תביעה שנדחתה לגבי אי מניעת התקף לב

 

בית משפט השלום בירושלים

ת"א 10721-06 כץ נ' מדיטון רשת מרכזים רפואיים בע"מ ואח'

 

בפני

כב' השופט כרמי מוסק

תובעים

אהוד כץ

נגד

נתבעים

1.מדיטון רשת מרכזים רפואיים בע"מ

2.ד"ר ניקולייבסקי

3.ויקי חסקילביץ

ספרות:

 

א' כרמי, בריאות ומשפט (2003)

 

פסק דין

 

 

תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית.

התובע, יליד 11.4.1955, סוכן ביטוח עצמאי במקצועו (להלן: "התובע") ביצע אצל הנתבעת 1, מרכז רפואי, במשך 10 שנים מעקב קרדיולוגי לרבות מבחני מאמץ (להלן: "הנתבעת"). הנתבע 2 הוא רופא שעבד אצל הנתבעת ושערך לתובע בדיקת סקר תקופתית ביום 22.10.03 (להלן: "הנתבע"). הנתבעת 3 היא טכנאית שהשתתפה בביצוע בדיקה זו (להלן: "הנתבעת 3").

על פי המתואר בכתב התביעה, כתוצאה מרשלנות רפואית של הנתבעים בפענוח בדיקת סקר תקופתית מיום 22.10.03 לא נמנע ממנו התקף הלב שעבר ביום 24.10.04 ונזקיו.

עוד טען התובע, כי במשך כ- 10 שנים עובר לאירוע נשוא התביעה, התובע נהג, מדי שנה, לעבור בדיקה שגרתית ותקופתית אצל הנתבעת לשלילת בעיה לבבית. לשיטתו, לפי רשומות הנתבעים, בבדיקות אלה נקבע כי התובע אינו סובל מבעיה לבבית כביכול.

לביסוס טענות התובע, הוגשו שתי חוות דעת רפואיות. האחת, ערוכה על ידי פרופ' דן צבעוני, מומחה בתחום הקרדיולוגיה; והשנייה, ערוכה על ידי ד"ר איב ביטון, מומחה ברפואה פנימית.

כך קבע פרופ' צבעוני בשולי חוות דעתו:

— סוף עמוד 1 —

"טעו רופאי "מדיטון רשת למרכזים רפואיים בע"מ" כאשר

לא אבחנו את צניחת מקטע ST בקיר התחתון והצדדי. לו

היו מאבחנים זאת ושולחים מכתב מתאים לרופא המטפל,

קרוב לוודאי שהיה עובר אבחון מהיר ואף היה מופנה לצנתור

להרחבת העורק, ובכך היה נמנע האוטם בשריר הלב."

ד"ר איב ביטון, המומחה לרפואה פנימית, קבע בחוות דעתו כי התובע היה "בסיכון לאוטם שריר הלב וזאת עקב עישון של קופסא ליום במשך כ- 20 שנה ובנוסף רמת הכולסטרול הייתה גבוהה מאוד".

הנתבעים כפרו בטענות התובע בכלל, ולעניין הרשלנות בפרט. לטענתם, הטיפול שניתן לתובע היה ללא דופי ובהתאם לאמות המידה המקובלות. הוסיפו הנתבעים וטענו, כי ניתנו לתובע כל ההסברים הנדרשים והרלוונטיים אודות הטיפול, לרבות על סיבוכים וסיכונים אפשריים. אולם, התובע בחר שלא לפעול בהתאם להמלצות שקיבל מאת הנתבעים, לא פנה לביצוע בדיקה נוספת במועד ולא פנה לרופאים בעקבות מצבו הרפואי.

הנתבעים הגישו חוות דעת רפואית מטעמם, הערוכה על ידי פרופ' אנדרי קרן, מומחה למחלות לב.

לאחר הגשת חוות הדעת של הצדדים נתבקשו הצדדים להגיש תחשיבי נזק. ביום 3.7.08 הוגשה הצעת בית המשפט, אך זו נדחתה על ידי הנתבעים.

בנסיבות אלו, הוחלט על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שמואל בנאי, מומחה למחלות לב (להלן: "המומחה") על מנת שיחווה את דעתו במחלוקת שנתגלעה בין המומחים מטעם הצדדים.

כך השיב המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו: "מר כץ אינו לוקה בנכות…למר כץ תפקוד לב תקין לחלוטין כפי שנמצא בשתי בדיקות אקו, הראשונה בזמן האשפוז בשערי צדק והשנייה ב- 12.2008. שתי הבדיקות מדגימות תפקוד תקין של שריר הלב ושל המסתמים. בנוסף, דרגתו התפקודית של מר כץ במאמץ היא טובה מאוד, אין לו הגבלה ואין לו תעוקה במאמץ. על פי עדותו, הוא צועד 8 ק"מ ביום באופן רצוף וללא מגבלה, ושוחה 60 בריכות באופן רצוף. ולבסוף, מר כץ אינו סובל מהפרעות בקצב הלב או בתפקוד מערכת ההולכה החשמלית בלב. לאור כל זאת אני מסיק כי מר כץ אינו מוגבל, תפקוד הלב שלו תקין ולכן אינו לוקה בנכות מסיבה קרדיאלית".

לאחר חקירת מומחה בית המשפט, הגיש התובע הודעה לבית המשפט בדבר הגשת חוות דעת משלימה של המומחה מטעמו, פרופ' צבעוני, אליה צורפה תוספת לחוות דעת חתומה

— סוף עמוד 2 —

על ידי המומחה. הנתבעים התנגדו לבקשה וביום 12.5.10 ניתנה החלטת בית המשפט, לפיה לא התיר לתובע להגיש את חוות הדעת המשלימה. התובע הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הבקשה.

בתום ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 12.6.12 ביקש בא כוח התובע לחקור את המומחה מטעם הנתבעים. בית המשפט קבע כי אילו ביקש התובע לחקור את המומחה, היה עליו להגיש בקשה בכתב כפי שקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, תקנה 130 א'.

דיון והכרעה

האם יש להעביר את נטל הראיה?

לטענת התובע, יש להעביר את נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים להראות שלא התרשלו, משום שהתמלאו יסודות הכלל לפיו "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע בזו הלשון:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה

ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות

גרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי

נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט

שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע

לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות

סבירה- על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא

לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

תנאי סעיף מצטברים, ובהתמלאם יועבר נטל השכנוע מהתובע לנתבע בשאלה אם הייתה רשלנות (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 555 (2001)- לתובע לא הייתה ידיעה, או יכולת לדעת, מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע נשוא התביעה; הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; ואירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שלפיה הנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה (ראה לעניין זה ע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה (פורסם בנבו).

בענייננו, אין לומר כי נתקיימו התנאים המוקדמים להפעלת הכלל, שכן התובע הציג גרסה עובדתית בדבר הנסיבות שלדעתו גרמו לנזק ומכל מקום, אין אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו בזהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות שכזו. מכאן, אין מקום במקרה דנן להחיל את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו".

אשר לטענה אודות נזק ראייתי- התובע טען כי נגרם לו נזק ראייתי מהותי שעה שהנתבעים לא ניהלו רישומים תקינים ו/או מלאים המאפשרים לדעת את מצבו הרפואי של התובע, אולם לא ציין איזה רישום לטעמו חסר ומהן העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתברר

— סוף עמוד 3 —

מתוך הרישום, שלטענתו, חסר. זאת ועוד, מומחה בית המשפט הטעים בחקירתו כי שיקול דעתו של הרופא המפענח לא צריך להופיע ברשומות ורק במקרה שהמבחן חיובי יש צורך לכתוב את ממצאי מהלך הבדיקה ולא רק את התוצאה הסופית.

בשולי הדברים, אציין כי לא מצאתי ממש בטענת התובע אודות הסכמה שלא מדעת. מכתבי בי דין הנתבעים לא עולה ולו ברמז כי בדיקות הסקר התקופתיות חסרות ערך. אשר לאמירות מומחה בית המשפט בדבר הבדיקות- מדברי המומחה עולה בבירור כי בדיקות סקר תקופתיות אפקטיביות. המומחה אמר ברחל ביתך הקטנה כי בדיקות המאמץ הן חסרות חשיבות. אף על פי כן, הדגיש כי הבדיקות האחרות שביצע התובע במסגרת בדיקות הסקר משמעותיות מאוד ועל סמך אותן בדיקות צריך לתת המלצות להמשך טיפול.

האם הייתה התרשלות מצד הנתבעים?

ככלל, בין רופא לבין מי שמטופל על ידו, קיימים יחסי "רעות". כלומר, הרופא צריך לקחת בחשבון כי המטופל על ידו עלול להיפגע אם לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים. מכאן עולה, כי על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי כל מי שמטופל על ידו. תוכנה האחיד של חובה זו, החלה על כל רופא ורופא, הוא לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סכנה.

קיומה של חובת זהירות מושגית, אינו מבטיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית בין התובע לנתבע. לשם הקמתה של חובת זהירות קונקרטית יש להשיב על השאלה, האם המזיק הספציפי יכול וצריך היה לצפות קיומו של סיכון ספציפי לניזוק ספציפי. ובעניינינו, האם יכולים וצריכים היו הנתבעים לצפות, כי באם יתרשלו בפענוח בדיקת סקר עלול להיגרם נזק לתובע. נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתשובה לשאלה זו חיובית ולכן אין חולק שהנתבעים חבים היו חובת זהירות כלפי התובע.

כידוע דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון האשמה ולא על האחריות המוחלטת. עקרון זה תקף, ואולי אף ביתר עוצמה, במקרי הרשלנות הרפואית. במקרים אלו, בשל העובדה הידועה, כי מדע הרפואה אינו מדע מדויק ויש שטחים רבים הנתונים למחקר והתפתחות מתמידים, אין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לתקלה או לכישלון בעת מתן הטיפול הרפואי. זאת, אפילו אם יזהר הרופא ויפעל על פי אמות מידה נאותות ברפואה (ראה למשל: א' כרמי, בריאות ומשפט (נבו 2003) כרך א' עמודים 336-338; ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ-פלדמן בתור יורשת ובשם עיזבון ד"ר חפץ ואח', פ"ד טו 1977).

יסוד ההתרשלות מבוסס על עקרון הסבירות, אשר שואל באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה מטפל סביר נוקט בנסיבות העניין. השיקולים בקביעת החובה הינם רבים ומגוונים ויש להיזהר מקביעת התרשלות, מקום בו נעשתה טעות בשיקול דעת וזאת, על מנת להימנע "מאפקט צינון" והתרעת יתר. מאידך, יש

— סוף עמוד 4 —

להדגיש כי החולה מפקיד את גופו בידי המטפל ויש לו ציפייה מוצדקת שזה יעשה כל שביכולתו כדי למנוע תקלה או פגיעה כתוצאה מהטיפול (ראה למשל: ע"א 612/78 פאר נ' ד"ר קופר, פ"ד לה (1), 720, 726-727).

מן הכלל אל הפרט

כאמור, לטענת התובע, התרשלו הנתבעים בכך שלא אבחנו את צניחת מקטע ST בקיר התחתון והצדדי ולכן פענחו אותו כמבחן תקין. כתוצאה מכך, התובע לא הופנה למומחים בתחום הקרדיולוגיה ולא הורו לו לבצע בדיקות נוספות. התובע טען בתצהיר עדות ראשית מטעמו כי "הנתבעים לא הורו לי לבצע בדיקות נוספות, כמו צנתור, ולא הזהירו אותי מפני המוגבלות של בדיקותיהם או צורך בהתייעצות עם קרדיולוגיים או פנימאים".

הנתבע השיב בתצהיר תשובה לשאלון מטעם התובע כי "בעת פענוח מבחן המאמץ לא התרשמתי כי מדובר במבחן מאמץ חיובי. במהלך פענוח בדיקת המאמץ עלה חשד לצניחות ST לא משמעותיות מסוג עולה, אולם מכיוון שסך הכל היה מדובר בנבדק עם כושר גופני טוב ומכיוון שהבדיקה הסתיימה בשלב הרביעי לפי פרוטוקול … ונמשכה כמעט 12 דקות, ללא תלונות על כאבים … וללא עדות לשינויים איסכמיים ברורים בשיא המאמץ, הגעתי למסקנה כי מבחן המאמץ הינו שלילי".

 

מומחה בית המשפט נחקר ארוכות על חוות דעתו. הלה הטעים בחקירתו כי "במבחן מאמץ הספציפי הזה, כמו שאני ראיתי את הצילומים של הרישומים שלו, אני הייתי מפענח אותו כמבחן תקין, שלילי. מדדי ה- ST, לא היו תקינים לגמרי, הייתה צניחה, אבל היתה צניחה מסוג עולה ולא הורזונטאלי, כמו שכתוב בספר שאתה מציין שהצניחה צריכה להיות הוריזונטאלי, האיכות של הבדיקה, האיכות של הרישומים היא לא טובה, כי זה בזמן מאמץ והבן אדם זז אז יש ארטיפקטים של מאמץ בבדיקה הזאת, כמו בבדיקות אחרות ולכן הבדיקה הזאת היא בדיקה לא רגישה, אבל אני הייתי מפענח עליה כבדיקה שלילית. אם אני הייתי צריך, זה שצריך לחתום על הבדיקה. שלילית, זאת אומרת תקינה" (פרוטוקול הדיון מיום 24.11.09 עמוד 4 שורות 7-15).

 

המומחה דבק בעמדתו לאורך כל החקירה. הלה הסביר כי צניחות ST שהופיעו בבדיקה לא היו משמעותיות ולא היה ניתן ללמוד מהן על בעיה בלב. לשיטתו כיוון צניחת ה- ST רלוונטית לקביעה האם מדובר בצניחה משמעותית או לאו. ובלשונו: "כשרצים וקצב הלב עולה יש צניחת ST. אבל יש צניחת ST שהמשמעות שלה בעיה של הפרעה בזרימת דם ללב יש צניחת ST שהיא המשמעות שלה, היא שאין בעיה, שהיא פיסיולוגית…במקרה

— סוף עמוד 5 —

הזה, הייתה צניחת ST והתשובה לשאלה שלך כן, הצניחה דא היתה בשיא המאמץ, היא חלפה מייד בהחלמה, האופי שלה היה לכיוון עולה ולא לכיוון יורד, שזה האופי הלא פתולוגי, ולכן היא צניחת ST כמו שרואים בהרבה מאוד מקרים, שאין לה משמעות של בעיה בלב" (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 1-8). כשנשאל מדוע לא ציין בחוות דעתו את הצניחות שהופיעו בבדיקה הסביר בצורה משכנעת כי לא ראה לנכון להתייחס לצניחות שהופיעו בבדיקה משום שאין להן כל משמעות רפואית (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 4-18). הלה הדגיש כי בכל בדיקת מאמץ נצפים צניחות ST, ברם לא כל צניחת ST מעידה על בדיקה לא תקינה.

 

המומחה הסתמך על האמור בספר בראנוול, Text book of cardiology בקובעו ש"המדדים למבחן חיובי הוא צניחה של קטע ST של יותר ממילמטר אחד, שנמשך יותר מחצי דקה עד דקה, וחולף, שלא היה בא.ק.ג. הבסיסי וחולף אחרי שהבן אדם נח" (עמוד 3 לפרוטוקול שורות 20-22). עם זאת, ציין שיש מקרים שיהיו צניחות אפילו של ארבעה מילימטר ועדיין הבדיקה תהיה תקינה. אשר לבדיקת התובע, המומחה הסביר בהחלטיות כי לתובע הייתה צניחת ST בשיא המאמץ, אשר חלפה מייד בהחלמה והכיוון היה לכיוון למעלה ולא לכיוון למטה. לשיטתו, אצל אנשים עם בעיות בלב, הצניחות אמורות להחמיר ולא להיעלם, כפי שהיה במקרה של התובע.

31. לחוות דעתוֹ של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט קיים מעמד מיוחד. בעניין זה אבקש להפנות לדברים שכתב כב' השופט ס. ג'ובראן בע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו ואח' [פורסם בנבו] (מיום 28.11.2007):

"בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה נטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות, בבחינת "אל נא תעזב אותנו… והיית לנו לעיניים" (במדבר, י, לא). המשנה אומרת "אין מודדין אלא מן המומחה" (משנה עירובין, ה). רוצה לומר, כי מדידת התחום נעשית על ידי מומחה הבקי בתחום".

כמו כן, יפים לסוגיה זו דבריו של כב' השופט ש. אלוני ז"ל בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן בע"מ נ' רבי [פורסם בנבו] (מיום 23.4.1990, בפיסקה 4 של פסק-הדין):

— סוף עמוד 6 —

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן"

(ראה לעניין זה: דברי כב' השופט (בדימוס) ת. אור בע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ ואח', פ"ד מז(5) 170, בעמ' 174; דברי כב' השופט א. לוי בע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, בעמ' 949-948; וכן בדברי כב' השופט י. גולדברג בע"א 558/96 שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ו-23 אח', פ"ד נב (4) 563, בעמ' 570-569).

בענייננו, אני נותן אמון מלא בחוות דעתו ובעדותו של פרופ' בנאי, מומחה בית המשפט. פרופ' בנאי הרשים את בית המשפט במקצועיותו. לא מצאתי נימוק כלשהוא, ובוודאי שלא נימוק כבד משקל, שלא לאמץ את חוות דעתו של פרופ' בנאי, כמומחה מטעם בית המשפט.

לפיכך, הנני קובע כי הנתבעים לא התרשלו בפענוח בדיקת המאמץ וכן פעלו בהתאם לאמות מידה המקובלות במתן ההמלצות לטיפול בגורמי הסיכון של התובע.

קשר סיבתי

למעלה מן הצורך, ראיתי לנכון להמשיך ולדון בשאלת הקשר הסיבתי, מתוך הנחה כי הנתבעים אכן התרשלו בפענוח הבדיקה. משהנחתי זאת יש לבחון את התנאי השני לקיומה של רשלנות, כלומר, התקיימותו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. כידוע, המבחן לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי הוא, האם אלמלא האבחון/הפענוח השגוי (ההתרשלות) היה נגרם נזק. במילים אחרות, האם הנזק, התקף הלב של התובע, היה נגרם לו היו הנתבעים מאבחן את הבדיקה כחיובית/ לא תקינה.

בחקירתו חזר המומחה על עמדתו, כפי שהובאה בחוות דעתו, תוך שהוא הבהיר כי גם אם הנתבעים היו מפענחים את מבחן המאמץ כלא תקין, גם אז לא היו צריכים הנתבעים לפעול אחרת ו/או לשנות את ההמלצות שנתנו לתובע, ובלשונו: "… הוא חושב שמבחן המאמץ היה חיובי, אני חושב שמבחן המאמץ היה שלילי ואני חושב גם שזה בכלל לא רלוונטי. כי הכתובת שהייתה על הקיר, שהאיש שמן, שהאיש יש לו שומנים גבוהים, שהאיש מעשן, שהאיש צריך לקבל טיפול מונע שהיה במדיטון הזה ובמדיטונים או בסקרים קודמים שהוא עבר, לזה אף אחד לא התייחס וזה הדבר החשוב" (עמוד 18 לפרוטוקול שורות 19-

— סוף עמוד 7 —

25). בהמשך הבהיר כי, "גם אם מבחן המאמץ היה חיובי, האיש, הטיפול הזה שהוא היה צריך לקבל, זה בדיוק הטיפול שהמליצו עליו- לרדת במשקל, לעשות פעילות גופנית, לטפל בשומנים. אז היו מונעים את ההתקף לב הקטן שהיה לו אחרי שנה…" (עמוד 18 שורה 27 לפרוטוקול ועמוד 19 שורות 1-3). המומחה הוסיף, כי בכל מקרה לא היה מקום להפנות את התובע למיפוי ו/או צנתור לאחר מבחן המאמץ. הלה הבהיר כי גם אם נצא מנקודת הנחה שהמבחן מאמץ היה חיובי, והמיפוי חיובי ועשו לתובע צנתור טיפולי להרחבת הסתימה, גם אז לא היו מצליחים למנוע את התקף הלב שעבר התובע שנה לאחר מכן (עמוד 26 לפרוטוקול שורות 5-8). בהמשך, טען כי "רק בחודשיים שטרם האשפוז, היה לו תעוקת חזה ואז באמת היה צריך לצנתר אותו, חודשיים קודם…מרגע שהתחיל לפתח תעוקת חזה, תעוקת חזה היא סימפטום שיש היצרות משמעותית שמפריעה ללב לתפקד…זה כן סיבה לעשות צנתור…" (עמוד 41 לפרוטוקול שורות 3-5, 8-12).

המומחה הטעים כי הטיפול שהיה צריך להינתן לתובע היה הטיפול שנקבע בסיכום הדו"ח של בדיקת הסקר ובלשונו: "כרגע, לעצם העניין הזה, המסר לאיש היה אתה בסיכון, אתה צריך לקבל טיפול, לרופא שלו יותר נכון, וזה לא נעשה ואם היה ST או לא היה ST, זה משני לגמרי, זה לא רלוונטי וגם אם היה ST, הטיפול היה צריך להיות כמו במסקנה שבדו"ח של מדיטון כתוב בסוף". היינו, הנתבעים הסבירו לתובע כי הוא נמצא בסיכון ועליו לשנות את הרגלי האכילה שלו, להפסיק לעשן, לעשות מעקב שומנים, אך התובע לא פעל בהתאם להמלצות הנתבעים.

אשר על כן, לא מתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין התקף הלב שנגרם שנה לאחר מכן.

סוף דבר

התוצאה היא, אפוא, כי דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪. סכומים אלו ישאו הפרשי וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"א אדר תשע"ג, 03 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.

 

כרמי מוסק