מדובר בבקשה לסילוק על הסף של תביעת פיצויים מחמת התיישנות. עילת התביעה היא רשלנות רפואית הבאה לידי ביטוי לכאורה בבירור וטיפול לקויים בתלונות המנוח בין השנים 1995 – 2000 שהובילו לאבחון מאוחר של סרטן בשנת 2000 ולפטירתו של המנוח בשנת 2001. התביעה הוגשה ב2008.
°
בית המשפט המחוזי דחה על הסף את התביעה מחמת התיישנות ופסק כי:
°
סעיף 89 לפקודת הנזיקין (להלן- הפקודה) מבחין בין עוולות שהנזק הוא חלק מעילת התובענה לבין עוולות שמבוססות אך ורק על מעשה או מחדל. סעיף 89 (1) לפקודה מתייחס לעוולות שהנזק אינו חלק מיסודותיהן וקובע כאמור שהעילה נולדת ביום האירוע או המחדל ובמקרה של מעשים נמשכים יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני. בענייננו טוענים המשיבים כי מתקיימת עוולת הרשלנות שנזק הוא אחד מרכיביה ולכן לא ניתן לבסס טענה בדבר דחיית מועד תקופת ההתיישנות בהסתמך על סעיף זה ואין הוא חל בענייננו.
°
תובע שרכיב הנזק בלבד נתגלה לו במועד מאוחר, יהיה כפוף להוראות סעיף 89(2) לפקודה ולא יוכל להגיש תביעתו לאחר עשר שנים מיום אירוע הנזק או שבע שנים מיום גילויו, הקצר מביניהם. לעומת זאת, תובע שנעלמו ממנו עובדות אחרות שאינן הנזק והמהוות את עילת תביעתו, יתחיל מרוץ ההתיישנות מיום גילוי העובדה ולמשך שבע שנים בלבד.
°
בענייננו, גילוי הנזק היה בדצמבר 2000 עת אובחנה מחלת הסרטן. פטירתו של המנוח בשנת 2001 מהווה את תוצאתו הסופית של הנזק שנגרם לכאורה מהאבחון והטיפול הלקוי. אין לראות בפטירה כשלעצמה את מועד גילוי הנזק אשר יש בו כדי להתחיל את מועד מרוץ ההתיישנות. נדחתה טענת המשיבים לפיה אף אם נתגלה הנזק בשנת 2000 עם גילוי מחלת הסרטן הרי שמבחינה אובייקטיבית אדם סביר היה מגיש תובענה רק אם התוצאה הסופית של האיחור באבחון היא מותו של האדם נוכח המחלה. נקבע כי גילוי מאוחר של מחלת סרטן בשלבים מתקדמים ביותר הוא נזק שדי בו כדי לגרום לאדם הסביר לתבוע בגינו את המעוול שאיחר באבחון.
°
כן נדחתה טענת המשיבים שלפיה בהתאם ללשון סעיף 89(2) לפקודה תתיישן התביעה לאחר עשר שנים מיום אירוע הנזק ובענייננו בשנת 2010. סעיף זה נדון רבות בפסיקה ונקבע זה מכבר כי מטרתו אינה הארכת תקופת ההתיישנות מעבר לשבע שנים או קביעת תקופת התיישנות חלופית עצמאית אלא המדובר במועד אחרון וסופי שמטרתו לתחום ולעצור את מועד הגשת התובענות בהן גילוי הנזק המהווה חלק מעילת התביעה היה מאוחר. במקרה בו חלפו שבע שנים מיום גילוי הנזק, כבענייננו, לא תוארך תקופת ההתיישנות. אין זו מטרת הסעיף, כאמור.
°
מכאן כי לעניין גילוי רכיב הנזק התיישנה התביעה בדצמבר 2007, שבע שנים לאחר מועד גילוי הנזק – מחלת הסרטן, בדצמבר 2000. אולם כאמור אין די בכך כדי לדחות את התביעה בשל התיישנות ויש לבחון האם קיים רכיב נוסף שהתגלה באיחור ושיש בו כדי לדחות את מועד תחילת תקופת ההתיישנות, ובענייננו רכיב הקשר הסיבתי.
°
לעניין גילוי הקשר הסיבתי, עליו חל כלל הגילוי לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, נקבע שהמבחן לגילוי היסוד הסיבתי הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע או המחדל.
°
המשיבים מציינים בכתב התביעה כי בשנת 2000, עת הופנה המנוח פעם נוספת לבית חולים, בחרו הם לפנות לבית החולים רמב"ם וזאת לנוכח "הניסיון הרע קודם לכן עם ביה"ח בגליל המערבי". משמע כבר במהלך השנים שקדמו לגילוי מחלתו של המנוח ובמקביל לתלונותיו החוזרות ונשנות סברו המשיבים כי
°
הטיפול שניתן למנוח הוא טיפול שאינו הולם את תלונותיו וניתן לראות כי היה קיים "קצה חוט" בעניין שהיה בו כדי לעורר חשד באשר לטיב הטיפול הרפואי שניתן.
°
בנוסף, לנוכח מצבו הקשה של המנוח בשנים 1997- 2000, עולה השאלה כיצד במהלך כל השנים לא פנה לייעוץ רפואי נוסף, ונראה כי אף אם באותה עת לא ידעו המנוח ויתר המשיבים על הקשר הסיבתי, שכן טרם נתגלתה המחלה, ייתכן שבזהירות סבירה היו יכולים למנוע את אי הידיעה הנטענת בדבר הקשר הסיבתי בזמן מוקדם יותר וייתכן שאף את הגילוי המאוחר והשלכותיו. לנוכח האמור לעיל הן רכיב הנזק הן רכיב הקשר הסיבתי התיישנו במועד הגשת התביעה.
