תסמונת דאון- הולדה בעוולה- חיים בעוולה

בית המשפט המחוזי בחיפה
ת"א1235-07פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות

בפני
כב' השופטתיעל וילנר
התובעים
1.פלונית
2.ע.
3.ע.
ע"י ב"כ עוה"ד גב' שושנה ברוידה
נגד
הנתבעת
מדינת ישראל – משרד הבריאות
ע"י ב"כ עוה"ד גב' מירה וינברגן-לייזרוביץ, משרד סהר, סטוביצקי ושות'
פסק דין
מבוא

1. תביעת הורים בגין טענה ל"הולדה בעוולה" ותביעת הבת, אשר אובחנה בעת לידתה כסובלת מתסמונת על שם דאון, בגין "החיים בעוולה".
התובעים טוענים כי הנתבעים התרשלו בכך שלא הפנו את האם לביצוע בדיקות לאבחון תסמונת דאון במהלך הריונה, ואף לא יידעו אותה אודות האפשרות לבצע בדיקות אלה ואודות הסיכון המוגבר לתסמונת נוכח גילה של האם. לטענתם, בעקבות התרשלות הנתבעים לא אובחנה התובעת כלוקה בתסמונת דאון בעת ההיריון ועל כן לא ביצעה האם הפסקת ההיריון.
2. אקדים את המאוחר ואומר כי מסקנתי היא שהתובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי על פי הפרקטיקה המיילדותית שהייתה מקובלת בשנת 1987, נהוג היה לבצע המתת עובר ברחם אמו בשבוע 27-28 של ההיריון, על מנת להביא להפסקת ההיריון. הפועל היוצא מכך הוא שלא הוכח שגם לו אובחנה תסמונת דאון בעובר, היה מתקבל אישור הועדה המוסמכת לכך להפסיק את ההיריון. משכך, ניתק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הולדת התובעת.
— סוף עמוד 1 —
העובדות

3. התובעת מס' 1 (להלן "התובעת"), ילידת 8.7.1987 אובחנה בעת לידתה כסובלת מתסמונת דאון (טריזומיה 21). המדובר בהריונה ה-12 של התובעת 2 אשר הייתה כבת 40 בעת ההיריון הנדון (להלן: "האם" להלן – "ההיריון"). בעברה המיילדותי של האם שבע לידות, מתוכן שתיים בניתוח קסרי וארבע הפלות טבעיות.
מהלך ההיריון
4. מעקב ההיריון של האם החל ביום 21.4.87 מועד ביקורה הראשון של האם בתחנה לבריאות המשפחה (להלן "התחנה"). במועד הנ"ל לא ידעה האם לספר מהו גיל ההיריון. בדיעבד התברר כי היא הייתה בשבוע ה- 24 + 5 להריונה. האם נבדקה בדיקה שגרתית על ידי אחות התחנה. נוכח גילה ועברה המיילדותי סווג הריונה כ"הריון בסיכון גבוה" ולפיכך האם הופנתה למרפאה להריון בסיכון גבוה בבית חולים הגליל המערבי בנהריה (להלן "בית החולים").
5. ביום 24.4.87, בהיות האם בשבוע 25 + 1, נבדקה לראשונה בבית החולים. בין יתר הבדיקות, הופנתה האם לבדיקת אולטרא סאונד והוזמנה להמשך מעקב במרפאה להריון בסיכון. ביום 14.5.87 ביצעה האם בבית החולים בדיקת אולטרא סאונד לצורך קביעת גיל ההיריון, שהדגימה עובר מתאים לשבוע 28. בהמשך, נבדקה האם מספר פעמים במרפאה לסיכון בבית החולים ובתחנה ללא ממצאים מיוחדים. ביום 7.7.87 התקבלה האם בבית החולים, וביום 8.7.87 נולדה התובעת בניתוח קיסרי, ומייד לאחר לידתה אובחנה כסובלת מתסמונת דאון.
טענות הצדדים
6. התובעים טוענים כי הצוות הרפואי מטעם הנתבעת אשר ערך את מעקב הריונה של האם (להלן "הצוות הרפואי"), התרשל בכך שביצע באיחור את בדיקת האולטרא סאונד לאבחון גיל ההיריון; לא יידע את האם בדבר היותה בסיכון גבוה ללדת ילד לוקה במומים ובתסמונת דאון בפרט; לא יידע את האם בדבר האפשרות לבצע בדיקת דיקור מי שפיר או בדיקות אחרות על מנת לאבחן או לשלול מומים אלה בעובר; ולא הפנה את האם לביצוע בדיקות אלה. התובעים טוענים כי לו היה הצוות הרפואי מיידע את האם ומפנה אותה לבצע בדיקות אבחון, הייתה מאובחנת התסמונת ואזי האם הייתה מבצעת הפסקת ההיריון.
7. התובעים מסתמכים בטענותיהם על האמור בחוות דעת רפואיות של ד"ר ב. ויס, שהוגשו מטעמם.
— סוף עמוד 2 —
ד"ר ויס ערך שתי חוות דעת. בחוות דעתו הראשונה, מיום 11.10.2007 ציין כי מעקב ההיריון שנערך לאם היה רשלני וכושל וגרם ללידת ילדה בעלת תסמונת דאון. לדבריו היה על הצוות הרפואי לידע את האם על מידת הסיכון לתסמונת דאון והשפעת התסמונת על חיי הילודה לאחר שתיוולד. לדעת ד"ר ויס, חובת היידוע הייתה הפרקטיקה המקובלת גם בשנת 1987. כמו כן, לדעתו, היה על הצוות הרפואי להציע לאם לעבור בירור ציטוגנטי באמצעות דגימה ממי השפיר. ד"ר ויס מציין כי במקרה הנדון היה מתקבל אישור הועדה להפסקת ההיריון לבצע הפסת היריון גם בשבוע מתקדם של ההיריון.
8. בהשלמה לחוות דעתו שהתקבלה ביום 15.2.2010 לאחר קבלת חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, כותב ד"ר ויס כי היה על הצוות הרפואי להפנות את האם לבצע בדיקת אולטרא סאונד בהקדם האפשרי ובדחיפות, על מנת לקבוע את גיל ההיריון. לדעתו, אילו היה הצוות מברר את גיל ההיריון מיד כשהגיעה האם לראשונה למעקב בבית החולים, ניתן היה להפנותה לבצע בדיקת מי שפיר שתוצאותיה היו יכולות להתקבל לכל המוקדם כשבועיים לאחר מכן, או לבצע בדיקות סיסי שליה או בדיקת דיקור השורר – בדיקות המניבות תוצאות מהירות יותר מבדיקת מי שפיר. לדעת ד"ר ויס ניתן היה לבצע בדיקות אלה גם בשנת 1987. ד"ר ויס סבור כי לו בוצעו הבדיקות, ניתן היה לאתר את התסמונת ממנה סובלת התובעת ולהפסיק את ההיריון עוד במהלך השליש השני להיריון, בו הייתה מצויה האם באותו שלב. לגישת ד"ר ויס, מדיניות משרד הבריאות בתקופה הרלוונטית לא הבחינה בין עובר בר חיות לעובר שאינו בר חיות לעניין הפסקת ההיריון. לדעתו, בנסיבות המתאימות מותרת הפסקת היריון בישראל בכל שבוע של ההיריון ולמיטב ידיעתו היווה אבחון של תסמונת דאון אצל העובר הצדקה להפסקת הריון בשליש השני והשלישי אף בשנת 1987. ד"ר ויס מציין כי בשנת 1987 ניתן היה לבצע בארץ המתה של העובר באמצעות הזרקת תמיסת כלוריד האשלגן לליבו של העובר.
9. הנתבעת טוענת כי לא נפל כל דופי בהתנהגות הצוות הרפואי ולא הוכחה כל התרשלות מצידו. לטענתם, האם הגיעה למעקב הריון באיחור ניכר, בהיותה בשבוע 24+5 ובמועד זה כבר לא ניתן היה לבצע בדיקות על מנת לאבחן מומים כגון תסמונת דאון בעובר, שכן העובר היה כבר בשלב החיות. לטענתם, במועד הרלבנטי לא הייתה נהוגה הפרקטיקה של המתת העובר ברחם אימו בשלב החיות. ממילא, בנסיבות אלה, גם אם הייתה התרשלות, לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין ההתרשלות לבין הנזק.
10. הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית מטעמה של פרופ' הרמן מיום 5.1.2009 וכן חוות דעת משלימה מטעמו. פרופ' הרמן מציין בחוות דעתו כי בשנת 1987 לא היה טעם לידע את האם על האפשרות לבצע בדיקת מי שפיר בשלב בו היא פנתה למעקב הריון, שכן גם לו ידעה האם אודות הבדיקה, וגם לו ביצעה אותה והיה נודע כי העובר לוקה בתסמונת דאון, לא ניתן היה להפסיק את ההיריון. לדעת פרופ' הרמן, בשנת 1987 לא ניתן היה להבטיח מראש כי העובר ייוולד ללא רוח חיים. פרופ' הרמן מציין כי בעת ההיא היו מתבצעות הפסקות הריון בשליש השלישי של ההיריון רק במקרים של מומים חמורים אצל העובר כמו במקרים של אנאנצופולוס (חוסר מוח), שאז ממילא לא היה סיכוי לעובר לחיות עקב מומו. פרופ' הרמן מסביר כי הפסקת הריון בשליש השלישי של ההיריון
— סוף עמוד 3 —
במקרה של מום שניתן לחיות איתו, מחייבת את המתת העובר טרם ביצוע הלידה המוקדמת. פע] ]>