אפשרות אירועים אלה, לרבות לחץ חיצוני על העין, שעה שמדובר בילד קטן, שעה שיש להזליף טיפות 8 פעמים ביום ועל כן לתפור מס' תפרים מספיק שימנע אפשרויות אלה.

 

52. התובע מפנה לעדויות ההורים ובפרט האם, על כך שטיפלה בתובע בעדינות, במסירות תוך הזלפת הטיפות ללא הפעלת לחץ על העין. לדברי האם היא הייתה מודעת לחשיבות השמירה על העין המנותחת. מוסיף התובע וטוען כי ההורים ביצעו את הניתוח דרך שר"פ ואם היה אירוע חריג בבית לאחר הניתוח, כמו מכה בעין או לחץ קיצוני היו פונים מיד למנתח.

 

53. התובע מדגיש כי לאחר שיחה עם ההורים כתב פרופ' בן עזרא במכתב לרופא המטפל מיום 24/7/91 כי לא ניתן לגלות את סיבת התופעה והחשד היה כי התפרים נפתחו. עניין הלחץ או המכה בעין לא חזר במכתב זה. לטעמי, מכתב זה שהוא הפניה לרופא המטפל ובא לאחר

 

54. — סוף עמוד 6 —

 

55. המסמך מיום 11/6/91, ולאחר הניתוח השני, הוא בעל משקל רב יותר ועל כן יש לקבל את האמור בו מפי פרופ' בן עזרא עצמו, היינו כי התפרים נפתחו. יודגש כי במכתב השחרור, לאחר הניתוח השני, אין אזכור כלשהו למכה בעין או לחץ חיצוני שגרם ליציאת האיריס בין התפרים.

 

56. מומחה הנתבעת וכן המומחה מטעם בית המשפט העלו אפשרות למכה חיצונית שגרמה לפתיחת התפרים עקב כך שהתובע השתולל או היו מלחמות אתו בעת הזלפת הטיפות. האם העידה בבית המשפט ושללה אפשרויות אלה. לדבריה היא הזליפה את הטיפות בעדינות ובמיומנות והתובע לא השתולל.

 

57. בהקשר זה אומר, כי אילו היה חשש שכך יהיה, היה ראוי לאשפז את התובע בבית החולים תחת השגחה ומתן טיפות על ידי איש צוות מיומן. עצם העובדה שהתובע שוחרר, ונקבעה ביקורת בטווח של 15 יום מלמד כי לא התעורר חשש שכזה כלל.

 

58. לפיכך, עומדת עדות האם והאמור לעיל מול ההנחה כי התובע השתולל או העין נחבלה בעת הזלפת הטיפות. סבורני כי מדובר בהנחה בלתי מבוססת שלא ניתן לקבלה ובכל מקרה היה על מנתח מיומן לצפות אפשרות שכזו, לתפור מס' מספיק של תפרים בעלי חוזק מספיק, או לא לשחרר מיד מבית החולים.

 

59. עוד יודגש, כי בניתוח השני הוספו תפרים. ד"ר רוזנמן הסכים כי הדבר נעשה למנוע הישנות התופעה. אם כך, עובדה זו מלמדת כי בניתוח הראשון, לא הושמו תפרים בכמות מספקת. (ראה עדות ד"ר רוזנמן עמ' 52-56 התומכת בגישה זו).

 

60. פרופ' טרייסטר הסביר כי אם ילד משתולל ומתנגד להזלפת טיפות יש להחזיק בראשו בחוזקה למשל על ידי השמת הראש בין רגלי הרופא. אומר כי מדובר בהיגיון פשוט של נקיטת מעשה למנוע את הנעת הראש וגרימת נזק לעין. על כן, סבורני כי אם התובע, הייתה מנסה לעשות כן, או משהו דומה, ובוודאי לא מזליפה טיפות בכוח תוך שהתובע מתנגד ומזיז את ראשו ביודעה כי הדבר מסוכן. לפיכך, יש לשלול את הטענה כי "מלחמות" עם התובע ולחץ חיצוני רב גרמו לפריצת האיריס דרך התפרים. לכך יש להוסיף את עדותו של ד"ר אירן ענתבי מטעם הנתבעת. ד"ר ענתבי משמשת כמנהלת המרכז למחלות עיניים בהדסה. בעדותה הסבירה כי מעיון במסמכים הרפואיים היא למדה שלא הייתה קריעה של תפר. לדעתה, אם היה לחץ תוך עיני היו נגרמים כאבים עזים ועל כן היא שוללת אפשרות זו. לדעתה, האיריס פרץ עקב לחץ קל, כי לא הייתה קריעה של תפר. אם נקבל אפשרות זו, הרי הדבר מוליך למסקנה שלא נעשו מספיק תפרים, או שלא היו חזקים דיים, כדי למנוע אפשרות של פריצת האיריס עקב לחץ קל. (ראה עמ' 185 מיום 6/7/11).

 

61. פרופ' טרייסטר, שלל בחקירתו את טענת המכה בעין. הוא סבר שמדובר בלחץ על העין כתוצאה מלחיצה או טיפות. (/6/711 עמ' 263). האם העידה כי הזליפה את הטיפות על ידי הורדת העפעף התחתון בלבד. לפיכך, אין סיבה שיוצר לחץ על העין בעת הזלפת טיפות שנעשית באופן רגוע וללא התנגדות התובע.

 

62.

 

63. — סוף עמוד 7 —

 

64. ד"ר ענתבי אשרה בחקירתה כי אם אין מספיק תפרים לחץ תוך עייני יכול לגרום ליציאת האיריס. (6/7/11 עמ' 184-186).

 

65. הנתבעת טוענת כי אין ספרות שקובעת מהו מס' התפרים שיש לבצע. סבורני, כי דווקא משום כך חובה לוודא כי נעשה מספר מספיק של תפרים למנוע יציאה של האיריס החוצה כתוצאה מלחץ חיצוני קל או לחץ פנימי.

 

66. עוד נטען כי לפני השחרור נעשית בדיקה אם יש דלף מחתך הניתוח. אם לא היה מס' מספיק של תפרים – היה נראה דלף. אין לקבל טענה זו של הנתבעת שהרי אין חולק כי שעה שהתובע שוחרר לא היה דלף והחתך היה סגור באמצעות תפרים. גורם מתערב שלא היה קיים בעת השחרור גרם להתרחבות התפרים ויציאת האיריס.

 

67. ויובהר, אין כל טענה שהתובע שוחרר עם דלף או שעה שהחתך אינו סגור. הטענה קשורה למה שאירע לאחר מכן.

 

68. פרופ' טרייסטר נחקר בשאלה של מס' התפרים הדרוש. לדבריו אין קביעה שכזאת. כל מקרה הוא שונה. גודל החתך שמבצעים נקבע על פי קוטר העדשה המושתלת. לדבריו, לא יתכן שפרופ' בן עזרא טעה בכמות התפרים או ברווח ביניהם בהיותו מומחה ידוע שביצע ניתוחים רבים. (עמ' 240-241).

 

69. גם ד"ר רוזנמן סבר כי לא יתכן שפרופ' בן עזרא טעה בכמות התפרים או הרווח ביניהם בהיותו מומחה בעל שם ובעל ניסיון רב.

 

70. יוער, כי אין רישום רפואי באשר לתפרים שנעשו. כמות התפרים, המרווח ביניהם, זאת ביחס לגודל החתך. כמו כן אין רישום מאיזה חומר היו התפרים.

 

71. לכל זאת יש להוסיף את העובדה כי בשאלון שנשלח על ידי התובע לנתבעת עליו השיב פרופ' בן עזרא נשאלה השאלות המדויקות באשר לאירוע פריצת האיריס. פרופ' בן עזרא שלל את העובדה שהאיריס פרץ את פצע הניתוח. לדבריו הוא נקלע לבין התפרים. (תשובות 45-46 לשאלון). ד"ר ענתבי נחקרה בעניין זה ואישרה כי אם לא הייתה פריצה אלא היקלעות בלבד הדבר מעיד על לחץ קל בלבד שגרם לכך. עוד אישרה כי מאחר ומדובר בילדים יש לקחת בחשבון אפשרות של נגיעה קלה בעין המנותחת. (עמ' 186-190).

 

72. צירוף עובדות אלה מלמד באופן ברור כי הופעל לכל היותר לחץ קל על העין בין פנימי ובין חיצוני. לחץ צפוי בנסיבות העניין. על כן היה צורך למנוע אפשרות שלחץ קל יגרום לתוצאה המצערת.

 

73. עוד יוער כי מהרשומה שנערכה לגבי הניתוח השני עולה כי התפרים נעשו על ידי חוטי משי. ד"ר ענתבי נשאלה על כך ואמרה כי משתמשים בחוטי ניילון שהם חזקים יותר ולא נהוג להשתמש בחוטי משי. כאשר הופנתה לרשומה הרפואית, הופתעה לגלות כי נרשם שנעשתה צפירה בחוטי משי. לגבי הניתוח הראשון, אין רישום כלשהו באיזה סוג חוט נעשתה

 

74. — סוף עמוד 8 —

 

75. התפירה. יחד עם זאת, השימוש בחוט משי, בניתוח השני, מעלה חשש כי כך נעשה גם בניתוח הראשון, דבר שיכול להסביר את התקלה שארעה, גם אם נעשה מספר מספיק של תפרים והחתך היה סגור היטב בעת שהתובע שוחרר מבית החולים. לפיכך, יש לקבל את טענת התובע כי היה על הנתבעת להוכיח שבניתוח הראשון נעשה שימוש בחוט ניילון ולא בחוט משי, כמובן שבהעדר רישום לא ניתן להוכיח זאת.

 

76. הנתבעת טוענת כי אירוע של איריס פרולפס – צניחת הקשתית הוא סיבוך מוכר. ד"ר ענתבי העידה כי מדובר בסיכון ידוע אך סירבה להגדיר זאת כסיכון שכיח. (עמ' 182 ש' 27-23). ד"ר רוזנמן מנה בחוות דעתו שתי סיבות אפשריות, לאחר ששלל אפשרות של דלקת קשה בעין. האחת, לחץ תוך עייני חזק. לדבריו, הדבר ילווה בכאבים עזים. השנייה לחץ חיצוני על העין כמו מכה או שפשוף. בחקירתו, היה ד"ר רוזנמן ספציפי יותר באשר לגורם החיצוני ולדבריו גם כאן היה נחוץ לחץ בלתי רגיל כמו מכה או לחץ עקב "המלחמות" עם התובע בעת הזלפת הטיפות לעין. (עמ' 61-62). לדבריו ספק עם מיעוט תפרים יגרום לאיריס פרולפס ללא הפעלת לחץ על העין. כך גם שלל כי דלקת קלה תגרום לתופעה. (עמ' 29-30). ד"ר ענתבי העידה בעניין זה כי על פי התיק הרפואי לא הייתה דלקת. לדעתה לחץ תוך עייני, יגרום כאבים עזים והחולה יגיע מיד לחדר מיון, על כן שללה אפשרות זו. לפי הבנתה הגורם היה לחץ חיצוני, לא חזק, שכן התפרים לא נשברו. הלחץ גרם ליציאת האיריס. (עמ' 183-185). גם פרופ' טרייסטר אינו סבור כי מדובר בלחץ חיצוני חזק, אלא בלחיצה עקב מתן הטיפות. (עמ' 263-264). האם העידה כי לא הייתה ליד התובע כל הזמן, על כן אינה יכולה לשלול בוודאות כי קיבל מכה בעין. (134-135). ראוי לקרוא דברים אלה על רקע עדותה של האם כי התובע היה רגוע, שקט, לא השתולל ושיתף פעולה.

 

77. העולה מהאמור הוא כי לדעת כל המומחים והרופאים, איריס פרולפס לא אמור להיגרם ללא גורם נוסף כמו לחץ תוך עייני או לחץ חיצוני. גם ד"ר ענתבי וגם פרופ' טרייסטר סברו כי היה מדובר בלחץ קל על העין שגרם לצניחת האיריס. אני מעדיף עמדה זו על פני עמדתו של ד"ר רוזנמן כי הייתה מכה חזקה או לחץ חזק על העין שהרי אין לכך תימוכין מעשיים עובדתיים. גם אם נשלול את גישת פרופ' בן סירה כי הייתה דלקת חריפה, הרי שלחץ קל על העין הוא אירוע שההורים היו אמורים להיות מוזהרים מפניו, או שהיה צורך לאשפז את התובע כדי למנוע זאת. מכל מקום, לאור דברי לעיל, סביר יותר להניח כי לא היה מספר מספיק של תפרים או שהיה ליקוי אחר בתפרים כמו בחירת חוט משי במקום ניילון, ועל כן לחץ קל, שלא היה אמור לגרום לתופעה, הביא לצניחת האיריס.

 

78. לסיכום – יש לקבל את טענת התובע שפרופ' בן עזרא התרשל בביצוע התפרים בניתוח הראשון. לא הוכח כי עינו של התובע ספגה מכה חזקה או חריגה. דווקא הנסיבות מלמדות כי לא כך היה אלא היה אירוע קל כלשהו שגרם ללחץ על העין. על מנתח מיומן היה לצפות אפשרויות שכאלה ולנקוט בזהירות המתחייבת, בפרט שעה שמדובר בילד קטן. היה עליו לבצע תפירה מספקת, היה עליו להזהיר את ההורים גם בכתב, ואם היה סבור כי קיימת סכנה ממשית לכך שיגרם נזק לעין עקב לחץ קל, היה עליו להורות על המשך אשפוז התובע בבית החולים.

 

79.

 

80. — סוף עמוד 9 —

 

81. אין מחלוקת בין המומחים כי כתוצאה מפריצת האיריס נגרם הנזק לעינו של התובע. מכאן שהקשר הסיבתי הפיזי-רפואי בין ההתרשלות לנזק, הוכח. סבורני כי בנסיבות העניין הייתה חובה נורמטיבית על המנתח לצפות את התרחשות הנזק במידה ולא ידאג למניעתו על ידי תפירה מספקת, אזהרת ההורים או המשך אשפוז התובע.

 

82. למעשה היה ניתן לסכם כבר עתה את שאלת האחריות ולקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו והוכיח כי פרופ' בן עזרא התרשל בביצוע התפרים או ההנחיות לאחר הניתוח הראשון וכי התרשלות זו היא שגרמה לנזק.

 

 

ו. "הדבר מדבר בעד עצמו"

 

83. התובע טוען כי בנסיבות העניין יש להכיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ולהעביר על כתפי הנתבעת את הנטל להראות כי המנתח לא התרשל בביצוע התפרים.

 

°

84. לעניין זה יודגש כי קיימים ליקויים רבים ברישום הרפואיים. ליקויים היורדים לשורשו של עניין ונוגעים לשאלות המהותיות שבמחלוקת. כך לא נרשם גודל החתך שבוצע, מספר התפרים שבוצעו, מאיזה חומר היה עשוי החוט בו השתמש המנתח לצורך ביצוע התפרים. כאמור לעיל קיים יותר מרמז כי נעשה שימוש בחוט בלתי מתאים.

 

85. התוצאה שנגרמה – בפרט שעה שמדובר בילד – נוטה לכיוון הקביעה כי הייתה התרשלות. ההסבר שניסו לשוות לאירוע – מכה חיצונית או לחץ קשה, נדחה כפי שפורט לעיל. בית המשפט העליון עסק בסוגיה דומה של התרשלות בביצוע תפרים. ראה ע"א 3577/08 קוריאבסקי נ. מדינת ישראל מיום 9/2/2010 בעמ' 12-13. המסקנה העולה מדברי בית המשפט העליון היא כי לא ניתן לסמוך על מומחיות המנתח כנימוק לכך שלא הייתה התרשלות לביצוע התפרים בניתוח. בית המשפט העליון ראה לנכון להעביר את הנטל על כתפי הנתבעת שעה שלא נמצא הסבר סביר לנזק. לעניין חשיבות הרישום הרפואי בפרט בפרטים הנוגעים טענת ההתרשלות ראה ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ. שגיב אביטן מיום 20/7/11 בעמ' 12.

 

86. עוד יאמר כי עצם העובדה שקיימות סתירות או גרסאות שונות במסמכים הרפואיים שערכה הנתבעת בזמנו לגבי סיבת יציאת האיריס, מלמדת כי למעשה גם לרופאי הנתבעת לא היה הסבר או קביעה ודאית כיצד ארע הנזק ומדוע.

 

87. סבורני כי בנסיבות העניין הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי המנתח לא התרשל בביצוע התפרים. אמנם, צודקת הנתבעת כי היה שיהוי ניכר בהגשת התביעה, אולם, לאור החסרים ברישום הרפואי, סבורני כי גם אילו פרופ' בן עזרא היה מעיד, לא היה יכול לזכור את גודל החתך, מספר התפרים, חומר חוט התפירה לאור כמות הניתוחים הרבה שביצע לפני הניתוח ובוודאי לאחר מכן. לפיכך, מועד הגשת התביעה לא גרם לנתבעת נזק בשאלות אלה שהיו נתונות במחלוקת.

 

— סוף עמוד 10 —

ז. מועד שחרור התובע מבית החולים, מתן הסברים להורים.

 

88. התובע העלה טענה כי טוב היה עושה פרופ' בן עזרה אילו היה מאשפז את התובע תקופה ארוכה יותר בבית החולים תחת השגחת צוות רפואי כדי למנוע אפשרות של פגיעה בעין. התובע נסמך בעניין זה על אמרתו של פרופ' טרייסטר, מומחה הנתבעת, שהעיד כי הוא היה נוהג לאשפז ילדים אחרי ניתוח כזה או דומה לתקופה ארוכה יותר לצורך השגחה.

 

89. יתר על כן, ד"ר רוזנמן וד"ר ענתבי שללו את הטענה והעידו כי נהוג לשחרר ילדים לאחר הניתוח ולקבוע ביקורת. יוער, כי אם כך הם פני הדברים ודאי חלה חובה לבצע תפרים שימנעו נזק הנובע עקב לחץ קל על העין.

 

90. לא השתכנעתי שהשחרור המוקדם גרם למכה או לחץ חריג בעין, לא הוכח הקשר בין טענה זו לנזק שנגרם. הוא הדין לגבי טענות התובע כי לא ניתנו הסברי התנהגות מתאימים להורים לתקופה מאז השחרור ועד הביקורת שנקבעה, או קביעת מועד הביקורת.

 

91. התובע טען כי אילו היה מוסברת להורים הסכנה בהופעת נקודה חומה בעין, היו ההורים פונים מיד לבית החולים, ואז יתכן ולא היה צריך לחתוך את האיריס. לעניין זה נסמך התובע על חקירת ד"ר רוזנמן. עיון בחקירתו בעמ' 34 לפרוטוקול מלמדת כי מדובר על אפשרות, שכולה בנויה על ספקולציה, היינו אם בכלל היה ניתן להחזיר את האיריס למקומו, בהנחה שההורים היו פונים מיד לבית החולים. ד"ר רוזנמן ענה תשובות מהן ניתן להסיק כי הוא כלל אינו בטוח שניתן היה להחזיר את האיריס למקומו. גם מומחה התובע, פרופ' בן סירה לא העלה טענה זו בחוות דעתו. מכאן, לא ראיתי מקום לקבל טענה זו.

 

92. התובע טוען כי העובדה שלא נעשתה פניה מידית לבית החולים, מונעת א האפשרות מהתובע להוכיח כי אילו מעשה כן, היה נמנע הנזק, היינו הצורך לחתוך חלק מהאיריס. (ראה ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ. שגיב אביטן מיום 20/7/11 עמ' 12-14 וכן , ע"א 9328/02 לאה מאיר נ. ד"ר דן לאור מיום 22/4/04 בעמ' 11-13.) אכן ההלכה היא כי מניעת טיפול או אבחון בזמן הראוי והסביר, יכול ותגרום לתובע נזק ראייתי להוכיח את טענתו כי מתן הטיפול או הביצוע האבחון המועד היה בהם כדי למנוע את הנזק. אינני סבור כי הלכות אלה ראויות ליישום בענייננו הואיל ומדובר באיחור של 24 שעות, אין לפני ראיה רפואית מבוססת כי אלמלא האיחור היה הנזק נמנע, ולראיה גם פרופ' בן סירה לא העלה טענה זו. לפיכך – יש לדחות את הטענה.

 

ח. הסכמה מדעת לניתוח הראשון

 

93. התובע מעלה טענה כי מאחר ורופא אחר חתם על פרוטוקול הניתוח ולא פרופ' בן עזרה, הרי שיש להסיק מכך כי זהות המנתח שונה מזו עליה הוסכם. אין לקבל טענה זו שהרי אין חולק

 

94. — סוף עמוד 11 —

 

95. שפרופ' בן עזרה הוא שביצע את הניתוח. העובדה כי לא חתם על פרוטוקול הניתוח אכן מהווה ליקוי אולם אין היא קשורה כלל לשאלת ההסכמה מדעת.

 

96. התובע טוען כי הוצג להורים שיש צורך דחוף לבצע את הניתוח דבר שלא היה אמת, ובדרך זו ניתנה הסכמה שלא מדעת. אין לקבל טענה זו. מכלל הראיות ודעות המומחים עלה כי היה מדובר בניתוח דחוף שהיה צורך לבצעו תוך זמן קצר כדי למנוע נזק מהעין. זו גם הייתה דעתו של פרופ' בן סירה כפי שצוין לעיל.

 

97. התובע טוען כי היה צורך לידע את הוריו בדבר אפשרות לבצע ניתוח קטרקט ללא השתלת עדשה. (לעל כך העיד פרופ' בן סירה 21/6/11 103-104, וכן ד"ר ענתבי 6/7/11 עמ' 174). לדברי ד"ר ענתבי זו עדיין פרקטיקה מקובלת. ד"ר רוזנמן העיד כי בעת שנערך הניתוח היו משתמשים בעדשות קשיחות דבר שחייב חיתוך בקוטר העדשה. בניתוח קטרקט החתך קטן יותר. (21/6/11 11-12)..

 

98. התובע טוען כי הייתה קיימת חלופה לניתוח פחות אגרסיבי. היה על המנתח להציג חלופה זו להוריו, להסביר את יתרונותיה וחסרונותיה לעומת החלופה המוצעת על ידו, ולאפשר להוריו לקבל החלטה מושכלת. אין ראיה כלשהי כי חלופה זו הוצגה. על פי עדות ההורים הוצגה חלופה אחת מומלצת – השתלת העדשה. (ראה ע"א 3108/91 רייבי נ. ד"ר וייגל פ"ד מז(2) 497 בעמ' 509).

 

99. התובע טוען כי הוריו הסכימו לבצע ניתוח עם השתלת עדשה עליה המליץ פרופ' בן עזרא, היינו עדשה מולטיפוקאלית, רק משום שאמר שהתובע לא יהיה צריך בעתיד ניתוחים נוספים, אמירה שהסתברה כבלתי נכונה לאור דברי המומחים כי אין כל ודאות בעניין זה. פרופ' בן עזרא הכחיש אמירה שכזאת, בתשובותיו לשאלון. אין באפשרותי לקבוע אם אכן נאמרה אמירה שכזאת באופן חד משמעי, או שמא על דרך של הקטנת הצורך בניתוח נוסף בעתיד. לפיכך, לא ראיתי לנכון לקבל טענה זו.

 

100. התובע טוען כי מדובר היה בעדשה ניסיונית שלא אושרה על ידי ה-FDA. אישור ה-FDA הוא ראיה לכך שהעדשה עברה ניסיונות והיא אושרה לשימוש, כך על פי עדות ד"ר רוזנמן, שהוסיף ואמר כי היום לא היו משתילים עדשה כזאת, שאין לה אישור של ה – FDA, אולם אז היו זמנים אחרים. ד"ר רוזנמן אישר כי בכל מקרה היה מסביר להורים אם יש אישור לעדשה או אין. בחוות דעתו של פרופ' בן סירה הובא מאמר כי עד היום לא קיבלו עדשות אלה אישור .(מאמר 10 לחוות הדעת). לטעמי היה ראוי להסביר להורים ולקבל הסכמתם בכתב לשימוש בסוג זה של עדשה וכך שאין לעדשה אישור ה-FDA.

 

101. אמנם ד"ר רוזנמן העיד כי בזמנו לא יחסו חשיבות לשאלה אם לעדשה מסוימת אישור של ה-FDA, או אישור אחר ואם היה מאמין שיש יתרון לעדשה ביחס למטופל היה שותל עדשה זו. אינני סבור כי מדובר ברפואה בסטנדרט סביר וראוי. ודאי שהיה צורך לקבל את הסכמת

 

102. — סוף עמוד 12 —

 

103. ההורים. יוער כי פרופ' בן עזרא עצמו, ציין במכתבו כי מדובר בעדשה ניסיונית, כיצד אפוא לא הוחתמו ההורים על הסכמה מפורשת לשימוש בעדשה זו?

 

104. מעמדו, חשיבותו והצורך בקבלת הסכמה לביצוע פרוצדורה שאין לה אישור ה-FDA, הוכרה בפסיקה בכל הנוגע לשאלת ההסכמה מדעת. (ע"א 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנית נ. דיראווי מיום 28/6/05, סעיף 12 לפסק הדין, פסקה שניה, וכן ת"א(מחוזי ת"א) 1319/06 פינקלשטיין נ. מרפאת עין טל, מיום 28/12/10 עמ' 28-29).

 

105. לא ראיתי כי דבר זה הוסבר להורים וכי התקבל אישורם בכתב להשתלת עדשה שמוגדרת אז עדשה ניסיונית. לא ראיתי כי הוסבר להורים והם הוחתמו על כך שהשתלת עדשה מחייב חתך גדול יותר מאשר ניתוח קטרקט רגיל, דבר שיחייב תפרים רבים יותר והחלמה ארוכה יותר.

 

106. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי גם לדעת מומחה התובע, פרופ' בן סירה, מומחה בית המשפט ד"ר רוזנמן, ועדת הנתבעת ד"ר ענתבי, הפרקטיקה המקובלת בילדים באותה התקופה, תחלואה בעין אחת, הייתה השתלת עדשה ולא ניתוח קטרקט. גם אם כך הם פני הדברים, הייתה חובה על הרופא המטפל להעלות את של האופציות הטיפוליות בפני ההורים והסביר את יתרונותיהן וחסרונותיהן של כל שיטת טיפול.

 

107. באשר לטיב העדשה, אמנם המומחים לדבר העידו כי העדשה דמתה לעדשות אחרות בצורתה וגודלה. יחד עם זאת, אין ספק כי היה מדובר בעדשה ניסיונית שלא היה לה אישור גם לא של ועדת הלסינקי. ד"ר ענתבי אישרה כי היה מדובר במשהו די חדיש, זה לא היה מקובל אז בילדים למרות שמספר ילדים עברו ניתוח השתלה בעדשה כזאת. כמו כן אישרה כי היא סבורה שניתוח כזה ושימוש בעדשה חדשנית לא היה כרוך באותם ימים בקבלת אישורים והחלטות בבית החולים. כדבריה של ד"ר ענתבי היו אלה "ימים אחרים". (עמ' 170-171). העולה מהאמור הוא כי באותה תקופה, היה מדובר בעדשה ניסיונית, ללא אישורים מתאימים. הייתה חובה מוגברת לקבל אישור מפורש של הורי התובע לשימוש בעדשה זו.

 

108. עיון בטופס ההסכמה לניתוח מעלה כי לא נרשמו בו הסיכונים הנובעים מהניתוח הכולל השתלת עדשה. לא הוסבר ולא נרשם שם כי מדובר בעדשה ניסיונית שאין לה אישור ה-FDA. לא נרשם כי קיים סיכון לתופעה של איריס פרולפס, לכך שיהיה צורך בניתוח חוזר. יש לזכור כי המבחן למסירת המידע הדרוש למטופל כדי שזה יוכל לקבל החלטה מושכלת אינו מבחן טכני, אלא מבחן מהותי. על הרופא לוודא כי המטופל הבין את הסיכונים והסיכויים הרלבנטיים. (ע"א 2781/93 דעקא נ. בית החולים כרמל, פ"ד נ"ג (4) 526, בעמ' 577, וכן ע"א 522/04 מרכז לייזר נ. דיראווי מיום 28/6/05, בפסקה 15). בוודאי שקיימת חובה מוגברת שעה שמדובר בשימוש בעדשה ניסיונית. (ראה ע"א 6153/97 שטנדל נ. שדה פ"ד נו(4) 746 בעמ' 757-758).

 

109.

 

110. — סוף עמוד 13 —

 

111. סבורני כי במקרה שלפני, לעובדה שלא ניתנה הסכמה מדעת משמעות כפולה. האחת, היא עצם הפגיעה בזכות האוטונומיה של החולה על גופו בכך שלמעשה נעשתה בתובע פרוצדורה ניתוחית מבלי שניתנה להוריו האפשרות הראויה על פי דין להחליט אם הם בוחרים האפשרות זו. שנית, הוכח כי אותם עניינים, לגביהם לא ניתנה הסכמה מדעת הם אלה שגרמו לנזק. משמעות הדברים הירא כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה בדבר מסירת המידע הרלוונטי וקבלת הסכמה מדעת לבין גרימת הנזק.

 

ט. הניתוח השני – האם הייתה בו התרשלות שגרמה לנזק, שאלת הרישום הרפואי בהקשר זה.

 

112. התובע טוען כי לא ניתן ללמוד מהרישום הרפואי מה בדיוק ביצע פרופ' בן עזרה באותו ניתוח. האם נעשה "אירדוטומי" או "אירדוקטומי", האם נעשה אחד או שלושה, ככל שהדבר קשור לאיריס. האם הייתה יציאה משמעותית של האיריס מתוך פצע הניתוח או רק כניסה אל בין התפרים.

 

113. התובע טוען כי חוסר הידיעה לגבי הניתוח השני, וכן הידוע לגבי הניתוח השני משליך גם לגבי שאלת ההתרשלות בניתוח הראשון.

 

114. כדי להבהיר- אירידוטומי הוא חירור האיריס ואירידוקטומי הוא חיתוך האיריס. בחירה בחיתוך, מעידה על פריצה גדולה יותר. אין חולק כי קיימת סתירה במסמכים הרפואיים באיזה פעולה נקט פרופ' בן עזרא, שכן פעם רשום כך ופעם כך. כמו כן מצוין פעם כי נעשה אירידוקטומי אחד ופעם נאמר שלושה. ראה רישום 1 מיום 11/6/91 מדובר על 3 אירדוקטומי עם תפירה באותם אזורים. במכתב לרופא המטפל מיום 24/7/91, רשומה 4, מדובר על אירידוטומי ותפירה באותם אזורים שנפתחו בניתוח. ברשומה 20, מיום 11/6/91 נאמר שנעשה אירידוקטומי בשה 12 (מיקום בעין). היינו מדובר על אירידוקטומי אחד. שם גם נאמר שהתפירה בוצעה בחוטי משי. מומחה הנתבעת נחקר על הבדלים אלה, לא היה בפיו הסבר. ברור כי מדובר בשלושה תיאורים שונים באשר למה שנעשה בניתוח השני. ד"ר רוזנמן, גם הוא נחקר בשאלה זו תוך שהוא נשאל מה הוא מבין מהמסמכים הרפואיים לגבי מה שנעשה בניתוח השני. את תשובותיו ניתן לסכם כהשערות בלבד משום שאכן המסמכים לא מתיישבים האחד עם השני. (21/6/11 עמ' 43-45).

 

115. פרופ' בן עזרא עצמו השיב בשאלון, תשובה 51 לשאלה זו. תשובתו הייתה כי ביצע 3 אירדוקטומי. תשובה זו הוצגה לד"ר ענתבי, שנדהמה מכך. לטעמה הדבר מעיד על כך שהייתה יציאה גדולה של האיריס בין התפרים. כאשר הוצג לד"ר ענתבי פרוטוקול הניתוח, שוב לא היה הסבר בפיה לנאמר בו כאילו בוצע אירידוקטומי אחד. (6/7/11 207-210.)

 

116. סתירות ואי דיוקים אלה רק מחזקים את התחושה כי הרישום הרפואי היה לקוי ביותר. לא ברור מה היה שיעור פריצת האיריס מפצע הניתוח. יחד עם זאת, יש להניח כי פרופ' בן עזרא, שעה שהשיב לשאלון, עבר על החומר הרפואי, כמו כן ודאי זכר את הנזק שארע, שכן

 

117. — סוף עמוד 14 —

 

118. אין מדובר במקרה שיגרתי. על כן יש להניח כי הייתה פריצה ניכרת של האיריס. כמו שמציין פרופ' בן עזרה במכתב ההפניה לרופא המטפל, סיבת הפריצה לא ידועה. כל אלה מהווים תמיכה נוספת כי הייתה התרשלות בביצוע התפרים בניתוח הראשון.

 

119. התובע טוען, בהסתמכו על המומחה מטעמו פרופ' בן סירה, כי הואיל ולא ידוע מה נעשה בניתוח השני, לאור שלוש הגרסאות שברישום הרפואי, יש לקבל את חוות דעתו של פרופ' בן סירה כי פרופ' בן עזרא התרשל בכך שלא שחרר את כל התפרים מהניתוח הראשון אלא רק חלק מהם, לא נעשה תיקון יסודי לפצע ולא שוחררו כל ההדוקים שאירעו, עקב כך נגרמה דלקת בעין שהביאה להצטלקות שמושכת את האיריס כלפי מעלה.

 

120. בחקירתו הסביר פרופ' בן סירה כי הוא ביצע הרבה מאד ניתוחי תיקון. לטעמו יש לבצע שחרור של כל ההדוקים, ולבצע חיתוך כדי להביא את האישון לאמצע. השארת חלק מההדוקים, כפי שנאמר בגיליון הניתוח גורמת לדלקת, הצטלקות ומשיכת האישון כלפי מעלה. (21/6/11, 115-118, 121.)

 

121. לעומת חוות דעתו של פרופ' בן סירה, סברו יתר המומחים וכך העידה גם ד"ר ענתבי כי הניתוח בוצע על פי המקובל. ד"ר רוזנמן ציין בחוות דעתו כי הוספו תפרים כדי להדק את פצע הניתוח. הוא לא ראה חשיבות או משמעות לאי השמירה על צורתו העגולה של האישון. ד"ר ענתבי העידה כי פעמים רבות עקב ההידבקויות שנוצרות כתוצאה מפריצת האיריס והניתוח, לא ניתן להחזיר את האישון לצורתו הרגילה ולתפקודו המלא. (עמ' 197-198). פרופ' טרייסטר נקט בעמדה זהה.

 

122. אין ספק כי הסתירות המהותיות באשר למה שבוצע בניתוח השני מקשות לבדוק את העניין. גם פרופ' טרייסטר כאמור וגם ד"ר ענתבי נותרו ללא הסבר באשר לסתירות אלה ולא יכלו להביע עמדה באשר למה שנעשה בפועל בניתוח השני. כאמור לעיל, נטייתי במקרה זה לקבל את תשובתו של פרופ' בן עזרא לשאלון. כלומר שהוא ביצע 3 אירידוקטומי. יתכן, כי לא הצליח לתקן לחלוטין את ההדוקים שנוצרו, אולם אינני סבור כי ניתן לקבוע שפעולותיו היו בלתי סבירות. אין לפני ראיה כי הייתה קיימת שיטה ניתוחית או טיפולית אחת לפיה היה ראוי לפעול. גם אם תוצאת הניתוח השני אינה מקסימלית לטעמו של פרופ' בן סירה – לא הייתי רואה בכך התרשלות, משום שהניתוח בוצע בהתאם למצב עינו של התובע על פי אמות המידה המקובלות.

 

י. סיכום ביניים

 

123. לאור האמור לעיל סבורני כי הוכח שהייתה מצד הנתבעת התרשלות בביצוע התפרים בניתוח הראשון, התרשלות שהביאה לנזק. חובתו של מנתח סביר הייתה למנוע נזק זה, באמצעי פשוט וסביר. כמו הוכח כי הליך קבלת ההסכמה מדעת מההורים לניתוח שבוצע, ולעדשה הניסיונית בפרט, לרבות הצעת דרכים חלופיות והסבר הסיכונים האפשריים, היה לקוי ופגום ולמעשה לא ניתנה הסכמה מדעת במובנה המשפטי. כמו כן הוכח שהרישום

 

124. — סוף עמוד 15 —

 

125. הרפואי היה חסר ולקוי בנקודות העיקריות הנוגעות למחלוקת נשוא הדיון, דבר שיש בו לתמוך במסקנה כי אכן הייתה התרשלות בביצוע התפרים. עוד יש לקבל את הטענה כי בנסיבות העניין וכפי שפורט לעיל חל "היפוך הנטל" וכי ממכלול הראיות, המסקנה הסבירה יותר היא כי הנתבעת התרשלה כאמור לעיל.

 

יא. הנזק

 

126. שיעור הנכות – פרופ' בן סירה קבע בחוות דעתו כי עקב המתואר לעיל נגרמה לתובע בעין שמאל נכות של 20%. התובע טוען כי נגרם נזק של אובדן הראיה. לדעת פרופ' בן סירה קיימת אפשרות סבירה כי הנכות תוחמר לכדי 30%. בחקירתו סבר פרופ' בן סירה כי התוצאה של ניתוח השתלת העדשה אינה מעולה, התובע אינו משתמש בעדשה הנמצאת עד היום בעינו. כמו כן הועלתה אפשרות של ביצוע ניתוח מתקן שישפר את מצב באישון. פרופ' טרייסטר העיד כי מדובר בניתוח שיש בו סיכונים, הא העריך כי מדובר ב-30% סיכויים של סיבוכים עקב הניתוח המתקן, לדעתו זה אחוז גבוהה ובכל מקרה צורת האישון לא תחזור להיות עגולה לחלוטין.

 

127. התובע העיד כי אינו מוכן לעבור ניתוח שכזה, עם אחוז סיכון גבוהה בפרט לאחר שאחיו נפטר לפני ארבע שנים.

 

128. כידוע, הגישה בפסיקה היא כי אין לחייב אדם לעבור ניתוח נוסף. השיקול האחד הוא כי בכלך נכפית על התובע פגיעה בזכות האוטונומיה על גופו. בנוסף, הוכח לפני כי רמת הסיכון בניתוח המתקן היא גבוהה. אינני רואה מקם בנסיבות אלה לחייב את התובע לעבור ניתוח נוסף.

 

129. פרופ' טרייסטר העריך את נכותו של התובע ב-10%. ד"ר רוזנמן, המומחה מטעם בית המשפט, היה האחרון שבדק את התובע, לנגד עיניו עמדו חוות הדעת מטעם הצדדים וכן מלוא החומר הרפואי. הוא העריך את נכות התובע ב-15%. בנסיבות יש להעדיף את קביעתו של ד"ר רוזנמן.

 

130. אינני סבור כי הונחה לפני תשתית עובדתית לקבוע ברמת ההסתברות הנדרשת כי קיים סיכוי שבעתיד הנכות תוחמר, כמו כן אינני סבור כי הוכח שהתובע סובל ממיגרנות עקב מצב העין וזאת בהסתמך על דעתו של ד"ר רוזנמן ששלל קשר זה.

 

131. מדובר בליקוי ראיה המשבש את ראיית התובע וגורם לשימוש חלקי אם בכלל בעין. לפיכך, תוך הבאה בחשבון של הטענה כי קיים סיכון לפגיעה ממשית בראיה אם חס וחלילה תיפגע העין השנייה ותוך הבאה בחשבון כי התובע לומד כסטודנט ועובד בחנות אני קובע כי הנכות התפקודית תעמוד על 8%.

 

132. הפסד השתכרות בעבר – התובע יליד 20/10/1987. התובע הגיע לגיל 21 ב – 20/10/2008, היינו לפני כ-40 חודשים. התובע דורש בסיכומיו לקבוע בסיס שכר של עובדי

 

133. — סוף עמוד 16 —

 

134. ההי-טק על פי טבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אינני סבור כי יש מקום לעשות כך לעבר שהרי התובע היה סטודנט. לאר האמור אני קובע לעבר פיצוי גלובלי של 25,000 ₪.

 

135. עזרת הזולת בעבר – בתקופה לאחר הניתוחים נזקק התובע להשגחה צמודה. נטען כי סבל בעבר מתופעה של היתקלות בחפצים ונזקק להשגחה. אינני סבור כי בחיי היום יום זקוק התובע לעזרת הזולת. לפיכך אני קובע פיצוי גלובלי של 10,000 ₪.

 

136. תרופות – אין בידי התובע והוריו קבלות. נטען כי נרכשו משך השנים תרופות רבות, טיפות ומשחות. יש להביא בחשבון כי ניתן לקבל תרופות דרך שירותי הבריאות. לפיכך אני קובע סכום גלובלי של 5,000 ₪.

 

137. הפסד שכר לעתיד – התובע לומד לימודי מחשבים. הוא למעשה טרם החל את דרכו המקצועית. אכן, מדד ההשתכרות בהי-תק, מלמד כי הממוצע הוא כפל השכר הממוצע במשק. מנגד, אין לדעת במה יעסוק התובע, יש להניח כי על פי נתוניו האישיים היה משתכר יותר מהשכר הממוצע המשק. לפיכך, יש להעמיד את בסיס השכר על 10,000 ₪ לחודש, על פי 8% נכות, ההפסד החודשי הוא 800 ₪. על פי מקדם היוון של 289.7142, מתקבל סך של 232,000 ₪. לכך יש להוסיף סכום של 24,000 ₪ בעבור אובדן פנסיה, על פי המקדמים בסיכומי התובע, ובסך הכול 256,000 ₪.

 

138. עזרת הזולת בעתיד – אינני סבור כי הנכות ממנה סובל התובע תגרום לכך שיזדקק בעתיד לעזרת הזולת.

 

139. הוצאות רפואיות בעתיד – עבור השתתפות התרופות, אני קובע סכום גלובלי של 2,000 ₪.

 

142. כאב וסבל – בהתחשב בנכות התובע, בעובדה כי עבר בגיל 3.5 שנים ניתוח נוסף, ובשנים שחלפו לצרכי שיערוך, ובכך שהיה שיהוי בהגשת התביעה אני קובע פיצוי של 100,000 ₪.

 

143. לסיכום – לאור כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 398,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסכום של 92,000 ₪ וכן הוצאות המשפט לרבות עלות חוות הדעת , אגרות המשפט ותשלום עבור הפרוטוקול המוקלט. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ב, 06 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

כרמי מוסק

 

— סוף עמוד 17 —