שיתוק של הגפיים התחתונות ופגיעה בשליטה על הסוגרים

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

ת"א 62002-01 גניש נ' מרכז רפואי אסף הרופא ואח'

 

בפני

כב' השופטת דורית קוברסקי

התובע

יוסף גניש

ע"י ב"כ עו"ד גילי לאור-פליקסברודט

נגד

הנתבעים

1.מרכז רפואי אסף הרופא

2.מדינת ישראל, משרד הבריאות

ע"י ב"כ עו"ד וייסגלס, אלמגור ושות'

פסק דין

 

 

רקע עובדתי:

1. התובע יליד 1954, נפגע ביום 17.2.71, בהיותו בן 16, עת נפל מגובה 11 מטר בבנין בו עבד כנער (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה אושפז אצל הנתבעת 1, (להלן: בית החולים") שם אובחן נזק לחוליות צוואריות C5-6 עם שיתוק של הגפיים התחתונות ופגיעה בשליטה על הסוגרים. ביום 26.2.71, בוצעה למינקטומיה בגובה C4-C7, אולם מצבו הנוירולוגי של התובע לא השתפר והוא נשאר עם שיתוק ספסטי של הרגליים. בתאריך 29.3.71 הועבר התובע להמשך טיפול שיקומי בבית חולים לוינשטיין. במהלך השנים 1982-1993 טופל התובע בבית החולים, המהווה מרכז ידוע ועתיר ניסיון לטיפול בחולים הסובלים משיתוק מוחין ובחולים הסובלים ממצבים ספסטיים.

2. על מחלתו של התובע שפך אור פרופ' הלפרין, מומחה לכירורוגיה אורטופדית (להלן: "הלפרין"), אשר טיפל בתובע במסגרת בית החולים במהלך השנים. על פי עדותו התובע סובל מספסטיקדיפלגיה, מחלה קשה הפוגעת במערכת העצבים המרכזית וגורמת להגברה של טונוס שרירי הגפיים התחתונות. המבנה הוא של צניחת כפות הרגליים בגלל טונוס מוגבר של גיד אכילס, וכיפוף הברכיים בשל טונוס מוגבר של השרירים המכופפים אותם. בשלב מאוחר יותר של המחלה הטונוס המוגבר מוביל לקיצור הגידים. במפרקי הירכיים קיימת תופעה טיפוסית של טונוס מוגבר של השרירים האדוקטורים (שרירי המספריים), אשר מכניסים את הירכיים פנימה, כך שגם הם הולכים ומתקצרים. במשך

— סוף עמוד 1 —

הזמן כושר ההליכה הולך ופוחת, עד שמגיעים למצב של ישיבה על כסא גלגלים (פרוטו' מיום 23.9.12 עמ' 34-35).

3. מצבו של התובע הלך והחמיר ועל כן הוחלט על ידי הצוות הרפואי של בית החולים לשפר את הדפורמציה על ידי קיצור הספזם של שרירי ההמסטרינגס וגיד אכילס. ביום 6.9.82 בוצע בבי"ח ניתוח הארכת גיד אכילס, חיתוך והארכת גידי שרירי ההמסטרינגס ברגל שמאל (להלן: "הניתוח הראשון").

4. ביום 9.8.87 בוצע בבי"ח ניתוח נוסף של חיתוך הגידים סמיטנדינוזוס וגרציליס והארכה של גיד הסמימברנוזס ברגל ימין (להלן: "הניתוח השני").

5. וביום 22.9.93 בוצע בבי"ח ניתוח שלישי של גידי האדוקטור לונגוס בשני הצדדים (להלן: "הניתוח השלישי").

 

טענות הצדדים:

6. התובע מיחס לנתבעים רשלנות בביצוע הניתוח השלישי (להלן: "הניתוח"), שלאחריו איבד לחלוטין את יכולתו לעשות שימוש כלשהו ברגליו. לטענתו, הכח והיציבות ברגליים נחלש והוא הפך להיות "נכה מוחלט", ללא יכולת לזוז ללא עזרת אדם ו/או כסא גלגלים. עוד טוען התובע, שהנתבעים גם התרשלו בכך שלא הסבירו לו את הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח ובכך חשפו אותו לנזק שנגרם. לשיטתו, לו היה מקבל הסבר מלא לפני ביצוע הניתוח, הוא לא היה מסכים לו.

7. הנתבעים כפרו בטענות התובע. לטענתם, לתובע הוענק טיפול רפואי על פי סטנדרטים של התנהגות רפואית מקצועית ומיומנת, בהתאם לשיטה המקובלת והנהוגה. התובע אף קיבל הסבר מלא ומפורט על כל הטיפול, לרבות העמדתו על הסיכויים והסיכונים הכרוכים בניתוח, והסכמתו לטיפול הרפואי הייתה מודעת ומלאה.

8. כל אחד מהצדדים סמך את יתדותיו על חוות דעת מקצועית שהגיש. התובע הגיש את חוות דעתו של פרופ' צבי יוסיפוביץ (להלן: "יוסיפוביץ"), מנגד הוגשה על ידי הנתבעים חוות דעתו של ד"ר מיכה רינות (להלן: "רינות"). נוכח הפער בין חוות הדעת, מונה פרופ' תום הלל כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה").

רשלנות בביצוע הניתוח

— סוף עמוד 2 —

9. בבוא בית המשפט לבחון אימתי הייתה רשלנות בבדיקה ובטיפול, יש לבחון את הידע הרפואי, התנאים והמכשור שעמדו לרשותו של הרופא באותה העת.

"המבחן שעל בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, אינו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות. לא כל שכן זהו המצב כאשר לא בטעות טיפולית מדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת אותן באותו זמן, ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינת הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים… החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות המקצועית, בניסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות המקובלות באותה העת בעולם הרפואה" (ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל, מה(2)142, ע"א 4384/90 שמעון ואתורי ואח' נ' בית חולים לניאדו נא(2)171).

10. נקודת המוצא היא שלא כל כישלון או תקלה בטיפול רפואי מסתברים כמעשה רשלנות, אלא ההפך, בהיעדר סיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי תקלה או כשלון לא נגרמו ברשלנות, אלא ע"י גורמים אחרים. באותם מקרים בהם הוכח דבר קיומן של נסיבות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא לפיה נגרם נזק כתוצאה מרשלנות רפואית ועל הטוען אחרת רובץ הנטל להוכיח טענתו (ע"א 789/89 עמר קטינה נ' קופ"ח הכללית, מו(1)712, 723, ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, מג(3)284).

11. בתצהירו העיד התובע שכתוצאה מהניתוח איבד לחלוטין את יכולתו לעשות שימוש ברגליו וכעדותו:"ניתקו לי את הכבלים שהחזיקו לי את הרגליים". טענת הרשלנות לא פורטה בעדותו הראשית, אלא נתמכה בחוות דעתו של יוסיפוביץ, אליה אתייחס בהמשך. בסיכומיו זנח התובע את טענתו בדבר רשלנות בביצוע הניתוח ומשנזנחה טענתו זו, בית המשפט לא ישעה לה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, מז(1)311). יחד עם זאת, לא מצאתי לפטור עצמי בלא כלום.

12. מטעם התובע, הוגשה חוות דעת וחוות דעת משלימה של יוסיפוביץ (ת/2), (הראשונה ביום 11.12.00 השנייה, ללא ציון תאריך, אשר התייחסה לחוות דעתו של רינות ולחוות דעתו וחקירתו של המומחה). על פי חוות הדעת, חיתוך גיד ההמסטרינגס, גורם לחולשה וירידה בתחושה הפרופרציפטיבית , ועל כן נעשו שיפורים בטכניקה על ידי זה שמאריכים

— סוף עמוד 3 —

את הגידים במקום חיתוכם. על ידי חיתוך הגידים נגרם קושי גדול יותר מבחינה מכנית, למרות שזה מתקן חלק מהדפורמציה. במקרה של התובע, החיתוך גרם ליישור יתר שאיננו מועיל לו והוא איבד יכולת שהייתה לו קודם. אמנם יכולת זו לוותה עם עיוות, אך הוא תפקד טוב יותר כך מאשר עם ברכיים ישרות. היום הוא יכול לקבל התכווצויות עם יישור יתר, דבר המוביל לנפילתו. על פי הספרות המקצועית, לעתים כוויצה כיפופית עדיפה על יישור יתר. בניתוחים שעבר התובע ניסו לתקן דבר אחד, אך כתוצאה מכך נוצר מצב בו השתבשה המכניקה של ההליכה.

13. בחקירתו הנגדית של יוסיפוביץ' הסתבר, שהוא איננו מעלה או מבסס טענה בדבר רשלנות, בכל הנוגע לניתוח. ההפך הוא הנכון; לדבריו, הניתוח לשחרור האדוקטורים היה מוצדק (פרוט' מיום 19.9.12 עמ' 25 שו' 6-7). הביקורת, אם בכלל, מופנית ביחס לקונספט שנבחר לצורך ביצוע הניתוח השני (פרוט' מיום 19.9.12, עמ' 23, ש' 23-27) שכן, כאמור, חיתוך השריר גורם לחולשה ולתוצאה פחות טובה ממה שלעתים מצפים. בקביעתו זו הסתמך יוסיפוביץ על מאמר מקצועי המתייחס לילדים, אשר לא צורף על ידו ועל כן, אין ביכולתי להתייחס לאמור בו. אוסיף ואומר גם שלא סביר בעיני לבסס חוות דעת על שלושה מסמכים רפואיים, מבלי לעיין בכל תיקו הרפואי של התובע בבית החולים ובמוסד לביטוח לאומי. משום מה, יוסיפוביץ בחר להישען על דברי התובע, אשר לא פעם עומדים בסתירה לתיעוד הרפואי ולקביעות המל"ל. כך למשל הסתבר שיוסיפוביץ לא ראה תיעוד על נפילות, לא יכול היה לבדוק את מספר הדחיות וההתייעצויות שנעשו בטרם הוחלט על ביצוע הניתוח, לא ידע שהתובע נשלח לפני הניתוח למעבדת הליכה בבית לוינשטיין וכי פרופ' מזרחי המליץ על ביצוע הניתוח. יוסיפוביץ גם שגה בקובעו שנכותו של התובע עמדה בשנת 1995 על 80%, בעוד שבשנה זו הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה שיש להגדיל את אחוזי הנכות ל- 100% על פי תקנה 15, בשל היותו של התובע חסר מקצוע מוגדר ואפשרויות השיקום לגביו מוגבלות.

בכל מקרה, יוסיפוביץ הסכים שאין בחוות הדעת התייחסות לכך שהניתוח בוצע ברשלנות ואף לא נאמר בהן שנבחרה שיטה לא נכונה לביצועו. יוסיפוביץ גם הסכים שמחלתו של התובע היא פרוגרסיבית ובהחלט יתכן שבבסופו של דבר, התובע ישב בכיסא גלגלים.

14. עוד בטרם נסקור את ראיות הנתבעים ניתן לקבוע שאין בחוות הדעת של יוסיפוביץ לרבות חקירתו הנגדית כדי לבסס קביעה בדבר רשלנותם של הנתבעים כלפי התובע.

15. מטעם הנתבעים ניתנה חוות דעתו של ד"ר מיכה רינות (להלן: "רינות"), אשר מתעמתת עם קביעתו של יוסיפוביץ, שחיתוך הגידים של שרירים ספסטיים גורם לחולשה ולירידה בתחושה הפרופריוצפטיבית ועל כן להחמרה בתפקוד. על פי הסברו, שריר ספסטי הוא

— סוף עמוד 4 —

שריר הנמצא בכיווץ יתר תמידי, או שגירוי קל גורם לו להתכווצות מוגזמת. תחושה פרופריוצפטיבית היא תחושה שמקורה בחיישנים המצויים בשרירים, בגידים ובמפרקים, ו"מדווחת" באופן בלתי מודע למערכת העצבים המרכזית על מצב הגוף במרחב ועל העומסים המוטלים עליו בכל רגע נתון. התחושה הפרופריוצפטיבית פגומה בחולה הספסטי ומעצם מחלתו הוא מצוי במצב של גירוי יתר תמידי. חיתוך והארכה של הגידים המחוברים לאותם שרירים משפרת את פעילותם הפיזיולוגית ויעילותם, הן בגלל ההארכה הפיזית של אותו גיד ושחרור המפרק הסמוך, והן משום שהיא מקטינה את גירוי היתר ההרסני. הניתוחים שהתובע עבר לאורך השנים נעשו על פי ההתוויות הנכונות והחלטות הרופאים נעשו בצורה מקצועית ועל פי הסטנדרטים המקובלים בארץ ובעולם.

16. בעמדתו של רינות תומך גם המומחה. על פי האמור בחוות דעתו (במ/1) ובחקירתו הנגדית הניתוחים לשחרור השרירים הספסטיים בגפיים התחתונות נעשו על פי אינדיקציות רפואיות נכונות ועל פי טכניקות ניתוחיות מקובלות.

17. לכל האמור לעיל מצטרפות עדויות הרופאים פרופ' יגאל מירובסקי (להלן: "מירובסקי"), מומחה לאורתופדיה כירורגית ומשנת 1996 מנהל מחלקה, הלפרין ופרופ' ליונל קופיולביץ' (להלן: "קופיולביץ'"), אשר ליוו את התובע במהלך השנים בבדיקות, התייעצויות והניתוחים.

הצוות הרפואי העיד שהניתוחים בוצעו תחת התוויה קלינית ובהתאם לפרקטיקה הנהוגה אותה עת, וחקירתם הנגדית לא הופרכה או נסתרה באופן כלשהו.

 

 

18. מהמקובץ עולה שהתובע לא הוכיח שהניתוח בוצע שלא בהתאם לסטנדרט המקובל, או שנבחרה אופציה בלתי סבירה אשר לא היתה מקובלת באותה העת בעולם הרפואה.

הצלחת הניתוח

19. התובע גם לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין ביצוע הניתוח (כמו גם לגבי הניתוחים האחרים) לנזקו. רינות העיד שאיתרע מזלו של התובע, שהוא טופל בבית החולים המהווה מרכז ידוע ועתיר ניסיון לטיפול במצבים ספסטיים. הרופאים שטיפלו בו עשו ככל שניתן כדי לשפר את מצבו של התובע ואף הצליחו בכך במידה רבה. לא רק שהניתוחים שעבר התובע שיפרו את מצבו, אלא שללא הניתוחים, מצבו היה חמור בהרבה שכן, הוא היה כבול קודם לכן לכיסא גלגלים, והוא אף היה סובל מפצעים וגירויים, בשל אי יכולת רחצה והגיינה של המפשעות. הניתוחים שנעשו במהלך השנים שחררו את המפרקים המכווצים והביאו לידי כך שהתובע תפקד באופן סביר, לרבות

— סוף עמוד 5 —

הליכה למרחקים לא גדולים. תחושת הסבל והתסכול של התובע ממצבו הרפואי אשר הולך ומחמיר, ידוע בעולם האורתופדי, שכן כושר הניידות וההליכה של חולים ספסטיים הולך ומידרדר עם השנים. בחקירתו הנגדית חזר רינות והדגיש, שהוא איננו מסכים שכתוצאה מהניתוח מצבו של התובע הידרדר. השיקול של הליכה עם או בלי מקל איננו השיקול היחידי, שכן במצב של רגליים מצטלבות או מתחככות לא ניתן להסתדר לאורך זמן וצפויה ללא ספק הדרדרות. אצל אנשים שחולים במחלה זו ההידרדרות היא מהירה ביותר ותפקידם של הרופאים היא לנסות להאט ולעצור את התהליך. במילים אחרות, לנסות "להרוויח זמן". העובדה שב-2002 התובע יכול ללכת, אפילו בקושי, מלמד שהניתוחים הצליחו כמו גם העובדה שהתובע יכול לשבת בכיסא גלגלים, עם רגליים נינוחות כאדם בריא (פרוט' מיום 19.9.12, עמ' 31-32).

20. בעמדתו זו של רינות תומך גם המומחה, אשר קבע בחוות דעתו, שידוע שעם השנים, במהלך התבגרותם של נפגעי מערכת התנועה, חלה ירידה בתפקודם בהליכה. המומחה הסכים שייתכן ויש הבדל בין תפקודו של התובע בעבר לבין תפקודו כיום וכי כיום הוא מתפקד פחות טוב, אך השוני נעוץ בהרעה הכללית שהיא תולדה של גילו המתקדם. אמנם, הצלחת הניתוח מוגבלת וההליכה בברכיים כפופות נותנת אולי יציבות פחות גדולה, אך מצד שני לולא הניתוח היה לו עומס קשה על הרגליים, דבר שלא היה מאפשר לו הליכה, אפילו עם מקל, למרחקים מסוימים. (פרוט' מיום 1.1.07, עמ' 2-5). מסקנתו של המומחה חד משמעית – ההרעה במצבו של התובע איננה קשורה לניתוח שעבר.

21. כך גם העידו הרופאים אשר טיפלו בתובע במהלך השנים. הלפרין העיד שללא הניתוחים התובע היה יושב בכסא גלגלים מוקדם יותר. השיפור במצבו הרפואי בא לידי ביטוי בכך שתקופה ארוכה יותר הוא הלך עם מקל. הניתוח גם שיפר את איכות חייו והצליח מבחינה אובייקטיבית שכן כשניתחו אותו, הרגליים היו בצורת מספריים והירך התחככה בירך השנייה, וזה מצב שלא ניתן ללכת או לשבת ואף קשה לשמור במצב כזה על היגיינה גופנית. העובדה שהתובע יכול לשבת בכיסא גלגלים מלמדת כאלף עדים שהניתוח הצליח.

22. קופיולוביץ' הוסיף שבעיית כיפוף הרגליים נפתרה ומצבו השתפר מבחינה תפקודית וכי אלמלא עבר את ניתוח חיתוך הגידים מצבו היה חמור בהרבה והוא היה כבול לכסא גלגלים בשלב מוקדם יותר בחייו, כתוצאה מהמחלה הבסיסית שהולכת ומתגברת עם השנים וההתבגרות. במידה והתובע סובל מהחמרה היא נובעת מגילו ומהתהליך הטבעי של המחלה הספסטית ולא כפועל יוצא של הניתוחים.

23. סיכומו של דבר: התובע גם לא הוכיח שהניתוח נכשל וכי מצבו הרפואי הוא תולדה של הניתוח.

— סוף עמוד 6 —

חובת הגילוי – הסכמה מדעת

24. כלל ידוע הוא, כי לא יבוצע טיפול רפואי באדם, מבלי שתינתן לכך הסכמתו. על הסכמה זו להיות "הסכמה מדעת", דהיינו הסכמה המבוססת על החלטה מושכלת לבחור בביצוע ההליך הרפואי בהסתמך על כל המידע הרלוונטי להחלטה זו. כיום מוצאת חובה זו את ביטויה בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, עם זאת, החובה עוגנה גם בפסיקה שקדמה לחוק וקבעה שהחובה למסור את המידע הדרוש לצורך קבלת הסכמה מדעת לניתוח היא חובה מוטלת על רופא כלפי המטופל שהפרתה מהווה הפרת חובת הזהירות מצידו ולכן היא בבחינת התרשלות. רופא חייב למסור למטופל מידע הדרוש לו באורך סביר כדי לגבש הסכמה או אי הסכמה לניתוח או לטיפול רפואי (ע"א 2781/93 עלי דעקה נ' בית חולים "כרמל" חיפה, נג(4)526, ע"א 5681/93 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' ידיד, (פורסם בנבו, 30.11.95), ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל נח (2) 549,535).

בבחינת השאלה האם אי מסירותו של סיכון מסוים הכרוך בביצוע הליך רפואי יש משום הפרה של חובת היידוע, יש לבחון את מידת שכיחותו של סיכון זה ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול דחיפותו של ההליך הנדרש, סיכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו. (ע"א 6153/97 שטנגל נ' פרופ' שדה, נו(4)746, 757):

ככלל, כאשר מדובר בביצוע הליך רפואי "אלקטיבי", אשר אינו מיועד למנוע סכנה מיידית ואשר ניתן לדחותו ללא קושי, היקפה של חובת היידוע רחב יותר. בעניין זה נקבע כי:

"ניתן לומר כי ככל שהניתוח או הטיפול אינו מיועד למנוע סכנה מיידית וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב, כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוונטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוונטית אף היא להיקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מסוימים… עם זאת, יש לזכור כי כאשר מדובר בביצוע הליך אלקטיבי, חובת היידוע, הגם שהיא רחבה, איננה מוחלטת. גם כאן מוטלת על הרופא החובה ליידע את המטופל רק בדבר סיכונים של ממש בעלי רלוונטיות להליך באופן כללי או באופן פרטני, כאשר חובה זו תתגבר ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל. בהתאם לרוח זו נקבע בפסיקה כי אין להתמקד בפרקטיקה הרפואית הנוהגת ביחס ליידוע המטופל, אלא בשאלה האם מטופל סביר היה רואה בסיכונים האלה מידע רלוונטי ביחס להכרעה בדבר ביצוע הליך: מכל מקום, ככל שהדברים נוגעים

— סוף עמוד 7 —

לדרישה כי עובר לביצוע של מהלך רפואי תינתן לכך הסכמה של החולה, לא אומץ במשפטנו כלל, הנותן מעמד בכורה לקיום פרקטיקה רפואית מוכחת. בפסיקה אשר עסקה בדרישה הקרובה לענייננו, כי הסכמתו של חולה לטיפול רפואי תהא הסכמה מדעת, הוצב סטנדרד הגילוי הנדרש מרופא תוך התחשבות, בראש ובראשונה, בזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה. לאור זאת נקבע כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול".

25. על פי עדותו של התובע, לאחר הניתוח השני מצבו הורע שכן רגליו נחלשו, התכופפו והתחככו זו בזו והדבר גרם להתכווצויות בלתי רצוניות ולנפילות חוזרות ונשנות. זו הסיבה שהרופאים הציעו לו לעבור את הניתוח כדי לשפר את יציבותו. הרופאים אשר ניתחו אותו לא הסבירו לו את הסיכונים שקיימים בניתוח זה ובוודאי שלא נאמר לו כי יחתכו את הגידים והדבר עלול לשבש, את הליכתו באופן עצמאי וכעדותו:

"ברור שאם הייתי ער לסיכונים שניתוח כזה יכול לגרום, במיוחד שמדובר בניתוח אלקטיבי שמטרתו היחידה היא שיפור המצב, הייתי מוותר על הניתוח".

26. בחקירתו הנגדית עומת התובע עם שלל התיעוד הרפואי והסבריו נמצאו לא פעם בלתי מספקים. כך למשל, העיד שהניתוח הראשון נכשל, אך בתיעוד נרשם שהיה שבע רצון. לא מצאתי בתיעוד גם רישום התומך בטענתו כי הסכים לעבור את הניתוח השני, לאחר הסברים שקיבל מהרופאים כי יש צורך שתהיה סימטריה בין שתי הרגליים. לכל אורך התקופה, התובע התנייד בעזרת מקל הליכה ואין אינדיקציות לטענתו, שלאחר הניתוח הוא מרבה ליפול, או חלה החמרה במצבו (תיק המל"ל). התובע גם לא הצליח לספק הסבר מדוע נרשם כי לפני הניתוח, בין השנים 1990-1993 הוזמן להתייעצות וביצועו של הניתוח נדחה פעם אחר פעם, ואף לא זכר שהופנה לבדיקת הליכה בבית חולים לוינשטיין, טרם הניתוח. לאחר הניתוח נרשם ביום 27/10/93 שהתובע מרוצה והליכתו היא על בסיס רחב יותר וגם זאת בניגוד לעדותו לפניי. למותר לציין שלא הוצגה בדל של ראייה בדבר התייעצותו של התובע עם ד"ר כצנלסון אשר לשיטתו אמר לו שהניתוחים נכשלו.

27. הלפרין העיד שלפני הניתוח התובע נדחה פעם אחר פעם וזאת בעקבות התייעצויות במחלקה בהם נכח גם קופיולביץ'. (ביום 28.8.90, וביום 30.1.92) בחקירתו הנגדית הסביר שדחיית הניתוחים נעשתה בשל הציפיות הלא ראליות של התובע אך מהתיעוד

— סוף עמוד 8 —

הרפואי ברי שהתובע היה ער לסיכויים כמו לסיכונים שבביצועו. (פרוט' מיום 23.9.12, עמ' 35-36).

28. עדותו של הלפרין נתמכה גם בעדות קופיולביץ' אשר העיד שלפני הניתוח התובע קיבל הסבר מפורט אודות מטרת הניתוח והעובדה שהצלחתו מוגבלת. לכל אורך הדרך אמנם התובע הביע חוסר שביעות רצון אשר נבע מציפיות יתר, יחד עם זאת הוא התעקש לעבור את הניתוח ועל כן גם הופנה לבדיקת הליכה בבית לוינשטיין. עם קבלת המלצתו של פרופ' מזרחי הוחלט לנתחו. הצורך בניתוח נדון במספר פגישות במרפאה, כלל התייעצות עם רופאים בכירים כמו הלפרין וד"ר הנדל, ולאחר התייעצות והחתמת התובע על טופס הסכמה בוצע הניתוח. באותה פגישה הוסברו לתובע כל הסיכויים והסיכונים הכרוכים בניתוח. בחקירתו הנגדית חזר על כך שהתובע היה מודע למצבו הרפואי. ההפרש בין ניתוח לניתוח הוא מספר שנים, דבר אשר מלמד על התלבטויות ועל הבנה שלו בדבר הסיכונים.

29. העובדה שהתובע חתם על טופס הסכמה (כפי שחתם גם ביחס לניתוחים האחרים כעדותו של מירובסקי ביחס לניתוח הראשון) איננה בהכרח מובילה למסקנה שהוא קיבל הסבר על הסיכויים והסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח. יחד עם זאת, עדיפה עלי גרסת הצוות הרפואי על פני גרסתו. במהלך שנים רבות טופל התובע בבית החולים, הגיע להתייעצויות ונערכו דיונים ביחס למצבו הרפואי וביחס לניתוח. עובדה היא שפעמיים נדחה מועד הניתוח, בין היתר לצורך קבלת עמדת מעבדת הליכה בבית חולים לוינשטיין. לא מדובר בביקור חד פעמי אלא במעקב ממושך כפי שעולה מהתיעוד. אוסף המסמכים הרפואיים תומך בעמדת הרופאים שהתובע היה מעורה במחלתו ובמצבו ועל כן גם סביר בעיניי שקיבל את כל ההסברים בדבר הסיכויים והסיכונים של הניתוח (כמו גם של שני הניתוחים האחרים). לא סביר בעיני שאדם שאיננו מרוצה כבר מהניתוח הראשון (שוב בניגוד לרשום בתיעוד הרפואי) חוזר לבית החולים שטיפל בו ומתנתח עוד פעמיים נוספות. כאמור, עדותו של התובע עומדת לא פעם בסתירה לתיעוד הרפואי רב היקף ותומכת במסקנה המצערת, שלתובע היו ציפיות בלתי ריאליות, שלאחר הניתוחים מצבו הרפואי ישתפר לאין ערוך. נראה שהתובע "אטם את אוזניו" להסבריו של הרופאים המטפלים וסירב להפנים שתוצאות הניתוח מוגבלות, עקב מחלתו הבסיסית שהינה למרבה הצער פרוגרסיבית. מטרת הניתוח היתה להאט ככל האפשר את קצב ההתדרדרות ובכך הצליח הצוות הרפואי. לרוע המזל, מדובר במחלה קשה שהתובע לא נולד עימה ועל כן, יתכן והתקשה לקבל את רוע הגזרה, אך מכאן ועד המסקנה שהתובע לא נתן את הסכמתו לניתוח וכי אילו היה מקבל הסברים בדבר הסיכונים היה נמנע מלבצע, המרחק רב.

לפיכך אני קובעת שהתובע גם לא הוכיח שלא קיבל הסבר ביחס לסיכויים והסיכונים

— סוף עמוד 9 —

בביצוע הניתוח.

 

סוף דבר

512937130. נוכח כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע בהוצאות משפט לרבות שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.

 

דורית קוברסקי

 

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ג, 14 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.