כלל הדבר מעיד על עצמו (res ipsa loquitur) הוא כלל עזר ראייתי בדיני הנזיקין. הכלל הוא כלל ראייתי שמעביר את נטל הראיה אל הנתבע במקרים בהם קיימת עמימות עובדתית ביחס לנסיבות שהביאו לידי קרות הנזק לתובע. הכלל משווה את מעמדו של התובע שלא יודע מה הביא לקרות הנזק, למעמדו של תובע שיודע מה היו הנסיבות שגרמו לכך.
התוצאה במקרה שהתובע עומד בתנאיי ההוכחה של הכלל היא שעל הנתבע להוכיח שלא הייתה התרשלות במעשיו. התנאים שעל התובע להוכיח לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין הם:
1. לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו הסיבות שגרמו לקרות הנזק;
2. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו;
3. נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתאים יותר למסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר מסקנה שהוא כן נקט בזהירות סבירה;
כמו כן חשוב לציין כי אי הידיעה עליו מדבר הכלל הוא אי ידיעה בזמן קרות האירוע העוולתי.
תחולת הכלל ברשלנות רפואית
כלל הדבר מדבר בעד עצמו יכול לסייע מאד לתובע במקרים של רשלנות רפואית. ראשית, מורכבותו הרבה של הטיפול הרפואי גורמת לכך שלעיתים קשה לדעת מהו הגורם הישיר לנזק. כמו כן גם השיטה שבה פועלת המערכת הרפואית היא מורכבת. המערכת בנויה בצורה שיש פערי מידע בין הרופא והחולה, הן מבחינת הידע המקצועי והן מבחינת האינפורמציה הניתנת לחולה והנגישות המוגבלת למידע שלא הובא לידיעתו. פערים מסוג זה מקשים על החולה בהוכחת התשתית העובדתית של המקרה בתביעת רשלנות רפואית והופכים את התביעה לתלויה בנכונות הגילוי של בית החולים או הרופא המטפל. יחד עם זאת, כמובן שלא בכל מקרה יעביר בית המשפט את נטל ההוכחה לנתבע.
פסקי דין
ע"א 789/89 עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד מו (1)712- המערערת נולדה בניתוח קיסרי. הניתוח התבצע בהרדמה כללית, כאשר במהלך ההרדמה התפתחו קשיים בביצוע האינטובציה (הכנסת טובוס לקנה הנשימה על מנת לספק חמצן לריאות והוצאת האוויר מהן). המרדימים הצליחו לבצע את צנרור הקנה רק בניסיון השביעי. במהלך ששת נסיונות שקדמו לכך, הכחילה היולדת והיא פיתחה הפרעות קצב שהצריכו טיפול תרופתי וביצוע עיסוי לב חיצוני. כאשר כבר הוחל בניתוח הקיסרי היו כבר סימנים למצוקה עוברית. בסופו של דבר כתוצאה מהקשיים בהליך סובלת כיום המערערת משיתוק מוחין בכל ארבעת גפיה. תביעת הרשלנות של המערערת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, למרות חוות הדעת שתת החמצון במשך 5-7 דקות היה יכול לגרום לנזק בלתי הפיך. בית המשפט העליון קבע שבאירוע הנוכחי מסתברת יותר המסקנה כי הנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר המסקנה כי הנתבע אכן נקט בזהירות סבירה. כמו כן, במקרה שלהלן ברור שהתובעת ואמה לא יכלו לדעת בעת קרות האירוע את העובדות והסיבות שהביאו לקרות האירוע המצער. כמו כן מטרת יסוד השליטה על החפץ המזיק הקבוע בסעיף 41 לפקודה הוא זיהויו של המזיק. בדנן די בכך שמכשירי ההרדמה היו בעת קרות האירוע בידיהם של הרופאים כדי להוכיח שהנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. בית המשפט מחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיפסוק בשאלת הנזק.
