בדיקת ממגורפיה שנמצאה תקינה ובסוף התגלה גוש ממאיר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1960/11

ע"א 7073/11
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט א' שהם
המערערים:
1. דוד אלמוג
2. עפרה קליינמן
3. רמו אלמוג
4. הילה אלמוג
נ ג ד
המשיבה בע"א 1960/11:
1. שירותי בריאות כללית
המשיבים בע"א 7073/11:
2. קופת חולים לאומית
3. מאר בע"מ
4. ד"ר נ. מירמן
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 40931-12-10 שניתן ביום 17.02.2011 על ידי כבוד השופטת ד' גנות
תאריך הישיבה:
כ"א באייר התשע"ג
(1.5.2013)
בשם המערערים:
עו"ד אילן קנר
בשם המשיבה 1:
עו"ד ש' אהרנסון ועו"ד שרון בתאון
בשם המשיבה 2:
עו"ד מעיין בז'רנו ועו"ד דורון איצקוביץ
בשם המשיב 3:
עו"ד רם נועם
בשם המשיב 4:
עו"ד תמר קרת ועו"ד תמר מויסייב
כתבי עת:

נינה זלצמן, "הטבת נזק גוף לפי", עיוני משפט, כרך ד (תשל"ה-תשל"ו) 621

פסק-דין
השופט י' עמית:
שני ערעורים מאוחדים הנסבים על החלטת בית המשפט המחוזי למחוק על הסף תביעת רשלנות רפואית בשל חוסר עילה ובשל התיישנות עילת תביעת העזבון והמיטיבים (תוך הותרת תביעת האלמן כתלוי).
°
— סוף עמוד 1 —
1. בחודש נובמבר 1998 עברה נעמי אלמוג ז"ל (להלן: המנוחה) בדיקת ממוגרפיה שנמצאה תקינה. בחודש ספטמבר 1999 חשה המנוחה בכאב ובגוש בשדה השמאלי, ובעקבות ביופסיה שבוצעה, נתגלה כי המדובר בגוש ממאיר. ביום 6.10.1999 נותחה המנוחה, הגידול משדה השמאלי נכרת, ולמחרת שוחררה לביתה. לאחר הניתוח קיבלה המנוחה טיפולי כימותרפיה והקרנות בבית החולים סורוקה ובמסגרת קופת חולים, אשר הביאו להטבה במצבה ולנסיגת המחלה. אולם בשנת 2002 שבה והתפרצה המחלה, שבסופו של דבר הביאה למותה של המנוחה ביום 28.12.2003.
ביום 26.12.2010 הוגשה התביעה שבפנינו כנגד בית החולים סורוקה – שירותי בריאות כללית (המשיבה בע"א 1960/11, להלן: בית החולים), נגד המכון לאבחון רפואי שם ביצעה המנוחה צילומים ובדיקת ממוגרפיה, ונגד הרופא שעבד בקופת החולים ועסק, בין היתר, בפענוח בדיקות ההדמיה (הם המשיבים 4-2 בע"א 7073/11, להלן: המכון, קופת החולים והרופא).

2. המערערים טענו בכתב התביעה, כי עם מותה של המנוחה, התעוררה בקרב בני המשפחה "תחושת בטן לא נוחה" שמא נפטרה המנוחה בשל התרשלות בית החולים, אשר שינה את הרכב הטיפול הכימותרפי שקיבלה. אולם, כל מי שאליו פנו המערערים אישר כי הטיפול בבית החולים היה סביר ומקובל. לאחר שהתחושה הקשה שליוותה את המערערים לא פגה, הם פנו לבא כוחם, אשר אסף את התיעוד הרלוונטי, ממנו נודע לו כי בתאריך 11.11.98 נבדקה המנוחה בבדיקת ממוגרפיה במכון וכי הרופא שפיענח את ממצאי הבדיקה, מצא כי הם תקינים. דא עקא, שנה לאחר מכן, כאשר אובחן הגוש הממאיר בשדה השמאלי של המנוחה, נרשם בפיענוח הבדיקה כי "הממצא היה קיים גם ב – 11/98 וגדל במקצת לעומת צילומים נוכחיים". מכאן טענת המערערים כי ניתן וצריך היה לאבחן את הגידול הממאיר כבר בנובמבר 1998 ומכאן עילת תביעתם כנגד המכון, קופת החולים והרופא.
אשר לתביעתם כנגד בית החולים, נכתב בסעיף 13 לכתב התביעה כלהלן:
"בדיקותיו של הח"מ לא העלו, עד לרגע זה, כל ממצא לגבי התרשלות מצד בית החולים סורוקה במהלך הטיפול במנוחה. בדיקות אלה טרם הסתיימו, ואולם
— סוף עמוד 2 —
נוכח פסק הדין בעניין אודית כהן ועל מנת שהתביעה כלפיה ללא תתיישן, מצורפת גם הנתבעת 4 [בית החולים – י"ע] לתביעה זו".
נבהיר לקורא כי בפסק הדין בעניין אודית כהן שנזכר על ידי המערערים לעיל, הכוונה לשלושה ערעורים מאוחדים שנדונו ברע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010), ע"א 2919/07, רע"א 9788/08 (להלן: עניין גיא-ליפל).
לא למותר לציין כי לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), אך בהמשך צירפו המערערים חוות דעת מטעמם, לאחר שבית משפט קמא האריך את המועד להגשתה.
3. ביום 17.2.2011 ניתן על ידי בית משפט קמא פסק דין (חלקי) לפיו נדחתה על הסף התביעה נגד בית החולים בהיעדר עילה. בית משפט קמא קבע כי פרשנותם של המשיבים את הלכת גיא-ליפל היא מרחיקת לכת; כי לא סגי בהגיגי נפש בגדרם "חושד" מאן דהוא בקיומה של רשלנות, אלא שהחשד חייב להיות מבוסס על ראיה כלשהי, ממנה ניתן יהיה להסיק, ולו באופן ראשוני, על קיומה של רשלנות. מאחר שהמערערים לא העלו "ולו קציה של עובדה או ידיעה" המעלה חשד לטיפול רשלני במנוחה, ואף הצהירו כי תביעתם מבוססת על תחושת בטן בלבד, הרי שכתב התביעה לא מגלה עילה כנגד בית החולים ומכאן דחיית התביעה נגדו.
על כך נסב הערעור בע"א 1960/11.
4. ביום 4.7.2011 ניתנה החלטת בית משפט קמא המתייחסת לתביעה כנגד קופת החולים, המכון והרופא. בהחלטה זו נדחתה תביעת העזבון מחמת התיישנות, תביעת המיטיבים נמחקה בשל חוסר עילה ותביעת התלוי נותרת על כנה. בהחלטתו, עמד בית משפט קמא על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) והוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) והיחס בין שתי הוראות החוק כפי שנתפרש בפסיקה. בשורה התחתונה נקבע כי תביעת העזבון התיישנה. זאת, באשר נזקה של המנוחה התגלה לכל המאוחר במועד גילוי מחלתה בתאריך 30.9.1999, עת פוענחו ממצאי בדיקת הממוגרפיה, ואין חולק כי בפענוח זה נרשם כי הממצא החולני היה קיים כבר שנה קודם לכן, ורישום זה היה ללא ספק
— סוף עמוד 3 —
בידיעתה של המנוחה. הנטל להוכיח כי העזבון לא ידע על הפענוח לגבי הימצאותו של הממצא בבדיקת הממוגרפיה משנת 1998 מוטל על העזבון, ומשהוגשה התביעה למעלה משבע שנים לאחר מות המנוחה, התיישנה תביעת העזבון.
אשר לתביעת המערערים בכובעם כמיטיבים על פי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964, נקבע כי טענת המערערים היא כי חל עיכוב באיבחון מחלתה של המנוחה, מה שגרם לכך שתוחלת חייה התקצרה. משכך, תמה בית משפט קמא על עצם הגשת התביעה – אם תוחלת חיי המנוחה לא הייתה מתקצרת, המערערים לא היו מיטיבים את נזקיה ולא סועדים אותה בחוליה? מאחר שהמערערים היו סועדים אותה בכל מקרה ללא קשר לשאלת הרשלנות, הרי שתביעתם כמיטיבים אינה מגלה עילה.
מנגד, מצא בית משפט קמא כי תביעת המערער 1 כאלמן-תלוי אמנם הוגשה בשיהוי ניכר, יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות, אך טרם התיישנה, ולכן יש להותירה על כנה.
מבחינת המערערים 4-2, ההחלטה מהווה פסק דין שהערעור עליו בזכות, ועל כך נסב הערעור בע"א 7073/11.
טענות המערערים בשני הערעורים שלובות זו בזו, ועל כן אדון בשני הערעורים במאוחד תוך שאזכיר בקצרה את הנמקתו של בית משפט קמא.
5. המערערים מאשרים בפה מלא כי כתב התביעה אכן אינו מגלה עילה כנגד בית החולים, אלא שלטענתם, הם פעלו על פי המתווה בהלכת גיא-ליפל, ולפיו, לטענתם, היה עליהם להגיש תביעה כבר בשלב זה על מנת לקדם את פני רעת ההתיישנות וכדי שלא להחמיץ את מועד ההתיישנות כנגד בית החולים. לשיטת המערערים, הם נאלצו להגיש תביעתם על בסיס חשד גרידא "מתוך תקווה שאת המידע שעשוי לבססו יקבלו במסגרת הליכי הביניים (שאלונים וכו') שיינקטו כלפי המשיבה 4 [בית החולים – י"ע]".
אשר להתיישנות תביעת העזבון והמיטיבים כנגד קופת החולים, המכון והרופא, טענו המערערים, בין היתר, כי טענת ההתיישנות לא הועלתה על ידם
— סוף עמוד 4 —
בהזדמנות הראשונה; כי אין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות בענייננו; כי הנטל להוכיח שהמנוחה קיבלה את פענוח הבדיקה משנת 1999 מוטל על המשיבים ולכן טרם החל מירוץ ההתיישנות.
6. אקדים ואומר כי דין הערעורים להידחות.
המערערים טענו כי הלכת גיא-ליפל באה להנחות תובע להגיש תביעתו ע] ]>