קרע מלא בגידים המכופפים – קרע מלא של העצב המדיאני

בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"א 3183-05-12 מסאלחה נ' בית החולים שערי צדק ואח'

בפני

כב' השופטת תמר שרון נתנאל

המבקש

בית החולים שערי צדק

ע"י ב"כ עוה"ד הוד, סוקול ושות'

מרח' ירושלים 26, חיפה 33132

נגד

המשיב

אחמד מסאלחה, ת.ז. 036879195

ע"י ב"כ עוה"ד אלון הוברמן (מ.ר. 26840) ואח'

רח' בן עמי 27, עכו

פסק דין

לפניי בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת ייחוד העילה.

התביעה :

1. בתביעה דנן תובע המשיב פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עקב התרשלות המבקשת – בית החולים שערי צדק (להלן: "ביה"ח" או "שערי צדק"), בטיפול בפציעה שנפצע, ביום 3.9.09, באזור שורש כף ידו הימנית (להלן: "הפציעה"), בעת שירותו כשוטר מג"ב בבסיס משמר הגבול באזור חברון (להלן: "השירות").

המשיב נבדק ע"י חובש צבאי, אשר הפנה אותו לקבלת טיפול רפואי בביה"ח כאשר טיפול זה ממומן על ידי הצבא. המבקש טופל בחדר המיון של ביה"ח ולטענתו, נעשה שם אבחון מוטעה, אשר בעקבותיו נתפר הפצע בהרדמה מקומית ורק מאוחר יותר, לאחר שהמשיב חש כאבים עזים וחוסר תחושה בידו, הוא הופנה לבי"ח רמב"ם ושם אובחן קרע מלא בגידים המכופפים וקרע מלא של העצב המדיאני, אשר חייבו ניתוח, אותו עבר המשיב בבי"ח רמב"ם. המשיב טוען כי האבחון והטיפול שנעשו; בשערי צדק, היו רשלנים וגרמו לו נזק לצמיתות.

2. בגין הפציעה הגיש המשיב תביעה לקצין התגמולים וזה הכיר בפציעה ככזו שנגרמה במהלך השירות ועקב השירות והועדה הרפואית שעל יד אגף השיקום קבעה כי בעקבות הפציעה נותרו לתובע נכויות, לצמיתות, כדלקמן:

— סוף עמוד 1 —

בגין שיתוק העצב המדיאני – 40%

בגין צלקות בגפיים – 10%

בגין תגובה נפשית דכאונית – 20%

לאחר שתביעתו הוכרה ע"י קצין התגמולים, הגיש המשיב תביעה זו, בה הוא טוען, כאמור, כי ביה"ח התרשל בטיפול בו וכי בעקבות אי האבחון וההשהיה הבלתי סבירה בטיפול נותרו לו נכויות, לצמיתות, כמפורט בשתי חוו"ד רפואיות, שצירף לתביעתו, כדלקמן:

בגין פגיעה קשה בעצב המדיאני – 40%

בגין פגיעה קשה בגידים המכופפים – 30%

בגין הצלקת – 10%

נכות פסיכיאטרית – 50%

לפיכך טוען המשיב, כי על ביה"ח לפצותו בגין הנזקים הנובעים מהתרשלותו וזאת – בנוסף על התגמולים המשולמים לו ע"י קצין התגמולים.

טענות הצדדים בבקשה :

3. בי"ח טוען, כאמור, כי לאור כך שקצין התגמולים הכיר בפציעה ומאחר שחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט-1949 (להלן: "חוק הנכים"), קובע עילת תביעה ייחודית לתובעים על פיו, עילה המכסה גם רשלנות בטיפול רפואי ולאור חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: "חוק אחריות המדינה"), הקובע חסינות לא רק למדינה, אלא גם לשלוחיה, למי שפעל מטעמה או למי שבגללו המדינה אחראית בנזיקין בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו, דין התביעה דחיה על הסף.

4. המשיב טוען, מנגד, כי למדינה אמנם חסיון מפני תביעה, אולם ביה"ח אינו בבעלות המדינה ולכן אין הוא זכאי לחסיון העומד לזכות המדינה בלבד ולפיכך עומדת למשיב זכות תביעה נגדו, ללא קשר לחסיון ממנו נהנית המדינה.

כן טוען המשיב, כי גם שיקולי מדיניות משפטית ראויה מחייבים שלא ליתן לביה"ח חסיון מפני תביעה, באשר ביה"ח אינו נושא בחובה כלשהי ואינו משתתף בעלויות כלשהן, בהן נושאת המדינה בהתאם לחוק הנכים.

דיון ומסקנות :

— סוף עמוד 2 —

5. על פי סעיף 6 לחוק אחריות המדינה, נהנית המדינה מחסינות מפני תביעות נזיקין, בגין חבלה שנגרמה (או הוחמרה) בשירות הצבאי. סעיף 6 לחוק אחריות המדינה, קובע:

"6. חבלה שנגרמה בשירות צבאי

א. אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או

החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי.

ב. 'שירות צבאי' בסעיף זה פירושו כבחוק הנכים (תגמולים ושיקום)

התשי"ט-1949."

על פי הפסיקה, אחריות המדינה על פי חוק הנכים כוללת גם אחריות לתוצאותיו של טיפול רשלני שקיבל מי שנפגע במהלך השירות ועקב השירות [ראו: ת"א 3517/09; בש"א 490/10 מדינת ישראל – משרד הבריאות נגד פלונית (7.11.2010).

על הרציונאל העומד בבסיס הפטור שניתן למדינה והחלתו גם על טיפול רפואי שניתן לנפגע בעקבות פגיעתו, עמד ביהמ"ש העליון (מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה) בע"א 4044/07 פרייברג זהר נגד מדינת ישראל – משרד הבטחון (22.3.2009), באמרו:

"ביסוד הוראת חסינות זו טמון הרעיון כי על חבלות או מחלות שנגרמו לחייל בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו זה, וכן על חבלות או מחלות שהוחמרו במהלך ועקב השירות הצבאי, נושאת המדינה באחריות כלפי הנפגע במסגרת חוק הנכים […] על תכליתה של הסדרת אחריות זו נאמר בעבר כי 'כוונת המחוקק היתה ליצור תיאום בין הפטור מאחריות לפי סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים ובין הזכות לפי חוק התגמולים (חוק הנכים), באופן שבכל מקרה הנופל לתחומי חוק הנכים יחול הפטור מאחריות בנזיקין (ע"א 303/75 מדינת ישראל נגד רפאל, פ" כט(2) 601, 606 (1975)." (ההדגשה אינה במקור).

טעם נוסף שהובא בפסיקה, לכך, הוא, שהחייל אינו יכול לבחור לאן לפנות לשם קבלת טיפול רפואי, אלא הוא מופנה למוסד רפואי על ידי הצבא. הטיפול הרפואי הינו, איפוא, חלק מתנאי השירות והמוסד המטפל הינו שלוח של המדינה. משום כך, רואים את הצבא כמי שאחראי גם לרשלנות בטיפול הרפואי [ראו: דנ"א 2861/99 קצין התגמולים נגד עמר (27.5.1999)]. לענין זה אין נפקא מינה אם הצבא מפנה את הנפגע למוסד רפואי שהינו בבעלות המדינה, או למוסד רפואי בבעלות פרטית. בכל מקרה – אחראית המדינה לרשלנות בטיפול הרפואי.

6. לכך, למעשה, מסכים גם ב"כ המשיב, אלא שהוא טוען כי ביה"ח, שאינו בבעלות המדינה, אינו נהנה מהחסיון שניתן למדינה.

— סוף עמוד 3 —

7. לטעמי, לא כך הדבר.

הפטור הנ"ל, שניתן תחילה למדינה, הורחב בתיקון תשמ"ט, והוחל גם על שלוחי המדינה, כאמור בסעיף 7ב' לחוק אחריות המדינה, הקובע:

"7ב. פטור מאחריות בנזיקים שלוחי המדינה

בנסיבות שבהן אין המדינה אחראית בנזיקים לפי אחד הסעיפים 5 עד 7,

יהא פטור מאחריות כאמור גם מי שבגללו היתה המדינה אחראית

בנזיקים אילולא הסעיפים האמורים."

היינו – במקרים בהם קמה למדינה חסינות מפני תביעות, על פי סעיף 7 לחוק אחריות המדינה, מחיל סעיף 7ב לחוק, חסינות זו גם על "מי שבגללו היתה המדינה אחראית בנזיקים" לולא סעיף 7 לחוק.

בהגדרה זו נכלל, על פי חוק הנכים, גם כל מוסד רפואי אשר אליו נשלח החייל על ידי הצבא לשם קבלת טיפול רפואי בגין פגיעה במהלך השירות ועקב השירות, שכן, כאמור לעיל, על פי חוק הנכים אחראית המדינה לפצות את הנפגע, גם על נזק שנגרם לו בגין רשלנות המוסד הרפואי בטיפול בו.

כלומר – המוסד הרפואי הוא שלוח המדינה, הוא "מי שבגללו" אחראית המדינה לפצות את הנפגע בפיצוי נוסף על הפיצוי שהיא היתה מחויבת בו לולא הרשלנות (בהנחה, כמובן, שהמוסד הרפואי התרשל ברשלנות שגרמה לנזק נוסף על הנזק שנגרם כתוצאה מהפגיעה עצמה).

כך עולה מלשון סעיף 7ב, כך עולה מדברי ההסבר להצעת החוק (אשר צורפה על ידי המדינה לבקשתה), לפיהם באה ההצעה להשיג את המטרות הבאות: "לפטור חייל או שלוח אחר של המדינה מהאחריות בנזיקין, במקביל לפטור שבחוק הקיים, שניתן למדינה…".

8. ב"כ המשיב הפנה אותי אל פסק הדין שניתן ע"י כבוד השופט אהרון מקובר בת"א (מחוזי מרכז) 5287-08-07 פלונית נגד המרכז הרפואי שערי צדק (28.11.11), אולם, בכל הכבוד הראוי, אין בפסק דין זה כדי לשנות מדעתי, מה גם שניתן לאבחנו מהמקרה דנן, שכן שם העילה שנטענה אצל קצין התגמולים, והוכרה, היתה התרשלות באבחון מוקדם של המחלה, דבר שהביא להחמרת מחלתה בשיעור של 50%. בפני קצין התגמולים לא נטענה כל טענה לגבי טיב הטיפול שניתן לתובעת. התביעה נגד בית החולים, שם, הוגשה בטענה, כי בוצעה כריתת רחם, שלא לצורך – ענין שכלל לא נטען בפני קצין התגמולים ולא נדון על ידו.

בנסיבות אלה קבע ביהמ"ש, כי מדובר בשני עניינים נפרדים לחלוטין, באמרו: "פסק דינה של ועדת הערר התייחס, אפוא, רק לנושא האיחור באבחון מחלת הסרטן של התובעת. אין בפסק הדין כל התייחסות לתוצאת אי-האבחון בזמן על ידי רופאי הצבא בהקשר לסוג הטיפול שקיבלה

— סוף עמוד 4 —

התובעת לאחר מכן. אין גם קביעה כי כריתת הרחם הייתה תוצאה של האיחור באבחון מחלתה של התובעת. משכך, אין באמור לחסום את התובעת בתביעה כי הנתבע התרשל בעצם ביצוע ניתוח כריתת הרחם והיה עליו לבחור בדרך טיפולית אחרת שהיה בה כדי לשמור על רחמה ועל פוריותה. וודאי לא בנושא אי הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה."

ספק בעיניי אם יש מקום לערוך אבחנה מסוג זה, אולם מאחר שבמקרה דנן לא נטענו טענות דומות, אשאיר שאלה זו בצריך עיון.

9. אציין, כי פסה"ד שניתן בע"א 507/79 מוריס ראודנאף (קורן) נגד אילנה חכים (29.4.82), אליו מפנה ב"כ המשיב, כ"פסק הדין המוביל בענין חסיון המדינה", ניתן לפני תיקון תשמ"ט ולמעשה – תיקון תשמ"ט הלך בעקבות דעת המיעוט של כבוד השופטים מ. שמגר וד. לוין.

10. לפני סיום אומר עוד, כי הכללת נזקים שנגרמו בשל טיפול רפואי רשלני, שניתן לחייל שנפגע במהלך השירות ועקב השירות במסגרת הפיצוי שניתן לו על פי חוק הנכים, פועלת, ברמה העקרונית לטובת הנפגעים והיא אף ראויה, כשאלה של מדיניות משפטית, שכן הנפגעים מפוצים על ידי המדינה בגין כל נזקיהם, ללא שיידרשו להוכיח רשלנות בטיפול הרפואי. עמדה זו מונעת חוסר וודאות, "ויכוח" בין קצין התגמולים ובין המוסד הרפואי המטפל, אילו נזקים נגרמו כתוצאה מהפגיעה ואילו מהם נגרמו כתוצאה מהטיפול הרפואי ומונעת הליכים משפטיים ארוכים ויקרים וסרבול ההליכים. נושא החלוקה הכספית של הנזק בין ביה"ח למדינה (ככל שקיימת חלוקה), אשר הועלה על ידי המשיב בטיעוניו, אינו מהווה, לטעמי, שיקול רלבנטי.

11. סופו של דבר – לאור כל האמור לעיל, אני מורה על סילוק התביעה על הסף, בשל כך שמחמת ייחוד העילה, אין למשיב עילת תביעה בנזיקין נגד המבקש.

פסק דין זה ניתן על ידי בסמכותי כרשמת בית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתן היום, ט"ז אדר תשע"ג, 26 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.

תמר שרון נתנאל

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה