רע"א 4385/04
ע"א 9214/05
כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין
בפני:
כבוד השופט א’ רובינשטיין
כבוד השופט י’ אלון
נוהא פרוך ו-5 אחרים
המבקשים ברע"א 4385/04
והמערערים בע"א 9214/05:
נ ג ד
1. בית החולים מקאסד (גם מערער בערעור שכנגד בע"א 9214/05)
המשיבים:
2. מדינת ישראל
בקשת ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק א 3509/01 שניתנה ביום 29.4.04 ועל פסק דינו של בית המשפט שניתן ביום 21.9.05 על-ידי כבוד השופט (כתארו אז) ע’ חבש
(18.7.07)
ג’ באב תשס"ז
תאריך הישיבה:
פסק-דין
השופט א’ רובינשטיין:
א. לפנינו שני הליכים, שעניינם פרשה אחת, אשר נתבררה לפני בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט – כתארו אז – חבש) בת"א 3509/01, – והיא תביעה בגין רשלנות רפואית נטענת. ההליך המוקדם לפי סדרו (רע"א 4385/04) עניינו בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט מיום 29.4.04, אשר הועברה להרכב בהחלטת השופט (כתארו אז) ריבלין מיום 20.4.06; וההליך השני – ערעור (ע"א 9214/05) על פסק דינו של בית המשפט מיום 21.9.05, בו נדחתה ברובה תביעת המבקשים-המערערים, נגד המשיבים – בית חולים מקאסד ומדינת ישראל, וערעור שכנגד של בית החולים מקאסד (המשיב 1, להלן מקאסד) באשר לאותו חלק שבו נתקבלה התביעה.
רקע והליכים
ב. הנה בתמצית הרקע:
(1) עובדות המקרה פורטו בפסק הדין קמא ויובאו כאן בקיצור נמרץ – לאחר טיפול לזירוז היריון שקיבלה המבקשת-המערערת, במרפאתו של ד"ר מחמוד עמאר בחברון, כחודש לאחר נישואיה, הרתה ברביעייה. היא הופנתה על ידי ד"ר שהין – שטיפל בה בשלבים הראשונים להריונה – להמשך מעקב וטיפול בבתי החולים הדסה או מקאסד, ובחרה באחרון, מאחר שקיבלה התחייבות רק אליו בהיותה תושבת חברון. לאחר ביקורה במרפאת החוץ של בית החולים ביום 6.1.99, בו התלוננה על כאבים בגב התחתון והפרשה וגינאלית דמית, אושפזה במחלקה הטרום-לידתית לשם מנוחה, עצירת התכווצויות ומניעת לידה מוקדמת, וניתן לה טיפול תרופתי (INDOMETHACIN). כחמישה ימים מאוחר יותר החלה שוב לחוש בכאבים מלווים בהפרשה דמית, ובחלוף יום נוסף, ביום 12.11.99, בלא ששופר מצבה, נקבע על ידי רופא (בשעה 9:40) כי היא מצויה בלידה פעילה, והיא הועברה לחדר לידה, שם הוכנס לה עירוי ורידי, נלקח דם לצורך הצלבה ונעשו הכנות ללידה. מעט מאוחר לשעה 12:10 נולדו ארבעת הולדות, שניים מתוכם (הראשונה והשלישי) בלידת עכוז מסייעת. למחרת היום שוחררה המבקשת-המערערת מבית החולים. ככל הנראה נפטרו הילודים זמן קצר לאחר הלידה, אולם בשל היעדר תיעוד אין אפשרות לדעת מה אירע לאחר שהועברו לטיפולם של רופאי הילדים.
(2) המבקשים-המערערים תבעו את המשיבים בבית המשפט המחוזי בירושלים, בעילות של רשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכלפי מקאסד בלבד גם בעילה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. בתביעתם טענו המבקשים-המערערים כלפי מקאסד, כי לא הועלתה בפניהם האפשרות להפחתת (דילול) עוברים, לא ניתן למבקשת-המערערת טיפול בסטרואידים כמקובל, לא בוצע ניתוח קיסרי על אף שהיה בכך כדי להגביר את סיכוייהם של היילודים להישאר בחיים, וככלל, היה הטיפול הרפואי רשלני, מטעמים שונים, ואף הצוות הרפואי שהועסק היה בלא הרישיונות הנדרשים ממשרד הבריאות. עוד טענו התובעים כלפי מקאסד, כי עקב התנהלות בית החולים נגרם להם נזק ראייתי מהותי, המחיל את תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. כלפי המדינה טענו המבקשים-המערערים, כי הפרה את חובת הזהירות החלה עליה כלפי מקבלי הטיפול הרפואי, כי העלימה עין מפעילותו של מקאסד שנעשתה בלא שהיו לו היתרים כדין לנהל בית חולים או ליתן שירות רפואי מן הסוג שניתן למבקשת ותוך העסקת אנשי מקצוע בלא הרישיונות הנדרשים, כי ידעה שאין ברשות בית החולים ציוד רפואי מתאים ליילוד פגים ולטיפול בהם, וכי לא העבירה לבית החולים את הנחיותיה וחוזרי מנכ"ל משרד הבריאות כפי שנהגה כלפי בתי חולים אחרים בישראל.
(3) במהלך ניהול המשפט, תמך מקאסד את הגנתו בחות דעתו של העד המומחה פרופסור יוסף שנקר, שנכתבה, בין היתר, על סמך "מכתב מבי"ח מקאסד מיום 5.3.02 מנהל בי"ח" (כמצוטט מן העמוד הראשון בחוות הדעת מיום 21.5.02). בדיון ביום 29.4.04 נחקר הפרופ’ שנקר על עדותו, ובמהלך חקירתו הנגדית ביקשו המבקשים לעיין במכתב הנזכר, ובית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו (מפי השופט, כתארו דאז, ד"ר ע’ חבש) כי המכתב הוא התכתבות פנימית וחל עליו חיסיון. עוד לעת ההליך, עתרו המבקשים לתקן את כתב התביעה ולהכיל בו גם ראש נזק בגין שנות ההשתכרות האבודות של היילודים, בעקבות פסיקת בית משפט זה בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ’ החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004). בית המשפט, בהחלטתו מיום 29.4.04 בבש"א 5254/04, דחה את הבקשה, לאור השלב המאוחר בו מצוי התיק. על שתי החלטות אלה הוגשה בקשת רשות הערעור.
(4) בפסק הדין, שניתן ביום 21.9.05, קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה כנגד מקאסד בחלקה ופסק למערערים פיצויים בסכום גלובלי של 150,000 ש"ח, אך דחה במלואה את התביעה כנגד המדינה, כפי שיפורט להלן (כיוון שהתוצאה אליה הגענו כרוכה בהחזרת התיק נגד מקאסד לבית המשפט קמא בעקבות בקשת רשות הערעור, לא נידרש מעבר לכך לערעור נגד מקאסד, אלא לערעור נגד המדינה בלבד). בפסק הדין נקבע, בהסתמך, בין היתר, על עדותו של ד"ר יורם לוטן, מנהל האגף לרישוי ורישום באגף מוסדות
הבריאות במשרד הבריאות, כי אין להטיל אחריות על המדינה בשל אי-פיקוח על ביצוע הנחיותיו אל משרד הבריאות, מכיוון שהנחיות אלה הן בגדר המלצות בלבד לבית החולים. כן דחה בית המשפט את טענות המערערים בדבר העסקת רופאים בניגוד להסכמים הקיבוציים ולהנחיות משרד הבריאות לעניין משך המשמרות, סוג הרופאים ומספרם, מכיוון שאלה לא הוכחו.
(5) ביחס להעסקת רופאים בבית החולים בלא רישיונות מתאימים מטעם משרד הבריאות, נאמר כי אמנם רבים מרופאי מקאסד אינם מורשים פורמאלית לעסוק ברפואה בישראל בשל אי-מילוי התנאי של אזרחות ישראלית או היתר לישיבת קבע בישראל, בהיותם בעלי אזרחות ירדנית או תושבי השטחים. אך צוין, כי מדובר במקרה דידן ברופאים משכילים ומלומדים, שחלקם בעלי רישיון ירדני – ועומדים לפיכך בתנאים האקדמיים והמקצועיים לקבלת רישיון ישראלי – וחלקם עברו את הבחינות הבריטיות, ועל כן לא הוכחה טענת המערערים כי העדר הרישיון בידי רופאי מקאסד מקים קשר סיבתי למות היילודים. הוטעם, כי יש להבחין בין בעיית רשלנותם הנטענת של הרופאים, לבין הטענה בדבר רשלנותה של המדינה בכך שהתירה למקאסד לתפקד באמצעות רופאים בלתי מורשים. נקבע, כי לא הוכח שרופאי בית החולים נהגו ברשלנות אך בשל היותם חסרי רישיון. הוסף, כי אין זה ברור מדוע לא טרחה המדינה לספק רישיונות זמניים לרופאים במקרה דנא, כפי שנהגה לעשות לכל הרופאים הפועלים בשורותיו של מקאסד, ונקבע כי משלא הגבירה את הפיקוח – דווקא מתוך מודעותה לעצם העיסוק בלא רישיון כדין – נכשלה בקיום הוראות החוק. עם זאת נאמר, כי מקאסד מספק שירות רפואי חשוב וראשון במעלתו, במיוחד מאחר שנזקקת לו אוכלוסיה ניכרת מקרב תושבי השטחים, אותה מפנה הרשות הפלסטינית אליו בלבד, ועל כן יש להבטיח את המשך פעולתו תחת פיקוחה המקצועי והאחראי של המדינה, וכי אין לקבל את טענת המדינה שאחריותה מופחתת בשל הנסיבות המיוחדות הקיימות. נקבע, כי המדינה הפרה את חובת הזהירות כלפי המטופלים בבית החולים בפיקוחה הלקוי על נושא הרישוי; עם זאת נקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות על ידי המדינה למותם של היילודים, שכן כאמור מות היילודים לא נגרם בשל רשלנותם המקצועית של הרופאים.
הכרעה
בקשת רשות הערעור
ג. (1) אפתח בדיון בבקשת רשות הערעור. מה מעמדה של בקשת רשות הערעור, לאחר שניתן פסק הדין הסופי? לפי תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 "לא עירער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו להשיג על פסק הדין במשפט…". ואפילו נדחתה בקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת", ניתן לערער עליה במסגרת פסק הדין; ע"א 697/83 האחים וינר בתי יציקה בע"מ נ’ סומך, פ"ד לט(3) 795, 801-800 (הנשיא שמגר); רע"א 5834/03 אריה נ’ ורדן חאדר פ"ד נח(1) 854, 861 (המשנה לנשיא אור); וראו גם בן-נון, הערעור האזרחי (מה’ 2), 335 – 336. ואולם, אם הוגשה הבקשה וטרם נדונה כבענייננו, נקבע כי "נעלם כמו מעצמו" הליך הביניים (ע"א 476/90 מיטב הנדסה נ’ מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 411, 416, השופט – כתארו אז – מ’ חשין), וראו גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה’ 9), 610. בדקדוקו של דין היה מקום כי בעל הדין יכלול בערעור על פסק הדין הסופי אף ערעור (ספציפי) על החלטת הביניים; אך בעניין מיטב הנדסה סבר השופט חשין כי יש מקום לדון בבקשת רשות הערעור, בין השאר כיוון שהצדדים האחרים לא באו בטרוניה בעניין זה, וההכרעה באה "הואיל וסברתי כי הצדק תובע כך, והרשות נתונה". אף בענייננו, איננו רואים מקום שלא להידרש לבקשת רשות הערעור בהקשר הדיוני, הן כיון שבחלקה הוזכרה בערעור עצמו (בעניין "הלכת השנים האבודות"), הן כיון שבעלי הדין שמנגד לא התנגדו לכך (בהיבט הדיוני בלבד כמובן), והן משיקולי צדק. אנו רואים איפוא את בקשת רשות הערעור כחלק מן הערעור העיקרי.
(2) אשר לבקשת רשות הערעור לגופה, דיוננו ייפתח בה כיוון שלגבי שני ראשיה באנו לכלל מסקנה כי יש ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, לקבל את הערעור כלפי מקאסד ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא, כפי שינומק להלן.
(3) משכך, מתקבל בהקשר זה ערעור המערערים, ואילו הערעור שכנגד נמחק. פשיטא, כי ככל שפסק הדין המשלים של בית המשפט קמא לא יהיה לרצון למי מן הצדדים, שמורה זכותו לשוב ולערער.
(4) עם זאת, נציין כבר כאן, שבאנו לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לערעור נגד המדינה.
ד. הנה נימוקינו באשר לבקשת רשות הערעור: (1) הבקשה כללה שני נושאים, הראשון עניינו גילוי מסמך והשני עניינו "הלכת השנים האבודות" ותחולתה בנידון דידן.
(2) אשר לגילוי המסמך, חוות דעתו הרפואית, מטעם בית החולים מקאסד, של המומחה פרופ’ שנקר, הסתמכה, בין היתר, על מכתב ממקאסד מ- 5.3.02 – כנאמר, מאת מנהל בית החולים (בפועל המדובר בסגן המנהל). בין היתר נאמר בחוות הדעת (עמ’ 2), כי "במכתבו מ- 5.5.02 (צ"ל 5.3.02 – א"ר) מנהל בי"ח מוקאסד מתאר את הנתונים לגבי מבנה יחידת הטיפול הנמרץ בבי"ח מוקאסד ובעיקר מציין את המדיניות בבי"ח לגבי עוברים הנולדים כבלתי בשלים במשקלים בין 680 – 500 גרם, עוברים על סף חיות". בית המשפט קמא ציין בהחלטתו מ- 29.4.04, כי "לאחר עיון במכתב, אכן מדובר במכתב אשר נשלח לב"כ בית החולים, ובתור שכזה יש לראות בו תכתובת פנימית, אף על פי שהמומחה התייחס לתוכן שלו בחוות דעתו". לכן התקבלה התנגדות מקאסד לגילויו. פרופ’ ש]
]>
