בית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 55221-12-11 ערטול אלחאן ואח' נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות- לשכת הבריאות -נפת כנרת
בפני
כב' השופט ראובן שמיע
תובעים
1. עזבון המנוחה ערטול אלחאן
2. וג'יה ערטול
3. זאדת ערטול
נגד
נתבעת
מדינת ישראל-משרד הבריאות- לשכת הבריאות -נפת כנרת
פסק דין
לפניי תביעה בגין רשלנות רפואית הנטענת כלפי הנתבעת שעניינה הולדה בעוולה. נושא הדיון הינו בסוגיית התיישנות שהועלתה על ידי הנתבעת.
רקע כללי
התביעה הוגשה ביום 29.12.11 על ידי עיזבון המנוחה (התובע 2 – היורש על פי דין).
התובעים 2 ו-3 הינם הוריה של המנוחה ערטול אלחאן ז"ל (להלן: "המנוחה") ילידת 1979, אשר הלכה לבית עולמה ביום 4.1.05, כשהיא בת 25 שנים וארבעה חודשים.
התובעת 3, אמה של המנוחה, תובעת בתביעה זו את נזקיה הנטענים כמיטיבה וכן את נזקיה הישירים. לטענת ב"כ התובעים גם תובע 2 איננו תובע רק בשם העיזבון אלא תובע הוא גם את נזקיו הישירים.
הנתבעת, מדינת ישראל-משרד הבריאות, ביצעה בזמנים הרלבנטיים לתביעה, באמצעות לשכת הבריאות-נפת כנרת (להלן: "טיפת חלב"), מעקב הריון לאם המנוחה.
התובעים 2 ו-3 הינם בני זוג קרובי משפחה מדרגה ראשונה, אשר ידוע לגביהם כי משפחתם הקרובה נשאית מחלת AT ׁׁ(Ataxia Telangiectasia)- המדובר במחלה גנטית העוברת בתורשה רצסיבית. מידע זה צוין בכרטיס מעקב הריון של האם, אולם לטענת התובעים חרף זאת, לא הופנתה האם לאבחון טרום לידתי של המחלה מה שגרם לטענתם, בסופו של יום להולדה בעוולה.
לאחר הגשת התביעה, הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות וזאת מן הטעם שלפיו עם הגעתה של המנוחה לגיל 18, עמדו לרשותה שבע שנים להגשת תביעתה, קרי עד ליום 18.9.04, ומשלא הוגשה תביעת המנוחה עד ליום זה, הרי שתביעתה התיישנה.
— סוף עמוד 1 —
לטענת הנתבעת, זכות התביעה התיישנה ופקעה עוד בחיי המנוחה (שכן המנוחה נפטרה בגיל 25 שנים ו-4 חודשים, דהיינו, ביום 4.1.05). ומשכך פקעה גם זכות התביעה לעיזבון אשר בא בנעליה.
לטענת הנתבעת, תביעתה הישירה של התובעת 3 התיישנה, בחלוף שבע שנים מלידתה ו/או לכל היותר מאבחון המחלה של המנוחה, לכל המאוחר בשנת 1983. כך גם תביעתה של המשיבה 3 כמיטיבה התיישנה, משהתיישנה עילת המנוחה- הניזוקה.
תמצית טענות התובעים
בתשובה לבקשה, טוענים התובעים שהמנוחה סבלה ממחלה קשה המתבטאת בין היתר בפגיעה נוירולוגית קשה ומפיגור שכלי, אשר על כן, יש להשהות את מרוץ ההתיישנות חרף הגיעה לגיל הבגרות, זאת כל אימת שלא מונה לה אפוטרופוס כדין כאמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").
לטענת התובעים, המנוחה נפטרה ביום 4.1.05 ותביעת עיזבונה אשר בא בנעליה הוגשה בטרם חלפו שבע שנים מיום פטירתה. לטענתם, עם פטירתה של המנוחה מתחדש מרוץ ההתיישנות שהושהה בשל ליקויה השכלי ובידי הוריה הזכות להגיש את התביעה במשך שבע שנים מהיום שבו נסבה הזכות אליהם עקב מות ביתם.
תמצית טענות הנתבעת
לטענת הנתבעת, יש לדחות את התובענה על הסף בשל התיישנותה. לגרסתה, עסקינן באירועים שהתרחשו לפני כ-33 שנים.
עם הגעתה של המנוחה לגיל 18, עמדו לרשותה שבע שנים להגשת התביעה, דהיינו עד ליום 18.9.04, ומשלא הוגשה תביעתה עד ליום זה, הרי שתביעתה התיישנה.
לטענת הנתבעת, תביעתה הישירה של התובעת 3 התיישנה בחלוף 7 שנים מלידתה ו/או לכל היותר מאבחון המחלה של המנוחה, כך גם תביעתה של המשיבה 3 כמיטיבה התיישנה, משהתיישנה עילת המנוחה-הניזוקה.
לטענת הנתבעת, טענתם של התובעים בדבר הליקוי השכלי ממנו סבלה המנוחה, ושבגינו לגרסתה נעצר מרוץ ההתיישנות, כלל לא נטענה בכתב התביעה ואף לא נתמכה בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים.
כמו כן, טענתה של התובעת 3 כניזוקה ישירה, לפיה תביעתה טרם התיישנה לאור תחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ראויה גם היא להידחות על הסף, שכן גם היא אינה מגובה בחוות דעת רפואית המעידה כי המנוחה אינה כשירה לנהל את ענייניה בשל ליקוי נפשי.
— סוף עמוד 2 —
לטענת הנתבעת, תביעתו של התובע 2 הוגשה על ידו כיורש על פי דין ועל כן יש למחוק את כל טענותיו כניזוק ישיר כפי שנטענו בכתבי טענות התובעים.
דיון ומסקנות
לאחר שנתתי את דעתי למכלול החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענת הנתבעת להתיישנות התביעה, להתקבל.
יש לקבל את עמדת הנתבעת, לפיה בנסיבות המקרה חל הכלל לעניין חישוב תקופת ההתיישנות ביחס לקטין בהתאם להוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות. סעיף 10 קובע שבחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין, הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע 18 שנה.
לפי המסמכים שצורפו לכתב התביעה, המנוחה אובחנה כמי שסובלת מהמחלה לכל המאוחר בשנת 1987 בהיותה כבת 8 שנים (נספח ד לכתב התביעה), מאחר ותקופת ההתיישנות אצל קטינים מתחילה להיספר מגיל 18 שנים, עמדו לרשות התובעים 7 שנים להגיש את התביעה, החל מגיל 18 מאחר שהמנוחה נפטרה בגיל 25 שנים ו-4 חודשים התיישנה התביעה עוד בטרם פטירתה של המנוחה.
יודגש כי הנזק למנוחה והשלכותיו היו ידועים לתובעים זה מכבר, (ראה טענותיהם בכתב התביעה)
אולם, למרות זאת, בחרו התובעים כל אותן שנים שלא לבחון את זכויותיהם על פי הדין הקיים.
גם הטענה לפיה יש להשהות את תקופת ההתיישנות במקרה הנדון בשל העובדה כי המנוחה לוקה בשכלה, כל עוד לא מונה לה אפוטרופוס כדין בהתאם לאמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, דינה להידחות הן בשל העובדה שטענה זו נטענה לראשונה רק בתגובה ]
]>
תפריט
