1. הנתבעים 1 ו 2 עותרים לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
העובדות בתמצית
2. ביום 02.07.08 הגישו התובעים כנגד הנתבע מספר 3 (להלן "בית החולים לניאדו") תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו להם, לפי הנטען, עקב רשלנות רפואית. התביעה הוגשה בבית משפט השלום בחיפה.
°
3. לטענת התובעים, התובע ורעייתו, נותח התובע על ידי הנתבע מספר 1 במסגרת השירות הרפואי הניתן לו על ידי הנתבעת מספר 2, בבית החולים לניאדו ניתוח בקע מפשעתי. התובעים טוענים כי הניתוח היה כושל ורשלני, ובגינו נגרמו לתובע נכות לצמיתות בתחום האורולוגיה והנפש; זאת על פי חוות דעת רפואיות שצורפו לכתב התביעה. התובעים טוענים כי נגרמו להם בנוסף נזקים והוצאות אשר בגינם על הנתבעים לפצותם.
4. בטרם הוגשה התביעה, זאת ביום 13.2.02 פנה התובע באמצעות עורך דין מטעמו בכתב אל הנהלת בית החולים לניאדו בדרישה לפיצויו בגין נזקיו עקב הניתוח נשוא כתב התביעה.
— סוף עמוד 1 —
5. ביום 23.10.08 הוגשה בקשת הנתבע מספר 3 להעברת הדיון לבית משפט שלום במחוז המרכז, מחוסר סמכות מקומית.
6. ביום 03.12.08 הוגשה תגובת התובעים לבקשה. במועד זה עתרו התובעים לתיקון כתב תביעה וביקשו לצרף כנתבעים את הרופא המנתח, הוא הנתבע מספר 1 ואת המוסד אשר הנתבע מספר 1 עבד מטעמו, היא הנתבעת מספר 2 .
8. ביום 16.12.08 ניתנה החלטת כב' השופט שמעון שר בבית המשפט השלום בחיפה להעברת הדיון לבית המשפט השלום בנתניה, זאת מבלי שנתנה החלטה בבקשה לתיקון כתב התביעה, זאת כדלקמן:
"הבקשה לתיקון כתב תביעה היא בקשה אשר אין בה כדי לשנות את מאזן הכוחות
כאשר הבקשה להעברת הדיון מחוסר סמכות מקומית הינה בקשה אשר גוברת בשלב זה
על הבקשה לתיקון כתב תביעה.
אשאיר וצריך עיון האם בית המשפט אשר אינו מוסמך פורמלית לדון בתובענה, רשאי לדון בתיקונה. זאת מאחר ולא נדרשתי לסוגיה זו בתיק זה" . (כך במקור ה.ע)
9. ביום 25.03.2.09 נפתח התיק בבית משפט השלום בנתניה.
10. ביום 31.05.09 הגישו התובעים לבית משפט השלום בנתניה בקשה לתיקון כתב התביעה, להוספת הנתבעים 1 ו 2 . לבקשה צורף כתב התביעה המתוקן.
11. ביום 02.08.09 ניתנה החלטתי לפיה התיקון יבוצע כמבוקש וכמוסכם.
טענות הצדדים בתמצית
12. הנתבעים 1 ו 2 טוענים להתיישנות התביעה כנגדם עוד ביום 07.08.08 (7 שנים מיום הניתוח שבוצע ביום 01.08.01 ) ולכל המאוחר ביום 13.02.09 (7 שנים ממועד משלוח מכתבו של המשיב אל הנתבעת 3).
13. התובעים טוענים כי התביעה טרם התיישנה, והייתה מתיישנת, אלמלא הוגשה, רק ביום
07.08.2011 (10 שנים מיום הניתוח) ; בנוסף טענו התובעים כי מירוץ ההתיישנות החל ביום 23.10.08 במועד הגשת כתב הגנה על ידי הנתבעת מספר 3. במועד זה על פי הנטען על ידי התובעים נודעו להם עובדות המקרה.
14. הצדדים טענו לתחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכן לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958(להלן: "חוק ההתיישנות").
דיון
15. אין חולק על כי מועד אירוע הנזק הנטען הינו ביום 07.08.01 במועד ביצוע הניתוח.
— סוף עמוד 2 —
16. הסעד הנתבע הוא פיצוי בגין נזקים אשר נטען כי נגרמו עקב רשלנות רפואית בביצוע הניתוח.
17. התובעים טוענים כי הנזק לא התגלה להם ביום הניתוח אלא בשלב מאוחר יותר, כתוצאה מכאבים וכן בדיקות שנעשו לאחר הניתוח.
סבורתני כי אמנם כנטען על ידי התובע לצורך הבקשה שבפני יש להניח כי הנזק לא התגלה ביום שאירע , היינו במועד הניתוח.
18. א. מועד גילוי הנזק – מתי נולדה עילת התביעה לפי סעיף 89 לפקודת הנזיקין :
ביחס לסעיף 89 לפקודת הנזיקין נפסק:
" … לגבי הוראות סע' 89(2) הנ"ל יש חשיבות לשני המועדים האחרונים, היינו ליום אירוע הנזק וליום הגילוי,……."
ראה: ע"א 80831 יצחק זמיר נ' כימקלים ופוסטים בע"מ , פ"ד ל"ז(3) 122.
דיני התיישנות בישראל, זלמן יהודאי, כרך א', עמ' 150.
כפי שנפסק, היום שבו נולדת עילת התביעה לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא יום גילוי הנזק.
בעניין זה בואר:
"…הטענה הראשונה היא, כי בפרשה שלפנינו, לא נתגלה הנזק ביום שאירע. מכיוון שכך, "היום שנולדה עילת התובענה" ,לעניין תחילת תקופת ההתיישנות, הוא "היום שבו נתגלה הנזק". …
"…אכן, ברגע מסויים של קשת הזמן שבין אירוע הנזק לבין ביצוע הניתוח, חש המערער בכאבים והיה מודע לכך, כי כאבים אלה קשורים בנפילתו מהסוס. משעברו נזקים אלה את השלב של נזק "מה בכך" והגיעו לידי שלב, שבו כל ניזוק בר דעת היה מגיש תביעה, התרחש אותו "יום הולדת" אשר ממנו מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. …"
ראה: ע"א 84220 בועז איגוף נ' קיבוץ גבת-אגודה שיתופית ואח', פ"ד מ(1) 528 ) (1986)
בפרשת המאירי נקבע בהקשר זה:
"מחד גיסא אין להמתין לגיבוש מלוא הנזק כדי למנות את תקופת ההתיישנות, אך מאידך גיסא ברור גם כי אין די בגילויו של נזק של מה בכך כדי להצביע על תחילת המרוץ.
התגלות הנזק תחל את ההתיישנות ,אם הניזוק, כאדם סביר היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. לעומת זאת, אם הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך" אשר אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך, כאמור בסע' 4 לפקודה, כי אז אין לראות בהתגלות זו מועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו".
ראה: ע"א 991254 אביגדור המאירי נ' הכשרת הישוב-חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (2000), 541
— סוף עמוד 3 —
בעניין שבפני יש לצין כי הניתוח נשוא התביעה בוצע ביום 07.08.2001 . התובע התחיל לחוש בכאבים בסמוך למועד הניתוח. התובע התחיל לעבור סדרת בדיקות. בחוות דעת מומחה מטם התובעים צוין:
"בעקבות תלונות על המשך כאבים במפשעת ורגישות באשך ימין, נערכה ביקורת חוזרת ב-0112 ונמצא אשך ימין קשה ואוטופי עם קורד עבה".
מכתב מטעמו של התובע דרש פיצוי בגין נזקין עקב הניתוח. המכתב נערך ביום 13.02.2002.
בנסיבות אלה סבורני כי אף אם יכול ובנסיבות העניין עד יום 13.02.02 טרם התגלה הנזק שהינו מעבר לנזק של "מה בכך" ושאדם סביר היה תובע בגינו; ממועד עריכת פניית בא כוח התובע לבית החולים בדרישה לפצותו בגין נזקיו עקב הניתוח, זאת ביום 13.02.02 יש וודאות בדבר ידיעת התובע על הנזק.
ב. חישוב תקופת ההתיישנות לפי סע' 89 לפקודת הנזיקין:
בעניין חישוב תקופת הנזק הובהר בע"א 831/80 הנזכר לעיל, האמור להלן:
"…..נאמר בסיפא של פיסקא (2) הנ"ל, היום, שנודלה בו עילת התובענה במקרה שהנזק לא ניתגלה ביום שאירע, הוא היום שבו נתגלה הנזק, ועל פי הוראה זו תקופת ההתיישנות תהיה שבע שנים מיום שהנזק נתגלה. המלים בפיסקה (2) הנ"ל " אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק" לא באו להאריך את המועד של שבע שנות ההתיישנות מיום שבו התגלה הנזק, אלא באו לקבוע מועד סופי, שבו ניתן להגיש תביעה, והוא עשר שנים מיום אירוע הנזק, אף אם באותו זמן טרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים".
בפסק דין כב' השופט ברק נקבע:
" הוראת הסיפא של סע' 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות "הרגילה" של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה היתה לקבוע "מחסום אחרון וסופי" (כלשונו של השופט אריאל בערכאה הראשונה) להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אישור הנזק. אכן, מי שניזוק ביום ראשון, ונזקו התגלה ביום שני, תביעתו מתיישנת כעבור שבע שנים מיום שני, ולא כטענת בא כוח המערער- כעבור עשר שנים מיום ראשון…
עולה מן האמור, שהתביעה תתיישן בפרק הזמן שבין סיום שבע שנים מאז אירוע הנזק לבין סיום עשר שנים מאז אירוע אותו נזק. המועד המדוייק לתקופת ההתיישנות בתוך אותו פרק זמן תלוי בפער הזמנים שבין מועד אירוע הנזק והתגלותו. ודוק: יהא פער זה כאשר יהא, אם בתוך עשר השנים מאז אירע הנזק עברו שבע שנים מאז התגלותו, התביעה תתיישן לאחר אותן שבע שנים, ואין בתקופת עשר השנים כדי להעלות או להוריד"
יישום ההלכה בנסיבות עניינו של התובע מוביל למסקנה לפיה תקופת ההתיישנות הינה מיום 13.02.02עד ליום 13.02.09 לכל היותר; ולא כטענת התובעים עד ליום 07.08.2011 .
דבר הנזק נודע לתובעים ידעו עוד ביום 13.02.02 .
— סוף עמוד 4 —
תקופת ההתיישנות היא 7 שנים מעת גילוי דבר הנזק ולא 10 שנים מאירוע הנזק כטענת התובעים.
19. הבקשה לתיקון כתב תביעה
התובעים הגישו לבית משפט השלום בחיפה בקשה לתיקון כתב תביעה עוד ביום 03.12.08 .
ביום 16.12.08 הוחלט על העברת התיק לבית משפט שלום בנתניה מחוסר סמכות מקומית, זאת מבלי שניתנה הכרעה בבקשת התיקון. החלטה בבקשה לתיקון כתב תביעה ניתנה על ידי ביום 02.08.09 .
כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 31.05.09 יחד עם בקשה שנייה לתיקון כתב תביעה שהוגשה בנוסף על הבקשה המקורית לבית משפט זה.
בתקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) נקבע:
"(ב) הוסף או הוחלף בעל דין, רואים לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן".
בתקנה 9 נקבע כי תובענה נפתחת במסירת כתב תביעה לבית המשפט.
השלכות הגשת בקשה לתיקון כתב תביעה ביחס לחישוב תקופת ההתיישנות נדונו ב- ע"א 748/89 שלומית שפירא ואח' נ' שמחה חייט, עו"ד פ"ד מח(2), 365. (1994) שם נדונו הטעמים לקבלת טענת התיישנות שהועלתה בנסיבות דומות ולדחיית טענת ההתיישנות.
בעניין הטעמים לדחיית טענת ההתיישנות בואר האמור להלן:
"…ראשית, אין ספק בדבר שעם הגשת הבקשה לתיקון כבר הביעו המערערים את כוונתם החד משמעית להתדיין עם המשיב על ידי פניה לבית המשפט ולפיכך מצדיק הרעיון העומד מאחורי טענת ההתיישנות לראות את מירוץ ההתיישנות כנפסק כבר עם הגשת הבקשה לצירוף בעלי הדין הנוספים; שנית, אם הדין עם הנתבעים יצא שקבלת טענת ההתיישנות או דחייתה תהיה תלויה, לעתים, במועד שבו תידון בקשת הצירוף, דבר שאינו בשליטתו של התובע…"
לצורך הכרעתו נבחנה על ידי בית המשפט השאלה מה היה הדין לו נדחתה הבקשה לתיקון כתב התביעה. לו נדחתה יכלו התובעים להגיש תובענה , ותקופת הביניים שבין הגשת הבקשה ועד דחייתה לא הייתה מובאת בחשבון לעניין תקופת ההתיישנות. בסעיף 15 לחוק ההתיישנות נקבע:
" הוגשה תובענה לפני בית משפט … והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."
על יסוד האמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות נפסק בעניין שפירא נ' חייט:
"והנה פסקנו ברע"א 68/89 פד"י מג(624 (2 וחזרנו ופסקנו בע"א 502/88 פד"י מד(3) 833, "שאין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית
— סוף עמוד 5 —
המשפט, כגון … (כ)שהתובענה הופסקה. בגדר ההלכה האמורה יש לראות איפוא אף את בקשת הצירוף כ"תובענה". האם מתקבל על הדעת שיראו אותה כתובענה לענין סעיף 15 ולא יראו אותה כ"תובענה", המפסיקה את תקופת ההתיישנות, אם הבקשה התקבלה?
בנסיבות אלו הגעתי לכלל המסקנה כי יש לקרוא את המלים "כתב תביעה" בתקנה 26(ב) ככוללות גם כתב תביעה מתוקן שהוגש בתוך המועד החוקי על יסוד בקשה לצירוף בעל דין שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. לענין זה, כך אני סבור, יש לייחס את מועד הגשת כתב התביעה לאחור, למועד הגשת הבקשה האמורה. "
ראה בנוסף יואל זוסמן- סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 208 .
בנסיבות עניינה של התביעה שבפני , הבקשה הראשונה לתיקון כתב תביעה הוגשה ביום 03.12.08. מועד גילוי הנזק הנו 13.02.02 ולפיכך המסקנה המתבקשת היא "התובענה" הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.
בנוסף אפנה להלכה לפיה לצורך פרשנות הוראות ההתיישנות יש לייחס משקל לכוונת המחוקק על פיה יש להימנע ככל האפשר מלנעול, אך בשל התיישנות בלבד, את שערי בית המשפט בפני תובע. דברים אלה אף הם עמדו ברקע החלטתי.
ראה:
ע"א 65169 רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים)תש"י 1950 נ' שלום ירקוני, פ"ד יט(2), 595, (1965).
לאור כל האמור לעיל הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.
בשאלת ההוצאות אכריע בפסק הדין על יסוד מכלול התנהגות הצדדים בניהול ההליך, אם יטענו הטענות בסיכומים, ובהתחשב בתוצאת ההליך.
ניתנה היום, כ"ב ניסן תש"ע, 06 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.