רשלנות רפואית בפסיכיאטריה
הפסיכיאטריה היא התחום הרפואי העוסק בבריאות הנפש. הפסיכיאטריה שונה במקצת מתחומי רפואה אחרים, אין בה אומנם פרוצדורות גופניות פולשניות כמו בתחומים אחרים, אך רשלנות רפואית בתחום הפסיכיאטריה יכולה להיות מסוכנת כמו בכל תחום רפואי אחר. כמו כן, בניגוד לתחומי רפואה אחרים, ובשל השפעתן של מחלות הנפש על כושר השיפוט של המטופל, קיימת בחוק סמכות לטיפול פסיכיאטרי שלא בהסכמת המטופל במקרים בהם הבעיה הנפשית מסכנת את המטופל או את סביבתו.
מקרי רשלנות רפואית בפסיכיאטריה
מקרי הרשלנות הרפואית בפסיכיאטריה יכולים להיות שונים ומגוונים. החל מאבחון לקוי של בעייתו של המטופל, ועד לאשפוז כפוי מיותר במוסד לבריאות הנפש. כמו כן, העובדה שסימפטומים גופניים יכולים לאפיין מצבים נפשיים מסוימים, ושמצבים נפשיים מסוימים יכולים להופיע גם במקרה של בעיות בריאותיות שאינן בתחום הפסיכיאטריה מהווה אף היא כר פורה לרשלנות רפואית.
• אבחון שגוי, מאוחר, או חוסר אבחון של מחלות/הפרעות הקשורות לבריאות הנפש. לדוגמא, אבחון מאוחר של דיכאון המלווה בנטיות אובדניות, יכול להציב את המטופל בסיכון חיים של ממש.
• מעשים או מחדלים רשלניים שעלולים להוביל לחוסר טיפול, השהייתו, או החלטה לגבי טיפול רפואי לא מתאים, שהחמירו את מצבו הרפואי של התובע או הסבו לו נזק גופני. לדוגמא, בעיות בריאותיות חריפות כגון: אוטם בשריר הלב או פאוכרומוציטומה (גידול בבלוטת האדרנל) מסתמנות לעיתים בצורה של התקף חרדה. החלטה כי המטופל סובל מחרדות, ובעקבות כך, אי ביצוע של אק"ג או איסוף שתן לקטאכולאמינים יכולה לסכן את חיי המטופל.
• אי לקיחת אנמנזה מפורטת מהחולה הכוללת: התחקות אחר הרקע האישי של המטופל ( מצבו המשפחתי, מצבו התעסוקתי, חייו החברתיים), מצבו הבריאותי, ועוד. כמו כן נדרשת עמידה על התסמינים הגופניים המתוארים על ידי המטופל (לדוגמא כאבי בטן, ראש, חוסר תיאבון כסימנים לדיכאון).
• התעלמות מביצוע בדיקות גופניות מתאימות, ואי הפניה לביצוע בדיקות דם, בדיקות הדמיה, ואק"ג, שיכולות לשלול בעיה בריאותית אחרת.
• רשלנות בפענוח בדיקות וקבלת החלטה על טיפול שגוי עקב כך.
• אשפוז פסיכיאטרי כפוי כשאין בו צורך.
• אי קיום מעקב אחר מצבו הרפואי של המטופל.
• רשלנות במרשם תרופות- מתן תרופות שאינן מתאימות, מבחינת סוג ומינון, ומבלי לבדוק את רגישות המטופל לתרופה.
פסיקה
תא (י-ם) 3970/98 גולדשטיין נ' מ"י- התובע אושפז במחלקה פסיכיאטרית בגיל 10, ולטענתו שלא לצורך משום שלא הייתה כל הצדקה רפואית לאשפוז זה. לפי גרסת התובע, אשפוז זה היה נמנע אילו העירייה הייתה פועלת כנדרש ומוציאה אותו לביתו או למשפחת קלט. התובע עותר כנגד הנתבעות בגין ההזנחה וההתעללות, תקופת האשפוז המיותר, הנזקים, והכאב וסבל שנגרמו לו בעקבות אשפוז מיותר זה. ביהמ"ש קיבל את התביעה נגד העירייה ופסק כי לו הייתה פועלת העירייה כנדרש במהלך התקופה שקדמה לאשפוז, סביר להניח שהיא הייתה מצליחה להביא לידי כך שהתובע כלל לא יזדקק לאשפוז. בית המשפט ראה לנכון לפצות את התובע בסך 200,000 ₪ בגין האשפוז והסבל שהאשפוז המיותר גורם לו במהלך חייו.
