נוירולוגיה, היא ענף ברפואה העוסק במחלות של מערכת העצבים. המחלות הנוירולוגיות מתחלקות למחלות של מערכת העצבים המרכזית, קרי, המוח וחוט השדרה, ומחלות של מערכת העצבים ההיקפית, דהיינו מחלות העצבים ההיקפיים והשרירים. הרופאים המומחים (נוירולוגים) מטפלים במחלות גנטיות כדוגמת תסמונת דאון, מחלות זיהומיות, התנוונות חלקית של מערכת העצבים המובילה למחלות כדוגמת אלצהיימר, גידולים באזורי מערכת העצבים, טרשת נפוצה, פרקינסון, ועוד.
הסימפטומים במחלות מסוג זה יכולים להתבטא באופנים שונים כתוצאה מסוג העצבים הפגועים – תחושת חולשה, רדימות, דקירות, דלדול שרירים, קושי בביצוע פעולות יומיומיות, וכדומה.
ניתוחים בתחום, מתבצעים ע"י רופאים מומחים בתחומם – נוירוכירורגים.
רשלנות רפואית בתחום הנוירולוגיה עשויה להיגרם ממספר סיבות לדוגמא טיפול אשר אינו מתאים למחלות מהסוג, או חוסר אבחון המחלה. בנוסף האבחון עשוי להיות לקוי, או להתבצע מאוחר מדי.
בפס"ד גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ע"א 2509/98 פ"ד נד(2) 38,
לפני השופטים ת' אור, י' אנגלרד, וא' ריבלין, פסקו לטובת המערערת בגין רשלנות רפואית מצד הרופאה המטפלת, בשל גילוי מאוחר של גידול בראשה.
המערערת החלה לסבול עוד בשנות השבעים מכאבי ראש אשר היו מלווים בסימפטומים כגון הקאות, טשטוש בראייה והופעת אפזיה (משמעותה הפרעות בדיבור ובהבעה בעל–פה לפני התקף של כאב ראש). היא אובחנה ע"י רופאה נוירולוגית כסובלת ממיגרנות לאחר בדיקת EEG ׁ המתעדת את הזרמים החשמליים שהמוח מחולל ולפי היסטוריה משפחתית של בני משפחה הסובלים גם הם ממיגרנות.
המערערת המשיכה לסבול מאותם כאבי ראש וכשש שנים לאחר מכן נבדקה שנית אצל רופאת משפחה. למערערת נערכה בדיקה קלינית ולאחר מכן נשלחה שנית לבדיקת EEG ומימצאיה יצאו תקינים. לאורם קבעה הרופאה כי המערערת סובלת ממיגרנות. המערערת טופלה בטיפול תרופתי, ושלוש שנים לאחר מכן אובחנה ע"י רופא עיניים כסובלת מעיוורון בעין אחת בשל פגיעה בעצב הראייה. בעת שהופנתה לביה"ח אובחנה כסובלת מגידול בלתי ממאיר בראשה ונותחה מספר פעמים לשם הסרת הגידול, ניתוח בשל פזילה באחת העיניים, ניתוח לתיקון צניחת עפעף באותה העין וניתוח לעקירת העין. המערערת עבדה כאדריכלית פנים, ואיבדה את יכולת עבודתה בתחום כתוצאה מהניתוחים.
המערערת תבעה תביעת רשלנות כנגד הרופאה משום שלא נשלחה לבדיקת עיניים מקיפה ובדיקת CT – סריקה ממוחשבת של המוח, וטענה כי בדיקת ה-EEG אינה מספיקה לשם שלילת קיום גידול בראשה.
בהמ"ש המחוזי החליט כי לא הייתה התרשלות מצידה של הרופאה, וזאת בעיקר על סמך חוות דעתו המקצועית של מומחה בתחום אשר הובא מטעם המשיבים. לפי פסק דינו, האיחור בגילוי הגידול אינו בעל משמעות מבחינת גודל הנזק שנגרם למערערת, זולת הנזק שנגרם לעינה.
בהמ"ש העליון קיבל את הערעור, וקבע כי אכן ישנו קשר סיבתי בין רשלנותה של הרופאה לבין נזקיה של המערערת, וזאת ממספר טעמים –
ראשית, קיום הסימפטומים, בדגש על האפזיה אשר באופן נדיר ביותר מופיעה בהקשר של מיגרנות ודווקא שכיחה יותר כאשר מדובר בחבלה לראש או גידול. הסימפטומים הללו היו צריכים להספיק על מנת שהרופאה לא תסתפק בבדיקה קלינית אלא תפנה את המערערת לבדיקות יתרות. בנוסף, התנהגותה של הרופאה בכך שאכן לא הסתפקה בבדיקה הקלינית והפנתה את המערערת לבדיקת EEG על מנת לשלול גידול בראשה, מצביעה על כך שחשדה בקיום הגידול.
אך האם הייתה יכולה הרופאה להסתפק בבדיקה זו?
בשנת 1980, השנה בה ניגשה המערערת לרופאת המשפחה, כבר היה נהוג השימוש בבדיקת ה CT והיה ידוע כי בדיקה זו מדויקת יותר מבדיקת ה EEG. המומחה מטעם המשיבים העיד בעצמו, כי לאור הסימפטומים עליהם התלוננה המשיבה והחשד בקיומו של גידול, בדיקת CT הייתה נחוצה והייתה מבהירה את העניין. יש לבחון את התנהגותה של הרופאה לפי אמות המידה המקובלות באותה תקופה והידע הרפואי הידוע דאז. אכן באותה תקופה בדיקת ה CT הייתה מקובלת ולא הייתה מניעה לבצעה.
הוכרע כי אכן אי קיום בדיקת ה CT אשר גרם לאי גילוי הגידול כבר ב1980, מהווה רשלנות רפואית מצידה של הרופאה. על המשיבה הוטלה אחריות שילוחית על נזקי המערערת כתוצאה מהניתוח המאוחר.
בנוסף, נקבע ע"י בהמ"ש כי ישנו קשר סיבתי בין רשלנותה של הרופאה לשאר הבעיות מהן סובלת כיום (מועד קבלת פסק הדין) כגון קשיים בדיבור, שיתוק בעצבים השלישי והרביעי בעין שמאל, פזילה, צניחת עפעף, כאבי ראש, חולשה בגפיים ותגובות דיכאוניות, ולא רק מנזק בעינה (כפי שהוכרע בבהמ"ש המחוזי) וזאת בשל התפתחות הגידול בראשה במשך כשנתיים. בנוסף הוחלט כי יש לפסוק פיצוי בגין אובדן סיכויי ההחלמה מפאת הזמן הרב בו גדל הגידול בראשה של המערערת.
הכרעה סופית –
החזרת התיק לבהמ"ש המחוזי לשם הענקת פיצוי אותו יש להעריך בשיעור של כשליש חלקים מכלל הנזק שנגרם למערערת.
